סימן תרי"ז

דין עֻבָּרָה ומניקה ויולדת ביום כיפור, ובו ד' סעיפים.

סימן זה קשור לסימן הבא, העוסק בדין חולה ביום כיפור, ובו יושלמו פרטי ההלכות של סימן זה.

בהלכות להלן מובא חידוש, והוא, שכל יולדת, למרות שתחושתה הכללית טובה מאד, היא בכל זאת מוגדרת כמי שסכנה נשקפת לחייה ולכן לא תצום ביום כיפור. חידוש נוסף מובא כאן והוא, שכתוצאה מהשינויים המתרחשים בגופה של אשה מעוברת, יתכן ומראה של מאכל מסוים יגרום לה צורך לאכול, וצורך זה בלבד מוגדר כסיבה מחמתה תחדל המעוברת לצום.

סעיף א

^אעֻבָּרוֹת ומיניקות, מתענות ומשלימות ביום הכיפורים (א).

^אמימרא דרבא פסחים דף נד, ב.

(א) ומשלימות ביום הכיפורים – הלכה זו מבטאת את העיקרון ההלכתי בנידון, והוא, שעליהם לצום, כאשר אין כל חשש לבריאותן, כפי שיבואר בסעיף הבא, ובסימן הבא. עם זאת, הניסיון מלמד כי נשים רבות הקדימו את לידתם ביום כיפור, מחמת הצום, על כן נדרשת זהירות יתירה בהחלטה זו. על כן צריך להתייעץ עם רופא, וליידע אותו על כל חשש סכנה, אפילו רחוק, שהצום עלול לגרום לה, או לעובר. כגון אם הצום גורם לצירים טרם הזמן. כי במקרה כזה, לא תצום, רק תאכל ותשתה בשיעורים, וכפי שנבאר בסימן הבא.

סעיף ב

^בעֻבָּרָה שהריחה (ופניה מִשְׁתַּנִּים (ב), אף על פי שלא אמרה צריכה אני) (רבינו ירוחם נתיב כ"ז); ^גלוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא; אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה ^*)עד שתתיישב דעתה (ג).

^במשנה יומא יומא פב, א. ^גמעובדא דרבי שם, ב. ^*) (עיין בסימן דלקמן ס"ז).

(ב) ופניה מִשְׁתַּנִּים – כלומר, המעוברת הריחה ריח מאכל מסוים, ומתאוה אליו כל כך, עד שנוצר שינוי פיזי בפניה.

(ג) עד שתתיישב דעתה – אשה הרה המתאוה כל כך למאכל, ולא תאכלנו, מסתכנת שייגרם לה או לולד איזה שהוא נזק בריאותי. ואם הזכירו לה שיום כיפור הוא, ולא נתיישבה דעתה, מותר להאכילה, הגם אף שאין כאן סכנת חיים[1]. משום שהיתר האכילה אינו מותנה בסכנת חיים דוקא, אלא בסכנה לבריאות, כפי שיסביר המחבר בסימן הבא, וראה פירושנו שם בהרחבה.

סעיף ג

^דכל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו, ומאכילין אותו ממנו (ד).

^דהרא"ש שם מעובדא דאמימר ומר זוטרא כתובות סא, ב.

(ד) ומאכילין אותו ממנו – כלומר דין זה הנזכר לגבי אשה בהריון, נכון גם לכל אדם. וההיתר הוא רק עד שתתיישב דעתו. למעשה, בימינו לא ראינו תופעה כזו.

סעיף ד

^היולדת (ה), תוך שלשה ימים לא תתענה כלל (ו); משלשה עד שבעה, אם אמרה: צריכה אני, מאכילין אותה (ז); מכאן ואילך, הרי היא ככל אדם. ^ווימים אלו אין מונין אותם מעת לעת; כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב, אין מאכילין אותה ביום הכיפורים (ח) אם לא אמרה: צריכה אני, אף על פי שלא שלמו לה שלשה ימים עד יום כיפור בערב, משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי לאחר שלשה.

^ההרא"ש שם בשם רמב"ן ושאר פוסקים. ^ותרומת הדשן מדברי התוספות גיטין ח, ב ד"ה אע"ג.

(ה) יולדת – וכן אשה שהפילה, בחלוף ארבעים יום מתחילת ההריון[2]. וכבר מרגע שהחל תהליך הלידה, היא נחשבת יולדת, ורשאית היא לאכול ולשתות.

(ו) לא תתענה כלל – כי בימים אלה גופה חלוש מאד, ונשקפת סכנה לחייה. ולא תתענה אף אם טוענת כי ביכולתה לצום. הרגע בו היא נקראת יולדת הוא, עת החלו חבלי הלידה[3].

(ז) מאכילין אותה – ללא חשש, ומשום שהאדם מרגיש בעצמו, אם הוא צריך לאכול אם לאו, לכן סומכים על הרגשתה.

כשהדבר נוגע לחיי היילוד, כגון שהיולדת מיניקתו, וקיים חשש שבהעדר מאכל או משקה, לא יהא לה מספיק חלב, חובה עליה לשתות או לאכול לצורך תינוקה. אלא שאין לאכול כרגיל רק בכמות קטנה, הנקראת "שיעורים", וכפי שיוסבר בעזרת השם, בסימן הבא.

(ח) אין מאכילין אותה ביום הכיפורים – לפי שיטה זו, גם אם הלידה ארעה בסוף יום ז' בתשרי, יש למנותו כיום אחד. ח' בתשרי יום שני, וט' תשרי יום שלישי. למרות שההבראה, לכאורה, אינה תלויה בימים, רק בזמן שחולף. בכל זאת אין כאן מדע מדויק, כי יש נשים שלא תסתכנה כלל, גם בהעדר מאכל ומשקה. לעומת זאת יש נשים שאם לא תאכלנה, ייקח להם זמן רב להתאושש. לכן עשו כלל פשוט לכולן, שכעבור שלשה ימים, אין לאכול. ואין בכך סיכון, כי סוף סוף אם תאמר האשה "צריכה אני" מאכילין אותה.

למעשה, כתבו הפוסקים כי יש לסמוך על השיטות האחרות לפיהם סופרים את שלושת הימים, ואת שבעת הימים, מעת לעת (כלומר שבעים ושתים שעות), וכך צריך לנהוג למעשה[4]. ומונים שלושה ימים האלה מהלידה ממש[5].

[1] הבית יוסף כותב בפירוש שאין תאוה מסכנת חיים.

[2] ביאור הלכה (ד"ה יולדת), וחזון עובדיה (ימים נוראים עמוד רצה).

[3] מ"ב ס"ק ט.

[4] כך כתבו מ"ב (כאן ס"ק יג), ויביע אומר (ח"ז סימן נג).

[5] ערוך השולחן (סימן של הלכה ז), וילקוט יוסף (שבת כרך ד סימן של).

דין עֻבָּרָה ומינקת ביום כיפור (תריז)

א. העיקרון הוא, שאשה בהריון, ואשה מניקה, צמות ביום כיפור [א].

ב. עם זאת, כאשר קיים חשש, אפילו קטן, שמא הצום עלול לפגוע בבריאותה או בעוברה, כגון שהתענית גורמת לה צירים או התייבשות, עליה לאכול ולשתות בשיעורים, כמוסבר בסימן הבא (א).

ג. ובמינקת, אם קיים חשש שהוולד יסתכן, על ידי מחסור בחלב אמו, עליה לאכול ולשתות בשיעורים, כפי הצורך (ז).

ד. מעוברת שהריחה מאכלים, ומחמת רצונה לאכלן נגרם שינוי בגופה, מאכילים אותה, עד שתתיישב דעתה [ב].

ה. יולדת שהחל אצלה הליך לידה פעיל, אינה צמה (ו).

ו. אשה שהפילה את עוברה, 40 יום אחר תחילת ההריון, נחשבת יולדת (ה).

ז. יולדת, בתוך שלושה ימים מהלידה ממש, אינה צמה [ד].

ח. את 72 השעות נהוג לחשב מהלידה עצמה (ח).

ט. יולדת, אחר שלושה ימים מלידתה, עד היום השביעי, רשאית לאכול ולשתות, אם חשה בכך צורך. ואם לאו, עליה לצום [ד].

י. בחלוף שבעה ימים מהלידה, הרי היא ככל אדם. ואם לא מרגישה טוב, יש לה דין חולה, ודינו מוסבר בסימן הבא [ד].