סימן תרי"א

שליל יום הכיפורים דינו כיומו, ובו ב' סעיפים.

זהו הסימן הראשון בו דן המחבר, בצורה כללית, על הדברים האסורים ביום כיפור, ובכללם איסור מלאכה. שאר האיסורים יוסברו בפירוט בסימנים הבאים.

מקור האיסור הוא בכתובים שבפרשיות אחרי מות[1] ואמור[2]. נצטט כאן מן הפסוקים שבפרשת אמור:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיה. וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

בפסוקים אלו נצטווינו על עינוי הנפש, הן במצות עשה, כנאמר "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". והן במצות לא תעשה, ככתוב "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה" ועונש לאו זה הוא כרת, כנאמר "וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיה". עוד נצטווינו להימנע מעשיית מלאכה, כנאמר "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ". ואף איסור זה ענשו כרת, ככתוב "וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ". ומלבד כל זאת, צווינו בפסוק "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם" לשבות ממלאכה, וזו מצות עשה.

ומתוך שציותה התורה לשבות בלשון כפולה – "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" – למדו חכמים, כי ישנם איסורים נוספים ביום זה, שמטרתם מניעת עידונים, והם רחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור, ויחסי אישות^[3].

סעיף א

^איום הכיפורים לילו כיומו לכל דבר (א). ומה הם הדברים האסורים בו; ^במלאכה, אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל (ב), תשמיש הַמִּטָּה (ג); ואין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתייה (ד).

^אטור מהא דמפסיקין מבעוד יום, וציינתיו בסימן תרח. ^במשנה יומא עג

(א) לילו כיומו לכל דבר – כמפורש בפסוק "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם".

(ב) נעילת הסנדל – נעלים מעור, כפי שיבואר להלן בסימן תריד.

(ג) תשמיש המיטה – יחסי אישות.

(ד) מלאכה ואכילה ושתייה – ורק אלה אסורים מן התורה[4].

סעיף ב

^גכל מלאכה שחייבים עליה בשבת, חייבים עליה ביום הכיפורים; וְכָל שֶׁבְּשַׁבָּת פטור אבל אסור (ה), גם ביום כיפור כן אלא שֶׁבְּשַׁבָּת זדונו בסקילה, ויום הכיפורים זדונו בְּכָרֵת (ו); ^דוכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום כיפור (ז). ^הוהתירו ^*)לְקַנֵּב ירק (ח) ולפצוע אגוזים (ט) מן המנחה ולמעלה, כְּשֶׁחָל בחול, והאידנא נהגו לאסור (י). הגה: אם נפלה דליקה ביום הכיפורים, מותר להציל סעודה אחת לצורך לילה (יא), כמו שמציל בשבת לסעודת מנחה (ר"ן פרק כל כתבי). וכבר נתבאר סימן של"ד כיצד נוהגים בדליקה בזמן הזה בשבת (יב), והוא הדין ביום כיפור. ונהגו שהתינוקות משחקים באגוזים (אגודה ומהרי"ל), ואין למחות בידם אפילו קודם מנחה; ונשתרבב המנהג מדין הַפְצָעַת אגוזים הנזכר (יג) (דברי עצמו).

^גמשנה מגילה ז ^דהרמב"ם ממשנה דלעיל ^השבת קיד, ב. ^*)פירוש, לחתוך מן הירק התלוש.

(ה) פטור אבל אסור – הכוונה לאיסורים מדרבנן.

(ו) ויום הכיפורים זדונו בְּכָרֵת – כלומר ההבדל אינו ברמת האיסור, אלא בחומרת העונש. כי בעוד שביום כיפור ייענש החוטא בפני שני עדים שהתרו בו "רק" בכרת. הרי שבשבת, ייענש חוטא זה בחומרה רבה, ויחוייב במיתת בית דין.

הסיבה לחומרה זו שהחמירה התורה בעונש החוטא בשבת היא, כיון שיום זה הוא עדות על אמונתנו בא-ל שברא את העולם יש מאין, והוציאנו ממצרים בניסים ובמופתים. הכופר בכך כמוהו כעובד עבודה זרה, על כן גם חומרת ענשו, קשה וגדולה כענשו של עובד עבודה זרה.

(ז) אסור לטלטלו ביום כיפור – לא רק לגבי מלאכות אין כל הבדל, בין שבת ליום כיפור, אלא גם באיסורי הוצאה ומוקצה[5].

(ח) לְקַנֵּב ירק – להסיר עלים מעופשים מירק, כהכנה לצאת התענית.

(ט) ולפצוע אגוזים – לשבר קליפתם, כדי לאפשר אכילתם בסוף הצום. והתירו חכמים, את איסור ההכנה מקודש לחול לצורך זה.

(י) והאידנא נהגו לאסור – תרגום: והיום נהגו לאסור. מאחר וההיתר ניתן רק לזמן שאחר המנחה, ואנשים לא המתינו, ופגעו בקדושת היום. ואכן, כל הכנה מיום כיפור למוצאי יום כיפור אסורה.

עם זאת, למדנו מהלכה זו כי יש להכין מאכלים בערב הצום, כדי שבצאת הצום תסתיים הכנתם במהרה.

(יא) סעודה אחת לצורך לילה – כדי שיהיה לו מה לאכול במוצאי הצום.

(יב) כיצד נוהגים בדליקה בזמן הזה בשבת – כיום מקילים בכל, מחשש לסכנה הקיימת בכל דליקה.

(יג) מדין הַפְצָעַת אגוזים הנזכר – ההיתר לפציעת אגוזים גרר מנהג של משחק באגוזים. ואף שבהמשך נהגו לאסור את הכנת האגוזים, אין למחות בילדים שהמשיכו במסורת זו.

כיום הנהגה זו אינה מוכרת.

[1] ויקרא פרק טז.

[2] ויקרא פרק כג.

[3] לרמב"ם, עינויים אלה מוגדרים איסורי תורה, כי מאחר והתורה כפלה את המילה שבתון. אלא שגם לשיטתו, אין על זה עונש מן התורה, כי אין זה לימוד מפורש.

[4] לא פירשתי כאן כדעת הרמב"ם, כי מדברי המחבר מוכח, שדעתו כשיטת הראשונים שעינויים אלה הם תקנה מדרבנן. וכפי שיש להוכיח מלשונו (בסימן תריג סעיף א) "שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג", ואם היה איסורם מן התורה, היה צריך לכתוב שאינו אסור אלא רחיצה של תענוג.

[5] היה צריך לכתוב זאת כי יש שחשבו שהוצאה מותרת ביום כיפור, וממילא יש מקום להקל גם במוקצה, כי אחד הטעמים של מוקצה הוא שמא יוציא.

שליל הכיפורים דינו כיומו (תריא)

א. האיסור שהטילה תורה על אכילה שתיה ומלאכות אסורות ביום כיפור, הוא גם לשעות הליל וגם לשעות היום [א].

ב. איסור מלאכה, אכילה ושתיה, ביום זה, הוא מן התורה [א].

ג. המלאכות האסורות בשבת, אסורות ביום כיפור. ומה שחכמים אסרו בשבת, אסור גם ביום כיפור מדרבנן [ב].

ד. רחיצה, סִיכָה, נעילת נעלי עור, וקיום יחסי אישות, אסורים מדרבנן (ד).

ה. אין להכין ביום כיפור מאכלים, עבור מוצאי הצום, אף לא בפעילות שאינה מלאכה אסורה [ב].