הלכות סוכה

סימן תרס"ח – סדר תפלת ליל שמיני ויומו, ובו ב' סעיפים.

בארץ נחגג יום שמיני עצרת גם כיום שמחת תורה. אבל בחוץ לארץ אלו שני ימים נפרדים, כאשר שמיני עצרת משמש כחג בפני עצמו. ולאחריו, נחגג יום שמחת תורה. סימן זה דן על התפילות בשמיני עצרת, הן בארץ והן בחוץ לארץ. אבל מנהגי שמחת תורה, עוצמת השמחה, וריבוי המנהגים, לא הובאו בשולחן ערוך עצמו. על כן גם אנו, שעיקר מלאכתנו בספר זה הוא פירוש דברי המחבר, לא נאריך בעניין. אבל בהקדמה זו נזכיר, כי שמחת תורה הוא אכן אחד הימים העוצמתיים של השנה, בו עם ישראל שמח בתורה, ומעיד על הקשר והחיבור העמוק שלו אל מצוות ה'. דבר הבא לידי ביטוי בהקפות ובריקודים הנעשים לכבודה של תורה, וכבוד נותנה כמובן. רושם כביר וחזק מאד מותירים ימים נעלים אלה על המשתתפים, ובעיקר על הנוער. הלכך יש להעניק חשיבות ממדרגה ראשונה לחיזוק מנהגי חג זה, ולא להסתפק בהלכות הקצרות, המובאות במחבר. בסימן הבא יביא הרמ"א כמה מנהגים חשובים, ושם נסביר אותן, בעזרת השם.

סעיף א

ליל שמיני אומר בתפלה: וַתִּתֶּן לָנוּ אֶת יוֹם שְׁמִינִי ^אחַג הָעֲצֶרֶת הַזֶּה (א). הגה: ואנו נוהגין שאין אומרים חַג בשמיני, דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג (ב), אלא אומרים יום שמיני עצרת (מנהגים). ^בובחוצה לארץ, אוכלים בסוכה בלילה וביום, מפני שהוא ספק שביעי (ג), ואין מברכין על ישיבתה (ד), ומקדשין (ה) ואומרים ^גזמן (ו).

^אברייתא סוכה מא וכפירוש התוספות והרא"ש שם. ^במסקנת הגמרא שם מז ^גמימרא דרבי יוחנן וכר' נחמן ושם בברייתא

• יוֹם שְׁמִינִי חַג הָעֲצֶרֶת הַזֶּה – כי חג הסוכות חלף ועבר. ואם יאמר "חג הסוכות הזה", צריך לחזור ולהתפלל. אמנם בחוץ לארץ, הואיל וזה ספק שביעי, לא יחזור. ובתשיעי שהוא שמחת תורה, עליו לחזור[1].
• דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג – התואר "חג" ניתן רק לחגים, בהם חויבו בני ישראל בהבאת קרבן חגיגה, ואלו הם: פסח, שבועות, וסוכות. אבל בשמיני עצרת, אין חובה כזו. והנוהגים לומר "חג", סוברים שהמילה "חג" אינה משום קרבן חגיגה, אלא שם כללי לימי שמחה.
• מפני שהוא ספק שביעי – אבל אין נוטלים בו לולב, כי הלולב מדגיש שאין זה יום שמיני עצרת. אבל הישיבה בסוכה, אינה מבטלת את אווירת שמיני עצרת, כי גם באמצע הקיץ יושבים בסוכות[2]. ולגבי שינה, יש הנוהגים לישון בסוכה גם בשמיני, ויש הנמנעים מכך. אמנם אם הישיבה בסוכה דורשת מאמץ רב, כגון אם אין לו סוכה, וצריך ללכת לסוכה של חבר או לסוכה קהילתית, יכול להימנע מכך. כי במקרה זה יש לדון את הסוכה כמו לולב, ויש בכך סתירה לשמיני עצרת.
• ואין מברכין על ישיבתה – כדי לא לפגוע בעובדה שזה שמיני עצרת. שכן אם תיאמר ברכה, דומה הדבר לנטילת לולב, שמוכיח בוודאות כי אין זה יום שמיני עצרת, וממילא תיפגע בקדושת היום. ואם אוכל בביתו, ימתין עד הלילה, כי בשביעי אסור לאכול סעודה, חוץ לסוכה.
• ומקדשין – כביכול הוא ודאי יום שמיני עצרת.
• ואומרים זמן – מברכים ברכת שהחיינו וקיימנו לזמן הזה, כבתחילת כל חג, כי שמיני עצרת הוא אכן חג בפני עצמו.

סעיף ב

^*) שחרית מוציאין שלשה ספרים (ז), וקורין באחד מִוְזֹאת הַבְּרָכָה עד סוף התורה (ח); ובשני, בְּרֵאשִׁית עד אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (ט); ובשלישי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת (י), ומפטיר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה (יא). ובמקום שעושין שני ימים טובים אין מוציאין ביום הראשון אלא שני ספרים, וקורין באחד ^דחמשה (יב) בפרשת ראה ^*)מִכָּל הַבְּכוֹר (יג), ^הואם הוא שבת קורין שבעה ומתחילין: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר (יד), והמפטיר קורא בשני: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת (טו), ומפטיר במלכים: ^ווַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה (טז), ומחזיר הספרים ואומר קדיש, ומכריז: משיב הרוח ומוריד הגשם (יז) ^*).

^*) (הב"י לא הביא מהיכן יצא לו דין זה ולע"ד צ"ע בסתמא דתלמודא וברייתא במגילה לא). ^דמשנה מגילה כא ^*) (ויש מתחילין לעולם עשר תעשר לפי שהוא זמן אסיפה ומתנות עניים כ"כ הטור וכן ראיתי נוהגין). ^הברייתא שם לא  ^ופירש"י על שם ביום השמיני שלח את העם. ^*) (מבואר בסימן קיד וע"ש).

• שלשה ספרים – למנהג ארץ ישראל, ששמיני עצרת הוא גם שמחת תורה.
• מִוְזֹאת הַבְּרָכָה עד סוף התורה – את הפרשה האחרונה, בה מסתיימת התורה. כל אחד גם כן צריך לקיים את חובת קריאת הפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום, ויסיים לא יאוחר משמיני עצרת.
• עד אשר ברא א-להים לעשות – כשמגיעים לסיום התורה, מתחילים תיכף בקריאת התורה מראשיתה, כדי להעיד שאיננו עוזבים או זונחים אותה. אדרבה, מזדרזים אנו ללמדה בהקדם האפשרי.
• בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת – בפרשת פנחס (במדבר כט לה), שם הובאו פרטי קרבן החג.
• וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה – זו פתיחת ספר יהושע. טעם קריאה זו הוא, כי סיום התורה נסוב אודות פטירת משה רבנו. וכדי לעודד את רוחנו, קוראים תיכף על קורות המנהיג החדש, שעלה בידו להכניס את עם ישראל לארץ ישראל. ולסיים את המסע הגדול, בו החל משה רבנו.
• וקורין באחד חמשה – הכלל בזה הוא כדלהלן: בחול ובמנחה בשבת ובתעניות, קוראים שלשה עולים. בראשי חודשים ובחול המועד, ארבעה. בימים טובים, חמשה. ביום הכיפור ששה, ובשבת שבעה.
• מִכָּל הַבְּכוֹר – בסוף פרשת ראה (דברים טו יט), שם מדובר על החגים.
• ומתחילין: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – אלו מספר פסוקים נוספים (דברים יד כב), בהם פורטו מצוות רבות המתאימות לחג, כגון מתנות עניים, ומעשר שני וכדומה. האשכנזים קוראים תמיד מ"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר", אף כשחל שמיני עצרת ביום חול.
• ביום השמיני עצרת – בפרשת פנחס כאמור, שם הובאו פרטי קרבן החג.
• וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה – בספר מלכים (א ח, נד) שם מסופר על השמחה הגדולה בימי שלמה, בחנוכת בית המקדש, שהתרחשה בימי סוכות.
• ומכריז: משיב הרוח ומוריד הגשם – החל מתפילת מוסף של שמיני עצרת, אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם. ההכרזה על אמירת משיב הרוח ומוריד הגשם מלווה ברוב המקומות באמירת פיוטים שונים, כל מקום כפי מנהגו.

סדר תפלת ליל שמיני ויומו (תרסח)

• בשמיני עצרת אומרים בתפילת העמידה "יום שמיני עצרת הזה", במקום יום חג הסוכות הזה. ואם טעה, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל [א].
• בקידוש אומרים שהחיינו, כי שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו [א].
• אם טעה בחוץ לארץ ביום הראשון של החג, אינו צריך לחזור ולהתפלל. אבל ביום שהוא שמחת תורה, צריך לחזור [א].
• ביום השמיני בחוץ לארץ, יושבים בסוכה, אם אין בכך טרחה גדולה. אבל לא מברכים על הישיבה בה, וגם אין נוטלים לולב [א].

[1] לדעת הרב עובדיה יוסף, גם בחוץ לארץ צריך לחזור. אבל בפנים פסקנו על פי כף החיים (אות ג). כי הנה יש פוסקים שסוברים שגם בארץ ישראל לא חוזרים, שהרי גם שמיני עצרת נקרא בפי אנשים סוכות. על כך יש להוסיף, שבחוץ לארץ, הואיל ויושבים בסוכה בשמיני עצרת, לכן יש שייכות מסוימת לסוכה. לכן נראה לקבל את פסקו של כף החיים, ואין לחזור.

[2] על פי תוספות (סוכה מז, א ד"ה מיתב). וראה בכף החיים שהסביר כי ההבדל הוא שמצות סוכה היא מן התורה, על כן שייך לומר בזה ספק תורה לחומרה. אבל לולב אינו אלא מדרבנן.