קיצורי הלכות תלמוד תורה
שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה
קיצורי ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א סימנים רמ”ה עד רמ”ו
הרב שאול דוד בוצ’קו
בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.
בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].
הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.
הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.
חייב כל אדם ללמד לבנו ולהעמיד תלמידים (סימן רמה)
- יש מצוות עשה מן התורה ללמד את בנו תורה, כפי שנאמר (דברים ו) “ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם” [א].
- מצווה זו כוללת בתוכה גם את המצווה ללמוד תורה [א].
- יש מצווה ללמד את נכדיו, כפי שנאמר (דברים ד): וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. חובה זו חלה כשאין אב או כאשר האב אינו יכול לדאוג ללימוד תורה של בנו [ב].
- כל חכם מישראל מצוּוה ללמד תורה לתלמידים, כפי שנאמר: “ושננתם לבניך”. המשמעות של “בניך” בפסוק זה היא תלמידים [ב].
- בדרך כלל, אב אינו פנוי ללמד את בנו תורה בעצמו. מסיבה זו, מוטלת עליו החובה לשכור עבורו מלמד שילמד את בנו. למעשה, חובה זו מתקיימת על ידי רישום הבן לתלמוד תורה או לבית ספר בו לומדים תורה [ד].
- חובה על האב להתחיל ללמד את בנו תורה מרגע שהבן מסוגל לדבר. כשהילד מגיע לגיל 6 או 7, האב נדרש לרשום אותו לתלמוד תורה [ה].
- על האב לוודא שבנו ילמד תנ”ך, משניות, גמרות, הלכות ואגדות. במקרה של מגבלות תקציביות, עליו לדאוג שלכל הפחות בנו ילמד את כל התנ”ך [ו]. יש אומרים כי די בלימוד כל החומש [הערה 6].
- חובה להקים תלמוד תורה או בית ספר ללימוד תורה בכל עיר ועיר [ז].
- כל תושבי העיר, כולל אלה שאין להם ילדים, מחויבים להשתתף במימון ובהוצאות הקשורות להקמה ותחזוקה של מוסדות אלו (כו).
- יש לדאוג למשמעת בין התלמידים, אבל אסור להשתמש באלימות לשם כך [יא].
- אין לסלק תלמידים המתקשים בלימודיהם [ט]. במקום זאת, יש להעניק להם סיוע אישי ותמיכה מותאמת, שתאפשר להם להצליח בלימודיהם (לג).
- כשמתכננים הרצאות בבית הספר, חשוב לוודא שהן לא יבואו על חשבון זמן לימוד התורה. יש לקיים אותן בזמנים המיועדים ללימודים כלליים.
- הילדים צריכים ללמוד בכל ימות השנה, למעט בסוף היום של ערב שבת וערב יום טוב [יב].
- כיוון שבימינו התלמידים יוצאים לחופשות ארוכות, חשוב מאד לארגן להם פעילויות לימוד חווייתיות ומהנות במהלך תקופה זו, ולחזק את אהבתם לתורה (לו).
- אסור שמספר התלמידים בכיתה יעלה על 25. אם ישנם למעלה
מ-25 תלמידים, נדרש לצרף מורה מסייע. כאשר מספר התלמידים חוצה את רף הארבעים, יש לחלק את הכיתה לשתי קבוצות נפרדות [טו]. - בפתחי תשובה הביא, שבזמננו, מאחר ו”התמעטו הלבבות”, יש צורך בכיתות של עשרה או שנים עשר ילדים (מא).
- מותר להעביר מורה מתפקידו, על מנת להביא במקומו מורה טוב ומקצועי יותר [יח].
- אמנם, אם קיים חוזה המחייב את המעסיק (מוסד החינוך) לפרק זמן מוגדר, אין אפשרות לפטר את המורה לפני תום תקופת החוזה. למעט מצב בו המורה פשע (כלומר, הפר הפרה יסודית את תפקידו). במקרה זה, טובת התלמידים קודמת לזכויות המורה (נב).
- עם זאת, בתום תקופת ההתקשרות (החוזה), ניתן להעביר מורה ממשרתו, גם אם לא פשע, ומשום שיש מלמד טוב ומקצועי יותר (נב).
- כאשר עומדות בפנינו שתי אפשרויות למורים, האחד תלמיד חכם יותר, והשני בעל יכולות פדגוגיות גבוהות, עלינו להעדיף את הפדגוג. כי הוא ידע לחבב את הלימוד על התלמידים [יט].
- אין למנות רווק למשרת מורה קבוע [כ]. עם זאת, בשעת הצורך (למשל, כשאין מועמד מתאים אחר), הדבר מותר (נז).
- אישה לא תלמד ילדים מחשש לייחוד [כא]. אמנם כל זה רק בביתה, כי שם מביאים האבות את הילדים, עד ביתה. אמנם במסגרת בית הספר, הדבר מותר, כי זה מקום ציבורי, בו אין חשש לייחוד (נט).
- אין איסור תחרות בלימוד תורה. מותר לכל אדם ללמד, גם אם יש כבר רב אחר במקום, המלמד תורה [כב].
- למרות זאת, הציבור אינו חייב לממן כל מסגרת לימוד תורה נוספת שאדם פרטי פותח (מה).
- משרת רב היישוב או העיר יציבה מזו של מורה לתלמידים. אין מפטרים אותו רק משום שנמצא מועמד טוב יותר. ניתן להעבירו מתפקידו רק במקרה שפשע [כב].
- המנהג כיום הוא למנות רב לזמן קצוב ומוגדר. בתום תקופה זו, אין כל חובה להמשיך את ההתקשרות עמו, וכן אין חובה למנות את בנו של הרב אחריו לתפקיד [כב].
שחייב כל אדם בתלמוד תורה, והיאך לומדים בשכר (סימן רמו)
- יש מצווה מן התורה ללמוד תורה.
- חכמים קבעו שיש חיוב ללמוד תורה בכל יום ובכל לילה, כפי שנאמר ביהושע (פרק א) “והגית בו יומם ולילה” [א].
- אין הפירוש שחייבים ללמוד תורה במשך כל שעות היום וכל שעות הלילה, ללא הפסקה. אלא שיש להקדיש בכל יום ובכל לילה זמן מסוים ללימוד תורה [א].
- מי שאינו מסוגל ללמוד תורה כלל (מחמת אונס, או חוסר יכולת), יסייע למי שלומד תורה, ובכך יקיים את חלקו במצווה [א].
- חיוב זה חל על כל יהודי: עני או עשיר, בריא או בעל ייסורים, צעיר או זקן. רווק, או נשוי ואב לילדים, ואפילו עני המחזר על הפתחים [א].
- יש להקדיש זמן הן ללימוד תנ”ך, הכולל בתוכו לימוד מוסר וחיזוק האמונה. והן ללימוד ההלכות למעשה, לצורך קיום המצוות. והן ללימוד הגמרא, שהוא לימוד מעמיק, המאפשר ניתוח, והבנת שורשי ההלכות, דבר מתוך דבר [ד].
- אסור ללמוד קבלה לפני שאדם רכש בקיאות מעמיקה בתלמוד ובהלכות (למניעת טעויות ופרשנויות שגויות בלימוד הנסתר) [ד].
- אין לעסוק באופן קבוע בפילוסופיה, אך מותר לעשות זאת באקראי. לעומת זאת, לימודי מדעים, מותרים ללא הגבלה [ד].
- מעיקר הדין, מותר לקבל שכר על הוראת תורה שבכתב. בשל הצורך במיומנות מיוחדת להוראת ילדים צעירים. מיומנות זו כוללת לימוד קריאה, הבנת פשט הדברים, וניהול משמעת [ה].
- אבל תורה שבעל פה, מעיקר הדין, אסור ללמד בשכר. אם כי למעשה מותר, מפני שאם לא יקבל שכר, לא יוכל להתפרנס ולהמשיך ללמד [ה].
- החיוב לעסוק בתורה בעיון ובהרחבה שייך בעיקר לגברים [ו], אך גם נשים חייבות ללמוד את ההלכות שנוגעות להן, ואת יסודות האמונה.
- במציאות של ימינו, נשים לומדות חכמות שונות, על כן יש חשיבות רבה שגם הן ילמדו תורה לעומק, כי אחרת יתרחקו מן התורה ומן המצוות (לה).
- אמנם רק אצל הגברים קיים אידיאל נשגב של הקדשת עיקר הזמן בחיים ללימוד תורה, אך אין לחנך את הנשים בדרך זו, משום שחינוך כזה עלול להביא להזנחת מצוותיהן המרכזיות – גידול משפחה ועיסוק בחסד. (לה).
- אין ללמד תורה לאדם שאינו ישר עד שיחזור למוטב. אבל כמובן, יש ללמדו מוסר והנהגה טובה, כדי שיחזור למוטב [ז].
- רב שלימד, ותלמידיו לא הבינו, אסור לו לכעוס עליהם. תחת זאת, עליו לשנות ולחזור על הדבר כמה פעמים, עד שהתלמידים יבינו את עומק ההלכה [י].
- תלמיד שלא הבין דבר מה, לא יאמר: הבנתי, כשלמעשה לא הבין. עליו לשאול ולחזור ולשאול כמה פעמים, ואל יתבייש מחבריו שהבינו מהר יותר [יא].
- במהלך לימוד בבית המדרש, אין להירדם או לישון [טז].
- אסור לדבר שיחת חולין בבית המדרש [יז].
- לימוד התורה שקול כנגד כל המצוות, כי הוא מביא את האדם לקיימן ומעניק להן משמעות. כפי שאמרו חכמים (קידושין מ, ב) “גדול תלמוד המביא לידי מעשה” [יח].
- כלל גדול הנוגע לכל המצוות קובע כי “העוסק במצווה, פטור ממצווה אחרת”. כלומר, עיסוק במצווה, פוטר ממצוות אחרת. גם לימוד תורה פוטר מעיסוק במצוות אחרות. אך רק בתנאי, שאדם אחר יכול לקיים את המצווה. אם אין אפשרות כזו, חובה להפסיק את הלימוד כדי לקיים את המצווה בעצמו [יח].
- האידיאל בלימוד תורה הוא “לשמה” – לשם קיום מצוות הבורא ללא ציפייה לגמול, אך זו דרגה גבוהה מאד שאינה מושגת בתחילת הדרך. לכן, מותר ללמוד תורה שלא לשמה, למשל, כדי לזכות בשכר רוחני, או כדי להינצל מצרות. במיוחד כשמדובר בילדים, מותר ואף רצוי לעודד אותם ללימוד באמצעות פרסים שונים, כדי למשוך אותם לתורה בתחילת דרכם [יט].
- ישנן שתי דרגות במצוות לימוד תורה. הדרגה הראשונה היא שכל אדם חייב להקדיש מידי יום זמן ללימוד תורה, הן ביום, והן בלילה, ואין לזמן זה שיעור מוגדר. מעבר לכך, קיימת דרגה גבוהה יותר, והיא הרצון להיות מוכתר בכתר תורה (פט).
- לשם השגת מדרגת “כתור תורה” נדרשת מסירות עצומה. אין דברי התורה מתקיימים במי שמתרפה בהשגתם, וגם לא באלו הלומדים מתוך עידון, אכילה ושתייה. כתר תורה ניתן רק למי ש”ממית עצמו עליה” ומצער את גופו תמיד, ואינו נותן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו [כב].
- חייב כל אדם ללמוד תורה בביתו, בכל ערב. חכמים הדגישו זאת באומרם: “כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, אש אוכלתו” [כד].
- מותר לדבר דברי חולין, כלומר שיחות יום-יומיות שאינן עוסקות בתורה או במצוות. אבל צריך להיזהר מאוד שלא לדבר דיבורים מאוסים, כגון לשון הרע ודיבורי הבלים (חסרי תכלית) [כה].
- לאחר שמסיימים מסכת, יש לעשות סעודה, והיא נחשבת סעודת מצווה [כו].
