סימן ק"נ – בנין בית הכנסת, ושיהיה גבוה, ובו ה' סעיפים

בשולחן ערוך סימן צ'[1] מבוארת החשיבות להתפלל דווקא בבית הכנסת. ולכתחילה אין די להתפלל במניין, אלא אם אפשר יש להתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש[2], כי השכינה שורה במקומות המיוחדים לתפילה וללימוד. וכהקדמה להלכה המובאת בתחילת הסימן, שבני העיר כופים זה את זה לבנות בית הכנסת, כתב הרמב"ם[3]: "כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה. ומקום זה נקרא בית הכנסת".

סעיף א

^אכופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת (א), ולקנות להם תורה נביאים וכתובים (ב). הגה: ועיין לעיל סימן נ"ה (ג) אם כופין זה את זה לשכור להם מנין.

^אתוספתא, כתבוה הרי״ף והרא״ש בריש פרק קמא דבבא בתרא.

• לבנות בית הכנסת – ראינו שיש להתפלל בציבור ובבית הכנסת[4]. חובה בניית בית הכנסת מוטלת על הציבור, והכול חייבים להשתתף במימון הבנייה. כתבו הפוסקים שיש לגבות "לפי ממון", כלומר: לפי היכולת הכספית – העני ישלם כפי יכולתו ואילו העשיר ישלם יותר, כיוון שהעני מצדו מוכן להסתפק בצריף פשוט כמקום תפילה[5].
• תורה נביאים וכתובים – החיוב לכוף קניית ספר תורה הוא לצורך קיום מצוות קריאת התורה. ספרי נביאים נצרכים בשביל ההפטרה, והכתובים נצרכים כדי ללמוד בהם. וכתבו הפוסקים שהיום בכלל דברים אלו גם לדאוג לספריה תורנית המתאימה לצורכי הציבור.
• סימן נ"ה – סעיף כ"ב. ועיין בדברינו שם.

סעיף ב

^באין בונים בית הכנסת אלא בגבהה של עיר (ד). ^גומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם (ה), לאפוקי בירניות (פירוש: בנינים העשוים לנוי. תרגום 'שכיות החמדה' – 'בירניות שפירן') (ו) ומגדלים שאין משתמשים בהם (ז). ^דוגג שהוא משופע ואינו ראוי לתשמיש, משערין עד המקום שהוא ראוי לתשמיש, דהיינו שאם יש עליה תחת הגג לא תהא גבוה יותר מבית הכנסת (ח). הגה: ובשעת הדחק, או שיש אימת מלכות שאינן רשאים לבנות בית הכנסת כדינו, מותר להתפלל בבית אף על פי שדרין בעליה על גביו (ט), ובלבד שינהגו בעליה שעליו בנקיות (י), כמו שיתבאר סוף סימן קנ"א (יא) (ב"י סימן קנ"ד בשם מהר"י בן חביב).

^בתוספתא פרק ג' דמגילה.  ^גשבת י״א ע"א.  ^דטור לדעת הרא״ש.

• בגבהה של עיר – מעיקר הדין יש לבנות את בית הכנסת במקום הגבוה ביותר בעיר, כגון שאם בעיר יש גבעה, יש לבנות בראשה את בית הכנסת. אולם עיקרון זה קשה ליישום מעשי, כי במציאות של היום עדיף שבית הכנסת יימצא היכן שהציבור נמצא, ובדוגמה שהבאנו, יש חשש שהציבור לא יעלה לאותה גבעה גבוהה. אנו מקיימים דין זה כפשוטו היכן שהדבר מתאפשר, כגון בשכונה הבנויה סביב לגבעה, שבה ראוי שמתכנני השכונה יתכננו את בניית בית הכנסת בראש הגבעה. ולמעשה צריך לדאוג בכל מקום שבית הכנסת ייבנה במקום מכובד ומרכזי, שגם קל להגיע אליו.
• מכל בתי העיר – לא זו בלבד שיש לבנות את בית הכנסת במקום גבוה, יש גם לדאוג שבתים אחרים הסמוכים לו לא יהיה גגם גבוה מגג בית הכנסת. הלכה זו אינה אפשרית כיום, כיוון שבונים בניינים רבי קומות; לכן הדרך לכבד הוראה זו היא להגביה את תקרת בית הכנסת, כך שגובה היכל התפילה יהיה גבוה משאר הבתים. בדרך כלל גובה התקרה בדירת מגורים הוא כשלושה מטרים; בבית הכנסת בונים את התקרה גבוהה הרבה יותר, דבר ההופך את מקום התפילה למכובד יותר משאר המבנים.
• בירניות שפירן – הפוסקים השתמשו במילים "בירניות ומגדלים" כדי לתאר מבנים שאינם משמשים למגורים[6]. המילה "בירניות" קשה לנו, לכן הוסיף כאן באר הגולה הסבר, שאת הביטוי בישעיהו "שכיות חמדה", שפירושו מבנים יפים[7], תרגם יונתן "בירניות שפירן". ומכאן ש"בירניות" הן מבנים שנבנו לנוי[8].
• דאין משתמשים בהם – כלומר שאינם למגורים, אלא לנוי או לצורך הגנה. ולכן אין בגובהם הרב פחיתות כבוד לבית הכנסת.
• יותר מבית הכנסת – כלומר: גג רעפים שאין גרים תחת רעפיו אינו מפחית מכבוד בית הכנסת. ואם גרים שם, יש להקפיד שגובה עליית המגורים לא יהיה מעל בית הכנסת. וכל זה נאמר בזמן שלא בנו בתי מגורים הגבוהים משתי קומות.
• בעליה על גביו – בשעת הדחק מותר לגור במבנה הגבוה מבית הכנסת, ומותר אף להתפלל בחדר הנמצא תחת דירת מגורים, מאימת המלכות. ומכאן למדנו שאם מקימים בית כנסת בבניין קומות, יש לכתחילה למקם את בית הכנסת בקומה העליונה. מאידך גיסא, החובה למקם את בית הכנסת בקומה העליונה מתנגשת לעתים עם הצורך שבית הכנסת יהיה נגיש לכולם, ובמיוחד לזקנים ולנכים. לכן נאלצים לוותר לעתים על החובה לבנות את בית הכנסת במקום מכובד וגבוה, כדי להתחשב בחובה גדולה יותר, והיא שכולם יוכלו לבוא לבית הכנסת. והטוב ביותר, היכן שאפשר, לבנות את בית הכנסת במבנה בפני עצמו.
• בנקיות – מכאן למדנו שאם אין מתאפשר למקם את בית הכנסת בקומה העליונה, יש לדאוג שלכל הפחות בקומה שמעל בית הכנסת לא ישתמשו לתשמיש מגונה.
• סוף סימן קנ"א – עיין פירושנו שם.

סעיף ג

^המי שהגביה ביתו יותר מבית הכנסת, יש אומרים שכופין אותו להשפילו (יב). הגה: ואם עשה בנין גבוה יותר בקרן אחד מבית הכנסת (יג), סגי בכך (הגהות מיימון פרק י"א מהלכות תפילה, שכן היה מעשה).

^ההרא״ש שם והטור.

• שכופין אותו להשפילו – להלכה אין נוהגים כיש אומרים זה.
• מבית הכנסת – כלומר: אם הגביה פינה אחת של בית הכנסת שתהא גבוהה יותר מהבית הגבוה.

סעיף ד

^והבונה כנגד חלון בית הכנסת, אין מספיק לו בהרחקת ארבע אמות, לפי שהוא צריך אור גדול (יד).

^ואגודה בפרק קמא דבבא בתרא.

• אור גדול – הכלל בין שכנים הוא שאין לבנות קיר מול חלון חברו, כיוון שהדבר מאפיל את החדר שבו החלון; לכן צריך הבונה להתרחק לפחות ארבע אמות, שהן כשני מטרים, מחלון חברו[9]. אולם הבונה מול בית הכנסת צריך להרחיק יותר. השולחן ערוך לא פירט כמה יותר, וכתב המשנה ברורה ששמונה אמות ודאי מספיקות. וכיום יש תקנות בכל ערי ישראל על הרחקות בין שכנים, ובדרך כלל תקנות אלו מחמירות יותר מדרישות ההלכה.

סעיף ה

^זאין פותחין פתח בית הכנסת אלא כנגד הצד שמתפללין בו באותה העיר, שאם מתפללין למערב יפתחוהו למזרח, כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון שהוא ברוח שמתפללין נגדו (טו). הגה: ועושין בימה באמצע בית הכנסת, שיעמוד עליה הקורא בתורה וישמעו כולם (טז). וכשמתפלל הש"צ, פניו כלפי הקדש. וסדר הישיבה כך הוא: הזקנים יושבים פניהם כלפי העם (יז), ושאר העם כולם יושבים שורות שורות, פניהם כלפי הקודש ופני הזקנים (יח) (טור).

^זתוספתא לפירוש התוספות, וכתבוה הרי״ף והרא״ש בפרק ג' דמגילה.

• ברוח שמתפללין נגדו – התפילה היא לכיוון ירושלים, וארון הקודש קבוע בכותל שאליו פונים המתפללים. את הכניסה אין לפתוח בצד ארון הקודש, אלא בכותל שממולו, כך שהנכנס פניו לכיוון התפילה. אמנם זו הוראה לכתחילה, ואין היא צריכה לעכב את הקמת בית הכנסת[10].
• וישמעו כולם – וכך נוהגים ברוב רובם של המקומות. בדורות האחרונים החמירו האשכנזים בדין זה במיוחד, מאחר שהרפורמים העבירו את הבמה לקדמת בית הכנסת, בדומה לכנסיות. וכדי להרחיק מקהילות אלו היו שהחמירו עד כדי לאסור להתפלל בבית כנסת שהבימה בו נמצאת מלפנים[11]. אולם יש מקומות שלא מתאפשר בהם למקם את הבמה באמצע, ויש להם על מה שיסמכו, כי הטעם למיקום באמצע בית הכנסת הוא רק כדי לאפשר לכולם לשמוע, ולכן הכול על פי הצורך[12].
• פניהם כלפי העם – מצדי ארון הקודש.
• כלפי הקודש ופני הזקנים – כדי שיכבדו את הזקנים, וילמדו מדבקותם. סדר ישיבה זה הוא מנהג, ואינו מעכב.

[1] סעיפים ט' וי"א.

[2] המקור העיקרי לכך הוא בברכות דף ו' ע"א: "תניא, אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: 'לשמוע אל הרנה ואל התפלה', במקום רנה שם תהא תפלה".

[3] הלכות תפילה פרק י"א הלכה א'

[4] ראה בהקדמה לסימן, ושם הערה 1.

[5] וכששוכרים מקום לתפילה, הגבייה היא חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות. ראה פרי מגדים בתחילת הסימן, ומשנ"ב ס"ק ב.

[6] בגמרא (שבת יא ע"א) התיאור הוא "קשקושי ואברורי", ובאר רש"י "בירניות ומגדלים".

[7] ישעיהו ב' טז. הנבואה שם היא שה' עתיד להינשא על כל אלו שמגביהים עצמם. ומלבד "שכיות חמדה", מנויים שם גם "מגדל גבוה" ו"חומה בצורה".

[8] ביאור הלכה (ד"ה "בירניות") חולק על פירוש זה, ומבאר שה"בירניות" נעשות לצורך הגנה, כמו המגדלים.

[9] ראה שו"ע חו"מ סימן קנ"ד, סעיפים י' וכ"א.

[10] ביאור הלכה ד"ה "אין".

[11] על המחמירים בדין זה נמנה גם החתם סופר, ונראה שהדבר היה משום הרפורמים שהשפיעו בזמנו. וראה סיכום השיטות ביביע אומר, חלק ח סימן יז.

[12] כמובן שלכתחילה צריך למקם את הבימה באמצע. וזכורני שבישיבה שיסד סבי זצ"ל במונטרה, בית המדרש היה קטן, ולא התאפשר לשים את התיבה באמצע, אלא הייתה מלפנים, ליד ארון הקודש.