בין שמיעה להרהור (בדבר החיוב לכוון בכל מילה)
סימן נ"ט
1. תמיהת הביאור הלכה על הרא"ש בדין "שומע כעונה"
2. הסוברים שחייב לומר עם החזן
3. "הרהור כדיבור"
בעבר נהגו בברכות רבות (כברכות קריאת שמע; מי שאינו בקיא בתפילת העמידה, ועוד) לצאת ידי חובה בשמיעה מפי אחר. כיום פחות נפוץ, אך עדיין נהוג בברכות רבות, כמו בקידוש והבדלה. נדון כאן בשאלה המעשית האם יוצאים ידי חובה רק בתנאי שהשומע הקשיב לכל מילה של המברך.
1. תמיהת הביאור הלכה על הרא״ש בדין "שומע כעונה"
מובא בשולחן ערוך בהלכות קריאת שמע (נט, ד): ברכת יוצר וערבית אומר עם השליח צבור בנחת.
והסביר המשנה ברורה (ס״ק טו) מדוע לא די בשמיעה בלבד: והוא הדין לכל ברכות ק״ש. דאף דמדינא יכול לכוין לצאת בברכת הש״ץ … מכל מקום יהיה רגיל לומר עם הש״ץ בנחת, שכיון שהן ברכות ארוכות – אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש״ץ בשתיקה.
עולה מדבריו שמעיקר הדין די בהקשבה לש״ץ בלבד, ואין צורך שכל יחיד יאמר בעצמו, וכך היו נוהגים בברכות קצרות[1]. אולם בברכות ארוכות חששו שהיחיד לא יכוון, ולכן יעץ המחבר שגם השומע יאמר מילה במילה עם השליח ציבור.
ובביאור הלכה (ד״ה "עם הש״ץ") הרחיב ממה חששו אם שומע מהש״ץ בלבד. וז״ל:
ועיין בטור וב״י שכתבו בשם תשובת הרא״ש, דאם היה מכוין לדברי ש״ץ בשתיקה, ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים – הפסיד הכונה שהפסיק באמצעיתה. שכל שהוא סומך על הש״ץ צריך לכוין לבו לכל מה שהוא אומר, ולא יפנה לבו לדברים אחרים, שאם לא כן לא יצא. אבל כשהוא קורא בפיו, אף אם קרא מקצתה בלא כונה – יצא.
משמע מדברי הרא״ש שהיוצא בברכה ע״י אחר צריך להקפיד ולכוון בכל מילה.
ותמה הביאור הלכה על דין זה, והשאיר את דברי הרא״ש ב״צריך עיון גדול". ואלו המשך דבריו:
וצע״ג לפי מה דקי״ל שומע כקונה, והוה כאלו אמר ממש בפיו. וכדמוכח ברכות דף כי ע״ב בתום׳ ד״ה כדאשכחן. אם כן אפילו אם נחשוב מה שבאמצע פנה לבו לדבר אחר כאלו דילג באמצע מאי הוי … הא קי״ל בםימן קפז דאם שינה ודילג הרבה באמצע ברכות הארוכות – דיצא ידי חובתו.
כלומר: הרי דילוג אינו מעכב בברכות קריאת שמע אפילו למוציא בפיו, ואם כן מדוע יעכב אם יוצא ידי חובתו מהש״ץ? ומנסה הבה״ל לתרץ:
"ואולי דכוונת הרא״ש לומר דלא יצא ידי מצוה מן המובחר".
2. הסוברים שחייב לומר עם החזן
ואולי הבה״ל עצמו מתייחס לתירוץ זה כדחוק כיון שמדברי הרא״ש (בתשובה כלל ד, סימן יט) לא משמע כן. ועוד, שבהלכות תפילה הביא הטור (תחילת סי׳ קכד) את דברי הגאונים, ושם הלשון היא של חיוב גמור. וז״ל הטור:
וכתבו רב שרירא ורב האי שצריך שיכוין לכל מה שאומר שליח ציבור מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו.
ואולי גם לשון זו אפשר להסבירה כמצווה מהמובחר ולא כחיוב גמור, ולהדגיש את המילים "כאדם שמתפלל לעצמו". וכך משמע מלשון הב״י שם:
וזה דבר פשוט דכיון שהוא יוצא ידי חובתו בשמיעה זו צריך שלא להפסיק ושלא לשוח, כשם שאינו מפסיק ואינו שח כשמתפלל הוא בעצמו.
וזה ממש כדברי הביאור הלכה, שהרי השווה את כוונת השומע לכוונת המתפלל בעצמו.
אולם נראה שיש ראשונים שחולקים על הבה״ל, ומשמע מהם במפורש שמי שאינו מכוון לכל מילותיו של הש״ץ לא יצא. וז״ל הבית יוסף בסוף סימן קכד:
ומבואר בדבריהם שצריך שישמע כל התפילה, וידקדק מפי החזן כל אות ואות של תפילה, הא לאו הכי לא. וכל זה נכלל במה שכתב רבינו 'יכוין וישמע משליח ציבור כל י״ח ברכות מראש ועד סוףי.
כך משמע גם כן ברמב״ם בהלכות ברכות (א, יא) שכתב:
כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו – יצא[2].
3. "הרהור כדיבור"
ראינו למעלה בקושית הביאור הלכה על הרא״ש, שהביא ראיה לדבריו מתוספות בברכות (כ,ב ד״ה "אשכחן"). המשנה שם עוסקת בדין בעל קרי בקריאת שמע[3], ואומרת: "בעל קרי מהרהר בלבו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה". ומסביר שם רבינא שהתנא סובר "הרהור כדיבור דמי". ואם כן, למה שלא יקרא ממש בפיו? עונה הגמרא "כדאשכחן בסיני". ומסבירים התוספות הנ״ל:
פירוש: אף על גב דכדבור דמי לענין שיצא, מכל מקום לאו כדבור דמי לעבין שיהא בעל קרי אסור להרהר, כדאשכחן בסיני דהיה שם דבור והיו צריכין לטבול. ואע״פ שהיו שותקין – שומע כעונה.
כלומר: מכך שהוצרכו ישראל לטהר את עצמם לפני מעמד הר סיני, נלמד שלבעל קרי אסור לומר בפיו דברי תורה ללא טבילה. ומקשים תוספות: הלא בסיני ישראל שתקו! ומתרצים: "ששומע כעונה". ולכן נחשבו ישראל בסיני כמדברים, והוצרכו לטבול. מזה לומד הביאור הלכה שדין השומע הוא ממש כאומר בעצמו.
והנה יש לשאול על פירוש התוספות, מה ההבדל בין דין "הרהור כדיבור" (לרבינא, הסובר שהרהור כדיבור) לבין דין שומע כעונה, למה בעל קרי מותר להרהר את קריאת שמע (כדברי המשנה), אבל אסור לצאת ידי חובה על ידי שמיעה מאחר (כפי שבסיני נחשב ההרהור לדיבור)?
וצריך לומר שמהרהור כדיבור לומדים שהעיקר היא הכוונה בלב. המהרהר יוצא ידי חובתו מפני שאין צורך בדיבור לצאת ידי חובה, אלא בכוונה. ובעל קרי מותר בהרהור משום שסוף סוף אין זה דיבור, ולכן אין בהרהורו של בעל הקרי זלזול בדברים שבקדושה.
אבל "שומע" יוצא בברכתו של חברו לא משום הרהורו שלו, ולכן אסור לבעל קרי "לשמוע", שיש זלזול בכך שהוא יעמוד בקריו כשנאמרים דברים שבקדושה.
ואיך השומע יוצא בברכתו של חברו? כאמור, אין זה משום הרהורו וכוונתו שלו, אלא הכוונה היא של המברך, והשומע נעשה כאילו ברכת חברו היא ברכתו שלו, פיו כפיו. והחיבור בין השומע לבין המברך נעשה על ידי השמיעה בכוונה מילה במילה. אבל האומר ברכה בעצמו אינו זקוק, כמובן, לחיבור זה, שהרי מוציא את המילים בפיו. ואם לא כיון בכל הברכה, ואפילו לא אמר את כולה, לעיתים יצא ידי חובתו. ואם כך אפשר בהחלט שדרישת הכוונה (למילות הש״ץ) כשיוצא מדין "שומע כעונה" תהיה גבוהה יותר מהכוונה הנדרשת מהמברך עצמו! ואמנם מחדש הרא״ש שאם לא שמע את כל המילים מהש״ץ ניתק הקשר בין השומע לעונה, ואינו יוצא. ומשום סברא זו אמרו ראשונים שבכדי לצאת צריך לשמוע כל מילה, ולכן פסק המחבר שעדיף לומר עם שליח הציבור.
לפי זה קושיית הביאור הלכה תלויה במחלוקת ראשונים: לשיטת הגאונים שהבאנו למעלה השומע יוצא ידי חובתו גם אם אינו מכוון בכל מילה, ולרא״ש אינו יוצא ידי חובתו אלא אם כן שומע כל מילה משליח הציבור, ואינו פונה לבו לדברים אחרים כלל[4].
4. סיכום
לכן נראה שלכתחילה צריך להשתדל לשמוע כל מילה מהמברך; אולם בדיעבד אם לא הצליח לנטות ליבו לכל הברכה, אפשר לסמוך על הפוסקים המקילים.
[1] כדברי בית הלל: "תנו רבנן: היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם. בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו. ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברב עם הדרת מלך" (ברכות נג,א). וכך נפסק בשו״ע (או״ח רחצ, יד).
[2] אולם מהרמב״ם הלכות תפילה (ח, י) משמע שאין צורך לשמוע כל מילה, כשיטת הבה״ל. שכותב שם לענין ראש השנה, בו הש״ץ מוציא גם את הבקיא: "מפני שהם ברכות ארוכות, ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון דעתן כשליח ציבור". משמע שיוצא גם אם לא כיון בכל מילה, כי מסתמא אם אינו יכול לכוון באמירה בעצמו כל שכן שיקשה עליו לכוון לכל מילה ששומע משליח הציבור. ונראה לתרץ שבהלכות תפילה מדבר על תפילה בציבור ועניית אמן, כדבריו שם בהל׳ ט: "ש״ץ מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד, בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין". ואין זה דומה לשומע כעונה בהלכות ברכות, שם שומע מיחיד, ויוצא ע״י ששומע כל מילה.
[3] שתיקן עזרא שבעל קרי לא יעסוק בתורה, אך בקריאת שמע חייב מדאורייתא.
[4] והרמב״ם מפשר בין השיטות, ומכריע שכששומע מש״ץ יוצא ידי חובתו גם אם לא כיון לכל מילה (ראה למעלה הערה 2). אבל כשיוצא בברכתו של חבירו צריך להקפיד לשמוע כל מילה.