סימן תרי"ג

איסור רחיצה ביום כיפור, ובו י"ב סעיפים.

הסיבה מחמתה אסרו את הרחיצה היא כדי להימנע מעידונים ביום זה. האיסור אינו גורף, כפי שיוסבר בסימן זה.

סעיף א

^אאסור לרחוץ ביום הכיפורים, ^בבין בחמין בין בצונן; ואפילו להושיט אצבעו במים, אסור (א). ^גואם היו ידיו או ^דרגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה, ^האו שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם (ב); שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג (ג).

^אמשנה יומא עג ^בממשמעות הגמרא שם עח ובפסחים נד ^גברייתא יומא עז ^דהגהות מיימוני מהתוספות. ^הרוקח.

(א) אסור – לרוב הפוסקים, האיסור הוא מדרבנן. ובשיטת הרמב"ם, הדעות חלוקות, יש אומרים שגם לפיו הוא דרבנן, ויש אומרים שהאיסור מן התורה, כפי שהסברנו בהקדמה לסימן תריא.

(ב) מותר לרחצם – כנדרש לניקיון הלכלוך, ולא מעבר לזה.

(ג) אלא רחיצה של תענוג – על כן אדם הסובל מזיעת יתר – זוהמא – רשאי לרחוץ. אמנם מובן מאליו שלא ירחץ יותר מן ההכרחי[1].

סעיף ב

^ונוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נטילת ידים (ד), ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו (ה) (ולא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר הרוח רעה מעל הידים (ו)) (הגהות מיימוני).

^ותוספות שם מהא דיד לפה תקצץ שבת קט, א.

(ד) על נטילת ידים – רחיצת ידים בבוקר מותרת משתי סיבות: א. סביר שידיו נגעו, בעת השינה, במקומות המטונפים שבגוף. ב. חובה ליטול אחר השינה, טרם יתפלל. על כן זו רחיצה של מצוה, ולא של תענוג.

(ה) סוף קשרי אצבעותיו – אף שבכל יום מחמירים ליטול את כף היד כולה, ביום כיפור נוהגים על פי עיקר הדין, שהנטילה היא עד סוף קשרי אצבעותיו.

(ו) מעל הידים – כי אחת הסיבות המחייבות נטילת ידים בבוקר היא הרוח הרעה שעל הידים[2].

סעיף ג

^זאם הטיל מים ושפשף בידו (ז), או עשה צרכיו ^חוְקִנֵּחַ, מותר לרחוץ דְּהֲוָה ליה ידיו מלוכלכות (ח) (ורוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו (ט)); ^טואם רוצה להתפלל, אפילו לא קִנֵּחַ נמי מותר ליטול (י) עד סוף קשרי אצבעותיו. הגה: וכן כהן העולה לדוכן נוטל ידיו, אף על פי  שהן טהורות, דכל רוב[3] רחיצה שאינו מכוין בה לתענוג, מותרת (יא) (הגהות מיימוני פ"ב מהלכות י"כ ומהרי"ל); ולכן אפילו בא מן הדרך ורגליו כֵּהוֹת (יב), מותר לרחצן (בית יוסף בשם הגהות מיימוני וסמ"ג וטור הלכות ט"ב).

^זהרא"ש שם. ^חטור. ^טבית יוסף.

(ז) הטיל מים ושפשף בידו – כלומר השתין, וניקה.

(ח) דהוה ליה ידיו מלוכלכות – על כן הרחיצה מותרת.

(ט) סוף קשרי אצבעותיו – כמובן, שאם יש לכלוך גם בחלק העליון של כף היד, רשאי לשטפו.

(י) נמי מותר ליטול – כי העושה צרכיו, ומבקש להתפלל, חייב ליטול ידיו.

(יא) מותרת – דעת הרמ"א שצריך ליטול מים על כל היד, וכך נוהגים האשכנזים. אמנם בדעת המחבר נראה כי יש ליטול רק עד קשרי אצבעותיו[4].

(יב) ורגליו כֵּהוֹת – נחלשו רגליו.

סעיף ד

^ימי שהוא אִסְטְנִיס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים, מותר (יג). הגה: ונהגו בזה להחמיר (יד); ואפילו ברחיצת העינים, שהיא קצת רפואה (טו), נהגו להחמיר (מהרי"ל). ואסור לרחוץ פיו ביום הכפורים, כמו שנתבאר לעיל סימן תקס"ז סעיף ג' (טז).

^יטור בשם גאון.

(יג) מותר – כי רוחץ לצורך ולא לתענוג.

(יד) ונהגו בזה להחמיר – כי ביום כיפור נדרש מן האדם להימנע מרחיצה, הגם שנגרם לו בכך חוסר נוחות מסוימת. אבל כאמור, אם יש עליו ממש לכלוך, מותר.

(טו) קצת רפואה – ולכאורה יש מקום להתיר הדבר, כי אינו רוחץ לתענוג. עם זאת, אין בכך הכרח, ואם כן אין לזלזל באיסור רחיצה. אמנם לאדם חולה, מותר לרחוץ, אף לדעת הרמ"א.

 למעשה, כל אחד יעריך את עצמו, וישתדל להימנע מרחיצה לא הכרחית.

(טז) כמו שנתבאר לעיל סימן תקס"ז סעיף ג' – שם התבאר כי גם בתעניות דרבנן לא ראוי לרחוץ את פיו, מחשש לבליעת מים. וביום כיפור, הדבר אסור מעיקר הדין, שהרי הרחיצה אסורה בו.

סעיף ה

^כההולך לבית המדרש, או להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, או לצרכי מצוה, יכול לעבור במים עד צוארו (יז), בין בהליכה בין בחזרה; ^לובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו להגביה שׁוּלֵי חלוקו על זרועו (יח); ^מוהוא שלא יהיו המים רוֹדְפִים (יט), דאם כן אף בחול אסור מפני הסכנה (כ), אפילו אם אינם מגיעים אלא עד מָתְנַיִם.

^כברייתא יומא עז, ב. ^למימרא דרב ושמואל שם וכפירוש רש"י שם דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאו על כתפיו. ^משם וכאביי.

(יז) לעבור במים עד צוארו – ואף שבגדיו נרטבים במהלך חציית המים, אין בכך איסור כיבוס, כי אין זה אלא לכלוך, מה גם שהוא כלל אינו מתכוון לכיבוס[5].

(יח) להגביה שולי חלוקו על זרועו – כלומר אין לעשות שום מעשה כדי ליהנות מן המים.

(יט) שלא יהיו המים רודפים – כי בזרם חזק כזה, יש איסור שאינו נוגע רק ליום כיפור, כמוסבר מיד.

(כ) אסור מפני הסכנה – למרות שמוענקת שמירה עליונה להולך לדבר מצוה, אין הדבר כן במקום שקיים בו חשש מהותי לסכנה. מכאן יש להורות לכל אדם, גודל הזהירות שלא לבוא למקומות מסוכנים.

סעיף ו

^נהָא דְּשָׁרֵי (כא) לעבור בגופו במים לדבר מצוה, דוקא לעבור בגופו במים עצמן; אבל לעבור בספינה קטנה, ^*)יש מי שאוסר (כב).

^נטור בשם בה"ג. ^*) דחכמים עשו חיזוק לדבריהם שאין להם סמך מן התורה יותר משל תורה, ב"י.

(כא) הָא דְּשָׁרֵי – מה שמותר.

(כב) יש מי שאוסר – ההפלגה בספינה אסורה בכל שבתות השנה[6]. ואף שהרחיצה, לצורך מצוה, הותרה, ההפלגה בספינה לא הותרה. כשם שקיים איסור בכל השבתות, אף אם זה לצורך מצוה.

לשון המחבר "יש מי שאוסר" היא, משום הדעות המתירות, לפיהם יש להתיר הפלגה לצורך מצוה, כשם שהותרה רחיצה לצורך מצוה. אמנם המחבר סבור כי יש לאסור, וכך הלכה[7].

סעיף ז

^סהרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל תלמידו (כג).

^סבעיא שם ולא איפשיטא ופסקו הפוסקים לחומרא.

(כג) אצל תלמידו – כי התלמיד הוא שזקוק לחכמת רבו, ועבורו הדבר נחשב מצוה, אבל הרב אינו זקוק לתלמידו.

סעיף ח

^עההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים בהליכה (כד), ^פאבל לא בחזרה (כה). הגה: וכל מקום דמותר לעבור במים, אפילו היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה, מותר לעבור, דִּלְמַעֵט בְּהִלּוּךְ עָדִיף טְפֵי (כו) (א"ז).

^עברייתא שם. ^פמהא דרב יוסף ואביי שם.

(כד) מותר לעבור במים בהליכה – כי אין ההליכה במים נעשית לתענוג, אלא למניעת הפסד[8].

(כה) אבל לא בחזרה – כי ההפסד כבר נמנע. והגם שהותר לתלמיד לחזור מרבו, יש בכך צורך, כדי שלא נגרום לו למאן ללכת בפעם אחרת. אבל במקרה זה, אין כל אינטרס שילך. שכן, עיקר עניינו של יום כיפור ודאי אינו התעסקות בשמירת פירותיו.

(כו) דִּלְמַעֵט בְּהִלּוּךְ עָדִיף טְפֵי – תרגום: כי יש עדיפות למעט בהליכה. כלומר, אם יצטרך להאריך בהליכה ולהקיף, תיגרם לו עייפות, שתפגע ביכולתו להתפלל[9].

סעיף ט

^צאסור להצטנן בטיט לח, אם הוא טופח על מנת להטפיח (כז); ^קואסור להצטנן בכלים (כח) שיש בהם מים (כט), אפילו הם חסרים (ל), בין של חרס בין של מתכות; אבל אם הם רֵקִים, מותר (לא); ^רוכן בפירות (לב) ובתינוק (לג). הגה: ואסור לשרות מַפָּה (לד) מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה ביום כיפור, דחיישינן שמא לא תִּנְגֹּב יפה ויבא לידי סחיטה (הגהות מיימוני פ"ב ומרדכי וסמ"ק ומנהגים). החולה רוחץ כדרכו, אף על פי שאינו מסוכן (לה) (רמב"ם).

^צשם עח וכאביי. ^קשם וכרב אשי. ^רכרב יהודה ורבה שם.

(כז) טופח על מנת להטפיח – כפי הנראה, מצוי היה בזמנם טיט מסוים, שבהעברתו על הגוף, העניק תחושה נעימה של קרירות. והותר לעשות כן, כשם שהותרה העברת מגבת לחה על הגוף, כמובא בגמרא, לאחר שרייתה במים וסחיטתה בערב הצום, כדי להשיג תחושה צוננת משהו.

אלא שהמחבר הגביל היתר זה דוקא לטיט בעל רטיבות קלה, שלא ירטיב את גופו. על כן, למרות שהותר להצטנן בטיט קריר, אין זה אלא בתנאי שלא יצאו ממנו מים. והפירוש "טופח על מנת להטפיח" הוא, שאדם הנוגע ברטיבות, יכול להרטיב אובייקט אחר.

(כח) בכלים – כגון כוס שמימיו ציננו את דפנותיו. ובהעברתו על הגוף, מושגת תחושת צינה נעימה.

(כט) שיש בהם מים – מחשש שהמים יישפכו.

(ל) אפילו הם חסרים – אפילו אם המים ממלאים את הכלים רק במעט, עדיין קיים חשש שיישפכו. ונראה, כי אם המים סגורים היטב, כגון בבקבוק, אין לאסור.

(לא) מותר – כי אין חוששים לשפיכת מים[10].

(לב) וכן בפירות – כגון שהם קרים קצת. כי חכמים אסרו רחיצה בלבד, ולא תחושת קרירות.

(לג) ובתינוק – שגופו יותר קר מאיש בוגר. ולא זכיתי להבין דין זה כי לכאורה אין הבדל מהותי בין גוף בוגר לגוף תינוק וגם נראה זר להשתמש בתינוק כדי להצטנן. וצריך עיון[11].

(לד) מפה – הכוונה לבגד כלשהו.

(לה) אף על פי שאינו מסוכן – כי אין החולה רוחץ לשם תענוג אלא לצורך.

סעיף י

^שכלה, כל שלשים יום מותרת לרחוץ פניה (לו).

^שמשנה שם וכרבי אליעזר הסכמת הפוסקים.

(לו) לרחוץ פניה – לא גזרו חכמים איסור רחיצה על כלה צעירה, כדי שלא תתגנה על בעלה[12].

סעיף יא

^תמי שראה קרי (לז), בזמן הזה, ביום הכפורים, אם לח הוא, מקנחו במפה ודיו; ואם יבש הוא, או שנתלכלך (לח), רוחץ (לט) מקומות המלוכלכים בו לבד, ומתפלל; ואסור לרחוץ גופו או לטבול, ^אאף על פי שבשאר ימות השנה הוא רגיל לטבול לתפלה (מ).

^תרמב"ם בפרק ג. ^אוסיים שם כיון שבטלה תקנה זו.

(לז) שראה קרי – שיצאה ממנו שכבת זרע.

(לח) או שנתלכלך – נתפשט במקומות רבים בגופו.

(לט) רוחץ – ואין בכך איסור, מאחר ואינה רחיצה של תענוג, אלא הסרת לכלוך.

(מ) רגיל לטבול לתפלה – עזרא הסופר תיקן שאחר קיום יחסי אישות, או ראיית קרי, לא יתפללו או ילמדו תורה, עד אחר טבילה. כדי למנוע הגזמה ביחסי אישות. אמנם חכמים ביטלו תקנה זו, מאחר ורוב הציבור לא עמד בגזירה זו. עם זאת, יש המחמירים על עצמם ומקיימים תקנה זו, ואף מוסיפים לטבול מידי יום, משום תוספת קדושה. אמנם היות שאין זה חיוב, אין טבילתם נחשבת טבילת מצוה, ואסור לטבול ביום כיפור.

סעיף יב

^בבזמן הזה אסור לאשה לטבול ביום כיפור, אפילו הגיע זמן טבילתה בו ביום (מא).

^בציינתיו לעיל סימן תקנד.

(מא) בו ביום – בזמן התלמוד היתה חובה לטבול עת הגיע זמן הטבילה, כדי שלא להישאר בטומאה. אמנם בזמן הזה, לאחר שהוסיפו חכמים מספר ימי טומאה על האשה, אין זו טבילה בזמנה, ואין בכח טבילת האישה לדחות את איסור הרחיצה של יום כיפור, לכן תטבול במוצאי חג. ובין כה וכה, הרי אסור לקיים יחסי אישות ביום כיפור עצמו, כפי שנלמד, בעזרת ה', בסימן תרט"ו.

[1] עיין משנה ברורה ס"ק ב והערות איש מצליח במקום.

[2] ועיין בטעמים השונים שנתבארו לעיל, סימן ב, מדוע קיימת חובת נטילה בבוקר, ובהסבר עניין הרוח הרעה.

[3] המילה רוב לא מובנת, ויש שלא גורסים אותה.

[4] כמבואר בסעיף ב. ועיין משנה ברורה ס"ק ז שפסק כי יש ליטול מים על כל היד, כפי שמשמע מהמהרי"ל שהביא דין זה. ואילו כף החיים אות טו פסק רק עד קישרי אצבעותיו, כמו שמשמע בדעת המחבר.

[5] ואפילו אם המים אינם מלוכלכים, ושייך לכבס בהם, כאן זה ודאי נגד רצונו, שהרי אינו רוצה בגדים רטובים, על כן אין להחשיב זאת כמתקן בגדיו ומכבסם.

[6] ועיין סימן רמ"ח כמה טעמים לאיסור זה.

[7] הנה בסימן רמ"ח לא הותר להפליג בספינה לדבר מצוה אלא אם זו תיכנס לנמל לפני שבת. ומעתה עלינו להסביר במה שונה, איפה, הרחיצה לצורך מצוה, שכן הותרה ביום כיפור.

שני טעמים הובאו לכך. הראשון הוא, שההפלגה בספינה נאסרה בכל שבתות השנה, בעוד שהרחיצה נאסרה רק ביום כיפור. ולכתחילה, בעת הטלת האיסור, לא אסרו אלא רחיצה של תענוג. השני הוא, שאיסור הרחיצה נסמך על פסוק, אבל איסור ההפלגה בספינה לא נסמך על פסוק אלא הוא איסור דרבנן בלבד. לכן הוא צריך חיזוק, כדי שלא יזלזלו בו.

עוד נראה לעניות דעתי, שכאן לא מדובר ברחיצה ממש, שהרי אינו מתכוון לרחיצה כלל, רק הולך בדרך. וכיון שהמשך הדרך כרוך בכניסת למים, הוא נרטב במים, וזה "דבר שאינו מתכוון". מה שאין כן המפליג בספינה, הרי הוא עושה ממש את הפעולה שחכמים אסרו.

[8] ואף שהכלל הוא שאין מתירים איסור דרבנן לצורך מניעת הפסד. איסור הרחיצה שונה, שלא נאסר כשמבקש למנוע הפסד.

[9] ויש חולקים בזה, עיין מ"ב ס"ק כב. אמנם בהערות איש מצליח כתב שאין לזוז מפסק הרמ"א, שמקורו בראשונים.

[10] החידוש בזה; הוא, שלא כאותם דעות שאסרו בכלי חרס ריק, מחשש שהמים הבלועים בדפנות הכלי יפלטו.

[11] אולי מדובר באדם חולה שיש לו חום והתינוק יכול לסייע לו.

[12] יש מחמירים בכך בזמננו, והרבה כלות דתיות אינן רוצות לפגוע כלל ביום הקדוש, והכל לפי הענין והזמן.

איסור רחיצה ביום כיפור (תריג)

א. רחיצה אסורה ביום כיפור מדרבנן (א).

ב. אסור אפילו להושיט אצבע במים [א].

ג. הרחיצה האסורה היא רחיצה של תענוג [א].

ד. אם חלק מגופו מלוכלך, מותר לרחוץ שם, כדי לנקות את הלכלוך [א].

ה. נטילה של מצוה מותרת. על כן מותר ליטול ידים בבוקר [ב].

ו. וכן אחרי יציאה משירותים [ב].

ז. מי שאין דעתו מיושבת עד שירחוץ פניו, רשאי לרחצם. ומנהג אשכנז להחמיר בזה [ד].

ח. אין לרחוץ את הפה ולא לצחצח שיניים ביום כיפור [ד].

ט. הנוטל ידיו, ייטול עד סוף אצבעותיו, כי עד שם ודאי חייב בנטילה [ב].

י. כהן הבא לישא כפיו, אם הוא מבני ספרד, ייטול עד סוף אצבעותיו. ובן אשכנז, ייטול עד סוף ידיו (יא).

יא. אין איסור לכלה, שיום כיפור חל בתוך שלושים יום מהחתונה, לרחוץ את פניה [י].ּ

יב. הטבילה ביום כיפור אסורה, בין לאשה שהגיע זמנה לטבול, ובין לגבר הטובל מידי יום [יב].