הלכות סוכה

סימן תרס"ג – סדר תפלת חול המועד, ובו ג' סעיפים.

להבנת הסימן יש להקדים, שבחול המועד קוראים כל יום בתורה, בקרבנות המוקרבים בחג מידי יום. אמנם בחוץ לארץ, אנו מסופקים לגבי כל אחד מימי חול המועד, איזה יום הוא. ומשום שיתכן ויום החג הראשון הוא תחילת החג, ומצד שני אולי היום השני נחשב לתחילת החג. ספק זה גורם שקריאת התורה הופכת למורכבת מעט. הימים הטובים עצמם אינם מוגדרים כספק, ובין בשני הימים הראשונים, וגם שני הימים האחרונים, נחשבים יום טוב, ויש לקרוא בהם את הקריאה השייכת ליום טוב. עוד צריך לדעת, שיש לזמן ארבעה עולים לתורה בחול המועד, כמו בראשי חדשים.

סעיף א

^אבחול המועד מוציאין ספר תורה וקורין בו ארבעה ^בבקרבנות החג שבפרשת פנחס; ^גוביום הראשון של חול המועד קורא כהן: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי (א); ולוי: וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (ב); וישראל חוזר וקורא (ג): וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי; והרביעי קורא סְפֵקָא דְּיוֹמָא: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (ד), ועל דרך זה קורים בשאר ימים. הגה: ויש אומרים שֶׁשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים קורין בִּסְפֵקָא דְּיוֹמָא (ה), והשלישי קורא ביום המחרת (ו), והרביעי חוזר וקורא כל ספיקא דיומא, דהיינו מה שקראו שְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים, וכן אנו נוהגים (ז); וביום השביעי (ח) הכהן קורא: בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי (ט); לוי: בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי (י); ישראל: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (יא); והרביעי קורא: בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (יב), וכן אנו נוהגין (יג) (רש"י סוכה נה, א ד"ה אתקין בשם רבותיו (ומהרי"ו) [ומהרי"ל] ומנהגים). ^דובארץ ישראל, שאין שם ספיקא דיומא, אין קורים בכל יום אלא קרבן היום בלבד, כי ביום שֵׁנִי, הוא ראשון לחולו של מועד, קורא כהן: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי; והשלשה העולים אחריו חוזרים וקורים אותה פרשה עצמה, ועל דרך זה בכל יום (יד) משאר הימים (טו).

^אמשנה מגילה כא, א. ^בשם לא, א. ^גמהא דאתקין אמימר סוכה נה, א וכמו שפירשו הרי"ף (מגילה י, א) והרא"ש בשם גאון. ^דבית יוסף.

• וביום השני – על הצד שהיום השני של החג, הוא היום הראשון של סוכות.
• וביום השלישי – על הצד שהיום הראשון של החג, הוא הראשון של סוכות.
• וישראל חוזר וקורא – מה שקרא הכהן.
• וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי – הרביעי קורא את שני הימים.
• שֶׁשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים קורין בִּסְפֵקָא דְּיוֹמָא – בזה דומים דברי רמ"א לדברי המחבר, שהכהן קורא וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי, והלוי וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי .
• והשלישי קורא ביום המחרת – ביום הרביעי. אף שברור לכל כי אין זה היום הרביעי, רוצים למעט בחזרות.
• וכן אנו נוהגים – גם זה כשיטת המחבר. ההבדל בין המחבר לרמ"א הוא, רק בקריאת השלישי.
• וביום השביעי – אי אפשר לקרוא ביום השמיני, כי זו קריאה של יום טוב.
• הכהן קורא: ביום החמישי – קוראים היום מה שקראו אתמול, לפני ספק היום.
• לוי: ביום הששי – זה היום הראשון של הספק (אם התחיל החג ביום השני, כעת זה השישי).
• ישראל: ביום השביעי – זה היום השני של הספק (כשהחג החל ביום ראשון, כעת זה שביעי).
• והרביעי קורא: ביום הששי ויום השביעי – שתי הקריאות של הספק השייך ליום זה.
• וכן אנו נוהגין – זה מנהג אשכנז. אבל מנהג ספרד כדברי המחבר, להמנע מקריאות שאינן שייכות לספק של יום זה.
• ועל דרך זה בכל יום – כל העולים קוראים בכל יום, אותה קריאה. כלומר, את הקרבנות המוקרבים באותו יום.
• משאר הימים – רבים נוהגים להרבות בימי חול המועד ששון ושמחה, והיא קרויה "שמחת בית השואבה". כתזכורת לשמחה הגדולה שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים, עת שאבו מים, לצורך ניסוכם (יציקתם – מזיגתם) על המזבח, ורוקדים ושמחים בעבודת השם.

סעיף ב

(טז) ^השבת של חולו של מועד, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל של שבת, ואומר יעלה ויבא בעבודה, ובמוסף אומר: אתה בחרתנו, ומפני חטאינו, את יום המנוח הזה את יום חג הסוכות הזה, וחותם: מקדש השבת וישראל והזמנים (יז). הגה: ונוהגין לומר קֹהֶלֶת בשבת של חול המועד (יח), או בשמיני עצרת אם אִקְלַע בשבת (מהרי"ל), ועיין לעיל סימן ת"צ.

^הציינתיו בסימן תצ (אות כ' ל').

• הקדמה לסעיף – עיקרון הסעיף הוא, שקדושת שבת גוברת על קדושת חול המועד. דבר שבא לידי ביטוי בתפילות, כי עיקר הנוסח הוא של שבת, עם תוספת אזכור של המועד. אם כי בתפילת מוסף עיקר הנוסח הוא של המועד, הרי זה משום שקרבנות החג מרובים וחשובים משל שבת, לכן המוסף הוא של הימים הטובים, עם אזכור השבת.
• וחותם: מקדש השבת וישראל והזמנים – אם לא הזכיר את החג, חוזר ומתפלל. ואם התפלל בנוסח של החג, ולא הזכיר את השבת, חוזר ומתפלל. ואם נזכר לפני שסיים את התפילה, חוזר לברכה האמצעית[1], ואומר את של שבת, ובאמצעה מזכיר של חג.
• לומר קֹהֶלֶת בשבת של חול המועד – ברוב המקומות לא נוהגים לברך עליה, כי אין קריאה זו חובה, רק מנהג. חלק מקהילות אשכנז מברכים על הקריאה, כאשר ספר קהלת נכתב על קלף כדין[2], וכל אחד ינהג כמנהגו. ואם שבת חל באחרון של החג, אומרים אותו בשבת יום טוב.

טעם קריאת מגילה זו בסוכות הוא, כיון שסוכות הוא חג האסיף, בו נאסף שפע רב מן השדות אל הבית פנימה. וריבוי שפע גשמי עלול להסיט אותנו מהעיקר ומהתכלית, שהיא עבודת השם. ובקריאת קהלת יזכירו לנו הפסוקים שהעניינים הגשמיים כולם אין בהם ממש ולא מטרה לכשעצמה, אלא הם הבל הבלים. כי תפקידם העיקרי הוא לשמש כאמצעי לעבודת השם. על כן חתם שלמה המלך את מגילת קהלת באמירה נחרצת "אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

ברוב המקומות, לא נהגו הספרדים לקרוא קהלת.

סעיף ג

מוציאין שני ספרים; ^ובאחד קורין: רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי (יט), ומפטיר קורא בקרבנות של ספיקא דיומא (כ) ומפטיר ביחזקאל (לח, יח): וְהָיָה בְּיוֹם בּוֹא גוֹג (כא).

^וברייתא מגילה לא, א.

• רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי – בפרשת כי תשא (שמות לג יב), שם נזכרים שלושת הרגלים, שבת וחול המועד. ויש לקרוא לשבעה עולים.
• קורא בקרבנות של ספיקא דיומא – בחוץ לארץ. ובארץ, יקרא בקרבנות של אותו יום.
• וְהָיָה בְּיוֹם בּוֹא גוֹג – שם נאמרה נבואה על הגאולה העתידה.

[1] עיין סימן רס"ח "דין הטועה בתפילת שבת".

[2] זהו מנהגם של הקהילות המבססים את מנהגיהם על פי הגר"א.