הלכות לולב

סימן תרמ"ו – דיני הדס, ובו י"א סעיפים.

ההדס נקרא בתורה (ויקרא כג מ) "עֲנַף עֵץ עָבֹת". המילה "עָבֹת" מגדירה את המאפיין המרכזי של ההדס, ואינו כשר אלא אם יענה על התואר "עָבֹת". וזה אומר, שנדרשים שלושה עלים, שגובה צמיחתם זהה ממש, ואלו מחפים את הקנה, עד שכמעט אינו נראה לעין.

סימן זה ידון בגורמים הפוסלים את ההדס, אם משום שנתבטל ממנו שם "הדס", או משום כיעורו.

סעיף א

(א) הדס ^אשֶׁנִּקְטַם ראשו, כשר (ב); ^בנשרו רוב עליו, אם נשתיירו שְׁלֹשָׁה עָלִין בְּקֵן אֶחָד, כשר (ג).

^אעיין לקמן סעיף י ובמה שציינתי שם (אות צ). ^בברייתא שם לב, ב.

• הקדמה – בסעיף זה הובאו שני דינים, שבהמשך יוסברו בהרחבה.
• שנקטם ראשו, כשר – כי עיקרו של ההדס, הוא גבעול המכוסה בעלים. וגם אם נקטם ראשו, הרי עיקרו קיים[1].
• שלשה עלין בקן אחד, כשר – הדס זה נקרא "הדס מִצְרָאָה", ממנו צומחים בכל קֵן (מקום יציאת העלים) שבעה עלים, ולא שלושה. והוא נותר כשר, אף אם נשרו ארבעה, כמוסבר להלן בסעיף ד[2].

סעיף ב

(ד) ^גהיו עֲנָבָיו מְרֻבּוֹת מֵעָלָיו, אם יְרֻקּוֹת, כשר (ה); ואם אֲדֻמּוֹת אוֹ שְׁחֹרוֹת, פסול (ו); ^דואם מִעֲטָן, כשר (ז); ואין ממעטים אותם ביום טוב, לפי שהוא כִּמְתַקֵּן (ח); ^העָבַר וְלִקְּטָן (ט), או שֶׁלִּקְּטָן אחד אחד לאכילה (י), הרי זה כשר (ומיום ראשון ואילך, כשר בכל ענין[3] (יא)) (ב"י בשם א"ח).

^גמשנה שם לב וכאוקימתא דרב לג, ב. ^דשם (לב, ב) במשנה. ^השם (לג, ב) בגמרא.

• הקדמה – יחד עם גזע ועלי ההדס, צומחים פירות קטנים, המכונים עֲנָבִים. סעיף זה דן, מתי ייעשה ההדס מכוער ופסול מחמתם.
• אם ירוקות, כשר – כי הן בצבע העלים, ולא אבד נוי ההדס.
• שחורות פסול – כי צבע זה מבטל את נוי ההדס[4].
• מִעֲטָן כשר – כי השיבו ליופיו[5].
• שהוא כמתקן – אחת המלאכות האסורות בשבת ויום טוב, היא "תיקון כלי". ומהותה יצירת אפשרות להשתמש בכלי. גם המסיר ענבים, מאפשר להשתמש בהדס למצוה, וזה דומה לתיקון. אמנם מן התורה, אין זה תיקון. כי חומר ההדס נותר כפי שהיה, פחות כמה ענבים. אבל כיון שהוכשר ההדס למצוה, החשיבוהו חכמים כתיקון.
• עבר וליקטן – ביום טוב, ועשה איסור. אמנם למרות האיסור שעשה, שב ההדס להכשרו.
• שליקטן אחד אחד לאכילה – ומותר ללקטן לאכילה, כי אינו מתכוון לתיקון ההדס[6].
• כשר בכל ענין – כי הפסול הוא משום כיעור. ולדעת המחבר, פסול זה שייך רק ביום הראשון[7].

סעיף ג

עֲנַף עֵץ עָבוֹת האמור בתורה, הוא ההדס שֶׁעָלָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ; ^וכגון שְׁלֹשָׁה עָלִין או יותר, בְּגִבְעוֹל אחד (יב); אבל אם היו שְׁנֵי הֶעָלִים בְּשָׁוֶה, זה כנגד זה, והעלה השלישי למעלה מהם, אין זה ^זעָבוֹת אבל נקרא: הֲדַס שׁוֹטֶה (יג). הגה: ופסול אפילו בשעת הדחק (יד); וְאִיכָּא מָאן דְּאָמַר בַּגְּמָרָא דְּכָשֵׁר (טו); ועל כן נוהגין בְּאֵלּוּ  המדינות לכתחלה, לצאת באלו ההדסים המובאים, ואין שְׁלֹשָׁה עלין בגבעול אחד (טז); ויש מי שכתב דהדסים שלנו אין נקראים הדס שוטה, הואיל והם שְׁנַיִם עַל גַּב שְׁנַיִם, ואינן כהדס שוטה המוזכר בגמרא (יז); ולכן נהגו להקל כמו שכתב מהר"י קוֹלוֹן ומהר"י אִיסֶרלַן ז"ל בתשובותיהם (יח).

^וברייתא שם לב, ב וכדפריש רב יהודה. ^זשם משמיה דאמימר.

• בגבעול אחד – גבעול זה, אין פירושו הענף כולו, אלא המקום הספציפי בענף, בו צמחו שלשה עלים.
• הדס שוטה – ופסול, כי אינו נקרא הדס.

הסיבה שכך הוא מכונה היא, על שם השיבוש שארע בסידור העלים, וכמו שהשוטה משובש בדעתו. אמנם להלכה, עיקר הדרישה היא, שסיומת העלים, הקרויה עוקץ, במקום יציאתם מקנה ההדס, יהיו בגובה זהה ואחיד. ואם יציאתם בגובה שוה, ואחד העלים גבוה מעט מחברו, אין בכך פסול.

• אפילו בשעת הדחק – כי אין זה הדס כלל.
• וְאִיכָּא מָאן דְּאָמַר בַּגְּמָרָא דְּכָשֵׁר – תרגום: יש בגמרא דעה שהכשירה אותו. פירוש, עלה שלישי שצמח גבוה מעט, מעל שני העלים, נחלקו בגמרא אם להכשירו, ולא נתקבלה הדעה המכשירה. אבל בשעת הדוחק, סומכים עליה, הגם שנדחתה.
• ואין שְׁלֹשָׁה עלין בגבעול אחד – כי במדינותיהם ובזמנם, לא נמצאו הדסים כאלה, ששלושה עלים צמחו בגובה זהה ממש. אבל בזמננו, הואיל וניתן למצוא הדסים כאלה, אין לסמוך על שיטה זו.
• ואינן כהדס שוטה המוזכר בגמרא – דעה זו ביקשה לבסס קולא זו, לא רק על השיטה שנדחתה מן ההלכה. לכן פירשו, שההדס השוטה הנזכר בגמרא, הוא הדס ולו שני עלים בגובה זהה, והשלישי גבוה מהם מעט. אבל אם צמחו שני עלים בגובה מועט מעל שני העלים, אין זה הדס שוטה הנזכר בגמרא.

אלא ששיטה זו קשה מאד, כי הדס כזה גרוע לכאורה מהדס שוטה. שהרי הדס עָבֹת בהגדרתו, הוא זה ששלושה עלים צומחים ממש בגובה זהה. לכן אין לסמוך, בזמננו, על שיטה זו. ורק בזמנים עברו, כשלא היתה ברירה, סמכו על כך, כדי שלא לבטל את המצווה לגמרי.

• בתשובותיהם – מאמצי הראשונים, למצוא היתר הלכתי להדסים אלו, מלמד אותנו, את גודל חשיבותם של המצוות. עד שסמכו, בשעת הדחק, על דעת יחיד.

סעיף ד

^חיצאו הרבה בְּקֵן אחד וְנָשְׁרוּ מהם עד שלא נשארו אלא שְׁלֹשָׁה בקן אחד, כשר, אפילו נשרו רובם כגון שהיו שִׁבְעָה, ונשרו מהם ארבעה ונשארו שלשה (יט).

^חברייתא שם. 

• ונשארו שלשה – בסעיף זה מבהיר המחבר את דבריו, בסוף סעיף א[8].

סעיף ה

^טלְמִצְוָה בָּעֵינָן כָּל שִׁעוּר אֹרֶךְ ההדס (כ) שֶׁיְּהֵא עָבוֹת (כא), וּלְעִכּוּבָא בְּרֻבּוֹ (כב) (ואפילו אינו בְּרֹאשׁוֹ) (כג) (טור).

^טטור בשם הרא"ש שהכריע כדברי הראב"ד.

• שִׁעוּר אֹרֶךְ ההדס – שלושה טפחים, בימינו אלו עשרים וארבעה (24) ס"מ בערך. ואם הוא ארוך יותר, די בשלושה טפחים מאורכו, שיהיו "עָבֹת", לצורך המצוה.
• שֶׁיְּהֵא עָבוֹת – כלומר, שצמחו בכל קן שלושה עלים.
• וּלְעִכּוּבָא בְּרֻבּוֹ – כדי שודאי תתקיים המצוה, יש לוודא כי רוב אורכו מחופה בשלשה עלים שיוצאים מאותו קן.

כיום, הואיל ואפשר, די בנקל, למצוא הדסים כשרים לכתחילה, שלכל הפחות רוב רובו משולשים, יש להשתדל ולרכוש דוקא אותם.

• ואפילו אינו בְּרֹאשׁוֹ – דין ראש ההדס, שונה מהלולב או האתרוג. כי בעוד שבראשם מחמירים מאד, בכל שינוי. בראש ההדס, אין מחמירים כך, הואיל ועיקרו הוא היותו "עָבֹת".

סעיף ו

^ייָבְשׁוּ עָלָיו, פסול (כד); ^ככָּמְשׁוּ (כה), כשר.

^ישם במשנה. ^כברייתא שם לא, א.

• יבשו עליו, פסול – כי אינו יפה.
• כָּמְשׁוּ – החלו להתייבש, אבל לא יבשו לחלוטין. כשר, כי אין ההדס נראה מכוער[9].

סעיף ז

שיעור הַיַּבְשׁוּת, ^לאפילו אם נִפְרָךְ בְּצִפֹּרֶן, אם עדיין ירוקים הם, כשר; ואינם נקראים יבשים, אלא כְּשֶׁיַּלְבִּינוּ פְּנֵיהֶם (כו).

^לטור בשם הראב"ד וכן כתב הר"ן והרב המגיד.

• אלא כְּשֶׁיַּלְבִּינוּ פְּנֵיהֶם – וזה כמעט ולא שכיח.

סעיף ח

^מיָבְשׁוּ רוב עָלָיו וְנִשְׁתַּיֵּר בראש כל בַּד מֵהַשְׁלֹשָׁה בַּדִין, קֵן אֶחָד, וּבוֹ שְׁלֹשָׁה עָלִין לַחִין, כשר (כז); ^נויש מפרשים שאפילו אם מהשְׁלֹשָׁה שֶׁבְּחַד קִנָּא יָבְשׁוּ שְׁנַיִם, ולא נשאר כי אם אחד לח, כשר, והוא שיהיה הֶעָלֶה שהוא מורכב על שניהם (כח).

^מברייתא שם לג, א וכדמפרש רב חסדא. ^נטור בשם אביו הרא"ש.

• כשר – בסעיף זה רואים את ההבדל ההלכתי בין עלים יבשים, לעלים שנשרו. כי עלים יבשים, אינם פוסלים את ההדס, גם אם יבשו רובם, ובתנאי שבראשו יש עלים לחים. אבל נשירת עלים פוסלת, אם נשרו רובם.
• שהוא מורכב על שניהם – זוהי קולא גדולה, כי נותר רק עלה אחד[10], שלא נתייבש. ובכל אופן ניתן לכך היתר, כי היות והפסול הוא שאינו יפה, הרי מה שנראה גלוי וניכר לעין הוא העלה הלח, המכסה ומסתיר את חבריו היבשים.

סעיף ט

אם אותם עָלִים שֶׁלֹּא יָבְשׁוּ הֵם כְּמוּשִׁין, ^סיש פוסלין (כט) ^עויש מכשירין (ל).

^סשם בשם הראב"ד. ^עשם בשם אביו הרא"ש.

• יש פוסלין – למרות שלעיל בסעיף ו נפסק שעלים כמושים כשרים, הרי זה דווקא כשיש עלים רבים כמושים. אבל אם כל העלים יבשו לגמרי, ורוצים להכשיר את ההדס למצוה, על ידי קן בודד, ולו שלושה עלים. במקרה זה צריכים שלושתם להיות לגמרי לחים.
• ויש מכשירין – כי בסעיף ו' ראינו, שאין להגדיר עלים כמושים כיבשים, הלכך אין לפוסלם.

לפי כללי ההלכה, ניתן לסמוך על שיטה זו בשעת הדחק. כי בדרך כלל, כאשר המחבר מביא שתי דעות, באופן הבא "יש… ויש", כוונתו לפסוק כדעה השניה. אם כי הדס כזה, כמעט ואינו שכיח.

סעיף י

^פנִקְטַם ראשו (לא), כשר (לב), אֲפִלּוּ לֹא עָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה (לג); והוא הדין לְיָבַשׁ רֹאשׁוֹ (לד), ^צויש פוסלין בְּנִקְטַם רֹאשׁוֹ (לה). הגה: וטוב להחמיר במקום שאפשר באחר (המגיד), וְלֹא מִקְרֵי נִקְטַם אֶלָּא אִם נִקְטְמוּ הָעֵצִים (לו) (ר"ן).

^פמשנה שם לד, ב וכרבי טרפון, הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק ח והרמב"ן. ^צהראב"ד בהשגתו שם, וזה לשונו, וכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים, והעלינו שהוא פסול כסתם מתניתין וכו', וכתב הרב המגיד, ויש קצת אחרונים מחמירין כדברי הר"א ז"ל, וכן ראוי להורות עד כאן לשונו, וכמו שכתב הרמ"א.

• נקטם ראשו – כלומר, גזע הגבעול עצמו נחתך, וכפי שראינו בסעיף א.
• כשר – כי המגדיר העיקרי של צומח זה כהדס, עליו ציותה התורה, הוא, שלושה עלים היוצאים מקן אחד, כפי שהסברנו בהקדמת הסימן[11].
• אפילו לא עלתה בו תמרה – מצוי לפעמים, שבמקום קטימתו, צמח כעין פרי, המחפה על מקום החיתוך. אלא שאין צורך בכך, כפי שהבהיר המחבר.
• והוא הדין לְיָבַשׁ ראשו – אם לא יבשו שאר העלים, אין ההדס נפסל בכך.. ואף שיש לעלים העליונים חשיבות גדולה, שהרי ביכולתם למנוע פסילה, גם אם יבשו שאר העלים. אין יבושת העלים העליונים פוסלת הדס, כל עוד נותרו רוב העלים לחים.
• ויש פוסלין בנקטם ראשו – כי אינו יפה. וכשם שאם ראש ההדס לח, מציל את כל ההדס מפסלות, כך גם להיפך. אם נקטם ראשו, הוא פוסל את ההדס. ולדעה זו, הוא הדין אם יבשו העלים העליונים.

ההלכה כדעה ראשונה. אבל לכתחילה, צריך לחשוש לדעה זו, כפי שכתב הרמ"א, ולוודא שהראש אינו קטום ואינו יבש.

• אם נקטמו העצים – כלומר הגבעול עצמו.

סעיף יא

^קאם אין לו אלא הדס שענביו מרובים מֵעָלָיו, ביום טוב, נוטלו ואינו מברך עליו (לז).

^קארחות חיים בשם בעל ההשלמה.

• ואינו מברך עליו – כדי שלא תישכח המצווה. ולא אמרו כן בשאר פסולים שאי אפשר לתקנם. אבל פסול זה של ענביו מרובים, ניתן לתקן, נמצא איפה שבכח, הוא כשר. אמנם הכשר זה ניתן לו רק ביום ראשון של סוכות, אבל בשאר הימים, אינו כשר עד שיסירו ממנו את ענביו[12].

דיני הדס (תרמו)

• ההדס הוא גבעול שעליו צומחים בקבוצות של שלשה, אחת מעל חברתה, כל שלשה יוצאים בגובה זהה. ומחפים את הקנה, עד שכמעט אינו נראה לעין [הק].
• אם יצאו שני עלים במקום אחד, והשלישי יצא מעליהם, הרי זה פסול, כי אינו נקרא הדס [ג].
• הדס שברוב אורכו יוצאים שלושה עלים יחד, הרי זה כשר, אפילו אם במיעוטו יוצאים שני עלים במקום אחד והשלישי למעלה מהם [ה].
• הדס שנחתך ראשו, כשר [א].
• לכתחילה, יש לקחת הדס שאין ראשו חתוך [ז].
• נשרו רוב עלי ההדס, או שיבשו כולם, עד שנעשו חיוורים וצהובים, הרי זה פסול, כי אינו יפה [ו].

[1] יתכן שהביא דין זה בתחילת הסימן, אף שירחיב בו להלן בסעיף י, כי רצה לסמן את ההבדל המהותי שבין הדס ללולב.

[2] אנו מביאים את ההסבר המקובל, אף שבקריאת הדברים, נראה שפירוש הדברים שונה. שהרי להלן בסעיף ד, נכתב דין זה בפירוש. על כן יש מפרשים סעיף זה באופן אחר, ולפיהם הדס זה צמח בתחילה כדין, ובכל קן יצאו שלושה עלים, ורוב הגבעול נתכסה בם. אלא שבהמשך נשרו שנים מתוך שלושה, ובכל קן נותר עלה אחד בלבד. מלבד קן אחד, שנותרו בו שלשה עלים. במקרה זה, ההדס כשר.

וכדי להסביר את המובא בסעיף ה, שרוב ההדס צריך להיות עָבֹת, פירשו הם, שבעת הגידול עליו להצמיח מספיק עלים. והחידוש בסעיף ד, מלבד המובא כאן בסעיף א, הוא, שאפילו אם נשרו רוב עלים של אותו קן, די שנותרו בו שלושה, כדי שיהא כשר, כמו  שארע בסעיף א.

ברם, למרות שפירוש זה מתאים למילים, מיאנו רוב המפרשים לפרש כך, כי זה נוגד את דברי המחבר בבית יוסף. כי הוא התנגד נחרצות לפירוש זה, אחר צטטו את הבנת הראשונים בדברי הרמב"ם, לפיהם יש להכשיר הדס גם אם נשרו כל עליו, ובלבד שנותר בו קן אחד עם שלושה עלים.

[3] תוספת זו, הגם שנראה כאילו הרמ"א כתב זאת, אבל כפי הנראה, אינה מדבריו, כי אם דברי באר הגולה. שהרי לרמ"א, הפסול של כיעור, שייך בכל הימים.

[4] יש אומרים שענף זה אינו קרוי הדס. ופסול זה שייך, לכל הדעות, כל שבעת הימים.

[5] אפשרות זו יש בה קצת ראיה לדעה שהפסול הוא בגלל יופי, ולא משום שאינו קרוי הדס. ובבית יוסף הביא את שתי הדעות, או שהפסול הוא משום שאינו יפה, או משום שלא נקרא הדס, כמו שכתב בבדק הבית.

[6] הבית יוסף הקשה על גירסת הרמב"ם שֶׁלִּקְּטָן אחד אחד (אותה העתיק כאן), והעדיף את גרסת המגיד משנה (הלכות לולב פרק ח הלכה ה) שֶׁלִּקְּטָן אחר. כי אדם אחר המסירם, אינו מעוניין בתיקון ההדס, רק באכילת ענביו, על כן לא יוגדר מעשהו "תיקון". מה שאין כן בעל הדס, שלוקט ענבים לאכילה, ואין ברשותו הדס אחר למצוה, ודאי ייחשב מתקן. וכמו כל "פסיק רישיה, דניחא ליה", כלומר, ככל עשיית פעולה מותרת, שתוצאתה רצויה לבעליה, אבל אסורה.

ולמרות זאת העתיק המחבר, בשולחן ערוך, את לשון הרמב"ם כפי שהיא. וצריך להסביר, שהיות ובעל ההדס אינו לוקח את כולם בבת אחת, וגם אינו יודע איזה פרי יהפוך את ההדס לכשר, נחשב הדבר כאינו מתכוון, ומותר. כי באמת גם הגירסה "שֶׁלִּקְּטָן אחר" קשה, שכן אם מדובר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, די לומר שיש ברשותו הדס נוסף, ומה צריך לומר ש'אחר לקט'. על כן סבר המחבר, שנאסרה הורדת הפירות כולם יחד, כי בכך ניכר תיקון ההדס. ואם אין לו הדס אחר, לא ייעשה ההדס כשר.

[7] למרות שבדברי המחבר כאן (כפי המובא בב"י, בשם אורחות חיים) מבואר, שפסול זה רלוונטי רק ליום הראשון. הרי שהמחבר עצמו כתב (בבדק הבית, נדפס בסוף דבריו בב"י שם) שיש להחמיר בכל הימים. הסבר הדבר נראה לי, שהבית יוסף הולך בזה לשיטתו, שיש להתחשב בדעות המחמירות, כאשר אין בזה טורח. ובמקרה שלנו, הרי אין שום טורח, בהסרת מספר ענבים מן ההדס, לכן נקט לחומרא.

[8] וראה מה שהערנו ותמהנו שם, על כפל הדברים.

[9] אין חיסרון יופי פוסל אלא, כשמראה הצמח הופך למכוער ממש, ולא כשפג מעט מן היופי.

[10] עיקר ההדס, בניגוד לערבה, הוא שלושה עלים, הצומחים כעיגול, בקן אחד. בעוד שהערבה, כפי שנראה בסימן הבא, בעזרת השם, עיקרה הוא רטיבותה ורעננותה. לכן היובש, הוא הגורם העיקרי בפסילתה.

[11] יש אומרים, שאם נחשף גזע ההדס, עקב נשירת העלים העליונים, הוא ייפסל, כי נתגלתה קטימתו. ואינו כשר אלא אם יחפו עלי ההדס ויכסו על קטימתו. ואולם יש פוסקים שלא קיבלו חומרה חדשה זו, שלא הובאה בשולחן ערוך.

[12] הסבר זה מיישב מה שתמהו על דברי בדק הבית, שענבי ההדס פוסלים אותו לכל שבעת הימים. ותמוה, הלוא פסול זה הוא העדר יופי, שרק ביום ראשון פוסל. אמנם הישוב לזה, כאמור, שאפשר לתקנו בקלות. לכן גם בשאר הימים לא יהא כשר, עד הסרת ענביו.