פגיעה באיברי ההולדה במקום צער
אבן העזר סימן ה
הרב שאול דוד בוצ'קו
1. מבוא
2. מקור איסור סירוס
3. פסיקת המחבר
4. סירוס נקבה – דרבנן או חובל
5. סירוס לצורך רפואי
6. דעת הגר"א בדין סירוס נקבה
7. מסקנה
1. מבוא
התקשרה אלי אישה, ובפיה השאלה הבאה – היא כבר זכתה ללדת, ברוך השם, שבעה ילדים ולאחר שנאמר לה על ידי הרופאים כי לא תוכל ללדת עוד, ובנוסף, היא חלשה ואין בכוחה ללדת ילד נוסף. חלפו שש שנים, ונכנסה שוב להריון. ההיריון הנוכחי מלווה בקשיים ומצריך ניתוח קיסרי שני. האישה חוששת מהריונות נוספים, ומבקשת לברר האם מותר לבצע פעולה כירורגית (תוך כדי הניתוח הקיסרי) שתמנע הריונות עתידיים, כחלופה לגלולות או התקן תוך רחמי, שאינם מתאימים לה.
השבתי לה, כי במקרים של צער, מותר לבצע פעולה כירורגית למניעת הריון. הטעם לכך הוא, שאיסור סירוס באישה הוא מדרבנן, ובמקום צער חכמים לא גזרו. להלן ארחיב בהסבר תשובתי, ובמקור הדברים.
2. מקור איסור סירוס
איסור סירוס כתוב בפרשת אמור (ויקרא כב, כד):
וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה' וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.
מהמילים "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ" למדו חז"ל על איסור סירוס באדם, כמפורש בגמרא (שבת קי, ב):
מניין לסירוס באדם שהוא אסור – תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו.
האיסור המפורש בתורה מתייחס לזכרים ("וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת" – איברי הגבר). לגבי נקבות, קיימת מחלוקת בספרי (ספרא, אמור, פרשה ז, תחילת פרק ז, אות יב):
מנין שהנקיבות בסירוס, תלמוד לומר (ויקרא כב) "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם", רבי יהודה אומר בהם אין נקיבות בסירוס, כי משחתם בהם.
כלומר "בם" מתייחס לגברים.
הרמב"ם פסק שההלכה היא כרבי יהודה, שאין איסור סירוס מהתורה בנקבות (הלכות איסורי ביאה פרק טז, הלכה יא):
והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור.
3. פסיקת המחבר
המחבר הסכים לשיטת הרמב"ם, גם בבית יוסף, וגם בשולחן ערוך.
ב"בית יוסף" הביא המחבר את דברי ה"רב המגיד" שפירש את דברי רב יהודה (בית יוסף אבן העזר סימן ה). ראה לשון הבית יוסף:
הרמב"ם בפרק הנזכר (שם) המסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור. וכתב הרב המגיד בתורת כהנים (אות יב), רבי יהודה אומר אין הנקבות בסירוס. וכן מבואר בפרק שמנה שרצים (קיא, א), ופירש רבינו, חיובא הוא דליכא, הא איסורא איכא. מדלא תני מותר לסרס הנקבות, ולזה כתב רבינו פטור.
כלומר אין איסור מן התורה, ואינו עובר על לאו. אך יש איסור דרבנן.
בשולחן ערוך פסק (אבן העזר סימן ה, סעיף יא):
והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים, פטור אבל אסור.
כלומר, אין חיוב (עונש) על סירוס נקבה, אך הפעולה אסורה מדרבנן.
4. סירוס נקבה – דרבנן או חובל
והנה נחלקו הפוסקים בגדר סירוס נקבה, אם הוא אסור מדרבנן או משום חובל.
דעת הפרישה – הפרישה הסביר (ס"ק ל) האיסור לסרס נקבה הוא גזירה מדרבנן, מדיני שֶׁבֶת (מלשון "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" – ישעיה מה).
דעת הט"ז – הט"ז הסביר (ס"ק ו) שהאיסור אינו מדין סירוס כלל, אלא משום איסור חבלה ("הכאה או בעיטה באשה"). כלומר, הפעולה הכירורגית היא שנאסרה, משום החבלה והנזק לגוף האישה.
דעת המגיד משנה – המגיד משנה כתב:
מדתנן אין סירוס בנקבות ולא אמר מותר לסרס הנקבות, שמע מינה חיוב הוא דליכא, אבל אסורא איכא.
כלומר, מכך שלא נאמר במפורש שמותר לסרס נקבות, משמע שאין חיוב (עונש) על סירוס נקבה, אך יש איסור מדרבנן.
על כך השיג הט"ז (שם):
ולא נראה לי דקדוק זה מגמרא, דודאי גם לשון אין סירוס בנקבות מורה על היתר, כמו לשון מותר. אלא הטעם, כיון שמסרס אותה על ידי מעשה, כגון הכאה או בעיטה או שאר דברים הגורם סירוס, ובא על ידי מעשה שלו, אין לומר בו היתר. דאפילו בבהמה אסור משום צער בעלי חיים, בלא איסור סירוס.
כלומר, גם הלשון "אין סירוס בנקבות" משמעה היתר, והאיסור הוא משום חבלה הכרוכה במעשה הסירוס, ואף בבעלי חיים יש איסור חבלה וצער בעלי חיים.
הט"ז הסתייג גם מדברי הפרישה, שנתן טעם נוסף לאיסור סירוס נקבה משום "לא תהו בראה, לשבת יצרה" (הקב"ה לא ברא אישה כדי שתהיה עקרה, אלא כדי שתיישב את העולם בוולדות), ותמה עליו:
וזה אינו, אמאי מותר להשקות הנקבה עיקרים, כמו שכתב סעיף שאחר זה.
כלומר, אם הטעם הוא "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", מדוע מותר לאישה לשתות "כוס של עיקרין" (משקה מעקר)?
5. סירוס לצורך רפואי
לפי כל הדעות הנזכרות לעיל, סירוס הנעשה לתועלת האישה (כגון במקרה של צורך רפואי), אינו בכלל האיסור:
לדעת הפרישה: גם אם האיסור הוא מדיני שֶׁבֶת, הלא דין זה תלוי ביכולת. וצורך רפואי, גובר על חיוב שֶׁבֶת.
לדעת הט"ז: כיון שהחבלה היא שנאסרה, הרי פעולה הנעשית לתועלת האישה, ואין בה חבלה מיותרת, לא נאסרה.
6. דעת הגר"א בדין סירוס נקבה
מה שנאמר לעיל שהמחבר פוסק כדעת רבי יהודה, לפיו אין איסור תורה בסירוס נקבה, אינו מוסכם על הכל. שכן לדעת הגר"א, המחבר הכריע כדעת חכמים, וזה לשונו (על שולחן ערוך אבן העזר שם):
והמסרס את כו'. ת"כ שם מנין שאף הנקבות בסירוס, תלמוד לומר כי משחתם. רבי יהודה אומר בהם, ואין הנקבות בסירוס, ופסק כתנא קמא, אלא דאין בהם מלקות, כיון דלא נכללו בלא תעשה דלא תעשו.
לפי דברי הגר"א, הכריע המחבר שסירוס נקבות אסור מהתורה, אלא שאין על איסור זה לאו (איסור עם עונש מלקות).
ה"אגרות משה" (אבן העזר חלק ג סימן יב) הכריע על פי דברי הגר"א לחומרה.
עם זאת, בעיון ב"בית יוסף" מוכח שהמחבר פסק כרבי יהודה, וזה לשונו שכבר הבאנו למעלה (בית יוסף שם):
כתב הרמב"ם בפרק הנזכר (שם) המסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור, וכתב הרב המגיד בתורת כהנים (אות יב), רבי יהודה אומר אין הנקבות בסירוס, וכן מבואר בפרק שמנה שרצים (קיא, א) ופירש רבינו חיובא הוא דליכא, הא איסורא איכא, מדלא תני מותר לסרס הנקבות, ולזה כתב רבינו פטור.
הרי מפורש, שהמחבר הכריע כרבי יהודה, וכפי שהבין הט"ז.
7. מסקנה
רבים הם האחרונים המקילים, וסומכים על דעת הרמב"ם והשולחן ערוך, לכן במקום צער, מותר לבצע פעולה כירורגית למניעת הריון. כך כתבו פוסקים רבים, כפי שמובא בשו"ת "פועה – מניעת הריון" עמוד 57.
והנה שמעתי מאשה זו, שאמר לה אחד הרבנים, כי עליה לסמוך רק על ההשגחה הא־לוהית, ולא לעשות דבר למניעת הריון. ואני לא מבין את דבריו. הרי למרות חובת הבטחון, כבר נהגו העולם שחולים נוטלים תרופות. ואם מתעורר צורך הכרחי, עורכים ניתוחים. מה פתאום שבעניין זה או אחר משתנית הגישה?!
לכן נקטתי להיתר במקרה זה, שהוא מקום צער. ואסיים בברכה לבריאות שלימה ואיתנה.