סימן תקצ"ו

תקיעות אחר התפילה ובו סעיף אחד.

מנין התקיעות שלדעת המחבר יש לתקוע בראש השנה הוא, ששים קולות ותו לא. והחשבון הוא, שלושים קולות בתקיעות דמיושב, ושלושים קולות בחזרת העמידה של מוסף. בסימן זה נלמד על תקיעות נוספות.

סעיף א

^אלאחר התפלה מריעים תרועה גדולה בלא תקיעה (א). הגה: ויש מקומות נוהגין לחזור ולתקוע שלושים קולות (ב) (מנהגים ישנים); ולאחר שיצאו בזה, שוב אין לתקוע עוד בחנם (ג); אבל קטן, אפילו הגיע לחינוך, מותר לומר לו שיתקע (המגיד פ"ב מהלכות שופר), ומותר לו לתקוע כל היום (ד) (א"ז דר"ה).

^אטור בשם רב עמרם.

(א) בלא תקיעה – אין בכך קיום של מצוה, אלא מנהג שהובא בדברי הגאונים. והם הסבירו כי בזכות התרועה הגדולה, השטן מתערבב ואינו יכול לקטרג. כוונתם היא, שהעובדה שאיננו עוזבים את השופר תיכף ומייד אחר סיום חובתנו, מהוה סימן לעבודת הבורא מאהבה ולא מיראה. ובכך נמנעת מן המקטרג האפשרות להשטין. והאשכנזים לא נוהגים כן, אלא מאריכים בתקיעה האחרונה, וקוראים לה 'תקיעה גדולה'.

(ב) לחזור ולתקוע שלושים קולות – ובצירוף עם הקולות הקודמים, אלו תשעים קולות.

למעשה, ברוב המקומות תוקעים סך הכל מאה קולות. והחשבון הוא, שלושים דמיושב, שלושים נוספים בתפילת הלחש של מוסף, לנוהגים כן, ושלושים נוספים על סדר ברכות החזרה של שליח הציבור). ולבסוף, עשרה קולות נוספים, באמצע קדיש תתקבל שאחר תפילת מוסף. ובמקום שאין תוקעים בתפילת הלחש, יש בידם ששים קולות אחר מוסף, ותוקעים שלושים קולות אחר התפילה, לפני קדיש תתקבל, ועוד עשרה קולות באמצע הקדיש.

מנהג שמיעת מאה הקולות מקורו בדברי אגדה[1], שם מסופר על אודות אמו של סיסרא, שהמתינה עד בוש לשוב בנה מן המלחמה, וכשראתה כי אינו שב, מיררה בבכי, ופעתה בבכייתה מאה פעיות. וכנגד אותם בכיות תוקעים מאה קולות.

אפשר להסביר אגדה זו על פי דברי הגמרא[2], המספרת כי מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, כלומר צאצאי סיסרא התגיירו. יתכן שהגורם לגיורים אלה הוא, שבעומק הבכי של אם סיסרא הונח איזה הרהור תשובה, והוא שהתגלה אחר כך אצל צאצאיה, והביא לגיורם. באופן דומה יש להסביר לגבי קולות השופר, שתכליתם להפוך את כל הרע שבנו, אל הצד הטוב.

(ג) שוב אין לתקוע עוד בחנם – חכמים אסרו לנגן בחג בכלי שיר, מחשש שאם יתקלקל, יבואו לתקנו.

(ד) ומותר לו לתקוע כל היום – לחנכו לחיבוב מצוה. היתר זה גורם ממילא שהשופר לא יהא מוקצה, גם אחר שיצאו ידי חובה.

—————————————————–

[1] הובא בתוס' ד"ה שיעור, ר"ה לג, ב.

[2] סנהדרין צו, ב.

לאחר התפילה מריעים (תקצו)

א. בסוף התפילה מוסיפים הספרדים תרועה גדולה [א], והאשכנזים מאריכים בתקיעה האחרונה, וקוראים לה תקיעה גדולה (א).

ב. כבר פשט המנהג בכל קהילות ישראל לתקוע מאה קולות. שלושים בתקיעות דמיושב, שלושים בלחש של מוסף, שלושים נוספים בחזרה, ועשרה באמצע הקדיש. ויש נוהגים שלא לתקוע בלחש, והם תוקעים שלושים קולות בחזרה, ועוד שלושים לפני הקדיש, ומשלימים עשרה קולות באמצע הקדיש [א].

ג. אין להוסיף תקיעות יותר מהנהוג [א].

ד. מותר לקטנים לתקוע גם אחר שיצאו כולם ידי חובה [א].

ה. השופר אינו מוקצה גם אחר שסיימו לתקוע בו (ד).