קדושת המחנה
סימן ע"ו
1. מבוא
2. צואה או מי רגליים ?
3. במקום ארון או בכל זמן ?
4. חיוב גם בזמן הזה ובכל מקום
5. דין במחנה
6. להלכה
7. הערות
1. מבוא
בפרשת היציאה למצלמה מובאות בתורה שתי מצוות:
א. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ:
ב. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ:
מפסוקים אלה אנו למדים שיש לקבוע מקום לעשיית הצרכים, וכן שצריך לכסות את הצואה לאחר מכן. לצורך זה התחייבו החיילים לשאת בכליהם כלי חפירה כדי לחפור ולכסות את הצואה[1].
התורה מדגישה את החשיבות של מצווה זו באומרה שבזכותה ננצח במלחמות:
(טו) כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ:
בקריאת הפסוקים הללו ובעיון בדברי הפוסקים עולות מספר שאלות:
א. האם דין זה שייך לעשיית הצרכים בלבד, או גם להטלת מי רגליים (השתנה)?
ב. האם דינים אלה שייכים רק בזמן הבית או בכל עת?
ג. האם דינים אלה חלים רק על היוצאים למלחמה, או שהם שייכים בכל עת ובכל מקום?
כדי לענות על השאלות נעיין בגמרא במסכת ברכות הדנה בדינים אלה, נלמד את דברי הראשונים שהגדירו את מצוות אלה, ונביא גם את דברי האחרונים בהבנתם את דברי הראשונים. מתוך כך נגיע בעזרת ה' למסקנות להלכה למעשה.
[1] בתחומין ט עמ' 241 טוען הרב שפיגלמן שמצוות העשה היא הימצאות היתד יחד עם כלי הנשק האחרים, כעין הכנה לכיסוי. והוא מוסיף שם שייתכן שאם יש במקום שירותים אין מקיימים בכך את המצווה. הוא הבין את מצוות יתד כדין נטילת לולב, וכל המאמר מבוסס על הבנה זו. ואני בעוניי מבין שהעניין הוא טהרת המחנה, ושהיתד הוא רק אמצעי. ועל כן מקיימים את המצווה בהקמת שירותים, כפי שנשתדל להוכיח בהמשך המאמר.
2. צואה או מי רגליים ?
הגמרא במסכת ברכות ראתה כעין סתירה בין שני הפסוקים, משום בפסוק הראשון משמע שדי לקבוע מקום לעשיית הצרכים, ובפסוק השני ישנה חובה גם לכסותם. מסקנת הגמרא היא שהפסוק הראשון דן במי רגליים, והפסוק השני בצואה:
דרבי יונתן רמי: כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, וכתיב: ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך! הא כיצד – כאן בגדולים, כאן בקטנים; אלמא: קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. הא נפול לארעא – שרי, ורבנן הוא דגזרו בהו[2].
ההבדל ביניהם הוא שמן התורה אין איסור לומר דברי קדושה בפני מי רגליים מצויים על הקרקע, אלא רק בפני הקילוח של השתן. לעומת זאת יש איסור תורה לומר דברי תורה בפני צואה, ועל כן חייבים מן התורה לכסות את הצואה במקום שמתפללים בו או לומדים תורה. על פי זה יש חובה לקבוע מקום מחוץ למחנה גם להטלת מי רגליים. וכך פסק אכן הסמ"ג:
מצות עשה לתקן מקום אחד מחוץ למחנה להפנות בו אנשי המחנה (עי' רמב"ם מלכים פ"ו הי"ד) כדי שיהא המחנה נקי, ואף לקטנים, כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות כה, א) שנאמר (דברים כג, יג) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ[3].
אולם בדברי ספר החינוך והרמב"ם אין אזכור של חיוב לקבוע מקום להשתנה, וזו לשון הרמב"ם:
ואסור להפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום, אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להפנות בה, שנאמר ויד תהיה לך מחוץ למחנה.
וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו, ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה, שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך וגו', ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד, שנאמר והיה מחניך קדוש[4].
וכך הוא גם בחינוך (מצוה תקסו):
שנצטוינו כשיצאו חילותינו למלחמה שנכין ונייחד לחיל מקום ידוע שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות כמו שיעשו האומות, ועל זה נאמר [דברים כ"ג, י"ג] ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו'. ולשון ספרי, אין יד אלא מקום…
וצריך להבין מדוע הם מתעלמים לכאורה מהגמרא המפורשת במסכת ברכות. ונראה שהם דחו אותה מפני גמרא אחרת במסכת בכורות, שממנה משמע שאין להמתין כלל להשתנה, והיא מותרת אפילו בפני רבים:
אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים; ותניא נמי הכי: משתינין מים בפני רבים, ואין שותין מים בפני רבים, ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין, ונמצא כריסו צבה. שמואל איצטריך ליה בשבתא דרגלא, נגדו ליה גלימא, אתא לקמיה דאבוה, א"ל: אתן לך ד' מאה זוזי וזיל אהדר עובדא, את דאפשר לך, דלא אפשר ליה ליסתכן?[3]
אמנם נראה בהמשך שדין קביעות מקום להשתנה לא נדחה לגמרי.
[2] ברכות כה, א.
[3] עשין, סימן קיט.
[4] הלכות מלכים פרק ו, הלכות יד-טו.
[5] בכורות מד, ב. פירוש הסיפור: שמואל הצטרך להטיל מים בשבת הרגל, ופרשו סדין בינו לבין העם לצניעות. כשהלך לפני אביו אמר לו שייתן לו ארבע מאות זוז כדי ששמואל יחזור וידרוש שאין לעשות כן ואין להמתין משום צניעות, משום שזו סכנה.
3. במקום ארון או בכל זמן ?
בעל ספר החינוך חידש שדינים אלו אינם שייכים אלא בזמן שבית המקדש היה קיים. ונראה טעמו משום שתחילת הפרשייה דנה באיסור לאדם שראה קרי להיות במחנה עד שיטבול. דין זה שייך רק במחנה לוייה, ולכן מסתבר שכל הפרשייה כולה דנה במצב של יציאה למלחמה עם ארון שהיו בו שברי הלוחות, ולמחנה כזה היה דין של מחנה לוייה[6]. על כן כתב החינוך שדין זה חל רק בזמן שבית המקדש היה קיים: "ונוהגת בזמן הבית בזכרים כי הם הנלחמים, לא הנקבות". ולפי זה דינים אלה אינם שייכים כלל כיום.
אמנם לא כן דעת הרמב"ם, שכותב בפירוש בהלכות מלכים שדינים אלה חלים הן בזמן שיש ארון עמם, ובין כאשר אין ארון המלווה אותם:
וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו, ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה, שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך וגו', ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד, שנאמר והיה מחניך קדוש[7].
אם כן, לכאורה דינים אלה שייכים גם בימינו. אמנם ראיתי שהרב שאול ישראלי בספרו ארץ חמדה מצמצם דין זה ליציאה למלחמה על ידי מלך או שופט שהתמנה על פי דין תורה. אלו דבריו:
מסקנת הדברים: ישנן שתי שיטות בדין יד ויתד. שיטת היראים שהלכות אלה הן רק בהיות הארון במחנה, והיינו שהוא שרוי בלי מחיצות… ושיטת הרמב"ם שזה דין ביוצאי מחנה צבא מבלי הבדל אם יש שם ארון או לא. אולם לשתי השיטות אין החיוב אלא ביציאה במחנה צבא, ומחויבים בזה רק אנשי המלחמה. אבל אלה שאינם נוטלים חלק במלחמה, כגון נשים וילדים, אינם בחיוב זה. וזה גם בהיות הארון שרוי במחנה…
ויש להוסיף עוד על פי מה שהסברנו בדברי החינוך שדין זה הוא בזמן הבית, והסברנו זאת שסובר שאין דיני מלחמה ומחנה מלחמה אלא בהיות מלך או שופט בראש העם…גדרי מלחמה הם רק כשיש שם מלך. ודין יד ויתד הם רק כשיש גדרי מלחמה ומחנה מלחמה, ולא כשחיובם בתור יחידים…
והנה דברי החינוך לא מצינו מי שיחלוק עליו בזה. ולפי זה יוצא שבזמן הזה אין דיני הקצאת מקום וחפירה וכיסוי נוהגים כל עיקר, שאין זה אלא בהיות מלך שעומד בראש העם, והוא המוציא את העם למלחמה… וצ"ע בזה להלכה[8].
וראיה לדבריו, שדינים אלה מובאים ברמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם; מכאן שאלה הם דיני מלחמה, ולא התנהגות כללית בכל עת ובכל מקום. אמנם מה שמחדש שהדין קיים דווקא במלחמה על ידי מלך או שופט, זה איני יודע מנין לו. הלא בפרק הקודם מובאת כמלחמת מצווה החובה להתגונן מפני האויב, וכי יש דיני הגנה דווקא כשיש מלך?
וראיתי בספר תורת המחנה שמביא דעות שאכן דינים אלה שייכים גם בזמן הזה במלחמות ישראל להגנה. אלא שגם הוא צמצם את המצווה דווקא לעת מלחמה ממש, כדיוק מהפסוק "כי תצא מלחמה על אויביך", ולמעשה גם הוא כמעט שביטל את המצווה. כך הם דבריו: "מצוות אלה נוהגות דווקא במחנה היוצא למלחמה או נערך לקראתה". והוא מוסיף בהערה:
שנראה להקל כדעת שו"ת היכל יצחק[9] שמסגרת העוסקת בפעילות ביטחון שוטף שלא שכיח בה מגע עם האויב אינה מחויבת בדינים אלו, ובצירוף שיטות הראשונים שאין מצוות אלה נוהגות בזמן הזה[2].
והוסיף שאכן פשוט וברור שאין מצוות אלה נוהגות במקום פיקוח נפש, וממילא כמעט ואין אפשרות לקיימן בשעת המלחמה, שאז יש סכנה ביציאה מחוץ למחנה. על פי דבריו מצוות אלה אינן נוהגות למעשה.
[10]שזה מתאים לשיטות שסוברות שהיו שתי ארונות אחת עם הלוחות שהיה נשאר בבית המקדש ולא יה יוצר למחלמה וארון נוסף שבו היו שברי לוחות. עיין בזה תשובתו של הרב שאול ישראלי בספרו ארץ חמדה עמוד סא עד סה. ועיין שם הסברו לפי האומרים שלא היה אלא ארון אחד.
[7] הלכות מלכים פרק ו, הלכה טו.
[8] ארץ חמדה, כרך א, עמ' סה.
[9] סימן מז. אמנם דן שם בדין ארבעה דברים הפטורים במחנה, ונראה לי שאין לדמות דינים אלה לדין יד ויתד.
[10] תורת המחנה, עמ' 34.
4. חיוב גם בזמן הזה ובכל מקום
אמנם אחרי העיון בגמרא בברכות המובאת למעלה, נראה שהפוסקים הבינו מפסוקים אלה הלכות השייכות בכל זמן ובכל מקום, ולא רק בזמן מלחמה.
בסימן עו נפסק להלכה שאסור מן התורה לומר דברי תורה במקום שיש צואה שאינה מכוסה, וכן בפני קילוח של שתן; וכשהשתן נמצא על הקרקע האיסור הוא מדרבנן. וזו לשון המחבר, המביא את הפסוק של פרשייתנו:
סעיף א: צואה בעששית, מותר לקרות כנגדה אף על פי שרואה אותה דרך דפנותיה, משום דבכסוי תלה רחמנא, דכתיב: וכסית את צאתך (דברים כג, יד) והא מתכסיא.
סעיף ז: ספק אם צואה בבית, מותר לקרות, דחזקת בית שאין בה צואה. ספק אם צואה באשפה, אסור, משום דחזקת אשפה שיש בה צואה. אבל ספק מי רגלים, אפילו באשפה, מותר, משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קלוח, ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו.
מן העיון בבית יוסף ברור שדינים אלה נלמדו מהסוגיה בברכות. והדברים הגיוניים מאוד, אם בעת מלחמה, שהתירו בה איסורים שונים, התורה מבקשת להתנהג בצניעות ובנקיות, קל וחומר בחיים הרגילים.
אמנם פשט הפסוקים דן במחנה לוייה שיש בו ארון, כפי שהבין בעל החינוך. ועל כן אסור לבעל קרי להיות במחנה, וכן יש לצאת מן המחנה אפילו כדי להטיל מים, ואת הצואה יש גם לכסות. אבל דברי תורה ותפילות הם דברים שבקדושה, ועל כן יש ממד שני לשלושת הדינים של הפרשה, הקיים גם היום: אסור לקיים יחסי אישות במקום שיש בו ספר תורה, אסור לעשות צרכיו ולהטיל מים במקום שבני אדם נמצאים בו, ובצואה – שהאיסור להרהר בדברי תורה לידה הוא מדאורייתא – גם כאשר הצואה מונחת על הקרקע חייבים לכסותה.
וכך מפרש העטרת צבי דין השולחן ערוך:
משום דלא אסרה וכו'. משום דתרי קראי כתיבי ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ [דברים כג, יג] ולא הוצרך הפסוק כסוי, וכתיב [שם יד] ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת וכסית את צאתך הוצרך הפסוק כסוי, ואמרו [ברכות כה ע"א] קרא דויתד איירי בגדולים, ואף על פי שמחוץ למחנה מושבו צריך כסוי, מפני שלפעמים מדברים שם דברי תורה כשהיו הולכין לחוץ, וקרא ד"ויד" איירי בקטנים, ולא הוצרך כסוי מפני שאחר הקילוח אינו אסור אלא רבנן גזרו ובספיקן לא גזרו:
ולכן אסור להטיל מי רגליים במקום שנמצאים בו בני אדם, ואת הצואה יש גם לכסות, כדי שיהיה אפשרי לדבר ולחשוב בדברי תורה.
ועל כן גם בזמן הזה צריך לדאוג למקום לעשיית הצרכים. כיום יש בכל מקום שירותים, וגם בזמן התלמוד היה "בית הכסא קבוע", שהיה מקום המיועד לעשיית צרכים. והשתמשו בחול שהיה מוכן מראש בחצר או בגג כדי לכסות בו את הצואה.
5. דין במחנה
על פי מה שלמדנו מהסברו של העטרת צבי, החובה היא דווקא במחנה וסביב לו, כלומר במקום שאנשים חונים בו, ולא כשהם בתנועה[11]. ועל כן בפעילות בשטח בתנועה, כשהחיילים צריכים ללכת ממקום למקום, וכן בטיול, אדם הנצרך לצרכיו מתרחק מן הדרך ואין לו חיוב לכסותם. אבל כשחונים לשנת לילה צריך לדאוג למקום לעשיית הצרכים, הן הגדולים והן הקטנים, וכן יש לדאוג לכסותם.
וצריך להסביר לפי זה את הגמרא בבכורות שאמרה שמותר להשתין בפני רבים. ונראה שאין מדובר שם שמשתין על הרצפה. וחייבים לומר זאת, כי הגמרא מביאה שפרסו סדין לשמואל כשהיה צריך להשתין, ואם היה משתין על הרצפה הלוא נפסק שאסור מדרבנן לומר דברי תורה שם, ואיך המשיך בשיעורו? אלא ודאי שעשה כן בתוך כלי ולא לכלך את הקרקע במקום שנתן בו את השיעור.
והנה בתחומין ט, עמ' 241, הרב מאיר שפיגלמן לא הבין כדברינו, שמצוות עשה היא לדאוג לניקיון המחנה וסביבתו, אלא הבין שיש מצווה בפני עצמה לעשות יד ולהביא יתד לחפור. לדעתו המצווה היא דווקא בחיילים, וזו מצווה כמו נטילת לולב, ועל כן בשימוש בשירותים כימיים אין זה ברור לו שיוצאים ידי חובה. אמנם לפי הבנתנו שהדין של יד ויתד הוא אותו דין האוסר מן התורה לומר דברי קדושה בפני הצואה או קילוח השתן, כנראה מהגמרא בברכות, הכול הוא אותו חיוב להתנהג בנקיות במקום שאנשים נמצאים וחונים בו.
[11] ועיין בתחומים ט במאמר של הרב אנגלמן שכתב הפוך שכל הדין הוא דווקא ביציאה למלחמה ומשווה דין זה לדין ארבעה דברים שפטרו במחנה שהוא דווקא ביוצא למלחמה והנראה לעניות דעתי כתבתי.
6. להלכה
א. יש לצאת מן המחנה כדי לעשות את הצרכים, הן הגדולים והן הקטנים, ודין זה שייך בכל מקום ובכל זמן.
ב. ניתן לקיים ציווי זה על ידי העמדת שירותים.
ג. היכן שאין שירותים, יש להתרחק מהיכן שאנשים גרים וחונים כדי לעשות את הצרכים, וחייבים גם לכסות את הצואה. ויש להתקין מקום מיוחד גם להטלת מי רגליים, או לעשות בתוך כלי שניתן לכסותו.
ד. דין זה קיים רק כשחונים או גרים במקום מסוים. אבל בנסיעה מחוץ למקומות מגורים של בני אדם דין זה אינו חל.