שירת נשים

3. שירת נשים בהלכה

מיד אתייחס לגופו של נידון, אלא שלמרות מה שאסביר בהמשך, אקדים ואומר כי אני שולל מכל וכל הליכה לכתחילה לשמיעת שירת נשים. אינני מחפש שום קולא, לחיים הסדירים. השתתפות או נוכחות בהצגות או מופעים שונים, בהם נשים מזמרות לפני הקהל, אסורה. האוירה הנוצרת שם בדרך כלל מנוגדת כל כולה לערכי התורה. לפעמים חמורה היא קלות הראש השוררת שם, עד שאפילו אם ההלכה לא היתה אוסרת זאת, היינו אנו עצמנו צריכים להדיר את רגלינו, מפאת הצניעות הבסיסית שאינה קיימת שם. השירה, הלבוש, תנועות הגוף, מעוררים את היצרים. ההנאה והשמחה בחיים, רצויים וטובים. אך אם אירועי השמחה מטרתם עוררות וגירוי היצרים, ברור כי אין להשתתף בהם.

תופעת ההטרדות המיניות נפוצה מאד, בחברה זו, עד שהיא מצויה בכל הרבדים, גם בגבוהים ביותר. איזה סמל שלטון לא נמצא אשם בזה. נשיא, רמטכ"ל, יועצי ראש הממשלה, כולם נופלים בזה. ואין להתפלא. דרך חייהם שוללת את עניין הצניעות מכל וכל, וחושפת כל אחד לגירויים עזים כל כך, מדוע אדם שכולו רווי גירויים, ומבקש להוציא לפועל את דחפיו, מדוע החברה כובלת את רצונו, ומכריחה אותו לעצור "עד כאן, אל תמשיך"? אין אלו אלא קורבנות של סגנון חיים מתירני. התורה מכירה ויודעת את נפש הגבר, שאם הוא יועמד בפני גירויים חזקים כאלה, לא יוכל לעמוד בפני דחפיו. כי באמת גדול הוא הדחף החזק הזה, בפרט אם מעוררים אותו כל הזמן, בכל דרך שהיא.

לכן ברור כי אין לנו לחפש שום קולא בעניין זה, כשאין בו צורך.

אחר הקדמות נחוצות אלה, ניגש לגופו של נידון, כדי להסביר מה האיסור בשירת נשים על פי הדין, ומה הם גבולות האיסור.

מצינו שתי גמרות הדנות באיסור זה, האחת היא (סוטה מח, א):

אמר רב יוסף, זמרי גברי, ועני נשי, פריצותא. זמרי נשי, ועני גברי, כאש בנעורת.

במילים אחרות, כאשר נשים שרות, והגברים משיבים להן, הרי זה כאש הנאחזת בקלות בפשתן. אך כאשר הגברים שרים, והנשים עונות, הרי זו פריצות.

נראה כי גמרא זו מתייחסת לאירועים אלו שתיארנו לפני כן, כגון הצגות והופעות שונות, בהם אין אפילו צניעות בסיסית, וכל מהותם גירוי היצרים.

הגמרא השניה היא (ברכות כד, א):

אמר שמואל קול באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב, יד) כי קולך ערב.

מבואר כי דימתה הגמרא את קול האשה לערוה. וזהו ביטוי שקשה להבין את משמעותו. האמנם אפשר לדמות קול לערוה?

אכן מצינו בראשונים שלשה דרכים כיצד לפרש את המילה ערוה[1].

1. הערוה היא עירום. ורצה שמואל לומר, כי אסור לומר דברים שבקדושה בפני איש או אשה עירומים. כפי שהפסוק אומר (דברים כג, טו) וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, ופירשו חכמים (ברכות כה, ב), כי הזכרת שם השם אסורה, לפני גוף ערום.
2. ערוה משמעותה גורם או סיבה, שבכוחם להביא את האדם להרהורים מיניים.
3. ערוה משמעותה בדיוק כמו שכתוב בפסוק (ויקרא יח, ו) "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה". פסוק זה אוסר לבוא, על אחת מהנשים האסורות. הוסיפו חז"ל ולמדו מהמילה "לא תקרבו", שאסור להתקרב לאישה האסורה עלינו, לא רק בביאה ממש, אלא בכל קירבה שהיא. כלומר, אסור לנשק או להתחבק עם אישה האסורה לנו.

מעתה עלינו לברר, מה המשמעות המילה ערוה בביטוי "קול באישה ערוה".

הרי"ף פירש את המילה "ערוה" בהקשר זה, על פי המשמעות הראשונה, כלומר, לדעת שמואל, קול האשה דינו ממש כדין ערוה. אבל להלכה, לא נקט בדעה זו (כמו שכתב רשב"א עמ"ס ברכות כד, א ד"ה והא דאמר). כי רק מקום הערוה ממש, הוא הנידון כערוה לעניין הזכרת שם השם. כפי שאכן נפסק במשנה ובהלכה (אורח חיים סימן עד סעיף ד), שאשה ערומה יכולה לברך, בגלל שיכולה לכסות את ערותה, בגוף עצמה.

המאירי הראבי"ה ושאר ראשונים (הובאו בבית יוסף סימן עה) הבינו כדרך השניה, שקול האשה יכול להביא לידי הרהור. ויש מהם שצמצמו את האיסור, לקריאת שמע בלבד. כלומר, לא ראוי שאדם ישמע קול אשה, בזמן שמתפלל, שמא יבוא לידי הרהור. והאיסור הוא אפילו בשמיעה, שאינו מתרכז בכל כוח האזנתו, אבל דווקא בזמן קריאת שמע.

הדעה השלישית תפסה, כי "קול באשה ערוה" משמעותו קירבה לערוה. כלומר, אחד הגורמים היוצרים הכנה לקשר מיני, הוא הקשבה לקול האישה. על פי זה אין איסור אלא בהקשבה לקול אישה המצויה בסמוך אליו. אבל שמיעת קול אישה ברדיו, אין בו כל איסור, כי לא שייך ביאה עם רדיו. ולפי זה גם בטכס צבאי, שבכלל לא שייך להתקרב לאותה זמרת, העומדת ושרה על הבימה, לא שייך איסור זה.

[1] הארכתי בפירוש גמרא זו בספרי "בעקבות המחבר", וכאן קיצרתי. ראה שם.