הגיוני משה

סגולת האיכות מתוך ריבוי הכמות

פרשנים רבים נסו לבאר את העובדה הנראית כמוזרה, לכאורה, שמניינו של שבט לוי לא היה כי אם עשרים ושנים אלף איש, מחצית ממספרו של השבט הקטן ביותר מבין יתר שבטי ישראל.

ונראה לומר כי הסיבה לכך הינה 'טעם לשבח', מפני שדווקא – ולא במקרה – השבט המובחר הוא השבט הקטן. כי הכמות המספרית והאיכות הינן, בדרך כלל, שתי מהויות נוגדות. ככל שיירבה המספר כך יפחת הטיב ותתעמעם המהות הייחודית. דומה הדבר למטע פרי, אשר יבולו הכללי – בכמות גדולה – הינו באיכות בינונית, והפרי נמכר בזול במחיר שווה לכל נפש; אבל אם יגדל הנוטע בגנו זן ייחודי ונדיר, וישקיע תשומת לב וטיפול פרטני בכל עץ ובכל פרי עד שיהא מהודר – כי אז בוודאי שיימכר הפרי ביוקר רב, אך ברור גם שתהא הכמות קטנה ביותר.

'עקרון האיכות' הזה מתגלה, קודם לכל, בעם ישראל. בהיותו עם סגולה, הנבחר מבין כל הגויים, הריהו גם העם הקטן שבאומות. בספר דברים (ז' ז') אומרת זאת התורה במפורש: "כי עם קדוש אתה לד' א-להיך, בך בחר ד' א-להיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה; לא מרובכם מכל העמים חשק ד בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים". אי אפשר כלל לדרוש מן העולם כולו להיות עם סגולה וממלכת כוהנים. זוהי סתירה מיניה־ וביה. רק לאומה קטנה – בבחינת 'שאור שבעיסה' – ניתן להציב אתגר כזה, כפי שאמנם דורש ד' מאיתנו.

זוהי גם הסיבה לכך שבקרבן המוסף של שמיני־עצרת – לאחר שבעים פרי חג הסוכות המוקרבים כנגד כל אומות העולם – מביאים אל המזבח רק פר אחד, כנגד עם ישראל. כך מובלטת החיבה המיוחדת של הקב"ה לעמו, שהוא כבנו־ יחידו, שלא ככל משפחות האדמה, בבחינת "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

והעקרון המתגלה בין ישראל לעמים, נכון גם בתוך בית ישראל פנימה. לכן הורם ונבחר מן העם דווקא השבט הקטן ביותר להיות לשבט משרתי ד'. ומתוך אותו שבט הלוי נבחר שוב חלק קטן – בני אהרון – לכהן בקודש, לעלות אל המזבח בשם כל ישראל ולבוא אל הקודש פנימה. ושוב, מבין הכוהנים, ייבחר כהן יחיד, רק איש אחד, אשר ימונה להיות כוהן גדול; הוא ורק הוא יבוא אל לפני ולפנים לכפר על חטאי ישראל, אחת בשנה.

ובפרשתנו, הפותחת בציווי: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגולגלותם", נשים לב לצירוף המיוחד 'במספר שמות'. כי גם אם אמנם פותחת פרשתנו במפקד כל בני ישראל, אין התורה מבליטה את הסכום הגדול של ששים ריבוא ככוח של המון – זוהי בחינתו של המספר – אלא כציבור של יחידים, אשר כל אחד מהם הוא עולם מלא, וזוהי בחינת שמו של אדם. "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (מסכת סנהדרין דף ל"ז עמ' א') – ומשמע, אפוא, כי אין בכלל אלא מה שבפרט.

ובאמת, תדיר מתלבטים המחנכים בין טיפול נרחב בתלמידים הרבה – כדי להעלות את ערכו של הכלל – לבין השקעה ביחידים, כדי להכשירם כמורי דרך לציבור גדול, על־אף שהשקעת כל הכח ביחידים תגרום להזנחת הכלל.

במסכת ברכות (דף כ"ח עמ' א') מסופר כי שיטתו של רבן גמליאל היתה להכניס לבית המדרש רק את יחידי הסגולה המצויינים בכך ש'תוכם כברם'; בדרך זו שאף לשמר ולטפח איכות עליונה ולשמור על המהות במיטבה. לימים, כאשר נתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, הוא פתח לרווחה את שערי הכניסה לבית־ המדרש, ונתווספו בו ספסלים הרבה. גם אם תרד רמתו וטיבו של הלימוד, וגם אם תמעט עמקותו, הרי תפוץ כך תורה ברחבות, בציבור כולו.

גם רבי עקיבא – בנסיבות חמורות ביותר – החליף את שיטתו. תחילה העמיד תלמידים הרבה, אך הללו עברו מן העולם, וחזר רבי עקיבא להעמיד תלמידים יחידים, רק שבעה, שתהא מידתם טובה. הנה כך מתאר המדרש (קוהלת רבה, י"א) את אשר אירע:

"ורבי עקיבא אומר: שנים עשר אלפים תלמידים (בנוסחים אחרים: זוגות תלמידים) היו לי מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בחיי, בין פסח לעצרת, ובסוף העמידו לי שבעה, ואלו הן: רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ורבי יוחנן הסנדלר. אמר להם: הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה (נוסח אחר: שלא נהגו כבוד זה בזה) אתם לא תהיו כן! מיד עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה".

נמצאנו למדים כי ברבים – בקהל גדול – אורבת הסכנה לירידת המידות, ולהשחתת יחסי הריעות, האחווה והכבוד ההדדי, עד שחלילה עלול הדבר להסתיים באסון, כאשר יפקוד ד' על הרעה. ואילו ביחידים, ניתן להקפיד ולמרק את המידות, עד שיהא כל אחד יחיד ומיוחד, מלוטש ומאיר.

ועדיין, קשה להחליט איזוהי הדרך העדיפה; אך מכל־מקום כאשר שבים אנו לפסוק הפותח את המפקד – "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" – קוראים אנו בו כי גם ברוב־עם של ששים ריבוא, מצווים אנו לשאת את ראשו של כל אחד ואחד. המגמה חייבת להיות עיצוב אומה שלמה, ששים רבוא, שכולם בבחינת 'יחידים', כאשר איש־איש ישאף להיות 'אני' יחידי וייחודי, כמאמר המסופר בשם רבי שמעון בר יוחאי, שאמר: "ראיתי בני עליה והן מועטין; אם אלף הן, אני ובני מהן; אם מאה הם, אני ובני מהן; אם שניים הן, אני ובני הן" (מסכת סוכה דף מ"ה עמ' ב').

כך גם ראוי להבין את דברי הלל הזקן שהיה אומר (מסכת אבות פרק א' י"ד): "אם אין אני לי מי לי", שכן חייב אדם לטפח ולהשלים כל העת את בחינת ה'אני' אשר בו. ומאידך גיסא, מיד הוסיף הלל: "וכשאני לעצמי מה אני", כי על האדם לדעת שכל ערכו העצמי מתבסס ונובע רק מכח הכלל, ורק מהיותו־הוא איבר מן האומה והציבור בכללו. בלא הכלל – ובלא כח הציבור וערכו – אין כוחו של היחיד ניכר, הוא איננו נחשב, ולא יהא כל ממש בערכו העצמי.

עוד מסופר על הלל, בסוף מסכת סוכה (דף נ"ג עמ' א') שכאשר נכנס לחצרות המקדש לשמחת בית השואבה היה אומר: "אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן?" לכאורה אין לזה ביאור, אך מעניין לציין כי ב'אבות דרבי נתן' פרק י"ב מובאות שתי הברייתות יחדיו־בסמוך, זו של 'אם אין אני לי מי לי' וזו של 'אם אני כאן הכל כאן', כי לשתי האמרות כוונה אחת:

הלל נכנס לחצרות בית ד' וראה המון בני אדם שמחים ועליזים, ומי שלא ראה שמחה זו של בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, ונתרשם מן ההמון החוגג, ומן הקהל העצום השמח כולו־כאחד. ודווקא אז חש הלל בסכנה, שמא בגלל הריבוי – בתוך תחושת עוצמת היחד – יאבד ולא יוכר ערכו של היחיד. מה עשה? עמד וקרא בקול גדול: אם בחינת ה'אני' כאן – סגולת היחיד של כל אחד ואחד – כי אז 'הכל' כאן, ולכלל כולו ישנו ערך נפלא; אבל אם נמוגה בחינת ה'אני', וכל כוחו של הכלל רק בכמותו הגדולה, כי־אז אבד גם ערך הכלל והוא כאילו אינו, בבחינת 'מי כאן' בכלל?

רק השילוב הנכון בין השניים מבטיח אפוא את הערך ההדדי, הן לכלל והן ליחידיו, בבחינת 'אין בכלל אלא מה שבפרט' – ואם אין פרט אין כלל – ובה־ במידה גם 'אין בפרט אלא מה שבכלל', כי ממנו נוטל היחיד את כוחו.