בעניין קול באישה (בירור שיטות הראשונים בסוגית ''טפח באישה ערוה'')
סימן ע"ה
1. מחלוקת השרידי אש והציץ אליעזר
2. סוגית הגמרא
3. הסוברים שהאיסור משום הרהור
4. שיטת הרי"ף
5. שיטת הרמב"ם
6. שיטת הרא"ש
7. סיכום
1. מחלוקת השרידי אש והציץ אליעזר
הנהלת תנועת הנוער "ישורון" פנתה לגאון הרב יחיאל יעקב וינברג זצ״ל שיפסוק בעניין השתתפות בנות בזמירות שבת בסעודות שבת (הבנים והבנות לא ישבו באותן שולחנות כמובן). הרב התיר והדפיס תשובתו בספרו שרידי אש (ח״א סימן עז בהוצאה החדשה)[1].
הרב שמואל כץ שליט״א הביא דבריו בספרו "קדושים תהיו" ושלח ספרו לגאון הרב אליעזר ולדנברג שליט״א. הרב ולנדברג התייחס בקצרה לדברי השרידי אש הנ״ל, ודחה אותם בלשון חריפה: "…שרידי אש שדבריו אינם נכונים כלל ואכמ״ל" (ציץ אליעזר חלק יד, סימן ז). הציץ אליעזר הרחיב דעתו בעניין זה במקומות נוספים[2] , ומסביר שהדבר אסור משום שהגמרא אמרה "קול באשה ערוה".
הנה בעל השרידי אש כמובן הביא גמרא זו והסבירה על פי דברי רבותינו הראשונים, ומסקנתו שאין מגמרא זו מקור לאיסור.
בפרק זה נציע פירוש לסוגיה על פי דברי הראשונים, ונסיק שכמעט לכל הראשונים סוגיה זו אינה אוסרת שירה משותפת של זמירות שבת, ולכן אי אפשר לומר שדברי הרב וינברג "אינם נכונים כלל".
2. סוגית הגמרא
בברכות דף כד,א אומרת הגמרא:
אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה.
למאי? אילימא לאסתכולי בה — והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים[3] — לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע.
אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר …
אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר 'כי קולך ערב ומראך נאוה׳.
אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר 'שערך כעדר העזים׳.
הגמרא לא מסבירה את המשמעות ההלכתית של המושג "עררה" לעניין שוק, קול ושיער באישה. ולכאורה אפשר להבינו בשלוש דרכים:
- איסור בפני עצמו, משום "לא תקרב לגלות ערותה", כדברי חכמים:
ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה – אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא תקרב, תלמוד לומר 'לא תקרב׳[4] .
כלומר: אסרה התורה להתקרב לאשה שהיא ערוה (אסורה) לו, וכשם שאסור לבוא עליה ממש, כך אסור גם לנשק ערוה מן העריות. וחכמים הוסיפו לאסור שלא יהנה אדם שום הנאה מן הערוה, אפילו להסתכל באצבע קטנה שלה.
- ערוה יכולה להביא אדם לידי הרהורים רעים, שאסורים משום "ונשמרת מכל דבר רע״[5] . ואמרו חכמים:
ת״ר: 'ונשמרת מכל דבר רע׳ – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה[6].
- מהפסוק "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כד, טו) למדו חכמים שאסור לומר דברים שבקדושה בפני ערוה, משום קדושתם[7]
3. הסוברים שהאיסור משום הרהור
המאירי הסביר שהאיסור בין של טפח בין של שוק בין של קול בין של שער אסורים משום הדרך השניה, שעלולים להביא את האדם לידי הרהור אסור. וז״ל:
צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל, שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור, אפילו באשתו. אמרו חכמים: ראיית טפח באשתו בכל מקום שאין דרכו להגלות אוסרת בק״ש, אף על פי שאינה אוסרת לדברי תורה, שהראייה גורמת הרהור. וכן שוק באשה, ושער באשה הראוי להתכסות, וקול של זמר באשה ערוה לענין ק״ש, ובלבד במה שאין רגיל בה.
רואים מדבריו שכל האיסורים המנויים בסוגיה אסורים שמא יהרהר, ואינם אסורים כי אם בזמן קריאת שמע.
כשיטה זו סוברים ראשונים נוספים, כהראבי״ה, שכתב (ח״א ברכות סי׳ עו): ״כל הני אסור לקרות ק״ש כנגדם … ואומר אני דטעמא דאע״ג דאין הקול נראה לעין, מיהו הרהור איכא". והביאה הב״י בשם כמה ראשונים[8]. וכן פסק הגהות מיימוניות (הלי ק״ש פ״ג אות ס), והביאו הרמ״א (עה, ג).
ונראה שפשטות הסוגיה כך מורה, כיון שהנאה מן הערוה אסורה באופן גורף על כל המתכוון ליהנות, וכשם ששאלה הגמרא על "טפח באישה" שהלא אסור ליהנות אפילו מאצבע קטנה, אפשר לשאול זאת על שוק, קול ושיער.
ואי אפשר לומר שהאיסור הוא משום הדרך השלישית (האיסור לומר דבר שבקדושה בפני "ערוה"), משתי סיבות:
- מעט קודם לסוגייתנו מביאה הגמרא את דברי רב הונא האומר שעגבות (כלומר אחוריים) אינם ערוה, ומביאה לו הגמרא סיוע ממשנה במסכת חלה:
אמר רב הובא: עגבות אין בהם משום ערוה. לימא מסייע ליה לרב הובא: האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה, מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע[9], אבל לא האיש.
משמע שלא נאמר ערוה ממש אלא על הפנים של מטה.
- ואפשר להוסיף שהמאירי וסיעתו סוברים שאין הדעת סובלת לומר ששער או קול יהיו ערוה ממש.
וכאמור, לשיטתם האיסור אינו אלא לענין קריאת שמע, ולא בכל זמן. וכך מורה הסוגיה בפירוש לעניין טפח באישה, "באשתו ולקריאת שמע". ופשוט יותר לומר שהסוגיה כולה הינה יחידה אחת, מאשר לומר ש״טפח באישה" עוסק בקריאת שמע, ושלוש המימרות הנוספות עוסקות באיסור ראיה[11].
אבל חילוק זה מצריך הסבר: מה בין הרהור בזמן ק״ש לבין הרהור בזמן אחר, והלא, כפי שראינו[12], הרהור הוא דבר מגונה בפני עצמו ואסור תמיד?
ונראה לי לומר בזה שאף שוודאי אסור להרהר במכוון, חכמים לא אסרו כל דבר שעלול להביא את האדם להרהור. ואם בכל זאת יבוא אדם לידי הרהור לאונסו — "אונס רחמנא פטריה". אבל קריאת שמע ותפילה, שהם דברים שבקדושה וצריכים כונה יתרה, ראו חכמים לזרז את האדם שיסיר ממראה עיניו כל מה שעלול להטריד אותו.
וכאמור, זו שיטת חבר ראשונים, ומובאת ברמ״א.
4. שיטת הרי״ף
הרי״ף לא הביא כלל את סוגייתנו. והסביר הרשב״א בשם הראב״ד (הביאו הב״י שם):
והרי״ף שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב״ד דאפשר דמשום דאמרינן לעיל 'עגבות אין בהם משום ערוה׳, סבר הרב דכל שכן טפח ושוק ושער וקול[13].
כלומר: הרי״ף לא הביא סוגייתנו משום שאין הלכה כמותה, כיון שלהבנתו חולקת סוגייה זו על סוגית "עגבות" אותה ראינו למעלה, וממנה משמע שטפח באישה ושאר הרשימה אינם ערוה[14].
ומהבנה זו משמע שהרי״ף הסביר את הגמרא בדרך השלישית — האמוראים בסוגייתנו סוברים שטפח שוק קול ושער הם "ערות דבר" שאסור לקרות ק״ש כנגדה. אך לא פוסקים כגמרא זו משום הסוגייה הקודמת, הסוברת "עגבות אין בהם משום ערוה".
ומדוע לא הסביר הרי״ף את סוגייתנו בדרך השניה (משום הרהור), כמו שהסבירו כמה ראשונים? נראה לומר בפשטות, שהמלה "ערוה" אין משמעה דבר הגורם להרהור, אלא שעצם הדבר הוא ערוה.
הצד השוה בין הבנת המאירי וסיעתו להבנת הרי״ף הוא שלשתי השיטות ישנה סיבה אחת לארבעת הדינים של סוגייתנו (טפח, שוק, קול ושיער) — למאירי משום שמביאים להרהור, ולרי״ף משום האיסור לומר דברים שבקדושה בפני "ערוה", אלא שהרי״ף דחה גמרא זו, ואומר שאין הלכה כמותה.
נעיין עכשיו בפוסקים שסוברים שאין האיסור שווה בארבעת המקרים.
5. שיטת הרמב״ם
בהלכות קריאת שמע (ג, טז) הביא הרמב״ם את עניין "טפח באישה":
כשם שאסור לקרות כנגד צואה … כך אסור לקרות כבגד הערוה עד שיחזיר פניו. אפילו כותי או קטן לא יקרא כנגד עדותן… עד שיחזיר פניו. וכל גוף האשה ערוה, לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא, ואפילו אשתו. ואם היה מגולה טפח מגופה – לא יקרא כנגדה.
ובהלכות איסורי ביאה (כא, א־ב) הביא את שאר הסוגיה:
כל הבא על ערוה מן העריות … או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר – הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר … 'לא תקרבו לגלות ערוה׳, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה … ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות … ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין להנות – כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור.
הרי בברור שהרמב״ם חילק את הסוגיה לשני חלקים: את האיסור הראשון, "טפח באישה", הבין הרמב״ם כערוה האוסרת לקרוא את שמע כנגדה (כדרך השלישית שהבאנו), ואת המשך הסוגיה, איסורי קול ושיער, הסביר הרמב״ם משום "לא תקרבו לגלות ערוה", כדרך הראשונה שהצענו.
וכך כתב הכסף משנה בהלכות ק״ש שם:
ואמרו שם בסמוך (מלבד הטפח גם) קול ושער באשה ערוה, וסובר רבינו שלא לענין ק״ש נאמר, אלא לעניין שאסור ליהנות מקולה ולהסתכל בשערה, ולכן לא הזכירה פה.
וכדי להבין דבריו על בוריים יש לבאר למה מחשיב הרמב״ם אפילו טפח מגולה באישה כערוה לעניין קריאת שמע, אחרי שאמרו "האשה יושבת וקוצה לה חלתה והיא עירומה"[15].
בדברי הראב״ד שהובאו ברשב״א מחלק בין הדינים, שבחלה מדובר על ערוות עצמה, ולענין קריאת שמע מדובר בערוה של אחרת. אך הראב״ד יכול לחלק כך כיון שסובר שאיסור "טפח באישה" הוא משום הרהור וטרדה, ואין אדם נטרד אלא בערוה של אחר. אבל ראינו שלרמב״ם אין האיסור משום טרדה והרהור, אלא משום כבוד דברים שבקדושה, ואם כן מה בין ערוות עצמו לבין ערוה של אחר? ומוכרחים אנו לומר שכוונת הרמב״ם לאסור משום כבודם של דברים שבקדושה, כיון שאסר גם לקרות ק״ש כנגד ערוות קטן, שאין בה הרהור. ועוד, שאפשר לדייק זאת מהשוואתו ערוה לצואה, שכתב: ״כשם שאסור לקרות כנגד צואה … כך אסור לקרות כנגד הערוה", משמע שטעם אחר לשניהם, והוא הכבוד בפני הדברים שבקדושה.
ונראה לי לבאר דבריו כך : הנה הרמב״ם הביא את האיסור לקרות כנגד הערוה בדומה לקריאת שמע, גם בהלכות תפילה (ד, ח):
… כללו של דבר: כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע – אין מתפללין בו. וכשם שמרחיקין מצואה … ומראיית הערוה לקריאת שמע, כך מרחיקין לתפילה.
ובהלכות ברכות (א, ט) נקט הרמב״ם לא כלשונו בק״ש, אלא כסוגיית חלה:
ואסור למברך לברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו. במה דברים אמורים, באיש, אבל באשה – יושבת ופניה טוחות בקרקע ומברכת.
ונראה לי בדעת הרמב״ם שהדין שכל גוף האשה הוא ערוה ואסור לקרות ק״ש כנגדה אינו אמור אלא לענין ק״ש ולענין תפילה, אבל לא לכל הברכות. ולכן אין קושיה מהאשה שקוצה חלתה ערומה, כי דין זה נאמר רק לעניין הברכה, ולא לק״ש ולתפילה[16].
ועוד צריך להבין בשיטת הרמב״ם איך אפשר לפרש שכוונת הגמרא באומרה "קול באשה ערוה" ו״שער באשה ערוה" שאסור להסתכל או לשמוע — מהו החידוש בדבר? הלא כבר אמרה הסוגיה שאפילו אצבע קטנה אסורה בהסתכלות?! והסביר הב״ח (או״ח סי׳ עה, אות ב) את הסוגיה, שאמנם האיסור להסתכל אפילו באצבע כולל את כל חלקי גופה של האישה, אבל "קול ושער הוה אמינא דאין לחוש להן אפילו באשת איש, אי לאו דכתיב קרא", שיכלנו לומר שבשמיעת קול והסתכלות בשיער אין כלום.
ומשמע מדבריו שהשמיעה המדוברת כאן היא הקשבה כדי ליהנות מהקול, וכעין האיסור להסתכל באצבע קטנה, שהאיסור הוא ודאי בהסתכלות כדי ליהנות, ולא בראיה בעלמא. כך כאן האיסור הוא בהקשבה, ולא בשמיעה בעלמא.
6. שיטת הרא״ש
הרא״ש (פ״ג סי׳ לז) מביא את כל סוגייתנו, ומוסיף כמה הערות פרשניות והלכתיות שמהן נעמוד על סברותיו.
תחילה מביא הרא״ש את "טפח באישה", כולל העמדת הגמרא "באשתו ולקריאת שמע". ועל דברים אלו מוסיף את החילוק בין סוגיה זו לסוגיית עגבות שראינו בשם הראב״ד, וזו לשונו:
ודוקא באחרת, אבל בעצמה הא אמרינן לעיל 'האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה׳.
ואחר מביא את המשך הסוגיה:
ואמר רב חמדא: שוק באשה ערוה …
אמר שמואל: קול באשה ערוה … פירוש: לשמוע, ולא לענין ק״ש.
אמר ר• ששת: שער •אשה ערוה. •נשים שדרכן לכסות שערן, אבל •תולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן.
עולה מדבריו שגם שיער נאמר לקריאת שמע (שכתב על בתולות "מותר לקרות כנגדן"). אך בפירוש אמר שאיסור קול אינו לעניין ק״ש. כלומר: הרא״ש הבין שתרוץ הגמרא "לקריאת שמע" שנאמר על "טפח באישה" עולה גם על שוק ושיער, אך לא על קול.
בתחילת המאמר ראינו שדבר שאסור לקרות כנגדו ק״ש אפשר לראותו כדבר שמביא לידי הרהור (הדרך השניה שהבאנו), או שאסור בפני עצמו, משום "ערות דבר" (הדרך השלישית). אם הרא״ש היה מבין שערוה היא דבר המביא לידי הרהור, קשה מאד חילוקו בסוגייתנו — כיצד אפשר לומר על סוגיה שמפרטת ארבעה דברים המביאים לידי הרהור, ששלושה אסורים לעניין קריאת שמע, ואחד איסור כללי?
ולכן מסתבר שהרא״ש הבין שהסוגיה עוסקת ב״ערות דבר", דברים שמשום שהם עצמם ערוה אסור לקרוא קריאת שמע בפניהם. אך על קול קשה לומר שהוא ערוה בפני עצמו, לכן ביאר הרא״ש שקול מביא לידי הרהור, ואסור לא רק בק״ש. אבל קשה על הבנה זו, שכאמור הרא״ש חילק בין סוגייתנו לסוגית עגבות, שטפח אסור באחרת, ושם מותר כנגד ערוות עצמה. וכבר אמרנו[17] שחילוק זה סביר רק אם מבינים את האיסור משום הרהור, שהלא ערות עצמה אינה מביאה לידי הרהור, אבל אם מבינים שהאיסור הוא משום שאין לקרוא את שמע כנגד ערוה — מה לי עצמה מה לי אחרת.
ואולי אפשר לתרץ ולהסביר שסובר הרא״ש בדרך ביניים: גוף האשה הוא ערוה בפני עצמו, אך זה משום שיכול להביא לידי הרהור. ולכן אסור לאדם לומר ק״ש בפני טפח מגולה באישה, כי אין זה מכבוד דברים שבקדושה שיאמרו בפני דבר שיכול להביא לידי הרהור. אבל "ערוות עצמה", שאינו מביא לידי הרהור, גם אין בו פחיתות כבודם של הדברים שבקדושה.
ל״מעדני יום טוב" (אות פ) הסבר אחר בשיטת הרא״ש: לפירושו, הרא״ש הבין את כל הסוגיה משום הרהור. ודברי הרא״ש על קול באישה "לשמוע ולא לענין ק״ש" אינם אלא קולא שהקילו חכמים כדי שלא יימנעו מלומר ק״ש, כי קול אישה הינו שכיח, ומה אדם יכול לעשות אם אשה עוברת ושרה? ולכן הקילו חכמים בענין קול, ואסרו רק להקשיב לקול ערוה, אך לא אסרו לומר ק״ש בנוכחותו.
וכמובן קצת דוחק להעמיס את פרושו בדברי הרא״ש. ודבר ברור הוא שהב״י לא הבין כך את הרא״ש, שעל דברי הרמב״ם, הסובר שאיסור קול הוא בשמיעה ולא בדברים שבקדושה, אמר הב״י "וכמו שכתב הרא״ש".
7. סיכום
עולה שדין "קול באשה ערוה":
לרי״ף — אינו להלכה.
למאירי, הראבי״ה וסיעתם — נאמר רק לעניין קריאת שמע.
לרא״ש ולרמב״ם אסור משום שהקשבה לקול האישה עלול להביא לידי הרהור.
השולחן ערוך פסק כמו הרמב״ם בכל דיניו. אולם מאחר וראינו שלראשונים רבים אין כאן איסור כלל, ונראה שהאיסור לשיטת הרמב״ם הוא בהקשבה ולא בשמיעה, ועוד נוסיף את הטיעון ש״תרי קלי לא משתמעי", אזי מובנים דברי השרידי אש ברווח, שלבנים ובנות אין מן הדין איסור לשיר יחד (כשהם יושבים בנפרד)[18].
[1] השרידי אש התייחס לכך בקצרה גם בח״א סוף סי׳ ח, וזו לשונו שם: "ומה שהנערות מתפללות בקול רם — אין בכך כלום. וכבר התירו גדולי אשכנז ובתוכם הגאון ר׳ עזריאל הילדסהיימר זצ״ל לאנשים ולנשים לזמר ביחד זמירות, משני טעמים: א. תרי קלי לא משתמעי. ב. זמירות קודש אין מביאים להרהורי עבירות".
[2] חלק ה סימן ב, וחלק ז סוף סימן כח.
[3] פירוש: במלאכת המשכן צירף הכתוב לרשימה אחת את הכומז, שמקומו בתוך הרחם, עם שאר תכשיטים.
[4] הפסוק בויקרא יח, יט; ומקור מדרש ההלכה בספרא אחרי מות פרשה ט, פרק י, אות ב. וההמשך: "אין לי אלא נידה בל תקרב בל תגלה, מנין לכל העריות בל תקרבו ובל תגלו, תלמוד לומר ׳לא תקרבו לגלות׳".
[5] דברים כו, כג. תחילת פרשיית קדושת המחנה, המסתיימת במילים "ולא יראה בך ערוות דבר".
[6] עבודה זרה דף כ,ב. ועוד אמרו (שם, עמי א): ״ונשמרת מכל דבר רע — שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה …"
[7] למשל: "ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, ׳ולא יראה בך ערות דבר׳ אמר רחמנא …" (ברכות כה,ב). וראה עוד: שבת קנ,א לעניין הרהור בבית המרחץ וק״ש כנגד ערום. ב״מ קיד,ב "מנין לערום שלא יתרום".
[9] או״ח סי׳ עה. ומהם: המרדכי (סי׳ פ) בשם רב האי, אהל מועד (הל׳ ק״ש דרך ה נתיב ה), ה״ר יונה (יז,א ד״ה ערוה).
[10] "ואף על פי שערום אסור לברך, אשה יושבת מותרת, שבישיבתה פניה שלמטה מכוסים בקרקע" (לשון רש״י).
[11] לשיטת ההולכים בדרך זו צריך לומר שטפח אסור לק״ש בלבד, ואילו שוק, קול ושיער אסורים אפילו בראיה, בעוד שהסתכלות מכוונת אסורה אפילו באצבע קטנה.
[12] ראה למשל במקורות הערה 6.
[13] אך הראב״ד עצמו חולק על הרי״ף, ומחלק בין טפח ושוק, שרואה אותם ומטרידים אותו, לבין עגבות שלא רואה אותם. ולשון הרשב״א בהמשך: "וכתב הוא ז״ל דלא מן השם הוא זה, אלא הכא משום דמטריד וברואה, ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה ובאשתו בשאינו רואה".
[14] [אך קצת קשה על הראב״ד שגם את סוגיית עגבות לא מצאנו ברי״ף].
[15] והובא ברמב״ם (ביכורים ה, יא): "אבל האשה הערומה שישבה וכל פניה טוחות קרקע מברכת ומפרשת חלה".
[16] ואם תאמר: הלא הרמב״ם כתב בהלכות ק״ש (ג, ד): "ולא לקריאת שמע בלבד, אלא כל עניין שהוא מדברי הקודש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא", נתרץ שאין דין בית המרחץ דומה לדין קריאה כנגד טפח מגולה, ורק לעניין בית הכסא אמר הרמב״ם שהוא הדין בכל דבר שבקדושה. ובעניינים רבים דיני שאר ברכות שונים מדיני ק״ש ותפילה. למשל: חייבים ליטול ידים לק״ש ולתפילה, אבל לא לברכות.
[17] בדיון על שיטת הרמב״ם.
[18] השרידי אש אינו היחיד בין האחרונים שעקרונית הסביר את הסוגיה כמו שכתבנו. בעל אגרות משה התיר בחו״ל ללכת לבריכה מעורבת לחולה שצריך ללכת לבריכה לצורך בריאותו ואין שעות מיוחדות לגברים, על פי היסוד שהאיסור הוא הסתכלות ולא ראיה (עיין אגרות משה אה״ע א, סימן נו). וכמובן שמדובר בצורך רפואי וכשאין אפשרות אחרת, אבל ההולך לשחות בבריכה מעורבת כשיש אפשרות לשחיה נפרדת עליו נאמר ״אי דאיכא דרכא אחריתא— רשע הוא" (ב״ב נז,ב עיין שם).