הלכות סוכה

סימן תרס"ד – סדר יום הושענא רבא, ובו י"א סעיפים.

בחג הסוכות, הובאו בכל יום ערבות (שכונו "הושענות") אל בית המקדש, עמם הקיפו הקפה אחת סביב המזבח. ביום השביעי, יומו האחרון של החג, הקיפוהו שבעה פעמים. מקורה של מצוה זו הוא הלכה למשה מסיני. עם זאת, כבר הסבירו הראשונים, כי חג הסוכות, בין שאר ענייניו, הוא המתאים ביותר לתפילה ובקשה על המים, כי ללא מים אין חיים. וכדי להראות את תלותנו המוחלטת והאבסולוטית בהקב"ה, יש להביא ערבות הגדלים בסמוך למקור מים, כגון נחל.

מלבד זאת הנהיגו הנביאים מנהג נוסף ביומו האחרון של סוכות, שכל אחד מביא ערבות וחובט בהם על הקרקע. ההבדל בין ההלכה למשה מסיני למנהג הנביאים הוא, שדין ערבה היה דווקא בבית המקדש, ודווקא הכהנים עסקו בזה. אבל חיבוט הערבה הונהג בקרב כל יחיד מישראל, מאחר וכל אחד חש את תלותו המוחלטת בא-ל המשפיע מים.

מלבד סמליותה של הערבה בבקשת מים, יש בה בערבה פן נוסף. יום הושענא רבה, הוא יומו האחרון של תקופת התשובה. אחר שמראש חודש אלול תקענו בשופר ואמרנו סליחות, כדי לרצות את הבורא. המלכנו את הקב"ה על העולם ועלינו בראש השנה. חזרנו בתשובה בעשרת ימי התשובה, ששיאם בצום כיפור. עבדנו על השמחה בה', בימי הסוכות. וכעת הגענו ליום האחרון, יום הושענא רבה, החותם תקופה זו ומשלימה. על כן הוא מוגדר קצת כיום טוב, ויש בו שתי מצווות מיוחדות. מקיפים את הבימה שבעה פעמים (עם הלולב, כמו בשאר ימי הסוכות), זכר להקפת המזבח ביום זה. נוסף על כך, מקיימים בו את מצוות חביטת הערבות.

קיים מנהג עתיק, נפוץ מאד, להיות ערים כל הלילה, ולקרוא סדר מיוחד כמבואר בסידורים הנקראים "תיקון ליל שבועות". יש שקוראים בציבור את ספר דברים (ללא ברכות). הסיבה לכל המנהגים הללו היא קדושתו הנשגבה של יום זה, והיותו סיום תקופת הסליחה לישראל. אין מנהגים אלה חובה.

סימן זה דן בקיום המצוות המיוחדות של יום זה.

סעיף א

ביום שביעי, שהוא הושענא רבה, נוהגים להרבות במזמורים כמו ביום טוב (א). הגה: ואין אומרים נִשְׁמַת (ב), ואומרים: מזמור לתודה (ג), ואומרים: אֵין כָּמוֹךְ, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וכו' (ד), כמו ביום טוב; ואומרים קדיש שלאחר תפלת מוסף בנגון יום טוב; ואין רגילין לעשות מלאכה של חוֹל עד אחר יציאה מבית הכנסת (ה); ויש לומר פִּזְמוֹן זְכֹר בְּרִית (ו) כשיש מִילָה בהושענא רבה, ואומרים אותו קודם אָנָּא אֱזֹן חִין כו' (ז). כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שֶּׁיִּקְרֶה לו או לקרוביו באותה השנה; ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה, כדי שלא לִתְרַע מַזָּלֵיהּ (ח), גם כי רבים אינם מבינים הענין על בֻּרְיוֹ; ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל (ט). ומרבים קצת בְּנֵרוֹת כמו ביום הכיפורים (י). הגה: והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר, כמו בערב יום הכיפורים (יא) (מנהגים); ויש נוהגים ללבוש הַקִּיטְל (יב) כמו ביום כיפור, ^אלפי שבחג נִדּוֹנִים על המים (יג); ^בונוהגים להתיר בו אִגּוּדוֹ של ^*) לולב (יד), ^גומקיפים שבעה פעמים (טו), ומרבים תחנונים על המים.

^אמשנה ראש השנה טז, א. ^בטור והמרדכי בפרק ג דסוכה וסמך לזה כַּפֹּת חסר ו', פירוש ו' ימים יהיה כפות.  ^*) (פירוש מלמעלה, רוקח סימן רכ). ^גמהא דתנן ואותו יום היו מקיפין כו', סוכה מה, א.

• כמו ביום טוב – כי יום זה הוא סוף ימי הכפרה, כמוסבר בהקדמה.
• ואין אומרים נשמת – כי אין זה יום טוב ממש, האסור במלאכות. דין זה מוסכם על הספרדים.
• ואומרים: מזמור לתודה – מנהג אשכנז, שלא לומר ביום טוב מזמור לתודה[1], אבל בהושענא רבה, הואיל ואינו יום טוב, נוהגים לאמרו.
• ואומרים: אין כמוך, שמע ישראל – תפילות הנאמרות, למנהג אשכנז, בעת הוצאת ספר תורה.
• עד אחר יציאה מבית הכנסת – כי זה כעין יום טוב. אבל אין כאן איסור, והנצרך למלאכה, יכול לעשותה.
• ויש לומר פזמון זְכֹר בְּרִית – פזמון מיוחד למנהג אשכנז.
• ואומרים אותו קודם אָנָּא אֱזֹן חִין כו' – הושענא רבה מתייחד בכך שהפיוטים בו רבים, הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים. למנהג אשכנז, הפיוט הראשון פותח במילים "אָנָּא אֱזוֹן חִין תְּאֵבֵי יִשְׁעָךְ, בְּעַרְבֵי נַחַל לְשַׁעְשְׁעָךְ" (פירוש: אנא השם, הקשב לתחינת המצפים לישועתך, ובאים לשמח אותך על ידי ערבי נחל).

כשמזדמנת ברית מילה ליום זה, נוהגים להקדים את הפיוט שעיקרו ברית מילה, לפני פיוט זה. אמנם יש בזה מנהגים רבים, וכל אחד יעשה כמנהגו. אין להסיק שחובה למול דווקא כאן, כי פרט זה נזכר רק כדי לומר, שנוסף פיוט לרגל המאורע.

• כדי שלא ליתרע מזליה – שלא יקלקל את מזלו. יתכן שאם יראה אדם כי אין מזלו טוב, יגרום לעצמו מצב ביש, כי תהיה זו נבואה המגשימה את עצמה[2].
• ולא לחקור עתידות כנ"ל – הורתה לנו התורה (דברים יח) "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' א-להיך", והכוונה כלשון רש"י שם: "כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואל תחקור אחר עתידות". נמצא, כי בבירור העתידות קיים חשש איסור. ואכן, מאמינים אנו כי אין מזל לישראל, כפי שאמרו חכמינו בגמרא[3], אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח על עולמו ומנהלו, ולא פועל על פי המזלות.
• כמו ביום הכיפורים – זהו כבוד היום, שהוא כאמור, עת סיום הליך הכפרה.
• כמו בערב יום הכיפורים – בהלכה מובא שיש מנהג לטבול בערב יום כיפור., והתפשט מנהג זה מאוד. וכבר הזכרנו, שהושענא רבה דומה לו במקצת.
• הַקִּיטְל – כעין מעיל לבן, המזכיר את בגדי הכהן הגדול ביום כיפור. גם מנהג זה אינו חובה.
• נִדּוֹנִים על המים – הרי שזה יום גזר דין, כמו ביום כיפור.
• אִגּוּדוֹ של לולב – אחר קיום המצווה בלולב, מפרידים את ההדס והערבה, מן הלולב. גם מנהג זה אינו חובה, והספרדים לא נהגו בו.
• ומקיפים שבעה פעמים – בהמשך נראה שנוהגים להקיף עם הלולב. ומרבים בו בפיוטים, הן האשכנזים והן הספרדים, וכל קהילות ישראל, כל אחת כמנהגה.

סעיף ב

^דוְנוֹטְלִים עֲרָבָה ביום זה (טז) מלבד עֲרָבָה שבלולב, ^הואין מברכין עליה (יז). הגה: ונהגו שֶׁשַּׁמָשׁ בית הכנסת מביא ערבה למכור (יח), כמו שהיה המנהג בזמן שבית המקדש קיים (ר"ן פרק לולב וערבה).

^דשם בגמרא מד, א. ^המהא דרבי אלעזר בר צדוק ורב, שם עמוד ב, דסברי דמנהג נביאים הוא, וכרבי יהושע בן לוי, טור בשם הרי"ף והרא"ש.  

• ונוטלים ערבה ביום זה – ערבה אחרת מזו שבלולב. להלן בסעיף ז נראה, היכן עושים בה שימוש.
• ואין מברכין עליה – כי אף שהוא מנהג עתיק, אין זו תקנת חכמים, על כן לא מברכים.
• מביא ערבה למכור – את הכספים יש לנתב לצרכי בית הכנסת.

סעיף ג

^ויש מי שאומר שאף ביום זה מַקִּיפִים בלולב ולא בערבה (יט); ולא נהגו כן, אלא להקיף בו גם בערבה (כ).

^והר"ן ושכן כתב רש"י בתשובה והרמב"ם בסוף פרק ז.

• ולא בערבה – בכל ימי החג הוקפה הבימה עם לולב, כזכר לערבה שהמזבח במקדש הוקף בה. הלכך גם ביום זה, יש להקיף עם לולב. ואין להקיף בערבה הניטלת ביום זה, כי זו נועדה למצוה אחרת, למנהג הנביאים. ואין לערב בין שתי המצוות לדעה זו, וכך נהוג היום, ברוב המקומות.
• גם בערבה – דעה זו סבורה, כי הואיל והדבר שנוי במחלוקת בגמרא (סוכה מה, א), אם ביום השביעי מקיפים בלולב, או בערבה. על כן יקיף בשניהם, כדי לצאת ידי כל הדעות.

המנהג הנפוץ כיום הוא, להקיף עם לולב בלבד. ובפוסקים ביארו בטעם הדבר, על פי תורת הקבלה, וכתבי האריז"ל.

סעיף ד

^חשיעור עֲרָבָה זו אפילו עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד (כא). הגה: מִיהוּ מְכֹעָר הוּא לִהְיוֹת עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד (טור בשם רב האי); על כן נהגו לעשות ההושענות(כב) יפים, משום: זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ (כג) (שמות טו, ב) ^טושיעור אָרְכָּהּ, כשיעור אורך ערבה שבלולב (כד). הגה: וכל הפוסל בָּעֲרָבָה שבלולב, פוסל בַּעֲרָבָה זו (כה) (מדברי ר"ן פרק לולב וערבה); ^יוְחוֹבֵט בה על הקרקע או על הכלי פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ (כו). הגה: ויש אומרים שצריך לנענע בה (כז) (טור בשם רש"י); ונהגו לעשות שתיהן, מנענעין בה ואחר כך חובטין אותה (כח).

^חכרב ששת שם בגמרא (מד, ב), הסכמת הפוסקים. ^טהר"ן. ^ישם בגמרא חביט, וכפירוש הרמב"ם והביאו הטור.

• עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד – עלה אחד בענף אחד, הוא המינימום. אבל כבר נהגו לקחת חמשה בדים יפים.
• ההושענות – כינויים של הערבות בהושענא רבה.
• משום: זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ – פסוק זה מלמד, כי על המצוות להיות יפות והדורות. דין זה כמובן, מוסכם על המחבר. ויש לוקחים שלושה בדים (ענפים), אבל כאמור, המנהג הנפוץ הוא ליטול חמשה בדים[4].
• כשיעור אורך ערבה שבלולב – אורך זה הוא שלושה טפחים, שהם כ 24 ס"מ[5].
• פוסל בַּעֲרָבָה זו – והעיקר הוא, שלא תהיה הערבה יבשה או גזולה.
• פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ – חבטה זו היא עיקר המצוה.

הרעיון של החבטה הוסבר בגאונים, בשני דרכים: א. צורת הערבה דומה לשפתי הפה, והיא באה ומכפרת על דיבורים לא רצויים. ב. סימן הוא על אמונתנו, שהמשטינים והמקטרגים עלינו, נשברו וחדלו מקטרוגם, אחר שנתקבלה תשובתנו.

• ויש אומרים שצריך לנענע בה – כמו שעושים עם הלולב.
• מנענעין בה ואחר כך חובטין אותה – כך אכן נוהגים בני אשכנז.

סעיף ה

^כואינה ניטלת אלא בפני עצמה, שֶׁלֹּא יֶאֱגֹד דָּבָר אַחֵר עִמָּהּ (כט), אבל אם יש בידו דָּבָר אַחֵר (ל), אין לחוש.

^כמימרא דרב אמי שם.

• שֶׁלֹּא יֶאֱגֹד דָּבָר אַחֵר עִמָּהּ – הנביאים תיקנו ליטול רק ערבות. ואם יוסיף ויאגוד עמם מין אחר, הרי זה שינוי תקנתם.

מלשון המחבר נראה , שנוהגים לאגוד את בדי הערבה יחד[6]. ויש הנוהגים לאגוד דווקא בסיב מן הערבה, או באחד מעלי הלולב, אמנם אין חובה לאוגדם דוקא בהם.

• דבר אחר – זה אמנם מוחזק בידו, אבל אינו מצורף לערבות.

סעיף ו

^לאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, אפילו הגביה אותה שני פעמים אחד לשם לולב ואחד לשם ערבה (לא); ^*) ויש אומרים שיוצא בה (לב).

^לשם וכרבי אמי, טור בשם הרמב"ם. ^*) (שם (טור) בשם אבי העזרי והרא"ש).

• ואחד לשם ערבה – כי אלה כאמור, שתי מצוות נפרדות.
• שיוצא בה – אמנם נתקיימה בערבות אלה מצות לולב, בנטילתם עם הלולב. אבל בהמשך, מאחר ולוקח אותם לבד, ניתן לקיים בהם מצות הערבה. הלכה נפסקה כדעה ראשונה, כי מבקשים להדגיש ולסמן, שאלו שתי מצוות שונות. האחת שורשה מן התורה, בכל ארץ ישראל. והאחרת שורשה בתקנת נביאים[7].

סעיף ז

^מיש מי שאומר שאינו יכול ליטלה עם הלולב בשעה שהוא יוצא ידי חובה, עד אחר שיברך וְיִטֹּל וִינַעְנַע בִּתְחִלָּה (לג); ואם נטלה, עובר משום: בַּל תּוֹסִיף (דברים ד, ב); ואחר הנענוע הראשון יכול הוא ליטלה עם הלולב (לד), וכל שכן בִּשְׁעַת הַקָּפָה (לה), ואף על פי שמה שכתב שאם נטלה עובר משום בל תוסיף (דברים ד, ב) טעות הוא בעיני (לו), מכל מקום אין הפסד לָחוֹשׁ לִדְבָרָיו (לז). ^נוכתב עוד דגם אחר נטילה ונענוע צריך לתפוס הערבה לבדה, להכיר שהיא חובה (לח); ובשעת החבטה יִטְּלֶנָּה בפני עצמה וְיוֹצֵא בה ידי חובתו (לט). הגה: והמנהג פשוט ליטול הערבה עם הלולב בשחרית בשעת הנענוע ובשעת הַקָּפָה (מ) עד שעת החבטה, ונוטלים הערבה לבדה (מא); ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל (מב), ואף הנוטלה עם הלולב נראה לי דִּלְאַחַר שהקיף יסיר הלולב מידו ויאחז הערבה, שהם הַהוֹשַׁעְנוֹת שֶׁעוֹשִׂין, לבד (מג), כל זמן שאומרים תחנונים על המים; ומנענעים ההושענות בשעה שאומרים הושענות (מד), ואחר כך חובטים אותה (מה).

^מהרב ר' שלמה בן הרשב"ץ ובשם הגאונים והרשב"א בתשובה. ^נ(שו"ת הרשב"ש) שם.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נזכיר, כי המחבר סבור שניתן לקיים שתי מצוות אלה יחדיו. אלא שגם לשיטה זו יש מי שפירש, כי אין לאחוז ערבות אלה, בקיום עיקר המצוה, כלומר בברכה ובנענוע הראשון. כי ערבות אלו אינן שייכות למצות לולב. ואם יאחזם אז בידו, יעבור על בל תוסיף.
• יכול הוא ליטלה עם הלולב – אחר שכבר קיים את מצות הלולב.
• וכל שכן בִּשְׁעַת הַקָּפָה – מאחר ונענוע הלולב נתקן בעיקר לזמן ההלל.
• טעות הוא בעיני – אין כאן איסור בל תוסיף, שמהותו הוספה על גוף המצוה, אלא שתי מצוות נפרדות. מלבד זאת, הרי יש דעות שהתירו ליטול יחד עם הלולב, יותר משתי ערבות.
• אין הפסד לָחוֹשׁ לִדְבָרָיו – המחבר לשיטתו, שאם אפשר בקלות לכבד דעה, אף שהיא אינה נראית להלכה, טוב לעשות כן.
• להכיר שהיא חובה – בפני עצמה, ולא חלק ממצות לולב.
• וְיוֹצֵא בה ידי חובתו – כי אז הוא עיקר מצוותה.
• בשעת הנענוע ובשעת הַקָּפָה – שלא כדעה בה צידד המחבר, להימנע מנטילת הערבות.
• ונוטלים הערבה לבדה – רק בשעת החבטה, כי אז הוא עת מצוותה.
• שלא ליטלה עם הלולב כלל – לבל יתערבו שתי המצוות.
• לבד – בהושענא רבה, נוהגים להקיף את הבימה שבע פעמים, ובכל הקפה אומרים פיוט מסוים. בסיומם שב כל מתפלל למקומו, וממשיך באמירת פיוטים שונים.

מקור הביטוי "הושענות" הוא באמרה "הושע נא" החוזרת על עצמה שוב ושוב, בפיוטי ההקפות, ובתפילות שאחריהן. על כן אומר הרמ"א, שבהושענות שאחר ההקפות, שהם הפיוטים המיוחדים יום זה, יאחז רק בערבות.

• בשעה שאומרים הושענות – בזמן ההקפות, מתפללים אל ה' ומבקשים שיושיע את ישראל, ויברכם בכל הברכות. אבל בפיוטים שאחר ההקפות, הבקשה ממוקדת בעיקר על מים.
• ואחר כך חובטים אותה – כי יש שתי דעות מה הנהיגו לעשות עם הערבות בהושענא רבה, נענוע או חבטה.

המנהג הנפוץ הן אצל אשכנזים והן אצל ספרדים, לחבוט בסוף התפילה. ויש הנוהגים לחובטם תיכף אחר אמירת ההושענות, כדברי הרמ"א כאן.

סעיף ח

^סיש מי שאומר שהושענא שבלולב אף על פי שנזרקת אין לפסוע עליה (מו) (ועיין לעיל סי' כ"א גבי ציצית).

^סהגהות אשר"י בשם אור זרוע בפרק ד דמגילה.

• אין לפסוע עליה – כי אסור לזרוק חפצי מצוה, כל זמן שמיועדים למצוה. אמנם בגמר שימושם, מותר לעשות בהם כל שימוש, וגם להשליכם, אלא שעדיין אסור לבזותם, כי בזיון דומה לבעיטה במצווה.

סעיף ט

^עיש מי שאומר שאסור ליהנות מן הערבה לאחר נטילתה, אם לא הִתְנָה עָלֶיהָ מֵעִקָּרָא, דִּלְכֻלָּא יוֹמָא אִתְקְצַאי לְמִצְוָתָהּ (מז). הגה: ונהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות, כדי לעשות בה מצוה (מח) (מהרי"ו ומהרי"ל).

^עהגהות מיימוני בשם ר' אליעזר ממיץ (יראים סימן תכב).

• דִּלְכֻלָּא יוֹמָא אִתְקְצַאי לְמִצְוָתָהּ – תרגום: כי לכל היום הוקצתה למצוותה. פירוש, ערבה זו מיועדת רק למצווה, ובכל הזמן הראוי לקיום המצווה, היא עדיין מוקצית. נמצא כי לדעה זו אין להשתמש בה או לזורקה, עד סוף היום.
• כדי לעשות בה מצוה – אין זה מעשי בימינו, כי נוהגים להדליק אש בגז או בחשמל וכדומה, ולא עושים שימוש בעצים או עשבים וכדומה. לכן אין צורך להמתין, אלא ניתן לזורקם מיד.

סעיף י

^פיש מי שאומר שיש ליזהר שלא יָקֹץ ישראל ערבה למצוה מִשְּׂדֵה עכו"ם, אפילו ברשות העכו"ם (מט).

^פמצא כתוב מהא דרב הונא סוכה ל, א.

• אפילו ברשות העכו"ם – ללא אישור הגוי, ברור שאסור לקצוץ משדהו. אבל גם לאחר שהנוכרי מאשר לקצוץ משדהו, עדיין חוששים אנו שהקרקע גזולה מיהודי. ואם היהודי יקצוץ את הערבות, נמצא שהוא זה שגנבם. לכן יבקש מהגוי שימכור לו ערבות, ואף יקצצם עבורו, ובזה ירויח שאף אם הקרקע גנובה, הנוכרי הוא שעשה את הגניבה, ולא הרוכש היהודי.

סעיף יא

^צאם חל יום הושענא רבה ביום ראשון, וְקָצְצוּ עובדי כוכבים ערבה בשבת וְהֵבִיאוּ, כשרה (נ). הגה: מִיהוּ אִם צִוָּה יִשְׂרָאֵל לְקָצְצָהּ, וְאִכָּא פַּרְהֶסְיָא בדבר (נא), יש להחמיר אם יש לו ערבה אחרת (ב"י בשם תשובת הרשב"א).

^צמרדכי בשם רבי אביגדור כהן בפרק ג' דסוכה.

• כשרה – אסורה ליהנות ממלאכה שעשה אינו יהודי בשבת, לצורך יהודי. אבל כאן הגוי קצץ את הערבה עבור עצמו, למטרת רווח כספי, ולא כשליח היהודי. ואכן בשבת עצמה, אסור ליהנות ממנה, הואיל ונקצצה בשבת. אבל כאן, אין נהנים מן הערבה בשבת, לכן היא כשרה.
• וְאִכָּא פַּרְהֶסְיָא בדבר – כלומר יש פרסום, וזה נראה כזלזול בשבת.

סדר הושענא רבה (תרסד)

• יומו השביעי של חג הסוכות קרוי הושענא רבא [א].
• בתפילת שחרית אומרים מזמורי תהילים, כמו ביום טוב [א].
• את ההקפה עם הלולב סביב הבימה, עליה מונח ספר התורה, עורכים שבעה פעמים [א]
• הנהיגו הנביאים שכל אחד יטול ערבות, ביומו האחרון של סוכות, ויחבוט בהם על הקרקע [הק].
• מעיקר הדין די בערבה אחת, שנותר בה עלה אחד [ד].
• אין להשתמש עם הערבה שבלולב [ו].
• המנהג הוא ליטול חמשה ערבות יפות, שאורכם שלשה טפחים, והוא בערך 24 ס"מ [ד].
• יש לחבוט עם הערבות על הקרקע פַּעֲמַיִם אוֹ שלושה. ומנהג אשכנז לנענע טרם החיבוט [ד].
• אין מברכים על מנהג זה [ב].
• שעת החיבוט היא, כפי שהתקבל הן אצל אשכנזים והן אצל ספרדים, בסוף התפילה. אמנם יש אשכנזים הנוהגים לחובטם תיכף אחר אמירת ההושענות (מה).
• קיים מנהג עתיק, נפוץ מאד, להיות ערים כל הלילה, ולקרוא סדר מיוחד המובא בספרי "תיקון ליל שבועות". ויש שקוראים בציבור ספר דברים (ללא ברכות). סיבת המנהגים הללו היא קדושתו הנשגבה של יום זה, והיותו סיום תקופת הסליחה לישראל. אמנם אין מנהגים אלה חובה [הק].

[1] מזמור זה נאמר כתחליף ובמקום קרבן תודה, שהוא קרבן נדבה, ואינו נקרב ביום טוב.

[2] מקור הענין, ראה במסכת ברכות (סא, א) , שמבט האדם על אירועים הוא שיוצר מציאות (את אשר יגורתי וכו'). וראה הרחבת הענין  במהר"ל נתיב אהבת ה', פרק ב, בענין כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד.

[3] שבת קנו, א.

[4] כף החיים אות לג.

[5] בכוונה תחילה כתב המחבר "כשיעור אורך ערבה שבלולב", מאחר ובסימן תר"נ (סעיף א) הביא דעות שונות לגבי אורך זה. כאן בפנים הובא המנהג המקובל.

[6] אם כי יש הנוהגים, שלא לאוגדם.

[7] כעין מה שאמרו הפוסקים בהלכות פסח, שלא לאכול מצה ומרור יחדיו, כדי שטעם המצווה דרבנן, לא תגבר ותבטל את טעם המצוה מן התורה.