דין הדר
סימן תרמ"ט
1. הסבר שיטת רש"י בדין הדר
2. שתי קושיות תוספות על רש"י
3. ביאור תחילת הסוגיה לשיטת תוספות
4. ביאור שיטת רש"י
5. סיכום
6. המחלוקת להלכה וסברתה
7. הערות
אחת ההלכות המרכזיות בחג הסוכות היא שבארבעת המינים יהיו יפים[1], ובלשון ההלכה "הדר".
אולם נחלקו הראשונים במקור חיוב זה ובהיקפו. במקור — האם דין זה נובע מחיוב כללי לקיים את המצוות כולן בצורה יפה, או שזה מצווה מיוחדת של ארבעת המינים בגלל הכתוב ״פרי עץ הדר״[2]. ובהיקף — נחלקו אם דין זה חל רק ביום הראשון של סוכות, או שיש חיוב בכל הימים שארבעת המינים יהיו יפים.
נביא כאן את המקור מהגמרא, ונשתדל להסביר את השיטות השונות.
1. הסבר שיטת רש״י בדין הדר
בתחילת פרק שלישי בסוכה קבעה המשנה: "לולב היבש פסול". בטעם האיסור כתב רש״י (כט,ב ד״ה "יבש"):
דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב (שמות טו, ב) 'ואנוהו'.
כלומר: הבין רש״י שיש צורך ב״הדר" בלולב לא משום שנאמר "הדר" בארבעת המינים, אלא כדרשת חז״ל על הפסוק בשירת הים "זה א-לי ואנוהו" (שבת דף קלג,ב; מכילתא בשלח שירה, פרשה ג):
זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב
נאה, ושופר נאה, ציצית נאה
2. שתי קושיות תוספות על רש״י
תוספות בסוכה שם (ד״ה "לולב") חולקים על דברי רש״י, ומקשים על דבריו שדין ׳זה א-לי ואנוהו׳ של הידור מצוה אינו אלא לכתחילה, ובדיעבד אם עשה בלא הידור (כגון סוכה שאינה נאה) — כשר, ואילו לולב היבש פסול אף בדיעבד!
עוד טוענים תוספות כנגד רש״י, שהנה הגמרא להלן (לא,א) הסבירה ששורש המחלוקת בעניין לולב היבש הוא האם ׳מקשינן (= משווים) לולב לאתרוג לעניין הדר׳ או לא, ומשמע שטעמו של הפוסל לולב היבש הוא משום שמקישים ולומדים בלולב דין ׳הדר׳ מאתרוג, עליו נאמר בתורה "פרי עץ הדר".
3. ביאור תחילת הסוגיה לשיטת תוספות
אך הנה דברי רש״י מוכרחים לכאורה מתחילת הסוגיה, שם דנה הגמרא מדוע לא חילקה המשנה בין פסול לולב ביו״ט ראשון, שהוא דאורייתא, לבין שאר הימים, בהם הפסול מדרבנן[3], ואמרה: ״בשלמא יבש — הדר בעינן וליכא". היינו פשיטא לגמרא שאף במצוה מדרבנן יש להקפיד על דין ׳הדר׳, ולכן מובן מדוע לולב יבש פסול הן ביום הראשון והן בשאר הימים.
ולכאורה יש להקשות מדוע כל כך פשוט לגמרא שדין ׳הדר׳ שייך גם בשאר הימים, הרי אם זהו ׳הדר׳ האמור בתורה יתכן ואינו פוסל אלא ביום הראשון בלבד, וכמו שמצאנו דינים נוספים שאף הם נאמרו בפסוק בפירוש ואינם פוסלים אלא ביום הראשון! על כרחך שהגמרא הבינה ש׳הדר׳ האמור כאן הינו דין ׳הידור מצוה׳ הקיים בכל מצוות התורה: ׳זה א-לי ואנוהו — התנאה לפניו במצוות׳.
אמנם תוספות עצמם (שם, ד״ה "בעינן הדר") חשו בקושיה זו על שיטתם, והרכיבו את שני הטעמים ביחד: יבש פסול ביום הראשון משום ׳הדר׳, ובשאר הימים פסול מדין ׳זה א-לי ואנוהו׳ (ובלשון התוספות: "הידור מצוה"). אילו לא היה נלמד נפסול ׳הדר׳ לא היינו אוסרים יבש מדין ׳ואנוהו׳ אפילו ביום הראשון, אך לאחר שלמדנו פסול זה ביום הראשון בא דין ׳ואנוהו׳ ומרחיב את האיסור מדרבנן אף לשאר הימים.
ועיין בפני יהושע (על תוס׳ ד״ה "לולב") שכתב שגם רש״י יסביר כתוספות, שפסול יבש מורכב מ׳הדר׳ ומ׳ואנוהו׳. ובהמשך גם נסביר את שיטת התוספות.
4. ביאור שיטת רש״י
אולם אחר העיון בדברי רש״י נראה לענ״ד לפרש דבריו בפשטות. וכדי להבין את דבריו יש להקדים שתי הקדמות מהסוגיות שלהלן:
א. הגמרא בדף לה,א מנסה לברר מנין לנו ש״פרי עץ הדר" הוא דווקא אתרוג. בלימוד הראשון שם דרשו: ״פרי עץ הדר — שטעם עצו ופריו שווה, הוי אומר זה אתרוג". לימוד זה דורש את המילים ׳פרי עץ׳, וממילא המילה הדר נשארה למשמעות נוי ויופי. אמנם בן עזאי שם דורש: "אל תיקרי הדר אלא אידור, שכן בלשון יווני קררין למים אידור" (עיי״ש ובגירסאות), נמצא כי מן המילה הדר למד בן עזאי שזהו אתרוג, ואינו יכול ללמוד ממילה זו למשמעות נוי ויופי.
ב. בסוגיה שלנו (דף ל,א) נחלקו רבי יוחנן ושמואל איך להעמיד את פסול לולב יבש שבמשנה: לרבי יוחנן המשנה עוסקת בלולב של כל שבעה, וכל הפסולים נאמרו בין ביום הראשון ובין בשאר ימים. לשמואל לא דנה המשנה אלא ביום הראשון בלבד.
נראה לומר כי רש״י הבין שרבי יוחנן ושמואל נחלקו בטעם פסול יבש: רבי יוחנן למד מ׳זה א-לי ואנוהו׳, ושמואל למד מ׳פרי עץ הדר׳.
אם נחזור למחלוקת בן עזאי וחכמים למשמעות ׳הדר׳, נוכל לומר שאף הם נחלקו בזה. שהרי לבן עזאי אין דין ׳הדר׳ בשאר מינים מהפסוק, ומוכרח הוא ללמוד זאת מדין ׳ואנוהו׳, וממילא אין להבדיל בין יום ראשון לשאר הימים. אך לחכמים יש דין ׳הדר׳ מן הפסוק גם בשאר מינים, וממילא דין הדר הוא רק ביום הראשון[4].
ועל קושיית תוספות הראשונה — שדין ׳ואנוהו׳ אינו אלא לכתחילה ולא בדיעבד — הנה מצאנו שיטה בראשונים הסוברת כי ׳ואנוהו׳ היא מצות עשה, ובמקרים מסויימים פוסלת אף בדיעבד. ראה דברי הנימוקי יוסף בהלכות ספר תורה (ד,א מדפי הרי״ף ד״ה "ארבע יגנז"): "שכיון שכל כך טעיות יש בכל דף ודף — הוי כמנומר, ופסול ואין בו ואנוהו". והנימוקי יוסף לשיטתו שם (ג,א ד״ה "לא ארכו") ש׳זה א-לי ואנוהו׳ היא מצוות עשה. ועיין שם מה שהסביר בדין קרע הבא בתוך שני שיטין (שם, ד,א ד״ה "לא יתפור").
כלומר: ישנן שתי רמות של הדר; יש דבר שהוא מכוער, ופסול גם בדיעבד, ויש מדרגה ביופי, וזה דין לכתחילה בלבד[5].
לפי הבנה זו נמצא ההידור חלק ממהותו של חג הסוכות, כדוגמא להתנהלות הנכונה לכל השנה. החיוב להדר במצווה הוא מן התורה, ומבטא את יחס האהבה בין האדם למצווה. וידוע הסיפור בגמרא (עבודה זרה ג,א) על הגויים שקיבלו מצוות סוכה כניסיון לראות אם ראויים הם לקבל תורה, ולבסוף הקב״ה הוציא להם חמה כבתקופת תמוז ובעטו •סוכותיהם. ושואלת הגמרא, שהלא היו פטורים מלהישאר בסוכה מדין מצטער! אלא שלא רק שיצאו כדין מן הסוכה, אבל בעטו בה, ובזה הראו כי אינם ראויים לקבל את התורה. ומובן על פי דברינו: הראו כאן הגויים שאף אם יכולים לקיים את פרטי המצווה, אינם שייכים לאהבת המצוות.
5. סיכום
נמצא כי רש״י הבין לאורך כל הסוגיה — הן במחלוקת רבי יוחנן ושמואל בדף ל,א, והן במחלוקת חכמים ובן עזאי בדף לה,א — שישנה מחלוקת עקרונית במקור פסול יבש, אם נלמד מ׳הדר׳ או מ׳ואנוהו׳. ונפקא מינה אם פסול אף בשאר הימים או ביום הראשון בלבד. ומה שפירש רש״י במשנה בראש הפרק שהוא משום ׳ואנוהו׳ — היינו לשיטת רבי יוחנן בלבד (כדרכו של רש״י בכל מקום לבאר המשנה על פי הפירוש הראשון שבגמרא, ואכמ״ל).
6. המחלוקת להלכה וסברתה
להלכה נחלקו הראשונים אם פסול ׳הדר׳ הוא רק ביום ראשון או גם בשאר הימים.
הרמב״ם (ח, ט) סובר שפסול זה פוסל רק ביום הראשון (כחסר ו׳שלכם׳), ואילו הרא״ש כתב (פ״ג סי׳ ג) שהפסול הוא בכל שבעת הימים.
המחבר (תרמט, ה) פסק כרמב״ם שאין חובת ׳הדר׳ בשאר הימים, ואילו הרמ״א פסק כרא״ש, שיש להקפיד על ׳הדר׳ כל שבעה[6].
ולפי מה שהסברנו למעלה, לשיטת רש״י נחלקו בזה האמוראים רבי יוחנן ושמואל. עולה שהרא״ש פסק כרבי יוחנן, והרמב״ם כשמואל. נשתדל להסביר את ההיגיון של שתי הפסיקות:
הגמרא (לו,ב) מביאה שרבי חנינא היה אוכל קצת מאתרוגו ביום השני ("רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה"), כי חסר אינו פסול אלא ביום הראשון. והדבר מוסכם על כל הראשונים.
מכאן למד הרמב״ם כי זה הדין ב׳הדר׳, ולמרות שהפגם גדול, אלא שחיסרון בהידור כשר בשאר הימים. הרא״ש הרגיש בקושי שבדבר, ואומר שמשום הידור מצווה תיקנו חכמים לפסול מה שאינו ׳הדר׳ כל שבעת הימים.
הרא״ש סובר כתוספות, שדין הידור כאן מורכב משני דינים: דין ׳הדר׳ של ארבעת המינים, ודין ׳זה א-לי ואנוהו׳, שהיא מצווה לכתחילה בכל התורה. וטוען הרא״ש שהיות ודין הדר הכתוב בארבעת המינים יש לו הד בכל מצוות התורה, אמרו חכמים שדין זה הוא כללי, וצריך להחיל אותו גם בשאר הימים. מה שאין כן חסר, שאינו פסול כללי[7], לכן לא ראו חכמים צורך לתקן פסול ׳חסר׳ בשאר הימים.
הרמב״ם, כאמור, לא קיבל הבחנה זו, והתיר הן ׳חסר׳ והן פסול ׳הדר׳ בשאר ימי החג. ויש לשאול על כך מדוע חכמים לא תיקנו בארבעת המינים כעין דאורייתא, ולא אמרו שכל הפסולים ביום הראשון הרי הם פסולים בשאר הימים?
ובעיקר יש לתמוה על רבי חנינא שאכל מן האתרוג ואחר כך יצא בו ידי חובתו מדוע עשה זאת, שאפילו אם נאמר שחסר כשר, האם זוהי סיבה לחסר אותו לכתחילה?
ונראה לי להסביר את הדברים כך: אחרי חורבן המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי שבכל מקום יעשו כבית המקדש, וזהו "זכר למקדש", ועלינו להפוך כל מקום בו אנו נמצאים למקדש מעט. אולם אין לטעות ולחשוב שיש תחליף לבית המקדש, והרי זהו רק זכר, ולכן לא תקנו חכמים את כל ההלכות יום ראשון בשאר הימים. וזה טעמו של רבי חנינא שאכל מהאתרוג, כדי להזכיר לכל: דעו לכם שאין לנו מקדש, אנו חסרים כאתרוג הזה שחסר הוא.
[1] יופי כאן אינו התפעלות אסתטית, אלא יש בהלכה הגדרות ממוקדות מהו "לא יפה" שפוסל בארבעת המינים. כגון: יובש פוסל בכל המינים, שאינו הדר. וכן עקמימות בלולב, כתמים באתרוג, וכדו׳.
[2] ואמנם אמרה תורה "הדר" רק על האתרוג, אך למדו חכמים בתורה שבעל פה שזהו תנאי בכל המינים.
[3] כתוב בתורה (ויקרא כג, מ): "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל, ושמחתם לפני ה׳ א-לקיכם שבעת ימים". למדו מכאן חז״ל שבכל מקום מצוות לולב יום אחד, שכתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון". ובבית המקדש — לפני ה׳ — המצווה היא בכל שבעת הימים. לאחר החורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל כל שבעת הימים, זכר למקדש (סוכה ג, יב). אולם היות והחיוב הוא רק מדרבנן הקילו חכמים, ויש מדיני ארבעת המינים החלים ביום ראשון ואינם חלים בשאר הימים, כגון חסר או בעל מום, הפסול ביום הראשון וכשר בשאר ימים (שו״ע תרמט, ה).
[4] ולכאורה דברים אלה מפורשים בדברי רש״י בסוגיא בדף לא,א ממנה הקשו עליו תוספות. וזה לשון הגמרא שם: "תנא: יבש פסול, רבי יהודה מכשיר. אמר רבא: מחלוקת בלולב — דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי הדר אף לולב בעי הדר. ורבי יהודה סבר לא מקשינן לולב לאתרוג, אבל באתרוג — דברי הכל הדר בעינן".
הברייתא הביאה מחלוקת בדין יבש, אך לא ציינה במה היא דנה — בלולב או באתרוג. בא רבא והסביר שבאתרוג אין מחלוקת, וכולם מודים דבעינן ׳הדר׳, ועל כרחנו המחלוקת היא דוקא בלולב, ונחלקו חכמים ורבי יהודה אם מקישים לולב לאתרוג או לא.
ופירש רש״י בד״ה ״אבל אתרוג״ שלדברי הכל בעי הדר — "דהדר כתיב ביה. ולא דרשינן ליה לרבי יהודה אידור לשון יווני כדדריש ליה בן עזאי לקמן". ולכאורה לא מובן מדוע רש״י דן כאן דוקא בדברי רבי יהודה, והרי ודאי גם לחכמים אתרוג בעי הדר משום שכך כתוב בפסוק (וכן פירש רש״י עצמו שם: ״מה אתרוג בעי הדר — בדבתיב ביה"). ואם כן גם חכמים לא ידרשו כבן עזאי, ומדוע סייג רש״י דבריו רק אליבא דרבי יהודה?
אמנם נראה כי רש״י נזהר בלשונו משום שהוא סבור שבאמת ישנה מחלוקת האם פסול יבש נלמד מ׳הדר׳ או מ׳ואנוהו׳, ועל כן לא רצה לפרש כאן שלכולי עלמא הפסול הוא מדין ׳הדר׳. אמנם רבא, שפירש את הברייתא שנחלקו בה אם מקישים לולב לאתרוג, מוכרח לפרש כן, אך מצד האמת אין אנו מוכרחים לפרש כך את הברייתא, ואפשר להעמידה שנחלקו באופן אחר, כגון שחכמים פוסלים יבש מדין ׳ואנוהו׳ שזהו דין כללי, ולכן פוסלים בין באתרוג ובין בלולב, בין ביום ראשון ובין בשאר ימים, אבל רבי יהודה סובר שהוא מדין ׳הדר׳ ואינו פסול אלא באתרוג ולא בלולב.
מדברי רש״י אף עולה זיקה ברורה בין המחלוקת לעניין יבש, לבין מחלוקת בן עזאי וחכמים בדרשת הפסוק ׳פרי עץ הדר׳.
[5] ובדומה כתב ב״רשימות שיעורים במסכת סוכה" לגרי״ד סולביצ׳יק על דף כט,ב (עמי קי).
[6] ראה סיכום השיטות בערוך השולחן תרמט, טו־יח.
[7] כגון בציצית, בה נפסק "גרדומי תכלת כשרים" (מנחות לח,ב; שו״ע או״ח יב, א).
כלומר: חוטי הציצית שנחתכו חלקית אחר שנעשו כדין — נשארים בכשרותם.