סימן תרי"ד

דיני סיכה ונעילת הסנדל, ובו ד' סעיפים.

התענוג אותו חש האדם באמצעות סיכה גדול יותר מרחיצה, על כן מרחב ההיתר קצת יותר מצומצם.

בזמן התלמוד הנעליים הכי נוחות היו נעלי עור. לכן אסרום חכמים בנעילה ביום כיפור, ולא התירו אלא הליכה ביחף או נעליים שאינם עשויים עור, כי בזמנם היו אלו פחות נוחים.

פרטי דיני איסור סיכה ולבישת נעליים מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אאסור לסוך אפילו מקצת גופו, ואפילו אינו אלא להעביר הזוהמא (א); אבל אם הוא חולה, ^באפילו אין בו סכנה, או שיש לו חֲטָטִין בראשו (ב), מותר (ג).

^אברייתא יומא עז, ב. ^בכן פסק הרא"ש שם.

(א) להעביר הזוהמא – הזוהמא היא הזיעה. וגם אדם הסובל מזיעה מרובה, אינו רשאי לסוך עצמו בשמנים מיוחדים, מאחר וביכלתו לרחוץ עצמו, כפי שראינו בסימן הקודם. בעוד שהסיכה עם שמנים מיוחדים אינה צורך אלא תענוג, וזה, הרי נאסר ביום כיפור.

(ב) חטטין בראשו – פצעים דלקתיים בראש, אשר סיכתם בשמן מפיגה את הצער[1].

(ג) מותר – כי סיכה זו יש בה צורך ואינה נעשית לשם תענוג[2].

סעיף ב

^גאסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קַב הַקִּטֵּעַ (ד) וכיוצא בו, אפילו שֶׁל עֵץ וּמְחֻפֶּה עוֹר, אסור (ה); אבל שֶׁל גֶּמִּי אוֹ שֶׁל קַשׁ, או של בגד או של שאר מינים, מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים (ו). (ומותר לעמוד על כָּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל עוֹר (ז), ומכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה (ח)) (מרדכי דיומא ותה"ד סימן קמ"ט).

^גהרי"ף ורא"ש ממסקנא דגמרא עח, ב.

(ד) קַב הַקִּטֵּעַ – מי שנקטעו רגליו, יוצרים עבורו רגל מלאכותית, ובראשה שקע, עליו פורסים כיסוי עור, לנוחיות, שם הקיטע מניח את רגלו. בהלכה זו אוסר המחבר להשתמש ברגל מלאכותית זו, ביום כיפור, מאחר ויש על ראשה כיסוי עור.

(ה) אסור – מאחר ובזמנם, כמוסבר בהקדמה כאן, היתה זו הנעילה הנוחה ביותר.

(ו) לרשות הרבים – כי הסוגים הנזכרים אינם נוחים, ולא גזרו עליהם חכמים. כיום יש נעליים שאינם מעור, אלא שהם מאוד נוחים. מעיקר הדין מותר לנעלם, כי לא נכללו בגזירת חכמים. והמסתפק בנעלי בית פשוטות, שנוחיותם פחותה, תבוא עליו ברכה.

(ז) כָּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל עוֹר – כי העמידה על גבם דומה קצת לנעילת סנדל, לכן צריך הרמ"א להבהיר כי הדבר מותר. וכמובן שמותר לחגור חגורה מעור, או ללבוש מעיל מפרווה, כי לא גזרו על כך.

(ח) תבא עליו ברכה – לפי פסק זה, הגם שמותר לעמוד על שטיח של עור, יש מקום להחמיר. והעושה כן, תבוא עליו ברכה.

סעיף ג

^דהַחַיָּה (ט), כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל; ^הוְהַחוֹלֶה כיוצא בה, אף על פי שאין בו סכנה; ^ווכן מי שיש לו מכה ברגליו (ח).

^דמשנה שם עג, ב וכרבי אלעזר. ^ההסכמת הפוסקים. ^ורמב"ם בפרק ג (משביתת העשור ה"ח) מדין הַחַיָּה, רבנו ירוחם.

(ט) הַחַיָּה – יולדת.

(י) ברגליו – כי נעילת הנעל עבורם, היא ממש צורך, על כן לא גזרו חכמים.

סעיף ד

^זמותר כל אדם לנעול סנדל מחמת עקרב וכיוצא בו, כדי שלא יִשְּׁכֶנּוּ; אם מצויים שם עקרבים או דברים הנושכים (יא). הגה: ואם ירדו גשמים ורוצה לילך לביתו מבית הכנסת או להיפך, והוא איסטניס, מותר לנעול מנעליו עד שמגיע למקומו (יב) (מהרי"ל).

^זרמב"ם שם והטור מהא דשמואל שם.

(יא) עקרבים או דברים הנושכים – כי במצב כזה נעילת הסנדל היא ממש צורך לכל אדם. אמנם בזמננו, הואיל ומצויים נעליים שאינן עשויות עור, ועדיין מגינים על הרגל כנדרש, אין להתיר זאת.

(יב) עד שמגיע למקומו – כי בשבילו זה צורך ולא עונג, על כן מותר.

[1] על פי כף החיים אות ג.

[2] מכאן מוכח כי אין איסור ממרח בשמן, ואין בסיכתו איסור רפואה בשבת. והטעם, או משום שמצב הפצעים מתיר את הטיפול, או משום שגם בריאים עושים כך בימי חול, ואין הכרח שהוא סך לרפואה.

דיני סיכה ונעילת הסנדל (תריד)

א. סיכת שמנים על גופו, אסורה ביום כיפור [א].

ב. לצורך חולה, מותרת סיכת שמנים [א].

ג. אסור לנעול נעלי עור ביום כיפור, אפילו אם רק חלק מסוים מן הנעל עשוי עור [ב].

ד. מעיקר הדין, נעליים שאינן מעור, אף אם הן נוחות מאוד, מותר לנעלם בכיפור [ויש נמנעים] (ו).

ה. מותר לעמוד על שטיח של עור [ג], ויש מבני אשכנז שנמנעים מכך [ג].

ו. יולדת, חולה, ומי שיש לו מכה ברגלו, מותרים בנעילת נעלי עור. וכן ההולך בדרך וירא מעקרבים, או מפגעים אחרים, רשאי לנעול נעלי עור [ג, ד].

ז. אמנם בזמננו, הואיל ומצויים נעליים שאינן עשויות עור, ועדיין מגינים על הרגל כנדרש, אין להתיר זאת (יא).