שולחן ערוך כפשוטו

הלכות בית הכנסת

סימן קנ"ג – דיני בנין בית הכנסת, ובו כ"ב סעיפים

סימן זה דן בעיקר בהפקעת קדושת בית כנסת: באלו תנאים מותר למכרו, מה עושים עם הכסף, וכיצד מתירים לקונה להשתמש כרצונו במקום שקנה.

 

סעיף א

אמותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש (א), אבל לא מבית המדרש בית הכנסת (ב).

אמגילה כ״ו וכ״ז.

  • בית המדרש – כיוון שמותר להעלות בקדושה. וקדושת בית המדרש גדולה מקדושת בית הכנסת, משום שבית המדרש מיועד גם ללימוד תורה, שאין מידה כמידתה.
  • בית הכנסת – היות שאסור להוריד את קדושת המקום. וקל וחומר שאין לעשות מבית הכנסת מקום המיועד לדברי רשות, או בית מגורים.

 

סעיף ב

(ג) בבני העיר שמכרו בית הכנסת, יכולים ליקח בדמיו תיבה (ד), דהיינו היכל שמניחין בו ספר תורה או לוח שמעמידין עליו ספר תורה (ה); מכרו תיבה, יכולים ליקח בדמיו מטפחת של ספר תורה (ו); מכרו מטפחת, לוקחין בדמיה ספרים, דהיינו שכתוב כל חומש לבדו, וכן נביאים וכתובים (ז); מכרו ספרים, לוקחין בדמיהן ספר תורה (ח), אבל איפכא להורידן מקדושתן, אסור. ואפילו אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה, אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה (ט).

במגילה שם.

 

  • הקדמה לסעיף – אף שאסור לשנות את ייעוד בית הכנסת מקודש לחול, יתבאר בהמשך הסימן שיש מצבים שבהם מותר להפקיע את קדושתו על ידי מכירה. בסעיף זה דנים מה מותר לעשות עם התמורה הכספית שהתקבלה; בית הכנסת נקנה מכספי ציבור ומתרומות שהוקדשו למטרה זו, והסבת הכסף למטרה אחרת מהייעוד הראשוני נחשבת למעין גזל. בנוסף, במכירת דבר קדוש וקנייה של דבר פחות קדוש תמורתו יש זלזול בדבר שבקדושה.
  • תיבה – שעליה מניחים ספר תורה. והיא תשמיש קדושה, וקדושה יותר מבית הכנסת, שנחשב כחפץ של מצווה. דוגמה זו באה ללמדנו את העיקרון, אולם אינה מעשית, שהרי בית כנסת יקר עשרות מונים מתיבה[1].
  • שמעמידין עליו ספר תורה – הן הארון והן הלוח הם תשמישי קדושה.
  • מטפחת של ספר תורה – והוא הדין מעיל, שקדושת שניהם גדולה משל התיבה.
  • נביאים וכתובים – שאינם תשמישי קדושה, אלא יש להם קדושה מצד עצמם. וגם לספרים שלנו, שהם ספרי דפוס, יש קדושה, אלא שפחות מהספרים שבזמנם.
  • ספר תורה – שקדוש יותר מהספרים.
  • לקדושה קלה – כיוון שהסכום כולו היה מיועד לקדושה החמורה.

 

סעיף ג

ספר תורה שנמצא בו טעות, דינו כחומשים (י). הגה: ועיין לעיל סימן קמ"ג (יא).

גהריב״ש.

 

  • כחומשים – לכן מותר למכרו כדי לקנות בכסף ספר תורה, שקדושתו גדולה יותר. ולמתירים בסעיף הבא לקנות בקדושה זהה לזו שנמכרה, מותר למכרו אף כדי לקנות חומשים.
  • סימן קמ"ג – בסוף סעיף ד', ושם למדנו שאין יוצאים ידי חובת קריאת התורה בספר זה. ועיין שם בפרטי ההלכה.

 

סעיף ד

אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה, דיש אוסרים (יב) הויש מתירים (יג).

דר״ן. המהר"י אבוהב לדעת הטור ובשם רבינו יונה.

 

  • אוסרים – לשיטה זו האיסור למכור הוא משום שיש בכך זלזול בדבר שיש בו קדושה. והדבר הותר רק כשמוכר על מנת להחליפו בדבר קדוש יותר, שבכך מוכיח שלא עשה זאת משום שמזלזל במצווה.
  • ויש מתירים – וכן הלכה. סברתם היא שהאיסור הוא משום שהכסף מיועד למטרה מסוימת, ואין פגיעה בייעוד זה כל עוד הכסף משרת רמת קדושה דומה למטרה שלה הוא יועד מלכתחילה.

אמנם לעניין ספר תורה, גם שיטה זו מודה שאין למכור ספר תורה ישן כדי לקנות חדש, שמא יתרשלו ולא יקנו את ספר התורה החדש. אולם אם הספר החדש מזומן לקנייה וקונים אותו מיד – מותר[2].

 

סעיף ה

ואם גבו מעות לבנות בית הכנסת או בית המדרש, או לקנות תיבה או מטפחת או ספר תורה, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו אותם, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה; אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילו, משנין המותר לכל מה שירצו (יד). ואם כשגבו המעות התנו לעשות חפצם ממותר הדמים, אפילו קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים, מותר להוריד המותר (טו); אבל אם לא התנו כשגבו, אלא כשמכרו התנו, אסור להורידם (טז). הגה: ואם קנו בדמים אלו שגבו עצים ואבנים, חלה קדושת הדמים על העצים והאבנים, ואסור לשנותן רק לקדושה חמורה (יז); ואם הביאו עצים ואבנים לצורך בנין בית הכנסת, אם באו ליד גבאי אסור לשנותן רק לקדושה חמורה (יח), וקודם שבאו לידי גבאי, מותר לשנותן (יט); אבל מכל מקום לא יוכל לחזור בו (ב"י, וכן משמע במרדכי ריש פ' בני העיר).

ומגילה כז ע"א.

 

  • לכל מה שירצו – לעיל למדנו שאם מכרו דבר שבקדושה, יש להשתמש בכל הכסף שנתקבל מהמכר לקניית חפץ בדרגת קדושה גבוהה יותר. כאן מתבאר שדין זה הוא רק בכסף ממכירת דבר שבקדושה, אולם לא בכסף שנגבה בעבור קניית דבר שבקדושה, שבו לאחר השימוש בכסף למטרה שעבורה נגבה, מותר להשתמש במותרו גם לקדושה קלה. כסף זה נגבה למטרה מסוימת, ומטרה זו מולאה, ואין זה דומה לדמים שנתקבלו ממכירת חפץ קדוש; וכמובן שגם שאר הכסף מיועד לצרכי ציבור בלבד[3].
  • להוריד המותר – מדובר כאן על ציבור שגבה כסף למטרה מסוימת, והתנו בפירוש שעם מותר הכסף יעשו צרכים אחרים (למרות שאין צורך בתנאי זה, כפי שראינו בתחילת הסעיף). תנאי הציבור יועיל בעתיד, לאחר שימכרו את החפץ שקנו: לאחר שיקנו חפץ קדוש יותר, יוכלו להשתמש בכסף הנותר לכל צורך.
  • אסור להורידם – בניגוד לתנאי בעת הקנייה, תנאי בעת המכירה אינו מועיל, הואיל ואינו יכול לבטל את הקדושה שכבר ישנה בחפץ המצווה.
  • לקדושה חמורה – כלומר: אם קנו חומרי גלם מהכסף שנגבה לצורך בניין בית כנסת, מותר להשתמש בחומרים אלו רק לבניית בית כנסת, או לקדושה חמורה ממנו[4].
  • לקדושה חמורה – כמו כל תשמישי הקדושה.
  • מותר לשנותן – כלומר: מי שהתנדב להביא את העצים יכול לשנות את ייעודם קודם שהגיעו לגבאי; ויביא עצים אחרים במקומם.

 

סעיף ו

זמוכרים בית הכנסת, וכן שאר דברים שבקדושה, ואפילו ספר תורה, להספקת תלמידים (כ) או להשיא יתומים בדמיו (כא).

זהרא״ש בתשובה.

 

  • להספקת תלמידים – כלומר: סיפוק צורכי לומדי התורה, כדי שיוכלו לשקוד על לימודם. ומכאן שחשוב יותר להקדיש כסף לאחזקת תלמידים וישיבות מלהקדיש אותם לבניינים מפוארים[5].
  • להשיא יתומים בדמיו – מכאן למדנו שהחובה לעזור למסכנים להקים בית היא מצווה גדולה יותר מהחזקת ספר תורה.

 

סעיף ז

(כב) חוהא דבית הכנסת נמכר (כג), הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם (כד). הגה: ואפילו בנו אותה משל אחרים (כה) (מרדכי ישן בשם ראבי"ה). ולכן יכולים למכרו. ומכל מקום המעות נשארים בקדושתן (כו), ואינם רשאים להורידן מקדושתן (כז); טוהיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם, והוא הדין אם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר; אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר, והיו במעמד אנשי העיר – רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו (כח); יואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש במכר זה כל מה שיעשה אפילו יחיד, מה שעשה עשוי (כט). הגה: וכל ששבעה טובי העיר מוכרים בפרסום, מקרי במעמד אנשי העיר, ואינן צריכין לומר הן או לאו (ל) (מרדכי). כאבל של כרכים, שבאים שם ממקומות אחרים, אפילו בנו אותו משלהם – אינו נמכר (לא), אלא אם כן תלו אותו בדעת היחיד (לב), שאז יעשה בו היחיד מה שירצה  בהסכמת הצבור (לג). והוא הדין לכל דברי קדושה שנזכרו כאן, דכלהו גרירי בתר בית הכנסת (לד). הגה:  יחיד שבנה בית הכנסת ונתנה לקהל, דינה כבית הכנסת של קהל (לה); אבל אם שייר לעצמו בה שום כח, אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו (לו) (או"ז והגהות אשר"י פרק בני העיר). וכל זה לא מיירי אלא בשיש להם בית הכנסת אחרת, אבל אם אין להם רק בית הכנסת אחת – אסור למכרו, דהא אפילו לסתרו אסור עד שיבנו אחרת (לז) (ב"י בשם הרמב"ן). כל דבר שבקדושה שנמכר ומותר לשנותו, נמכר בלא הכרזה ואין בו אונאה, אבל דבר שאסור לשנותו לקדושה קלה, צריך הכרזה (לח) (תשובת הרשב"א ח"א סי' תרי"ז).

חמגילה כו ע"א.  טשם בגמרא כ״ו ע"א [לפירוש הר"ן].  יבית יוסף בשם מרדכי ישן.  כשם בגמרא.

 

  • הקדמה לסעיף – נבאר כמה מושגים המוזכרים בסעיף זה:

בית כנסת של כפרים: בית כנסת המשרת קבוצה מוגדרת של אנשים, כגון תושבי ישוב מסוים.

בית כנסת של כרכים: בית כנסת שאינו משרת רק תושבים מקומיים, אלא נועד לכלל האוכלוסייה.

אנשי העיר: אנשי מקום מסוים המתאספים ומחליטים בנושאים ציבוריים[6].

שבעה טובי העיר: אנשים שמונו כדי לטפל בענייני העיר, מעין ועד או הנהלה.

  • נמכר – במצבים שבהם התבאר בסעיף הקודם שמותר למכור.
  • לבני הכפרים לבדם – שבית הכנסת שלהם שייך להם, בניגוד לבית הכנסת של כרכים. ומכירת בית כנסת זה מותנית בהסכמת אנשי הכפר ו"שבעה טובי העיר", כמבואר מיד בהמשך.
  • משל אחרים – שקיבלו תרומות מאנשים שאינם תושבי הכפר; כי התורמים נתנו מתנה גמורה, ולא כדי להיות שותפים בבעלות על בית הכנסת.
  • נשארים בקדושתן – אף על פי שבני הכפר רוצים למכור את בית הכנסת, כפי שראינו בסעיף ב'.
  • להורידן מקדושתן – ויש להשתמש בהן לצורך שיש בו קדושה גבוהה יותר, או לכל הפחות אותה קדושה.
  • לכל מה שירצו – הכפר מנוהל הן על ידי הוועד הנקרא "שבעה טובי העיר", והן על ידי האסיפה הנקראת "אנשי העיר". כדי לבטל את קדושת בית הכנסת (החלה על בית הכנסת עצמו וגם על מעות מכירתו) צריך ששני מוקדי הכוח של הכפר יסכימו לכך. ועל כן, אף שכל מוקד כוח לבדו יכול למכור את בית הכנסת, רק שני המוקדים יחד יכולים לבטל את החובה לקנות דבר קדוש בכספי המכר.
  • עשוי – כלומר: אם בני העיר מינו אדם מסוים למכר זה, יש בסמכותו להוציא את המעות למה שירצו, כסמכות שבעת טובי העיר במעמד בני העיר. וסמכותו גדולה מזו של שבעה טובי העיר לבדם, כי שבעה טובי העיר הם מינוי כללי, ולכן לדבר חשוב כהפקעת ייעוד כספי בית הכנסת צריך גם את הסכמת הציבור; אבל אדם הממונה למטרה מסוימת, כוונת הציבור היא לסמוך עליו לגמרי בעניין זה[7].
  • הן או לאו – כלומר: לדעת הרמ"א אין צורך לכנס את אנשי העיר כדי לבקש את הסכמתם, והתנאי של "שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר" מתקיים גם אם את ההחלטה קיבלו שבעה טובי העיר לבדם, ואחר כך פרסמו את כוונתם; ובכך שאנשי העיר לא מחו, נחשב הדבר שהסכימו. לדעת המחבר אין די בכך, ויש צורך בכינוס אסיפת אנשי העיר.
  • אינו נמכר – בית כנסת כזה נחשב כשייך לכלל הציבור, ולא לאלו שבנו אותו, כך שאין מי שבסמכותו להחליט על הריסת בית הכנסת.
  • בדעת היחיד – בזמן הבנייה. אם הבנייה הייתה על פי אדם מרכזי שדבריו מקובלים על כולם, נחשב הדבר כאילו התנו מראש שהוא יוכל לקבל החלטות בשם הציבור על עתיד בית הכנסת.
  • בהסכמת הציבור – כלומר שיחיד זה אינו מחליט לבדו (כיחיד בבית כנסת של כפרים), אלא במעמד אסיפת אנשי העיר. אך אם הבנייה לא נעשתה על דעת שהיחיד יקבל החלטות, בית כנסת של כרכים אינו נמכר כלל.
  • בתר בית הכנסת – כלומר: תשמישי הקדושה שנזכרו למעלה, כגון ארון קודש, בימה ומטפחת, אם מכרו אותם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, מותר להשתמש הן בכסף והן בתשמישי הקדושה עצמם לכל צורך.
  • של קהל – אם תרם סתם. כיוון שבית כנסת אינו שייך לאדם פרטי, אלא לציבור[8].
  • או יורשיו – כלומר שבמקרה כזה יש צורך גם בסכמת התורם, בנוסף להסכמת אנשי העיר ושבעה טובי העיר.
  • עד שיבנו אחרת – כפי שהתבאר בסימן הקודם.
  • צריך הכרזה – להבנת דברי הרמ"א כאן יש לבאר את המושגים "אונאה" ו"הכרזה":

אונאה: אסור למכור חפץ במחיר מופקע. ואף שהקונה מסכים למחיר, הדבר נחשב להונאה, כי הוא אינו מכיר את המחירים. וכן אסור לקנות בסכום הנמוך בהרבה מן המחיר, כיוון שמסתבר שאין המוכר יודע את ערכו האמיתי של החפץ הנמכר. לפי ההלכה "אין אונאה לקרקעות", משום שכל חלקה היא מיוחדת, וקשה לקבוע בזה ערך מוחלט. הדין המיוחד בקרקעות קיים רק בין הקונה למוכר ישירות, אבל במקרה שהקונה או המוכר שלחו שליח לקביעת המחיר, אם העסקה אינה ראויה – המקח בטל, כי השליחות אינה קיימת אלא כשהיא התבצעה לטובת המשלח.

הכרזה – כעין מכרז של היום. כשרוצים למכור קרקע ציבורית מודיעים על כך בציבור, והקונה הוא המציע את המחיר הגבוה ביותר[9]. מכירת רכוש ציבורי נעשית בדרך כלל על ידי הכרזה.

הרמ"א פוסק כאן שאם מכרו קרקע שמותר לשנות את ייעודה לקדושה קלה – אין בה הונאה,  והמכר חל אף אם מכרוה ללא הכרזה[10]. אבל קרקע שחייבים להשתמש בדמיה לקדושה חמורה יותר – חייבת בהכרזה ויש בה הונאה, ואם מכרוה בזול – המכירה בטלה.

 

סעיף ח

לבנו בית סתם, והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת, דינו כבית הכנסת (לט); אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו (מ), מאפילו אם בנאוהו לשם בית הכנסת (מא); וכיון שהתפללו בו, אפילו אורחים לפי שעה, כיון שהיה מיוחד לתפלה, קדוש (מב). ואם לפי שעה הקדישו, הכל כפי מה שאמרו (מג).

לירושלמי, והביאו הרא״ש שם.  ממרדכי שם.

 

  • דינו כבית הכנסת – חלים עליו דיני בית הכנסת שלמדנו בסימן קנ"א, כגון האיסורים לדבר בו דברי חולין או להשתמש בו להגנה מפני הגשם.
  • עד שיתפללו בו – מפני הכלל "הזמנה לאו מילתא היא", שפירושו: ייעוד חפץ לעניין שבקדושה אינו מקדש את החפץ עד שמשתמשים בו[11]. לכן דיני בית הכנסת אינם חלים עד שיתפללו בו, ומותר בינתיים להיכנס בו מפני הגשמים וכיוצא בזה.
  • לשם בית הכנסת – שגם אז אינו קדוש עד שיתפללו בו, משום ש"הזמנה לאו מילתא היא".
  • קדוש – מכאן שהקדושה חלה על כל חפץ או מבנה רק אם מתקיימים בו שני תנאים: א. הוא יועד לקודש. ב. נעשה בו שימוש לקודש. ואם חסר אחד מן התנאים – אינו קדוש.
  • כפי מה שאמרו – כלומר: אם ייעדו מקום לתפילה לתקופה מסוימת, כגון עד שייבנה בית כנסת של קבע, או עד אחרי החגים – לא חלה קדושה על המקום, ואין לו דין בית כנסת. הלכה זו חשובה בקהילות קטנות שאין להן מקום לכינוס ולתפילה, ותושביהן יכולים להחליט על מקום ארעי שישמש הן לתפילה והן לכינוסים או לפעילויות אחרות. כך יהיה להם מקום להתפלל, ואמנם אין זה שקול לבית כנסת, שבו יש להתפלל לכתחילה.

 

סעיף ט

נכשמוכרים אנשי הכפר בית הכנסת (מד), יכולים למכרו ממכר עולם, והלוקח יעשה בו מה שירצה (מה), חוץ ממרחץ ובורסקי (מו) ובית טבילה ובית הכסא (מז); ואם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, יעשה הלוקח  אפילו אלו הארבעה דברים (מח).

נמגילה כ״ז ע"ב.

 

  • בית כנסת – במקרה שהתבאר שמותר למכרו, כגון שיש להם בית כנסת אחר בכפר שיש בו מקום לכל הציבור. וזאת בניגוד לכרכים, כפי שראינו למעלה.
  • מה שירצה – כיוון שקדושתו פוקעת.
  • ובורסקי – הוא מקום שמעבדים את העורות, ויש בו ריח רע מאוד.
  • ובית הכסא – כל אלו הם שימושי גנאי בגלל ריחם, ואין זה ראוי לעשות כן במקום שהיה פעם בית כנסת.
  • הארבעה דברים – היות שבכוח החלטתם להפקיע את הקדושה לגמרי.

 

סעיף י

סיש אומרים דיחיד בשלו, אפילו ספר תורה מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים; עויש מי שאוסר אלא אם כן ללמוד תורה או לישא אשה (מט).

סהרא״ש, ונימוקי יוסף, וספר ארחות חיים.  עהרמב״ם בפרק יא מהלכות תפילה.

 

  • או לישא אישה – בגמרא מובא (מגילה כז ע"א): "אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה". וחלקו הראשונים באיזה ספר תורה מדובר: המקלים מבינים שדווקא ספר תורה ששייך לציבור אין למכרו אלא למטרה נעלה, ואין מועילה לכך החלטת שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, מפאת קדושת ספר התורה. והמחמירים סוברים שגם יחיד אין לו למכור ספר תורה, שהלא כל יחיד חייב מעיקר הדין לכתוב לעצמו ספר תורה, וכל שכן שאין לו למכרו. והלכה כדעה זו[12].

 

סעיף יא

פבית הכנסת (נ) או לבנים ועצים מבית הכנסת ישן שסתרו, יכולים ליתן במתנה (נא), דאי לאו דהוה להו הנאה מיניה, לא הוי יהבי ליה, הדר הוי ליה כמכר (נב), וכן יכולים להחליפן באחרים והם יוצאים לחולין (נג). אבל אסור למשכנן או להשכירן או להשאילן, אפילו על ידי שבעה טובי העיר, שעדיין נשארים בקדושתן, שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתן עליו (נד). הגה: ודוקא בדרך שמורידן מקדושתן, אבל מותר להשאיל אפילו ספר תורה לקרות בה, אפילו משל רבים ליחיד (נה) (ב"י בשם א"ח).

פמגילה כו ע"ב.

 

  • בית הכנסת – סעיף זה עוסק במבנה בית כנסת שאין בו שימוש.
  • ליתן במתנה – באותם תנאים שמותר למכרם, כלומר על ידי שבעה טובי העיר ובמעמד אנשי העיר[13].
  • כמכר – תרגום: שאם לא הייתה להם (לאנשי העיר) תועלת מהמתנה, לא היו נותנים, ועל כן המתנה נחשבת כמכירה[14].
  • יוצאים לחולין – וגם ההחלפה דינה כמכירה.
  • שתחול קדושתן עליו – משום שנתינת המעות כאשר שוכרים את בית הכנסת אינה מבטלת את ייעודו[15]. לכן אין להשכיר את בית הכנסת להרצאת חולין, ואפילו על ידי שבעה טובי עיר במעמד אנשי העיר.
  • ליחיד – הואיל והוא משתמש בספר התורה על פי ייעודו המקורי.

 

סעיף יב

צמי שיש לו תנאי עם הקהל שלא יוכל לבנות בית הכנסת כי אם הוא וזרעו (נו), אינו יכול למכור זכותו לאחר (נז).

צמרדכי בסוף פרק החובל.

 

  • הוא וזרעו – כלומר: אדם או משפחה שהתחייבו לממן את הוצאות בניית ואחזקת מבנה בית הכנסת.
  • לאחר – הם אמנם שילמו על הזכות לדאוג לבית הכנסת, אבל אי אפשר לעשות מסחר בזכות זו. ואם הם אינם מעוניינים או אינם יכולים עוד לדאוג לבית הכנסת, חוזרת האחריות לקהל.

 

סעיף יג

קגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להם דבר מצוה, מוציאין בה המעות (נח); קנו אבנים וקורות, לא ימכרום לדבר מצוה, אלא לפדיון שבוים (נט). אף על פי שהביאו האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין בית הכנסת, מוכרים הכל לפדיון שבוים בלבד, אבל אם בנו וגמרו, לא ימכרו בית הכנסת אלא יגבו לפדיון מן הצבור (ס).

קבבא בתרא דף ג׳ ע"ב, לשון הרמב״ם בפרק ח' מהלכות מתנות עניים.

 

  • מוציאין בה המעות – בסעיף ה' ראינו שבכסף שנגבה בעבור בניית בית כנסת ורוצים לשנות את ייעודו, אין להשתמש בו אלא לדבר שקדוש ממנו, כגון לקניית ספר תורה. כאן אין מדובר על שינוי ייעוד הכסף לקניית חפץ אחר, אלא שצץ לפתע צורך בלתי צפוי של עניים. צורכי עניים קודמים, ולכן מותר לשנות את ייעוד הכסף על ידי אנשי העיר, או על ידי שבעה טובי העיר[16].
  • לפדיון שבויים – שאין מצוות צדקה גדולה כמצוות פדיון שבויים.
  • מן הציבור – שהיתר זה קיים רק קודם הבנייה, אבל לאחר שבית הכנסת נבנה אין לפגוע במצווה הקיימת, אלא הציבור יירתם לתרום גם לפדיון השבויים.

 

סעיף יד

רראובן שאמר: קרקע זו אני נותן לבנות עליה בית הכנסת, ולא רצו הגוים להניחם לבנות בית הכנסת, והקהל אומרים לבנות עליו בית לתלמוד תורה, וראובן אומר: אדעתא דהכי לא נדרי (סא), לא מצי ראובן הדר ביה (סב); ואם ראובן לא היה דר שם, היו יכולים לשנותה (סג); ואם הוא מבני אותה העיר, אינם רשאים לשנותה אם הוא עומד וצווח (פירוש: וצועק), אלא אם כן יש שם חבר עיר, דכל מאן דאתי אדעתא דידיה אתי (סד). הגה: ושבעה טובי העיר דינם כחבר עיר (סה) (מרדכי ריש בני העיר).

רמרדכי שם פרק בני העיר.

 

  • לא נדרי – תרגום: על דעת כך (לבנות בית לתלמוד תורה) לא נדרתי.
  • הדר ביה – תרגום: לא יכול ראובן לחזור בו.
  • לשנותה – משום שרשות ביד בני העיר שקיבלו כסף לצדקה לשנותה לפי ראות עיניהם. אבל אם התורם דר בעיר הרי הוא אחד מן השותפים בקרקע, ויכול למנוע את שינוי המטרה.
  • אדעתא דידיה אתי – תרגום: שכל מי שבא (לעיר), על דעת כך בא (שיודע שהוא כפוף לסמכות עליונה שבעיר).
  • דינם כחבר עיר – הכוונה כאן לשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר.

 

סעיף טו

שאין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת ולא מהספרים; ואם אסר, אינו כלום (סו).

שספר ארחות חיים בשם הראב״ד וכל חכמי דורו.

 

  • אינו כלום – אדם הוא בעלים על רכושו, ויכול לאסור על אנשים ליהנות מחפציו, כמתבאר בהלכות נדרים. כאן מלמדנו המחבר שהבעלות שיש לתורם על בית הכנסת היא בעלות חלקית, המאפשרת לו לשבת במקום זה או אחר, אבל אין זו בעלות המאפשרת למנוע מאחרים ליהנות מהדבר, מפני שהקדשה לבית כנסת ציבורי הרי היא כהקדשה לציבור[17].

 

סעיף טז

תמי שהשאיל ביתו לבית הכנסת ויש לו מריבה עם אחד מהקהל, אינו יכול לאסרה, אלא אם כן יאסרנה לכל הקהל כאחד (סז). הגה: ודוקא שהשאיל תחלה סתם, אבל אם התנה מתחלה שכל זמן שירצה למחות יהא בידו למחות (סח), או שלא השאיל להם בפירוש אלא הניחם ליכנס לביתו (סט), הרשות בידו למחות במי שירצה (מהר"ם פאדווה סימן פ"ה).

תארחות חיים.

 

  • כאחד – אדם שהשאיל מבנה לציבור לצורך בית כנסת נשאר בעליו של הנכס, ולכן לכאורה הוא יכול לאסור על אדם מסוים להיכנס למבנה אולם רבנו גרשום מאור הגולה תיקן שאסור לעשות זאת, כי אין להפוך את בית כנסת למקום של ריב ושנאה.[18]  יש צורך בתקנה זו רק כאשר השאיל את בית הכנסת סתם, אך אם השאילו לזמן מסוים, הרי שבמשך זמן ההשאלה אין הוא נחשב לבעלים, ולכן גם בלא התקנה אינו יכול לאסור את הנכס על אחר[19]. הדבר דומה למשאיל כלי לחברו, שאינו יכול לצמצם למשאיל את השימוש בחפץ לפני תום תקופת  ההשאלה.
  • יהא בידו למחות – הרמ"א מגביל את תקנתו של רבנו גרשום למקרה שהמשאיל השאיל את בית הכנסת ללא תנאי, ובזה כביכול התחייב שרשות כולם להיכנס, והתקנה היא שאין בכוחו לשנות תנאי זה.
  • ליכנס לביתו – ובמקרה זה אינו נחשב כמשאיל, אלא כבעל הבית, שביכולתו למנוע את הכניסה לביתו למי שירצה.

 

סעיף יז

אמי שהיה בביתו בית הכנסת ימים רבים, אין הצבור רשאים לשנותו בבית אחר (ע).

אמהר״י קולון קי״ג.

  • בבית אחר – אדם שזיכה את הציבור במשך זמן רב, כביכול קנה בכך את זכות המצווה, ואין להעבירה מביתו. והאיסור הוא לשנות לבית אחר, אך יכול הציבור לבנות בית כנסת של ממש ולעבור אליו.

 

סעיף יח

ביש מי שאומר שכלי הקודש של כסף שנהגו להביא תמיד לבית הכנסת בחגים, אין יכולים להוציא לחולין ולמכרם, והקהל יכולים לתפשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיתת המקדיש (עא).

במהר״י קולון סימן קס״א.

  • אחר מיתת המקדיש ­– כיוון שידוע שבמקרים אלו כוונת המקדיש להקדיש את כלי הכסף לבית הכנסת, והחזירם לביתו בין החגים רק כדי שלא ייגנבו.

סעיף זה והשניים שאחריו כתובים בשם "יש מי שאומר", כיוון שמקור הדברים מצוי רק בדברי המהרי"ק, אך אין הלשון רומזת להסתייגות מדבריו. והלכה כדעה זו.

 

סעיף יט

גיש מי שאומר שאם נמצא אחר מיתת אדם כתב כתוב שהקדיש כלים, ואין עליו עדים ולא מסרו לקהל, אפילו הכי הוי הקדש (עב).

גמהר״י קולון שם.

  • הוי הקדש – שחזקה על הכותב שהקדיש כלים לבית הכנסת שאכן התכוון לכך. ואסור ליורשים לנסות לבטל תרומה זאת.

 

סעיף כ

דיש מי שאומר שספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן, אין הצבור יכולים להחזיק בו (עג).

דמהר״י קולון סימן ע׳.

 

  • להחזיק בו – בניגוד לכלי כסף, אנו מניחים שהמביא ספר תורה לבית הכנסת אינו עושה זאת כתרומה, אלא כהשאלה, משום שיש מצווה שיהיה לכל אחד ספר תורה משלו. והרוצה לתרום את ספר התורה לציבור צריך לפרש זאת.

 

סעיף כא

האין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט, לתשמיש קדושה (עד). הגה: אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב (עה) דבר של מצוה, כגון בית הכנסת או ספר תורה (עו); ודוקא מהאתנן עצמה, אבל אם נתנו לה מעות באתננה מותר לקנות בהן דבר מצוה (עז); ולא מקרי זונה, אלא איסור ערוה (עח), אבל אלו הפנויות הקדשות (עט) שמקדישות דבר, מותר לקבל מהן (פ) (ר' ירוחם נכ"ג ח"א).

התשובת מהרי״ל בשם אגודה.

 

  • לתשמיש קדושה – כיוון שיש זלזול בנתינת חפצים משומשים לצורך מצווה, כאילו נותן למצוות רק מה שאין בו צורך יותר.
  • מחיר כלב – "אתנן זונה" הוא חפץ שקיבלה הזונה בעבור שירותיה (בתקופת התורה היה מדובר לעתים קרובות בבהמה). מחיר כלב הוא החפץ (או הבהמה) שהתקבל בסחר-חליפין תמורת כלב. בתורה כתוב (דברים כ"ג, יט): "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר", כלומר: אין להקדיש לקרבן בהמה שנתקבלה בדרכים אלה.
  • או ספר תורה – שלמדו חכמים שחפץ זה אסור לא לקרבן בלבד, אלא לכל דבר שבקדושה.
  • דבר מצווה – האיסור בתורה הוא להשתמש בתמורה עצמה לקרבן, ובדומה אסרו חכמים גם להשתמש בחפץ עצמו לדבר מצווה; ולא הרחיבו את האיסור גם לתמורת החפץ.
  • איסור ערווה – כגון אישה נשואה ששכבה עם גבר תמורת אתנן.
  • הפנויות הקדשות – נשים פנויות ששוכבות עם גבר תמורת אתנן.
  • מותר לקבל מהן – לא שחלילה המעשה אינו חמור, אולם האיסור להקדיש את המתנה נאמר רק באיסורי עריות, החמורים ביותר.

 

סעיף כב

ואדם שהוא רגיל בשום מצוה (פא), כגון גלילה, ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר, ואחר כך העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה; אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה ספוק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה (פב), ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר – איבד זכותו (פג); אבל אם כשנתנו לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן, ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה – חוזר למצותו (פד).

ומרדכי בפרק ג׳ דבבא בתרא.

 

  • רגיל בשום מצווה – בעבר התקיים נוהג שאחד מחברי הקהילה יכול לקנות זכות לקיים מצווה מסוימת. זכות זו אינה מוגבלת בזמן, ובעל המצווה משלם בכל פעם סכום קבוע כדי לזכות במצווה[20].
  • ולא חפץ בה – כלומר: אם גם בשעת אונסו או עוניו היה יכול לקיים מצווה זו על דרך הדחק, אולם בחר לוותר על כך.
  • איבד זכותו – כי במקרה זה אינו נחשב כאנוס, אלא כמוותר על זכותו.
  • חוזר למצוותו – מפני שהפסקת התשלום מחמת אונס אינה נחשבת כוויתור על המצווה, אלא כהשהייתה עד שהמצב ישתפר.

[1] סעיף ד' דן באפשרות המעשית יותר, של קניית בית כנסת אחר בדמי הראשון. ובהמשך יתבאר גם מתי אפשר להפקיע את קדושת כסף המכירה.

[2] על פי בית יוסף יורה דעה סימן ע"ר, ושו"ע שם סעיף א'. ועיין ט"ז שם.

[3] במפרשים הקשו מהכלל "הזמנה לאו מילתא היא" (ראה דברינו בהקדמה לסימן מ"ב, ועל סימן פ"ג סעיף ב), שעל פיו עולה שכסף זה כלל לא נקדש. ונראה לי שכוונת המחבר אינה שלכסף יש קדושה, אלא שכיוון שהוא מיועד למטרה מסוימת, יש לכבד רצון זה. ועיין ביאור הלכה כאן ד"ה "אין משנין".

[4] וכאמור, אין מדובר בקדושה של העצים והאבנים מחמת עצמם, אלא באיסור להשתמש בהם למטרה השונה מהמטרה המיועדת להם.

[5] ועיין ירושלמי שקלים פ"ה ה"ד (דף טו ע"א), מעשה בנדיב שהתפאר על מספר בתי הכנסת שבנה, וענה לו ר' הושעיה שהיה עדיף שיחזיק את הלומדים.

[6] אסיפת הישוב נקראת "אנשי העיר", אף שבית הכנסת שלהם נקרא "של כפרים".

[7] ובזה תורצה קושיית האחרונים המובאת בביאור הלכה ד"ה "ואו קבלו".

[8] בניגוד לספר תורה, שבו יתבאר בסעיף כ' שאם התורם לא אמר במפורש שזו תרומה גמורה, אנו מניחים שזו השאלה.  וראה שם בפירושנו את טעם הדבר.

[9] ראה למשל בשו"ע יו"ד סימן ק"ט.

[10] מקור הדברים הוא בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תרי"ז), וביאר שם את טעם הדבר: "דלא גרע ממתנה. שהרי הן יכולין לתת במתנה".

[11] ראה את המקורות שהבאנו למעלה בהערה 3.

[12] על פי הכלל שיש אומרים ויש אומרים – הלכה כדעה אחרונה. ועוד, שכך סתם המחבר ביורה דעה סימן ע"ר סעיף א'.

[13] נחלקו בכך הפוסקים, וכך הכריע כף החיים אות ק"א. וראה במשנ"ב ס"ק ס"ו.

[14] הגמרא מביאה טעם זה בניגוד לסובר שמכירה בלבד מפקיעה את הקדושה, ולא מתנה, משום שבמתנה אין דבר הניתן על מנת להפקיע את הקדושה. והמתיר סובר שההנאה המתקבלת שקולה למעות, וכן הלכה.

[15] על פי שער הציון אות סה, יעויין שם.

[16] המגן אברהם מסביר שמדובר כאן בהחלטה של טובי העיר במעמד אנשי העיר, כפי שראינו בסעיף ז'. אולם קשה, ששם מפורש שבמקרה כזה מותר לשנות את הייעוד "לכל מה שירצו", ולא רק לצדקה. ולשיטתו צריך לומר בסעיף ז' שלכתחילה אין לעשות כן אלא לדבר מצווה.

[17] וכל הציבור כשותפים, והתורם אינו יכול לאסור את חלק שותפו (ביאור הלכה ד"ה "אינו כלום"). כך משמע באורחות חיים, הלכות בית הכנסת אות כ"ה.

[18] המשנה ברורה וכף החיים כותבים שאם על אף האיסור אסר הבעלים שימוש על אחד מהקהל – האיסור חל . אך במקור בדברי האורחות חיים משמע יותר שאין האיסור חל.

[19] כפי שמפורש ביו"ד רכ"א, ז.

[20] כיום הדבר אינו קיים ברוב המקומות; וגם במקומות שבהם מוכרים את המצוות, נהוג על פי רוב שכל מצווה נמכרת בכל פעם בנפרד. לכן הדין בסעיף זה אינו שכיח כיום.

דילוג לתוכן