סימן קנ"א – דיני קדושת בית הכנסת, ובו י"ב סעיפים

סימן זה דן בקדושת בית הכנסת ובית המדרש.

בהקדמה לסימן כ"א ביארנו שיש להבחין בין שלושה סוגי חפצים בעולם המצוות. לסוג הראשון שייכים חפצים ששורה בהם קדושה מצד עצמם (כגון ספר תורה); החפצים מן הסוג השני נקראים ""תשמישי קדושה", והם משמשים את הסוג הראשון (כמעיל ספר התורה); ולסוג השלישי משתייכים חפצים שמקיימים בהם מצוות (כגון ציצית או לולב). ראינו שהסוג הראשון והשני נשארים קדושים גם כאשר אין מקיימים בהם עוד את המצווה, ואילו הסוג השלישי חייב בכבוד כל עוד מקיימים בו את המצווה, ואין צורך לכבדו כאשר הוא מסיים לשמש למצווה. בית כנסת, כיוון שמשמש לקיום מצוות, דומה לסוג השלישי[1]; אולם כיוון שמדובר במצווה של רבים, השוו חכמים את קדושתו לקדושת בית המקדש, והלכותיו חמורות יותר משאר חפצים של מצווה[2].

סעיף א

^אבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה (א), ואין אוכלים ושותים בהם, ולא מתקשטין בהם, ולא מטיילין בהם (ב), ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים (ג). ^בותלמידי חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק (ד). הגה: ויש אומרים דבבית המדרש אפילו שלא מדוחק שרי (ה) (ר"ן פ' בני העיר). ^גואין מחשבים בהם חשבונות, ^דאלא אם כן הם של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים (ו). ^הואין מספידים בהם, אלא אם כן יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר, שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו (ז). ואם צריך ליכנס בהם לצרכו, כגון לקרוא לאדם, יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמועה, ואחר כך יקראנו, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו (ח); ואם אינו יודע לא לקרות ולא לשנות, יאמר לאחד מהתינוקות: קרא לי פסוק שאתה קורא בו (ט), או ישהה מעט ואחר כך יצא, שהישיבה בהם מצוה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך' (י) . הגה: ושיעור הישיבה, כדי הלוך שני פתחים (יא) (לדעת היש מפרשים בסי' צ' סוף סעיף כ').

^אמגילה דף כ״ח.  ^ברמב״ם פרק י"א מהלכות תפילה, ממשמעות הגמרא שם.  ^גשם בגמרא.  ^דהרמב"ם שם.  ^השם בגמרא.

• ושיחה בטילה – שחוק והיתול הם קלות ראש מוגזמת, וטוב להימנע מהם גם מחוץ לבית הכנסת. שיחה בטילה היא שיחת חולין שאין בה איסור, ואף היא נאסרה בבית הכנסת, שמיועד לתפילה, ללימוד או לשיחה של מצווה.
• ולא מטיילין בהם – טיול בלשון חכמים היינו הליכה בטלה[3].
• מפני הגשמים – בכל אלו יש איסור מאחר שבתי הכנסת ובתי המדרש מיועדים לתפילה וללימוד, וכל שימוש אחר נחשב לביזוי המצווה[4].
• מדוחק – תלמידי החכמים יושבים כל היום בבית המדרש, והוא נעשה להם כמעין בית. לכן הותר להם לאכול בו אם אין להם מקום אחר לאכול. לדעת המחבר אין הבדל בין בית המדרש לבית הכנסת בדין זה.
• שרי – כלומר: מותר לתלמידי חכמים לאכול בבית המדרש גם אם אין זו שעת הדחק, ואילו בבית הכנסת מותר הדבר דווקא בעת הצורך, כי דווקא בית המדרש הוא כביתם של תלמידי החכמים. למעשה עדיף לאכול את הארוחות בחדר האוכל ולא בבית המדרש, כי קשה בזמן ארוחה שלא לסטות מהתנהגות ראויה לבית המדרש, ולהימנע משיחות חולין שאסורות בו. אבל מותר לכתחילה לשתות או "לנשנש" בזמן הלימוד, כי יציאה מבית המדרש לצורך זה תגרום לביטול תורה. ואף שהמחבר התיר רק בשעת הדחק, הרבה ספרדים נהגו להקל בכך כדברי הרמ"א, כי יציאה תגרום לביטול תורה, ולכן דומה הדבר לשעת הדחק[5]. ואסור לעשן בבתי כנסת ובבתי מדרש, שאין זה נקרא צורך, אלא להפך, הדבר מזיק לו ולאחרים[6].

לעניין אוכל בבית הכנסת יש לציין שבבתי כנסת שאין בהם מקום מיועד לכינוס לסעודות מצווה, התירו הפוסקים לקיים באולם התפילה עצמו סעודות מצווה, כמו סעודה שלישית או סעודת ברית מילה, כי כינוסים אלה הם לכבוד התורה, ואם נאסרם יימנע מהציבור לשמוע דברי תורה וחיזוק[7]. וצריך לעשות כל מאמץ כדי שבכל בית כנסת יהיה גם מקום המיועד לסעודות מצווה, כדי למנוע זילות בית הכנסת.

• ופדיון שבויים – הגמרא אסרה חישוב חשבונות בבית הכנסת, כחלק מהדברים שנאסרו משום קלות ראש. וביארו הראשונים שהאיסור הוא על חישוב כספים של חולין, אולם חשבון של מצווה אין בו קלות ראש, ולא נאסר בבית הכנסת.
• ובאים להספידו – כיוון שהספד זה אינו נחשב כדברי חולין, אלא יש בו כינוס שנועד לחיזוק הציבור, וקריאה ללכת בדרך התורה כפי שנהג אותו גדול.
• לצרכו – ובכך מראה שאינו מזלזל בבית הכנסת.
• קורא בו – "תינוקות" הם ילדים, ושמיעת פסוק מהם נחשבת כעיסוק קצר בתורה.
• אשרי יושבי ביתך – מפסוק זה למדנו שגם שהייה מועטת יש בה נתינת כבוד לבית הכנסת.
• שני פתחים – והוא זמן קצר של כמה שניות, שהרי די לכך בהיכר סמלי.

סעיף ב

^ויש אומרים שמה ששנינו בקדושת בתי מדרשות, רצה לומר של רבים דומיא דבית הכנסת, אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו אין לו קדושה כל כך (יב).

^והר"י בן חביב, ונימוקי יוסף.

• קדושה כל כך – שאף על פי שיש לו חדר בביתו שלומד בו באופן קבוע, אין בכוונתו לייעד מקום זה ללימוד בלבד, ולהפקיע מהחדר אפשרות לשימושים נוספים. ונוהגים למעשה כדעה זו[8].

סעיף ג

^זאין ישנים בבית הכנסת, אפילו שינת עראי (יג), אבל בבית המדרש מותר (יד).

^זנימוקי יוסף שם.

• שינת עראי – כיוון שאפילו בשנת ארעי יש זלזול בבית הכנסת.
• מותר – בשנת ארעי[9], משום שבית המדרש נקרא ביתם של הלומדים. אבל שנת קבע יש לישון בחדר השינה; ואם אין ללומד התורה מקום אחר לישון בו, אפילו שנת קבע מותרת בבית המדרש.

סעיף ד

^חלצורך בית הכנסת מותר לאכול ולישן בתוכו (טו). ומטעם זה ישינים בליל יום הכפורים בבית הכנסת (טז). ואפילו לצורך מצוה אחרת, כגון כשנקבצים לעבר השנה בבית הכנסת (יז), מותר לאכול שם.

^חהגהות מימוני פרק י"א מהלכות תפילה, מירושלמי פרק קמא דפסחים.

• ולישן בתוכו – לכן כשנכנס לבית הכנסת לצורך המבנה עצמו, כגון אם נכנס לנקותו או לעשות בו תיקונים, יכול לאכול בו, וכן יכול להיכנס בלי לימוד ושהייה.
• בבית הכנסת – כתבו הראשונים שביום הכיפורים נהגו להשאיר נרות דולקים בבית הכנסת, ודאגו להישאר לישון בו כדי למנוע חשש שריפה.
• לעַבּר השנה בבית הכנסת – מצווה זו אינה שייכת כיום, מפני שהלוח נקבע על פי החשבון[10].

סעיף ה

^טהיו לבית הכנסת שני פתחים, לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני לקצר דרכו (יח); ואם היה הדרך עובר קודם שנבנה בית הכנסת, מותר (יט). וכן אם לא נכנס בו תחלה כדי לקצר דרכו, מותר לעשותו דרך (כ). וכשנכנס בו להתפלל, מותר למי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחר (כא).

^טמגילה כ"ט ע"א, וברכות ס״ב ע"ב.

• לקצר דרכו – כיוון שאסור להיכנס סתם לבית הכנסת, כפי שראינו בסעיף א'. ונשנה דין זה כאן בגלל ההמשך, המבהיר שבתנאים מסוימים הדבר מותר.
• מותר – כיוון שבניית בית הכנסת אינה באה לשלול זכויות שהיו לעוברי אורח קודם בנייתו. מכאן נלמד שאף שמצוות בית הכנסת גדולה מאוד, צריך להיזהר שהמצווה לא תפגע בשכנים. יש להקפיד למשל שלא להרעיש בשעות מאוחרות, ואפילו בשמחה ובריקודים של מצווה.
• מותר לעשותו דרך – מפני שהאיסור להשתמש בבית הכנסת כקיצור דרך הוא כשמכוון לכך מראש, אבל אם נכנס לבית הכנסת למטרה מותרת, יכול לצאת בצד השני המקצר את דרכו.
• לצאת בפתח אחר – לאחר התפילה מותר לצאת בפתח השני, ואף אם כיוון לכך מתחילה כשנכנס להתפלל[11].

סעיף ו

^ימותר ליכנס בבית הכנסת במקלו ובתרמילו ובאפונדתו (פירוש: מיני כיסים. תרגום 'ובילקוט' (שמו"א י"ז) – ובתרמיליה) (כב). ^כויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך (כג) או בראש מגולה (כה).

^יוכן משמע בברכות ס"ג ע"א.  ^כארחות חיים בשם מהר"ם.

• ובתרמילו ­– כי בית הכנסת הוא חלק מחיי היהודי, ואם יוצא לדרך עם מקל או תיק, יכול להיכנס עמם כדרכו.
• בסכין ארוך – מאחר שהסכין מזכיר שחיטה, שמקצרת ימים, ואילו בית הכנסת הוא מקום תפילה, ובו מבקשים להאריך ימים. בימינו מותר למתפללים בארץ להיכנס עם נשק, כי יש חובה להגן על המתפללים מכל פיגוע אפשרי.
• בראש מגולה – אפילו אם אין הוא מתפלל כעת, וזאת מפאת הכבוד למקום הקדוש. מלשון המחבר משמע שאין חובה לכסות את הראש מחוץ לבית הכנסת, אלא ממידת חסידות. ועיין דברינו בזה בסימן ב' סעיף ו.

סעיף ז

^ליכול לרוק בו, ובלבד שישפשפנו ברגליו או שיהיה שם גמי שאם ירוק לתוכו לא יהא נראה (כה).

^לשם בגמרא ברכות, ושם בירושלמי.

• לא יהא נראה – בזמנם נהגו לרוק על הרצפה אם היה צורך; וכשם שמותר להיכנס במקל ובתרמיל, כך מותר גם לרוק, כדי שאדם הזקוק לכך לא יימנע מלהיכנס לבית הכנסת. וכיום, שגם בבתים אין יורקים על הרצפה, אין לרוק בבית הכנסת אלא בתוך ממחטה.

סעיף ח

^מטיט שעל רגליו, ראוי לקנחו קודם שיכנס להתפלל (כו). וראוי שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך (כז).

^ממהר״י בן חביב.

• קודם שיכנס להתפלל – משום כבוד בית הכנסת.
• שום לכלוך – הלכה זו אינה מהגמרא, אלא מדברי מהר"י בן חביב, ואלו דבריו המלאים: "וראוי שלא יהא עליו ועל בגדיו שום לכלוך, קל וחומר משנכנס לפני מלך בשר ודם". ונקט במילה "ראוי" כי אין בכך חיוב, וגם אין כאן קל וחומר גמור, כי הכניסה לפני מלך בשר ודם היא אירוע חד פעמי של יציאה משגרת החיים, ואילו אנו בניו של ה' יתברך, ונכנסים אליו שלוש פעמים ביום, והוא מקבל אותנו כפי שאנו. לכן הלשון היא רק "ראוי", וכדי שמי שמתקשה להיכנס לבית הכנסת בבגדים נקיים לא יימנע מלהיכנס, וחומרתו לא תבוא לידי קולא.

סעיף ט

^ננוהגים בהם כבוד, לכבדן ולרבצן (פירוש: כיבוד – נקוי הבית. ריבוץ – זריקת המים על פני הקרקע). ^סונוהגים להדליק בהם נרות, לכבדן (כח).

^נמגילה כ״ח ע"ב.  ^סטור.

• לכבדן – כל זה משום שיש להתייחס לבית הכנסת כמעין בית ה'. וראוי למנות אחראי על הניקיון בבית הכנסת.

סעיף י

^עאפילו לאחר שחרבו, עדיין הן בקדושתן (כט); וכשם שנוהגים בהם כבוד בישובן, כך נוהגים בחרבנם, חוץ מכבוד ורבוץ (ל). ואם עלו בהם עשבים – תולשים אותם, ומניחים אותם במקומן, משום עגמת נפש, כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותם (לא).

^עמגילה כ״ח ע"ב.

• בקדושתן – אף על פי שבית כנסת נחשב כתשמיש מצווה, ותשמישי מצווה קדושתם פוקעת כשאינם משמשים עוד למצווה, כאן הדין שונה. ושני טעמים נאמרו לשינוי זה: א. על אף שכעת אין מתפללים בהם, מכל מקום מצפים לבנייתם מחדש, והם עדיין תשמישי מצווה[12]. ב. בית הכנסת נקרא "מקדש מעט"[13], וכמו בית המקדש, גם בחורבנו נשאר המקום בקדושתו.
• מכבוד ורבוץ – טאטוא ושטיפה, שהן פעולות אחזקה שנועדו רק לבית כנסת שמתפללים בו.
• וישתלו לבנותם – מכאן שאין להתייאש כלל, וגם מקום שחרב יש להאמין שיבוא הזמן וייבנה מחדש.

סעיף יא

^פאם בשעת בנין בית הכנסת התנו עליו להשתמש בו (לב), מותר להשתמש בו בחרבנו (לג); אבל ביישובו, לא מהני תנאי (לד). ואפילו בחרבנו, לתשמיש מגונה, כגון: זריעה, וחשבונות של רבים (לה), לא מהני תנאה (לו). במה דברים אמורים, בבתי כנסיות שבחוצה לארץ (לז), אבל בבתי כנסיות שבארץ ישראל לא מהני שום תנאי (לח).

^פמגילה כ״ח ע"ב.

• להשתמש בו – לצרכים נוספים, כגון להתכנס שם לאסיפות חולין.
• בחרבנו – התנאי שעשו להשתמש בבית כנסת הוא חסר משמעות כל עוד בית הכנסת עומד, הואיל ומקום שמיועד לתפילה אין לאפשר לעשות בו שימושים נוספים[14]. התנאי מועיל רק שאם בעתיד לא יצטרכו עוד למקום זה לתפילה, יוכלו להשתמש בו לשימושים אחרים.
• לא מהני תנאי – משום שכפי שביארנו, יש לנהוג בבית כנסת כהלכות תשמיש מצווה. ולפיכך אין זה נכון להשתמש בבית הכנסת להרצאות, אם אינן ממש עניין של לימוד תורה. וכן אין זה נכון – אף במקומות קטנים – לייחד אותו חדר הן לתפילה והן לשאר עיסוקים. ואם אין בררה וכך עשו, אזי אין למקום זה דין בית כנסת, אלא של מקום שבו גם מתפללים; ואין במקום זה את קיום המצווה להתפלל בבית הכנסת דווקא.
• וחשבונות של רבים – שאינם של מצווה. כגון אנשים המחשבים את ההתחייבויות שביניהם, והדבר מלווה לעיתים קרובות בהתנצחות קולנית וכיוצא בכך. אולם אין מדובר כאן בחשבונות של צורכי רבים, שהם מותרים גם בבית הכנסת בבניינו, כשאר צורכי מצווה, כפי שראינו בסעיף א'.
• לא מהני תנאה – משום כבוד המקום. ולא מועיל התנאי אלא לדברים כאכילה וכשתייה, וכן להגנה מפני החמה והגשמים, שימושים שנאסרו בבית כנסת פעיל.
• שבחוצה לארץ – מפני שהם זמניים במהותם[15].
• שום תנאי – משום שארץ ישראל היא מקום הקבוע ליהודים, וגם אם בית הכנסת חרב כעת, בע"ה עוד ייבנה מחדש, ולכן הוא עדיין נחשב כתשמיש מצווה. אמנם גם בבית כנסת בארץ אפשר להפקיע את קדושתו, כפי שיתבאר בסימנים הבאים, אולם היא אינה פוקעת מאליה בחורבנו.

סעיף יב

^ציש ליזהר מלהשתמש בעליה שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם. ושאר תשמישים, יש להסתפק אם מותר להשתמש שם (לט). הגה: וכל זה דוקא בבית הכנסת קבוע, שנבנה מתחלה לכך, אבל בית שיחדו לאחר שנבנה לבית הכנסת, מותר לשכב עליו (מ) (פסקי מהר"י ווייל).

^צמרדכי פרק קמא דשבת, ומהרי״ק בסימן קס״א.

• להשתמש שם – למדנו בסימן ק"נ שיש לקבוע את בית הכנסת במקום הגבוה ביותר; ובדברי הרמ"א בסעיף ב' שם התבאר שאם הדבר לא התאפשר, ויש עלייה מעל בית הכנסת, צריך שהשימוש בה יהיה של כבוד.
• מותר לשכב עליו – היות שייחוד מקום מסוים לתפילה אין בו כדי לשלול זכויות שקדמו לכך[16]. לכן כשקובעים בית כנסת בבניין קומות שכבר משמש דיירים, אין מגבלה על השימוש בדירה שמעל בית הכנסת. ונכון לעשות כל מאמץ שבית הכנסת יהיה מבנה לעצמו.

[1] על פי חידושי הרמב"ן למגילה כה ע"ב.

[2] כלומר: בית הכנסת הוא חפץ של מצווה, ונחשב כתשמיש קדושה מדרבנן. על פי הר"ן על הרי"ף מגילה דף ח ע"א.

[3] השווה לסוכה דף כח ע"ב; רמב"ם הלכות שבת כ"ד, יג. וראה דברינו בהלכות יום-טוב, סי' תקי"ח סעיף א' ס"ק ד.

[4] עיין שבת כב ע"א, שם יש איסור מהתורה לבזות חפצי מצווה.

[5] כף החיים אות י"ג.

[6] כף החיים אות י'.

[7] ואפשר ללמוד היתר זה מסוף סעיף ד', שבו הותר לקיים בבית  הכנסת סעודה כשמתכנסים לעבר השנה.

[8] שכיח שהמחבר כותב בשם "יש אומרים" בלי להביא דעה חולקת, כדי לציין דברים שנאמרו על ידי אחד הפוסקים, אף שהלכה כמותם. לכן אפשר לסמוך על שיטה זו.

[9] משנה ברורה כאן. וראה בשער הציון, שלמד זאת הש"ך מדברי המחבר ביו"ד סימן רמ"ו סעיף טז, ששם כתב המחבר: "אין ישנים בבית המדרש".

[10] ועיין דברינו בס"ק ה.

[11] ובזה מתורצת קושיית המ"א ס"ק ז', שהתקשה מה החידוש בתפילה אם דבר זה הותר כבר ברישא.

[12] כך פירש הרמב"ן (מובא בהערה 1). ורמז לכך בסוף הסעיף.

[13] בית יוסף כאן בשם המרדכי, על פי מגילה דף כט ע"א.

[14] ואף שנראה בסימן קנ"ד שאפשר להתנות ולמנוע חלות קדושה על תשמישי קדושה, דין בית הכנסת שונה, כי יש חובה לבנות בית כנסת, ומתפללים בו עצמו. מה שאין כן בתשמישי קדושה, שאין להם חשיבות עצמית, אלא שמשרתים את הקודש, ולכן אפשר למנוע את חלות הקדושה עליהם (על פי ערוך השולחן סעיף יד, וביאור הלכה ד"ה "לא מהני תנאי"). ועיין כף החיים אות מ"ו על פי מג"א ס"ק י"ד, שמקל קצת יותר. והמעיין יראה שלמעשה אין הבדל גדול בין השיטות, שאמנם כף החיים כותב שרק קלות ראש אסורה, ולא שאר הדברים שנאסרו, אבל הוא מכליל בתוך "קלות ראש" גם את איסורי אכילה ושתייה והגנה מפני הגשם והחום. לכן כאמור ההבדל בין השיטות דק מאוד.

[15] וכלשון התוספות על הגמרא שם (מגילה דף כח ע"ב ד"ה "בתי כנסיות של בבל"): "שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן".

[16] בדומה לדרך, שדינה התבאר בסעיף ה'. וראה דברנו בס"ק י"ט.