הגיוני משה

'נבואת החוץ' של אלדד ומידד

"ויישארו שני אנשים במחנה, שם האחד אלדד ושם השני מידד, ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האוהלה ויתנבאו במחנה" (י"א כ"ו).

ועל כך נזעק יהושע אל רבו בקריאה ובתביעה: "אדוני משה, כלאם!" (י״א כ"ח).

וקשה להבין, על מה ולמה נזעק יהושע כאשר שני אנשים מתנבאים, והלא תשובת משה הגיונית וברורה על פניה: "ומי יתן כל עם ד' נביאים, כי יתן ד' את רוחו עליהם".

והנה אם נעיין במהותו של עניין הנבואה בישראל, ניווכח שטעות היא לחשוב שתפקידם של הנביאים הוא להגיד העתידות; את המונח 'נביא' כבר פירשו קדמונים מלשון ניב, דיבור, הווה־אומר שנביאי האמת וצדק' הינם שלוחים להביא ולהגיד לעם את אמיתו וצידקו של דבר ד'. במידה שמשתמשים הם בחיזוי העתיד, הרי זה רק ככלי עזר להוכחת שומעיהם ולהנחייתם לדרך האמת, כדוגמת נבואת יונה: "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת".

את הגדת העתידות כשלעצמה אסרה התורה, באומרה (ויקרא י"ט כ"ו): "לא תנחשו ולא תעוננו". כל הרצון לדעת את העתיד־לבוא נובע ממחשבה פסולה, מפני שאין על האדם לפעול על פי מה שנבצר ממנו לדעת, אלא – אדרבא – חייב הוא להיות האדון על העתידות. אל לו להיות פסיבי, לצפות לבאות ולקבלן כמות שהן, אלא עליו ליצור את חייו ועתידו על פי גדרי המוסר והאמת – ותהא האמת מה שתהיה – ולא ליפול קרבן לנסיבות המציאות הבאות וחולפות.

דוגמא בולטת לדבר נמצא בדברי הנביא ישעיהו אל חזקיהו מלך יהודה, כאשר סירב חזקיהו להעמיד צאצאים מפני שראה שעתיד לצאת ממנו מנשה שיהא מלך חוטא. אומר לו הנביא שהימנעות זאת גוזרת את מותו, מפני שהכלל הוא: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד"; היינו: בסתריו של הקב"ה אל תעסוק, אלא מלא אתה את מה שצווית, וד' יעשה הטוב בעיניו (מסכת ברכות דף י' עמי א'). אפילו הנביא עצמו חייב לנהוג כאילו אין הוא יודע את העתיד, מפני שבאמת יכול הדבר להשתנות בהשתדלות האדם, אשר לעולם תלוי העתיד במעשיו.

מכאן יתברר חששו של יהושע מנבואת אלדד ומידד אשר פתחו כבר בחיזוי העתיד בנבאם (כמובא כאן ברש"י): 'משה מת ויהושע מכניס' (את העם לארץ כנען).

ואולי היה חששו של יהושע עמוק אף יותר: בידוע שאסור לו, לנביא, לחדש דבר הלכה ולפסוק על־פי נבואתו, אלא חייב הוא להיות כפוף לתורת משה. כאשר ראה יהושע שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, מחוץ לאוהל – שהרי לא באו אצל משה כיתר שבעים הזקנים, ולא נתנבאו מכוחו – צף ועלה בו החשש ש'יעשו תורה לעצמם', ויפסקו הלכה על־פי נבואת עצמם. הניתוק ממשה – ומכינוס שבעים הזקנים – גרם לו ליהושע חלחלה, על כן רץ אל רבו בדרישה לכלוא ולמנוע מראש את הנטיה המסוכנת אשר דימה שהבחין בה.

ואולם, יש להבין את תשובתו המרגיעה של משה: "ומי יתן כל עם ד' נביאים, כי יתן ד' את רוחו עליהם". היינו: אין הקב"ה מעניק כח נבואה למי שאיננו ראוי, ואין אפוא מקום לחשש מן הסיכון שבנבואה בלתי מרוסנת, בחוצות המחנה. בוטחים אנו בד' – שהוא המנביע כל רוח נבואה – שיאציל רוח זו על כל איש ישראל אשר יימצא ראוי, שלא ייסחף בחיזוי העתיד, ושלא ישתמש בנבואתו – חלילה – לרוע.

אדרבא, מעולה היא נבואת אלדד ומידד מנבואתם של השבעים, מפני שהאחרונים, היתה נבואתם רק לשעה, ורק מכוח המינוי המיוחד והאצלת רוחו של משה עליהם, ואילו הראשונים נתנבאו מעצמם, ברוח ד'. במה היתה זכותם יתרה? אמור מעתה: ענוותנותם היא שעמדה להם. הכתוב רומז לכך שלוש פעמים באותו פסוק בו פתחנו (פרק י"א פסוק כ"ו): "ויישארו… במחנה", "והמה בכתובים ולא יצאו האוהלה", "ויתנבאו במחנה". ובכן, אין השכינה שורה אלא על הממעיטים את עצמם; ולפי שלא יצאו אלדד ומידד אף שהוזמנו, לפי שלא חסו על כבודם ונשארו במחנה – עם הציבור כולו, ולא נבדלו ממנו – זכו לנבואה מתמדת, למען כל כלל ישראל, עם ד'.