סימן תרט"ז

הקטנים מתי יתחילו להתענות, ובו ב' סעיפים.

לא חייבה התורה ילדים, פחות מבר מצוה או בת מצוה, בקיום המצוות. אבל חכמים הטילו חובה לחנכם ולהרגילם במצוות, כפי יכולתו של הילד. וכך מובא בגמרא (סוכה מב, א) "תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע". חובה זו קיימת, לא רק במצוות שפורטו בגמרא, אלא בכל מצוות התורה.

סימן זה דן כיצד יש לחנך את הילדים בחמשת העינויים של יום כיפור. הכלל הוא, שכיון שהעינוי הוא דבר קשה לילדים, גם חובתו קלה בהרבה, בצורה מסוימת, כפי שיוסבר בסימן זה.

סעיף א

^אהתינוקות (א) מותרים בכל אלו (ב), חוץ מבנעילת הסנדל (ג), שאין חוששין כל כך אם לא ינעלו. הגה: ומותר לומר לנכרי לרחצן ולסוכן (ד); אבל להאכילם, אפילו בידים שרי (ה) (טור).

^אברייתא יומא עח, ב.

(א) התינוקות – כלומר קטנים או קטנות, טרם הגיעם לגיל מצוות.

(ב) בכל אלו – הכוונה לרחיצה וסיכה, אבל אכילה ושתיה יוסברו בסעיף הבא. הסיבה שהדבר מותר, משום שיש בהם צד עינוי, על כן לא חייבו חכמים להרגילם בכך. אמנם בסעיף הבא נראה כי הרמ"א חולק על המחבר בענין רחיצתן וסיכתן.

(ג) חוץ מבנעילת הסנדל – כי אם הילד לא ינעל את נעליו, לא ייגרם לו כל נזק. על כן טוב לחנכו במצוה זו, כשהוא בוגר דיו, להבין את עניינה.

(ד) לרחצן ולסוכן – אבל אסור לרחצן בעצמו, כי בכך ייהנה הרוחץ מן המים. המחבר, כפי הנראה, לא קיבל חומרה זו, ולדעתו מותר לרחצן כפי הצורך. וגם לרמ"א אין איסור אלא בילדים, אבל תינוקות ממש, שיש הכרח לנקותם ברחיצה, מותר, כשאר רחיצה שאינה של תענוג, שמותרת.

(ה) אפילו בידים שרי – כי אם יאכילם, הרי אין הכרח שהוא עצמו יאכל. לא כן אם ירחצם, הרי ודאי יתרטב בעצמו.

סעיף ב

(ו) ^בקטן (הבריא) בן תשע (ז) שנים שלימות, ובן עשר (ח) שנים שלימות, מחנכין אותו לשעות (ט); ^גכיצד, היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום, מאכילין אותו בשלשה; היה רגיל לאכול בשלש, מאכילין אותו ברביעית; לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות (והוא הדין לקטנה הבריאה) (טור). ^דבן אחת עשרה, בין זכר בין נקבה, מתענין ומשלימין מדברי סופרים, כדי לחנכן במצות (י). הגה: ויש אומרים שאינן צריכין להשלים מדרבנן, כלל (יא) (ר"ן וא"ז והגמי"י בשם ה"ג ורוקח ורא"ם), ויש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש ואינו חזק להתענות (יב) (תה"ד סימן קכ"א) וכל מקום שמחנכין אותו באכילה, מחנכין אותו ברחיצה וסיכה (יג) (טור). ^הבת שתים עשרה ויום אחד, ובן שלש עשרה ויום אחד, שהביאו שתי שערות, הרי הם כגדולים לכל מצות ומשלימים מן התורה (יד); אבל אם לא הביאו שתי שערות, עדיין קטנים הם ואינן משלימין אלא מדברי סופרים (טו). הגה: ואפילו הוא רך וכחוש, צריך להשלים, דחיישינן שמא נשרו השערות (טז) (תה"ד סימן קנ"ה). ^וקטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו ביום כיפור, כדי שלא יבא לידי סכנה (יז). הגה: אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו, מוחין בידו (יח) (כל בו).

^במשנה שם סב, א וכדמוקי לה רב חסדא ורב נחמן. ^גברייתא שם. ^דכרב הונא ורב נחמן שם. ^הכרבי יוחנן שם הרי"ף ורמב"ם בפרק ב שם. ^ורמב"ם שם והכל בו.

(ו) הקדמה – סעיף זה דן אם וכיצד מחנכים הקטנים לצום.

(ז) בן תשע – ילד חזק, צם חלקית, החל מגיל 9.

(ח) ובן עשר – וילד חלש מגיל 10. וכשאומרים חלש, לא מתכוונים לילד חולה, אלא שאינו חזק כל כך.

(ט) מחנכין אותו לשעות – כלומר מחנכים אותו לצום מספר מועט של שעות.

(י) כדי לחנכן במצות – יש לחנך את הבן לצום, שנתיים לפני בר מצוה. ואת הבת, שנה לפני בת מצוה.

(יא) שאינן צריכין להשלים מדרבנן, כלל – לדעה זו, החינוך הוא רק איחור עת הארוחה, ואין להאריך בעינוי זה בשום אופן. כי אם יצום כל היום, יש חשש – אמנם קטן מאוד – שגופו ייחלש מאד. ואין לקחת סיכון כזה, עד הגיעו לגיל מצוות, עת היותו מחויב בדבר.

(יב) ואינו חזק להתענות – ילד כזה יתענה רק מעט. ומגיל בר מצוה ואילך יתענה יום שלם.

(יג) ברחיצה וסיכה – כאן רואים כי הרמ"א חולק על המחבר בענין זה.

(יד) ומשלימים מן התורה – צמיחת שתי שערות במקום הערוה, מוכיחות על השלמת הליך הבגרות הפיזית. ובהלכה, לא די בגיל כדי להיחשב גדול, אלא נדרשת גם הבגרות הפיזית.

(טו) אלא מדברי סופרים – כי עדיין קטנים הם.

(טז) דחיישינן שמא נשרו השערות – כלומר גם אם נראה שעדיין לא צמחו לילד או לילדה שערות, עדיין יתכן שהוא גדול. והסיבה שלא רואים שערות אלו היא, כי נשרו. וזה יוצר מצב של ספק תורה, שדינו להחמיר. ומה שכתב "כחוש" אין הכוונה לילד חולה, אלא שאינו חזק ועל כן חייב לצום. כתב המשנה ברורה כי המנהג הוא שאין הקטנים מתענים עד שנעשים בר מצוה, מאחר וירדה חולשה לעולם. אמנם כיום המנהג אינו כן, ורבים הילדים שצמים לפני הבר מצוה[1].

(יז) לידי סכנה – כלומר יש איסור לחנך ילד או ילדה פחות מגיל תשע לצום.

(יח) מוחין בידו – כלומר, גם אם רוצה לצום, אסור לתת לו, כי חוששים לבריאותו.

[1] זכורני כיצד מנעני אבי מו"ר זצ"ל מן הצום בתשעה באב, שארע סך הכל תשעה ימים טרם נעשיתי בר מצוה, למרות שרציתי לצום, ומשום שסבר כי הייתי חלש. ודבר גדול למדתי ממנו אותה שעה. אין בתענית ובמצוות ענין של תחרות, מי יעשה יותר, ומי ייראה יותר צדיק, כי זו גאוה בעלמא. רק צריך לקיים את המצוות משום שכך ציוונו הבורא יתברך, והצנע לכת עם ה' א-להיך.

הקטנים מתי יתחילו להתענות (תרטז)

א. ילדים שעדיין לא נתחייבו במצוות, פטורים מקיום המצוות – בנים, עד גיל בר מצוה, ובנות עד גיל בת מצוה [הק].

ב. עם זאת, על ההורים מוטת חובה לחנכם בכל מצוה, עת מסוגלים הם לקיימה [הק].

ג. אין חובה לחנכם באיסור רחיצה וסיכה שהונהג ביום כיפור [א].

ד. כאשר מתעורר צורך, רשאי אדם בוגר לרחצם. והאשכנזים מבקשים מנכרי שיעשה זאת, כשהדבר אפשרי [א]

ה. יש לחנכם להימנע מנעילת נעלי עור [א].

ו. עוד יש לחנך את הבנים והבנות, החל מגיל 11, להימנע מאכילה ושתיה [ב].

ז. מגיל 9 עד גיל 11, מחנכים אותם לצום זמן מועט, כגון שיאחרו את שעת הארוחה בשעה [ב].

ח. ילדים פחות מגיל ,9 אוכלים כרגיל, ואינם מתענים כלל [ב].

ט. ילד חלש, אפילו קרוב לגיל מצוות, אין מחנכים אותו לצום כלל [ב].