0

קיצורי הלכות נידה

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

קיצורי ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א סימנים קפ”ג עד ר’

הרב שאול דוד בוצ’קו

 

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

אשה שרואה טיפת דם צריכה לישב ז’ נקיים (סימן קפג)

  1. כתוב בתורה “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ, לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ”. כלומר, יש איסור מן התורה לשכב עם אשתו, כשהיא נידה, עד שתיטהר על ידי טבילה במקוה [א].
  2. אין האשה נעשית נידה מן התורה אלא אחר שהרגישה ביציאת הדם מגופה, לתוך הנרתיק. כלומר, שנודע לה מתוך הרגשה בגופה, על יציאת הדם [א].
  3. רוב הנשים של ימינו אינן מרגישות הרגשה זו, אפילו בעת מחזור. אמנם למעשה, הן מוגדרות נידה [ד].
  4. העובר על האיסור ובא על אשתו בעת נידתה, ענשו כרת, ככתוב בפרשת קדושים (ויקרא כ, יח) “וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ, אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה, וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ, וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם” [א].
  5. למעשה, כל אשה שיש לה מחזור, וכן כל אשה שרואה דם בנרתיק, אפילו טיפה, וכן הרואה כתם לפי הכללים שנלמד בהמשך, צריכה לספור שבעה ימים נקיים, לפני שהולכת למקווה, ולהלן בסימן קצו נלמד, מאיזה יום יכולה לספור שבעה נקיים.

שצריך לפרוש מהאשה עונה קודם לוסתה (סימן קפד)

  1. בסופה של פרשת נדה וזבה, כתבה התורה (ויקרא טו, לא) “וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם”. ופירשו חכמים כי לשון “וְהִזַּרְתֶּם” – הוא לשון פרישה והינזרות. מכאן למדו, כי חובה על בני זוג לפרוש זה מזו, ולהימנע מיחסי אישות, בעונה בה צפויה האשה לראות את ווסתה [הק].
  2. אופני החישוב, באיזו עונה (יום) צפויה היא לראות, יוסברו בהרחבה להלן, סימן קפט [ב].
  3. בסוף העונה שהיא אמורה לראות, צריכה האשה לבצע בדיקה פנימית, באותו מקום. ראתה דם על עד הבדיקה, הרי היא נידה. לא ראתה, הרי היא מותרת [ו].
  4. בימים שאינה אמורה לראות, אינה צריכה לבדוק עצמה, לא לפני תשמיש, ולא לאחריו [א].
  5. פירוש עונה: עונת יום, מן הזריחה עד השקיעה. עונת לילה, מן השקיעה עד הזריחה [ב].
  6. האיסור הוא כל העונה בין אם רגילה לראות בתחילתה בין אם רגילה לראות בסופה [ב]
  7. בסימן קפט נלמד על וסת הגוף, על אירוע בגופה שמבשר לה שתראה וסתה. בוסתות הגוף היא לא אסורה כל העונה ויתבאר דינה בסימן קפט [ב]
  8. בזמן הפרישה, נאסרו רק יחסי אישות. אבל שאר הרחקות, כגון חיבוק ונישוק, לא נאסרו [ב].
  9. בסוף העונה, צריכה האשה לעשות בדיקה. אם ראתה דם, נאסרה כדין נידה. ואם לא ראתה דם, מותרת מכאן ולהבא [ו].
  10. תאריך פרישת בני הזוג נקבע רק על פי העונה בה התחילה הראיה (טז).
  11. עמד הגבר לצאת מן העיר לכמה ימים, התשמיש מותר גם ביום עונת הפרישה [י].

דין אשה שאמרה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני (סימן קפה)

  1. אשה נאמנת לומר לבעלה שהיא מותרת [הק].
  2. אם האישה בחזקת נידה, אסור לבוא עליה, עד שתגיד לו טבלתי [א].
  3. אשה שהרגישה בעת יחסי אישות שפירסה נידה, תגיד לבעלה. ומחובתו להפסיק מיידית לצאת ולבוא, אלא ימתין עד שהאבר ימות (ייעשה רפוי), ואז יצא [ד].

דיני בדיקת אשה בין לפני תשמיש בין לאחר תשמיש (סימן קפו)

  1. אשה שיש לה וסת קבוע, אינה צריכה לבדוק עצמה, לא לפני תשמיש, ולא לאחריו [א].
  2. אישה שאין לה וסת קבוע, תבדוק עצמה, בשלוש הפעמים הראשונות אחר שנפסק דם הבתולים, לפני התשמיש ואחריו. וגם בעלה יבדוק עצמו אחר התשמיש. ואם לא ראו דם, בטלה חובת הבדיקה בהמשך, ואינם צריכים לבדוק כלל [ב].

דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש (סימן קפז)

  1. דם נידה אוסר את האישה, אבל דם פצע פנימי, אינו אוסר אותה [הק].
  2. אשה הרואה דם כשמקיימת יחסים עם בעלה, וגם יש לה הרגשה של יציאת דם מן המקור, צריכה לחשוש שמא התשמיש עצמו גורם לביאת הווסת, ונאסרת. וצריכה לספור שבעה נקיים, ככל דיני נידה [א].
  3. איסור זה חל דווקא במקרה שראתה דם מיד אחר התשמיש, או שנמצא הדם על אבר הבעל [א].
  4. אם חזר הדבר על עצמו שלוש פעמים ברצף, אסורה לבעלה [א].
  5. אמנם למעשה, באמצעי הרפואה של ימינו, ניתן לבדוק אם מקור הדם הוא בפצע, או מחמת חימוד התשמיש. וגם אם זה מחמת התשמיש, קיימים דרכים רפואיים, לפתרון הבעיה (טו).
  6. אם יש מכה (פצע) בנרתיק או ברחם, תולים את הדם היוצא בזמן היחסים, בפצע זה, והאישה מותרת [ה].
  7. אבל דווקא אם צבע דם המכה שווה לדם הנדה. לא כן אם הוא שונה מצבע דם הנידה, וראתה את צבע דם הנידה, כי אז אינה יכולה לתלות בפצע [ה].
  8. לפי המחבר, אפשר לתלות בכל מכה שעלולה להוציא דם [ה].
  9. לדעת הרמ”א, אין להקל ולתלות אלא כשיודעת שהמכה מוציאה דם [ה].
  10. הרמ”א מודה, שאפשר לתלות כתמים במכה, גם אם יש מכה שעלולה להוציא דם, אבל לא יודעת שמוציאה דם [ה].
  11. אשה נאמנת לומר, יש לי מכה באותו מקום [ו].
  12. אם במהלך בדיקתה בכל החורים והסדקים שבנרתיק אינה מוצאה כתמים, כי אם במקום אחד, בצדדי אותו מקום, יש לתלות את הדם במכה שבאותו צד. וכל שכן אם בשעת הבדיקה, כשנוגעת בצד המקום ההוא, מרגישה שכואב לה קצת, ובשאר מקומות אינה מרגשת כאב כלל [ז].
  13. אשה שיש לה ווסת קבוע, אינה יכולה לתלות במכה, אם ראתה בתאריך שאמורה לקבל ווסת. והוא הדין אשה שאין לה ווסת קבוע, בכל יום שלושים, אינה יכולה לתלות בפצע [ה].

דיני מראות הדם (סימן קפח)

  1. אישה נטמאת בדם שיוצא מן המקור, ובהרגשה, ובתנאי שצבעו אדום [א].
  2. כל גווני האדום, אוסרים את האשה. בין אם הוא כהה, ובין אם הוא בהיר [א].
  3. צבע שחור, אוסר מדרבנן [א].
  4. נוהגים להחמיר גם בצבעים כתום בורדו וורוד (ד).
  5. צבעי חום וערמון, אינם מטמאים (ד).
  6. אשה נאמנת לומר שהצבע שראתה על בד הבדיקה או שהכתם על בגדה, צבעו טהור.
  7. ארע והרב הבודק הסתפק בגוון צבע מסוים, שהובא לפניו. והאשה אומרת, שהראתה פעם צבע דומה, לרב אחר, והלה התירו, נותר צבע זה בספקו [ב].
  8. בעניין שאילת חכם על מראה הדם, צריך לדעת, כי אין חובה להראות כל מראה לרב, אלא רק כזה שמסופקים לגביו. ואם למדו בני הזוג את ההלכות, ואין להם ספק אודות מראה מסוים, יכולים הם לפסוק בעצמם (יז).

דיני אשה שיש לה וסת קבוע ושאין לה וסת קבוע (סימן קפט)

  1. סימן זה הוא המשך לסימן קפד, שם למדנו כי אשה אסורה לבעלה ביום שהיא אמורה לראות. בסימן זה אנו לומדים כיצד לחשב את הימים בהם היא עלולה לראות. ההלכות שהבאנו כאן, הן רק אלו שלא הובאו שם.
  2. קיימים שלושה סוגי וסתות [הק]:

א.     ווסת החודש – הוא יום מסוים בחודש העברי, בו רגילה האשה לראות.

ב.    ווסת הפלגות – מספר הימים (פרק הזמן) בין שתי הראיות האחרונות.

ג.    ווסת הגוף – אירוע הקורה בגוף האשה, ומבשר לה על המחזור העומד לבא.

קביעות

  1. הכלל ההלכתי קובע, כי מאורע שחזר על עצמו שלוש פעמים, יצר חזקה. ומכאן ואילך, חזקה עליו שיחזור ויקרה שוב ושוב. על כן אשה הרואה שלוש פעמים רצופות, באותו יום בחודש, או באותה הפלגה, או בגלל מאורע המתרחש בגופה, קובעת ווסת, לפי מאורע קבוע זה, כעובדה ברורה [הק].
  2. אשה זאת אינה צריכה לחשוש אלא ליום שהיא אמורה לראות לפי חזקתה, ובכל שאר הימים, היא מותרת לבעלה בלי חשש, ואינה צריכה בדיקה [א].
  3. בסוף העונה הקבועה לה, בודקת עצמה. אם מצאה עצמה טהורה, ממשיכה בטהרה. ואם מצאה דם, היא נחשבת נידה. אם לא בדקה בסוף העונה, תבדוק ביום אחר. וכל זמן שלא בדקה, אסורה לבעלה.
  4. קביעת הווסת נעשית על פי עונת ראייתה. אם ראתה ביום, בפעם הבאה תחשוש ליום. ואם ראתה בלילה, בפעם הבאה, תחשוש ללילה. ואין הקביעות נקבעת אלא אם כל שלוש הפעמים, היו שלושתם ביום או שלושתם בלילה [יג].

ווסת שאינו קבוע, של החודש ושל ההפלגה

  1. כל אשה שאין לה ווסת קבוע, צריכה לחשוש ליום החודש, ולהפלגה האחרונה, ולעונה בינונית, ולפעמים גם לווסת הגוף.

ווסת החודש: אם ראתה ביום ה’ לחודש העברי, צריכה לחשוש ליום ה’ של החודש הבא. וכן צריכה לחשוש להפלגה האחרונה, כגון אם ראייתה האחרונה הייתה אחר 25 ימים, תצטרך לחשוש בחודש הבא, מלבד יום החודש, גם להפלגה של 25 ימים. וצריכה גם לחשוש לעונה בינונית, שהוא היום השלושים, מהראיה האחרונה [א] [ב].

  1. בסוף עונת הפרישה, בודקת לכתחילה. לא בדקה ולא הרגישה ולא ראתה, הרי היא מותרת לבעלה. אמנם בעונה בינונית (שלושים יום אחר ראייתה הקודמת), אם לא בדקה עצמה, אסורה עד שתבדוק [ד].

שינוי ווסת

  1. אשה שיש לה ווסת קבוע ביום מסוים בחודש, ושינתה ליום אחר. כגון שהייתה רגילה לראות תמיד ב-5 לחודש, והנה בחודש הבא, שינתה מהרגלה וראתה ב-7 לחודש. בחודש אחריו, היא צריכה לחשוש הן ל-5 לחודש, והן ל-7 לחודש. ואם לא תראה שלוש פעמים רצופות ב-5 לחודש, אינה צריכה לחשוש לו עוד (קיא).
  2. אשה שיש לה ווסת קבוע להפלגות, כגון שרואה כל 25 ימים. וקרה המקרה ששינתה מהרגלה, וראתה אחרי הפלגה של 28 ימים. בחודש הבא, צריכה לחשוש הן ליום 25 מן הראיה האחרונה. והן ליום 28 מן הראיה האחרונה. ואם לא ראתה שלוש פעמים בהפלגה של 25 ימים, אינה צריכה לחשוש לו עוד [יד].

ווסת הגוף קבוע ואינו קבוע

  1. יש נשים שיש להן ווסת הגוף, והוא איזו תחושה או סימן ברור מאד בגוף, כגון פיהוק שהיא מפהקת כמה פעמים, בזה אחר זה. או כאב בבטן, או כאב בראש, והוא תמיד מבשר על ראיית הדם. אשה זו צריכה לחשוש בפעם הבא שתרגיש תחושה זו או יקרה אירוע זה, שמא יופיע המחזור. ואם הרגישה כן שלוש פעמים רצופות, לא צריכה לחשוש יותר לווסת ההפלגה ולווסת החודש וליום שלושים [יט].
  2. יש נשים שיש להן ווסת משולב, כלומר, שהוא מורכב גם מווסת הגוף וגם מווסת הימים. כגון שרואה כל 25 ימים, אחרי שחוותה איזה אירוע בגופה. אם הגיע היום ולא האירוע, או האירוע ולא היום, היא מותרת [יח].

נשים המוחזקות כ”אינן רואות דם”

  1. אשה מבוגרת, שכבר חדל מחזור הווסתות שלה, מוחזקת כאינה רואה דם. אבל ארע שראתה פעם אחת, אינה חוששת אחר כך כלל. אבל אם ארע הדבר שלוש פעמים ברצף בקביעות, חוששת על פי קביעותה.
  2. אשה מעוברת, ומניקה כל 24 חודשים אחרי הלידה, אפילו אם אינה מניקה בפועל, אם ראתה, חוששת כאישה שאין לה ווסת. ואפילו אם קבעה ווסת שלוש פעמים, חוששת כאישה שאין לה ווסת [לג].

דיני כתמים ובדיקת עד (סימן קצ)

  1. אף שמן התורה אישה אינה נאסרת אלא אם כן יצא דם מגופה בהרגשה, גזרו חכמים על כתמים, בין הנמצאים על גופה, ובין על בגדה. אמנם יש הבדל גדול בין ראיה בהרגשה, לדיני כתמים, כפי שיבואר [א].
  2. אשה שנאסרה בגלל כתם, צריכה לספור שבעה ימי טהרה, כמו אשה שראתה דם, בווסת רגיל [א]
  3. לא גזרו חכמים על כתם שעל גופה או על בגדה, אלא אם כן גודלו כגריס (אם זה עיגול בקוטר 20 מ”מ, או ריבוע שאורך צלעותיו 18 מ”מ [ה].
  4. אם נמצאו כתמים קטנים רבים, כל אחד פחות מכגריס, ובצירופם יחד יש גודל גריס, אם היו על הבגד מותרת. ואם היו על הגוף, נכון להחמיר [ח].
  5. הכתם מטמא רק על בגד לבן, ורק בדבר המקבל טומאה. כתמים שנמצאו על בגדים צבעוניים, או על נייר, אינם אוסרים את האישה [י].
  6. הכתם מטמא רק אם נמצא במקום, שסביר שיצא מגופה. על כן, אשה הלובשת בגד תחתון, אינה חוששת אלא לכתם הנמצא בבגד התחתון. אך בכל מקום אחר, לא סביר שיצא מגופה [יא].
  7. בבדיקה פנימית שבוצעה, לא חלים כל ההקלות. וכתם הנמצא על עד בדיקה, אוסר אפילו במשהו. גם בבגד צבעוני, וגם בבד שאינו מקבל טומאה [לג].
  8. יש פעמים בהם אפשר לתלות את הכתם או את הדם הנמצא על עד הבדיקה, במכה פנימית. והוסברו דינים אלה, לעיל בסימן קפז (מה).
  9. ראיית כתם אינה דומה לראייה של ווסת, ולא חלים בה דיני פרישה בחודש הבא, כמו בדיני ראיית דם, אודותם למדנו בסימנים קפד וקפט [נד].

דין אשה שמצאה דם בהשתנה (סימן קצא)

  1. למנהג ספרד, אשה המוצאת דם בהשתנה, אינה נידה [א].
  2. למנהג אשכנז, אינה מותרת אלא אם השתינה בישיבה. ושטף השתן יצא בזרם ובקילוח, ולא בזליגה איטית. והדם נמצא רק בתוך הספל, ולא על שפת הספל [א].

דיני כְּלה הנכנסת לחופה (סימן קצב)

  1. אישה שקיבלה הצעת נישואין מבעלה, חוששים שהיא נידה, בגלל דם חימוד. הלכה זו אינה מעשית כיום, כי הכלות כולן נידות, שהרי אינן טובלות עד החתונה. מה שכן מעשי הוא, שכל כלה צריכה לספור שבעה נקיים, ולטבול לפני חופתה [א].
  2. צריכה האישה לטבול, בתאריך הכי קרוב לחתונה. [ב]
  3. למנהג אשכנז, אם הקדימה וטבלה יותר מארבעה ימים לפני החופה, צריכה לבדוק עצמה, מידי יום, עד יום החתונה. [ב]
  4. אם נעשתה האישה נידה לפני שהחתן והכלה התייחדו בפעם הראשונה, אסור להם לישון באותו חדר [ד].

דין דם בתולים (סימן קצג)

  1. לכל אישה שלא קיימה יחסי אישות, מצוי קרום בתולים, בפתח הנרתיק. הביאה הראשונה מבתקת את קרום הבתולים, והביקוע גורם לדימום. דם זה אינו דם נידה, אלא דם פצע, ומן התורה אינו אוסר אותה. חכמים גזרו, שדם בבתולים יאסור אותה [הק].
  2. אמנם רשאי הבעל לגמור את הביאה, גם אם אשתו שותתת דם מן הבתולים [א].
  3. אחרי יציאתו, חייב להחשיב את אשתו כנידה, אפילו אם לא יצא דם [א].
  4. אם לא גמר ביאתו, ולא יצא דם, עדיין מותרת [א].
  5. אחר שנאסרה מדם הבתולים, סופרת שלושה ימים, וביום הרביעי תפסיק בטהרה, ותתחיל לספור שבעה נקיים, מן היום החמישי. וכך נוהגים הן הספרדים, והן האשכנזים [א].

דיני יולדת ומפלת(סימן קצד)

  1. כל אשה שילדה בן, אסורה מן התורה לבעלה, כאישה נידה, במשך שבעה ימים. ולמשך שבועיים, אם ילדה בת [א].
  2. בתום שבעה או ארבעה עשר ימים אלה, יכולה היא, מן התורה, לטבול ולהיטהר. ובכל הזמן שלפני הטבילה, היא אסורה, בין אם ראתה דם, ובין אם לאו [הק].
  3. אחר תקופה זו, מגיעים ימי טוהר. בהם כל דם שתראה, אף שבא מן המקור, אינו אוסר, ומותרת לבעלה. פרק הזמן הוא 33 ימים ליולדת בן, ו-66 ימים ליולדת נקבה. כך ההלכה מן התורה [הק].
  4. חכמים, גזרו שתי גזרות.
  5. גזירה אחת – בתום שבעה ימים מלידת בן, או 14 ימים מלידת בת, אם הסתיים הדימום, צריכה לספור שבעה נקיים. ואם נסתיים הדימום לפני תום 14 הימים, יכולה להתחיל מיד, בספירת שבעת נקיים.
  6. גזירה שניה – אם רואה דם בימי הטוהר, אסורה ככל נידה [א].
  7. גם המפלת עוברה, צריכה להמתין כמו יולדת. ואם לא יודעים אם הפילה זכר או נקבה, אסורה 14 יום, כמו בלידת נקבה [ב].
  8. אם הפילה בתוך 40 יום מתחילת ההיריון, אינה טמאה לידה. אלא שאם ראתה דם, היא נידה, ככל אישה שיצא ממנה דם [ב].
  9. אם הוצא עוברה ונולד בניתוח קיסרי, ומתוך הרחם עצמו לא יצא דם, אינה טמאה לידה [יד].

דברים האסורים בזמן נדותה (סימן קצה)

  1. “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ, לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ”. המילים “לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ” מלמדים על איסור יחסי אישות. והמילה “תִקְרַב” מלמדת, שמן התורה אסורים גם כל המעשים המכינים את בני הזוג לתשמיש, כגון חיבוק ונישוק [הק].
  2. יחוד מותר [א].
  3. מלבד איסור התורה, גזרו חכמים גזירות רבות, כדי לייצר הרחקה של ממש, בזמן שהאישה נידה כגון:
  4. איסור של צחקוקים וקלות ראש [א].
  5. אסור לגעת בה, ואף העברת כלי מאחד לשני אסורה. לפי הרמ”א, אסורה גם זריקת חפץ מאחד לשני [ב].
  6. במצבים מיוחדים בהם אין כל חשש שיבוא עליה, מותרת נגיעה של צורך (ז).
  7. כשאוכלים יחד על אותו שולחן, צריך לעשות איזה שינוי, כתזכורת על היותה נידה, כגון הצבת כלי נוסף על השולחן [ג].
  8. אין לאכול ישירות, מאותו כלי [ג].
  9. לא ישתה משאריות משקה שנשארו בכוס, אחר שאשתו שתתה. הנידה עצמה, מותרת לשתות משאריות משקה שנשארו בכוס של בעלה [ד]. אסור לשלוח לנידה כוס יין, שהוכנה במיוחד עבורה [יג].
  10. אסור לבעל לשבת על מיטתה, גם שלא בפניה [ה].
  11. הישיבה במכונית או באוטובוס: יכולים לשבת זה על יד זה, ויזהרו שלא יגעו זה בזה [ה].
  12. אסורה השינה על אותה מיטה, גם אם יש שני מזרונים נפרדים, ואפילו היו לבושים. לאשכנזים, אפילו אם ישנים על שתי מיטות נפרדות, יש להקפיד שהמיטות לא יהיו צמודות זו לזו. [ו].
  13. אין להביט במקומות המכוסים בדרך כלל בגוף אשתו. והכוונה רק על “הבטה”, שהיא מבט מכוון וממושך. אבל ראיה, שאינה מכוונת, לא נאסרה. [ז].
  14. התירו לנדה להתקשט, כדי שלא תתגנה על בעלה [ט].
  15. לא תמזוג לו יין או שאר משקים משכרים, אלא בשינוי מסוים [י]. וגם הוא לא ימזוג לה [יג].
  16. אסורה להציע את המיטה בפניו. הצעת המיטה הנזכרת כאן, היא הכנת המיטה לפני השכיבה, ולא סידור המיטה באופן כללי [יא].
  17. לא תרחץ את גופו, ואפילו שפיכת מים אסורה [יב].
  18. איסורים אלה כולם נמשכים, עד שתיטהר במקווה [יד].
  19. אם הוא חולה, מותרת לשרת אותו. אמנם תזהר אם אפשר, שלא לרחוץ אותו [טו].
  20. כשהיא חולה, רשאי הבעל לשרת אותה. אבל דיני נידה והרחקה, לא בטלו. ואין לנגוע באשתו ולסומכה, אלא אם כן, אין אחר שיעשה זאת, ולא יכולה לעשות בעצמה. וחלילה להיות חסיד שוטה, שמשאיר את אשתו חולה, בלא לסייע בעדה [טז] [הערה 10].
  21. אם בעלה רופא, אבל רופא אחר מצוי ויכול לטפל בה, לא יטפל בה בעלה הרופא, אלא הרופא האחר יטפל בה, כגון משמוש הדופק. אבל אם אין מי שיעשה זאת במקומו, מותר לבעלה הרופא לטפל בה כפי הנדרש [יז].

דיני לבישת הלבון ובדיקתה (סימן קצו)

  1. אשה הנאסרת הן על ידי ווסת, הן על ידי ראייה פנימית והן על ידי כתם, חייבת לספור שבעה נקיים. יש לבחון את תחילת ספירת הימים, ואת אופני בדיקתה, בהתאם להלכה [הק].
  2. אחר הפסקת הדימום, עליה לבצע בדיקה פנימית, כדי לוודא שלא נותר דם בנרתיק [א].
  3. בדיקה זו נקראת ‘הפסק טהרה’, ולכתחילה יש לעשותה קרוב לשקיעה. עם זאת, גם אם הקדימה לבדוק, ואפילו בדקה בבוקר, ההפסק כשר [א].
  4. לכתחילה מומלץ להניח מוך בתוך הנרתיק, כל בין השמשות. עם זאת, אם הדבר גורם לצער רב או לפציעה, ניתן להקל [א].
  5. למחרת ביצוע הפסק טהרה, מתחילים לספור את שבעת הנקיים [א].
  6. מצווה לבדוק פעמיים ביום, אחת בבוקר ואחת לפני השקיעה, במשך שבעת הימים. אך אם יש קושי, ניתן להקל ולהסתפק בבדיקה אחת [ד].
  7. אם אינה יכולה לבצע את כלל הבדיקות הנדרשות, או בדיעבד, יכולה להסתפק בבדיקה של היום הראשון ושל היום שביעי [ד].
  8. במידה וקיימת מניעה לבדוק ביום הראשון והשביעי, או בדיעבד – אם לא בדקה, יש לבדוק פעמיים, בשאר ימי הספירה [ד].
  9. במקרה של דוחק גדול, יכולה לבצע בדיקה אחת בלבד, ביום הראשון, ביום השביעי, או באחד מימי השבעה נקיים. לאחר השלמת שבעת הימים הנקיים, תוכל לטבול [ד].
  10. יש ללבוש תחתונים לבנים במהלך שבעת הנקיים, על מנת להקל על זיהוי כתמים אפשריים [ג].
  11. לבדיקה יסודית, יש להימנע מלהסתמך על ניגוב בלבד. יש להחדיר בד נקי לתוך הנרתיק, עמוק ככל שיכולה, ולסובב אותו מכל צדדיו, על מנת לוודא היעדר כל שארית דם [ו].
  12. על פי מנהג ספרד, מועד בדיקת הפסק טהרה הוא ביום הרביעי, מיום תחילת הווסת. עם זאת, במקרים דחופים, ובתנאי שלא התקיימו יחסי אישות לפני הווסת, מותר לקצר את התקופה ולהפסיק בטהרה מיד עם הפסקת הדימום [יא].
  13. על פי מנהג אשכנז, מועד בדיקת הפסק טהרה הוא ביום חמישי, מיום תחילת הווסת.
  14. במקרה והתקיימו יחסי אישות, מותרת האשה, על פי מנהג ספרד, לנקות את אזור הנרתיק מזרע, ולהפסיק בטהרה מיד לאחר מכן [יג].
  15. ראיית דם בימי הספירה, מחזירה את האשה למצב של טומאה. על מנת להיטהר מחדש, עליה לבצע בדיקת הפסק טהרה, ולספור שבעה נקיים נוספים. אולם אם פסק הדימום לחלוטין, מותר לה להתחיל לספור את שבעת הנקיים למחרת [י].

דין שלא תטבול האשה ביום (סימן קצז)

  1. אישה נידה אינה נטהרת אלא בטבילה במקווה, בסוף שבעה ימים נקיים. כל עוד לא טבלה, היא נותרת בטומאתה, ואסורה ביחסי אישות [א].
  2. לכתחילה, כאשר בעלה מצוי בעיר, מצווה על האשה לטבול במקווה, מיד כשהדבר אפשרי מבחינה הלכתית [ב].
  3. זמן הטבילה הוא לילה לאחר סיום שבעת הימים הנקיים. אסור להקדים את הטבילה, ליום השביעי [ג].
  4. הטבילה צריכה להתבצע בלילה. גם אם נדחתה מסיבה כלשהי, יש לחכות ללילה הבא, אפילו אם מדובר ביום השמיני [ג].
  5. במצבים חריגים, כאשר קיימת מניעה לטבול בלילה כנדרש, ההלכה מתירה לטבול ביום השמיני [ד].
  6. אשה שטבלה לפני הזמן המותר, בין אם ביום השביעי ובין אם ביום השמיני, אינה נחשבת טהורה לבעלה עד לשקיעה, כלומר עד תחילת הלילה [ה].

דיני טבילה וחציצתה (סימן קצח)

  1. בסיום תקופת השבעה נקיים, צריכה האשה לטבול במקווה כשר, כדי להיות טהורה, ולשוב לחיי אישות עם בעלה [הק].
  2. הטבילה במקווה דורשת טבילה מליאה של הגוף במים, כולל השיער כולו. כל שערה שנשארת מחוץ למים, פוסלת את הטבילה, והאישה נחשבת כטמאה כאילו לא טבלה כלל [א].
  3. כל חציצה על גופה, קטנה או גדולה, המפרידה בינה ובין המים, פוסלת את הטבילה [א].
  4. רק דבר הדבוק בגוף הטובלת (ואינו מאפשר מגע ישיר של המים), נחשב חציצה [א].
  5. בנות אשכנז נהגו להסיר כל חפץ, אף שאינו דבוק לגוף, טרם הטבילה. ואף נשים ספרדיות, נהגו להסיר את כל התכשיטים, כהכנה לטבילה [א].
  6. מן התורה טבילה אינה נפסלת מחמת חציצה, אלא אם התקיימו שני תנאים: האחד, שהחציצה מכסה את רוב גופה של האשה, או רוב שערות ראשה. והשני, שהחומר הדבוק בגופה הוא חומר שבדרך כלל, בני אדם מקפידים להסיר מגופם [א].
  7. חכמים תיקנו, שאפילו דבר קטן שמקפידים להסיר נחשב חציצה ופוסל את הטבילה, גם אם הוא מכסה רק חלק קטן מגופה [א].
  8. דבר שהאישה מעוניינת שיישאר על גופה, כגון, קישוט או נוי, אינו מהווה חציצה, ואינו מונע את כשרות הטבילה. מכאן שצביעה לצורך נוי, אינה חוצצת [יז].
  9. במצבים מיוחדים, כגון מקרה רפואי, בו יש לאשה פצע או תחבושת, למרות שהוא דבר שרוב בני אדם אינם מעוניינים בו, אין בכך כדי לחצוץ את הטבילה, כיון שהאישה אינה מעוניינת להסירם [יט].
  10. בשעת הדוחק, אם מדובר בדבר שאינה מעוניינת בקיומו על גופה, אך הכרחי להשאירו עליה בזמן הטבילה (מסיבות רפואיות או אחרות), אף הוא אינו חוצץ, שכן היא נדרשת להשאירו. (נב) הערה 12.
  11. מצוות הטבילה מחייבת כיסוי כל שטח הגוף הגלוי במים, אך אינה מחייבת כניסת מים לחללים טבעיים בגוף, כגון אוזניים או עיניים. במקומות בהם קיימים קפלים, אף שאינם נדרשים לבוא במגע עם המים, יש להקפיד על ניקיון יסודי, מכל חציצה שאנו רגילים להסיר מקפלי הגוף (קא).
  12. כמה דוגמאות מהנלמד:
  13. שיער אחד שנקשר, ורגילה להסירו, נחשב חציצה. שני שערות או יותר שנקשרו יחד, אינם נחשבים חציצה, כי אינם מונעים את מגע המים [ה].
  14. לכלוך מתחת לעין נחשב חציצה, ובתנאי שרגילים לנקותו [ז].
  15. “כחול” שהוא חומר המשמש לטיפול בעין, לא ייחשב כחציצה בטבילה, כי אין בו ממש, ואינו נדבק. ואם הוא נדבק לעין, ורגילים להסירו (“מקפיד”), הוא חוצץ [ח].
  16. דם יבש על פצע, נחשב חציצה. אם הסרתו כרוכה בכאב, אינו חוצץ [ט].
  17. אשה שיש לה פצעונים (“חצ’קונים”), תרככם במים, ואז תטבול [ט].
  18. קוץ הנראה על העור, צריך להסירו, כי בני אדם רגילים להסירם[יא].
  19. נוכחות זיעה על הגוף, אינה חוצצת [יב].
  20. בצק שנדבק על עור הגוף, נחשב לחציצה [יג].
  21. דם שרק החל להתקשות (לקרוש), אבל עדיין לח במקצת, אם יכולה להסירו, נחשב חציצה [טז].
  22. צבע המשמשים ליופי, כגון לקישוט השיער, או הגוף, אינו חוצץ [יז].
  23. שאריות צבע על גופה של אשה, שבמקצועה עוסקת בצבעים, אינן נחשבות “חציצה” בטבילה, כי הן חלק אינטגרלי מחייה. לעומת זאת, עבור נשים שאינן עוסקות בצביעה, שאריות צבע נחשבות “חציצה” [יז].
  24. לכלוך תחת הציפורניים אותו רגילים להסיר כחלק משגרת הניקיון, נחשב לחציצה [יח].
  25. מותר לטבול עם ציפורניים ארוכות (ליופי), ובתנאי שהן נקיות לחלוטין. עם זאת, מתוך זהירות, רבות בוחרות לקצרן, כדי להסיר כל חשש לכלוך. אמנם מעיקר הדין, אין חובה אלא שיהיה נקי [כ].
  26. מותר לטבול עם תכשיטים רופפים, שאינם הדוקים חזק על הגוף. אך המנהג הרווח הוא להסירם [כג].
  27. תכשיטים קבועים כגון עגילים ונזמי אף אינם חוצצים, גם אם הם הדוקים, ומותר להשאירם במהלך הטבילה [כג].
  28. צריכה לוודא שאין כל חציצה בין שיניה, לכן תסיר מהם כל שארית מזון או לכלוך, כדי שלא יהיה שם דבר החוצץ. כי בני אדם רגילים להסיר שאריות אוכל, הדבוקים בשיניהם [כד].
  29. כדי לשמור על כשרות הטבילה, יש מנהג יפה להימנע מאכילת בשר ביום הטבילה, שכן הוא עלול ליצור חציצה. עם זאת, במקרה שאכלה בשר, צחצוח יסודי יאפשר לבצע את הטבילה כהלכתה [כד].
  30. כדי להימנע מחציצה, כל אשה צריכה לטבול לבד, בלי להחזיק ביד של אחרת. במקרה שאישה צריכה עזרה בגלל נכות, מותר לאישה אחרת לתמוך בה, אבל היא צריכה להרפות את היד, או להרטיב אותה במי המקוה, לפני שהיא נוגעת ביד הטובלת [כח].
  31. לא תטבול במקום בו יש חשש שאנשים יראו אותה, מחשש שלא תדקדק בטבילתה. ובדיעבד, אם בכל זאת טבלה שם, הטבילה כשרה [לד].
  32. כדי להבטיח טבילה כשרה, יש לטבול בתנוחה המאפשרת כיסוי מלא של כל חלקי הגוף במים, כולל השערות והקפלים. יש להימנע מתנוחות קיצוניות, כגון עמידה מתוחה, או כפיפה עמוקה [לה].
  33. נהגו בנות ישראל שאשה אחרת, בדרך כלל בלנית, נוכחת בעת הטבילה, כדי לוודא שכל השערות נכנסו במים [מ].
  34. במקרה בו אין בלנית זמינה, או שהטובלת מעדיפה שלא תהיה בלנית נוחכת, עליה לוודא בעצמה, שכל השערות שלה נכנסו במים [מ].
  35. משחות רפואיות המרוחות על גופה נחשבות כחציצה, לכן, באופן עקרוני, יש להסירן לפני הטבילה. עם זאת, במקרה שזה עלול לפגוע בבריאותה, אין צורך להסיר, כי אינה מקפידה שזה נמצא עליה (קפג).
  36. תחבושות נחשבות כחציצה, ויש להסירן. אם הסרתן עלולה לגרום נזק לבריאותה כגון פגיעה בפצע או הגברת כאב, אין צורך להסירן (קפג).
  37. התקן תוך רחמי, אינו חוצץ (קפג).
  38. סתימה זמנית בשיניים, אינה חוצצת (קפג).
  39. ראוי שתעשה את כל צרכיה, הן גדולים והן קטנים, לפני הטבילה. אך אין זו אלא הנהגה טובה לכתחילה. ואם לא עשתה כן, הטבילה כשרה [ג].
  40. נידה שטבלה בבגדים, אם הם רפויים, טבילתה כשרה [מו].
  41. חובה להסיר כל כינה הנמצאת על הגוף או בשיער. אם אי אפשר להסיר את הכינים, אין זו חציצה, והטבילה כשרה [מז].

הכנה לטבילה (סימן קצט)

  1. חובה על האישה להתכונן לטבילה, ולוודא היעדר שאין כל חציצה [הק].
  2. ההכנה כוללת רחיצת כל הגוף, תוך שימת לב מיוחדת למקומות מועדים ללכלוך [א].
  3. יש לחפוף את שיער הראש, כדי לוודא שאין בו קשרים או לכלוכים [א].
  4. חובה לעיין בגוף לפני הטבילה, לוודא שאין חציצה [א].
  5. טמפרטורת המים – החפיפה והרחיצה צריכות להיעשות במים חמים או לפחות פושרים. רחיצה במים קרים, עלולה לגרום לחציצות [ב].
  6. לכתחילה, יש להסמיך את החפיפה לטבילה. על כן מומלץ לחפוף לפני השקיעה, ולטבול באותו לילה [ג].
  7. אם זה לא מתאפשר, כגון אם זמן טבילתה במוצאי שבת, ניתן לחפוף ולטבול בלילה [ד].
  8. אם חל יום טוב בערב שבת, וזמן טבילתה בליל שבת, יש לחפוף בערב יום טוב, ולעיין לפני הטבילה [ב].
  9. אם חלו שני ימים טובים בחמישי ושישי, והטבילה בליל שבת, ניתן לחפוף ביום רביעי, תוך שמירה על שיער נקי ומסודר עד הטבילה [ו].
  10. הרחקת החפיפה מהטבילה (בדיעבד):
  11. בימי חול: אם החפיפה נעשתה זמן רב לפני הטבילה, הטבילה כשרה בדיעבד.
  12. אי חפיפה כלל: אם לא חפפה כלל, הטבילה פסולה גם אם לא נמצאה חציצה לאחר הטבילה, מחשש לחציצה שהוסרה בעת היציאה מהמים [ח].
  13. באישה עם שיער קצר שבדקה (עיינה) לפני הטבילה, נראה שהטבילה כשרה בדיעבד, גם אם לא חפפה (לו).
  14. אם לא עיינה לפני הטבילה, הטבילה פסולה [ח].
  15. מציאת חציצה לאחר הטבילה: אם נמצאה חציצה לאחר הטבילה, והעיון והחפיפה היו סמוכים לטבילה, אין צורך בטבילה נוספת. אחרת, אם לא היו העיון והחפיפה סמוכים לטבילה, יש צורך בטבילה נוספת (י).
  16. במקרה שנמצאה חציצה אחר הטבילה, אין להורות באופן אוטומטי על טבילה חוזרת. אלא יש לבחון את טיב החציצה, ואת מידת ההקפדה של נשים על סוג חציצה זה. רק בהתקיים שני התנאים יחד (החציצה דבוקה לגוף, ונשים מקפידות עליה), יש לפסוק על טבילה חוזרת (מו).

אימתי תעשה ברכת הטבילה (סימן ר)

  1. האישה צריכה לברך על הטבילה.
  2. לפי מנהג ספרד, האישה מברכת לפני כניסתה למים, בעודה מכוסה בחלוק.
  3. לפי מנהג אשכנז, האישה מברכת אחר טבילתה במי המקווה. יש מדקדקות לחבק את זרועותיהן, כמחיצה בין הערווה ללב.