סימן קס"ז – הלכות בציעת הפת, ובו כ' סעיפים

בסימן זה אנו לומדים על ברכת "המוציא לחם מן הארץ", הברכה הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מ"ברכות הנהנים", הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת  (ברכות לה ע"א) שהעולם כולו שייך לבורא יתברך, ואין לנו ליהנות מהעולם בלי להכיר באדנותו, שממנו כל ההנאות שבעולם. על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. על ידי הברכה גם האוכל, שהוא צורך אנושי גופני מובהק, נכלל בעבודת השם.

סעיף א

^אבוצע (א) בפת, במקום שנאפה היטב (ב). הגה: ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת, ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון (ג) (הגהות מיימוני פ"ז מהלכות ברכות), ^בויחתוך פרוסת הבציעה (ד). וצריך לחתוך מעט, ^גשאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוס. ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך, ואחר שסיים הברכה יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם (ה). ולא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן (ו). הגה: ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלימות (ז) (תוס' ומרדכי פ' כיצד מברכין). ומכל מקום אם שכח וחתך כמו בחול, אינו מזיק (ח) (מרדכי עירובין פרק חלון). ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה, היינו דוקא בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת (ט) או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו (י). (ועיין לקמן סימן רע"ד) (יא).

^אסנהדרין ק״ב ע"א.  ^בברכות ל״ט ע"ב.  ^גהרא״ש [ברכות שם] ממשנה א' פרק ג' דטבול יום.  ^דתוספות והרא״ש והמרדכי שם.  ^הרמב״ם בפרק ז' מהלכות ברכות. ^וטור ממשמעות גמרא דשבת קי״ז ע"ב. 

• בוצע – כלומר: חותך.
• שנאפה היטב – זהו המקום טוב ביותר בפת, לכן מייחד חלק זה לברכה.
• העליון והתחתון – דברים אלו אינם חולקים על דברי המחבר, אלא מפרטים היכן מקום זה בלחמים שהיו בזמנו. וכיום, הלחמים הקנויים הם בדרך כלל אפויים יפה בכל הצדדים, לכן הלכה זו כמעט אינה למעשה.
• ויחתוך פרוסת הבציעה – כלומר: לפני הברכה חותך קצת במקום הבציעה, כפי שמסביר והולך.
• בעוד שהפת שלם – הסבר דברי המחבר: מצד אחד יש לחתוך את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם היא כעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בלחמים שלהם, שהיו קשים, והיה לוקח זמן לחותכם), ובנוסף, יש בחיתוך מראש להראות שהוא בחר את בקפידה את מקום החיתוך, ויש בכך כדי לכבד את הברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה, ולא על פת חתוכה[1]. ועל מנת לקיים את שתי הדרישות, פוסק המחבר לבצוע קצת, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו, אולם לא יפריד את הפרוסה מהלחם.
• כרעבתן – וכך מתנהג בדרך האמצע, בין צרות עין לרעבתנות. וידועים דברי הרמב"ם[2] שבכל המידות יש להתנהג בדרך האמצע[3], שדרך האמצע היא דרך הטוב והישר.
• שלימות – לגמרי, כי בשבת יש חובה לבצוע על שתי כיכרות לחם, ולכן גם זמן הבציעה אינו נחשב הפסק.
• אינו מזיק – כיוון שלא הפריד את הלחם לגמרי, ועדיין יש לפניו לחם הנחשב שלם.
• בשבת – בה יש מצווה לאכול, לכן אינו נראה כרעבתן.
• מה שצריך לו – ואף שאפשר לחתוך חתיכות נוספות למסובים, יש נתינת כבוד למסובים אם הם מקבלים מהפרוסה עליה נאמרה הברכה.
• סימן רע"ד – סעיף ב', שם כתב המחבר: "מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה". ולשון "מצווה" שם פירושה מנהג טוב.

סעיף ב

^זיברך: 'המוציא לחם מן הארץ' (יב). הגה: ואם רבים מסובים (יג), יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן, והמברך יכוין לאמן שאומרים (יד) (או"ז) . ^חיתן ריוח בין 'לחם' ובין 'מִן'.

^זברכות ל"ח ע"א.  ^חטור מהירושלמי שם.

• מן הארץ – נוסח הברכה מבוסס על פסוק במזמור "ברכי נפשי" (תהלים ק"ד, יד): "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".אף שהלחם אינו יוצא ישירות מהארץ, אלא הוא תוצאה מפעולת האדם, בברכה זו אנו מכירים שכל השלבים בעשיית הלחם מתאפשרים רק בזכות חסדו הגדול של הקב"ה[4].
• רבים מסובים – ואז עדיף שאחד יברך ויוציא את הרבים, שלמדו מהפסוק "ברוב עם הדרת מלך" שיש ערך נוסף למצווה שנעשית יחד על ידי רבים.
• יכוון לאמן שאומרים – ולא יתחיל לבצוע את הלחם עד שיכלה אמן מפיהם, כיוון שבברכה בה מוציאים אחרים ידי חובה עניית האמן נחשבת כחלק מהברכה[5].

סעיף ג

^טאין לברך קודם שיתפוס הלחם (טו).

^טרוקח.

• קודם שיתפוס הלחם – משום שיש לברך מיד לפני שנהנה ("עובר לעשייתם"),. ואם לא תפס – יצא, ואינו חוזר ומברך.

סעיף ד

(טז) ^ייתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה, שיש בהן עשר אצבעות כנגד עשר מצוות התלויות בפת (יז); ולכך יש עשר תיבות בברכת המוציא, ועשר תיבות בפסוק 'מצמיח חציר לבהמה' (יח), ועשר תיבות בפסוק 'עיני כל אליך ישברו' (יט), ועשר תיבות בפסוק 'ארץ חטה ושעורה' (כ), ועשר תיבות בפסוק 'ויתן לך' (כא).

^יטור וכל בו, והרוקח בשם הירושלמי פרק קמוא דחלה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה כולו הוא מלשון הטור, שדרכו להביא טעמי מצוות ומנהגים, ואף טעמי נוסחי התפילה. בדרך כלל המחבר לא מעתיק אותם, כי מטרת סיפרו היא להביא את ההלכה בלבד. המחבר שינה כאן מנהגו ללמדנו על חשיבות הכוונה בברכת הפת.
• התלויות בפת – מצוות אלו הן משלב גידול החיטה ועד הכנת הפת עצמו. הן נחלקות לאיסורים שיש להימנע מהם בזמן ההכנה, ולמצוות הקשורות בהכנת הפת שיש לקיים. ואלו הן האיסורים: 1. לא לחרוש בשור ובחמור יחדיו. 2 . לא לזרוע את החיטה כלאים. לא לחסום את השור בשעת הדיש. ואלו המצוות החיוביות: 4. לקט (השארת גרעינים החיטה שנופלים לעניים).  5. שכחה (השארת העומרים שנשכחו לעניים).  6. פאה (השארה לעיניים את קצה השדה).  7. תרומה (נתינה לכהן. כיום כלשהו).  8. מעשר ראשון (נתינת עשירית ללוי).  9. מעשר שני (עשירית שצריך לעלות לירושלים לאוכלם שם), ובשנים אחרות מעשר עני (נתינת הנ"ל לעניים). 10. הפרשת חלה לכהן.
• מצמיח חציר לבהמה – הפסוק השלם (תהילים ק"ד יד): "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם, לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ". לפי פסוק זה נקבעה לשון הברכה, והוא מביע שכל הטבע בהשגחתו של ה'.
• ישברו – הפסוק השלם (תהילים קמ"ה, טו): "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ". פסוק זה מביע את האמונה בהשגחה פרטית.
• ארץ חיטה ושעורה – הפסוק בשלמותו (דברים ח', ח): "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" העוסק בשבח ארץ ישראל.
• ויתן לך – הפסוק השלם (בראשית כ"ז, כח): "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ". זהו הפסוק הפותח את ברכת יצחק אבינו לבנו יעקב, והוא מקשר אותנו עם האבות.

לסיכום: בהנחת הידיים על הלחם יש להשתדל לכוון שההנאה מהסעודה לא תהיה מנותקת מהמצוות, ואנו מודים לה' על השגחתו על הטבע ועל ההשגחה הפרטית. ואנו אף זוכרים את ארץ ישראל ואת האבות הקדושים.

סעיף ה

^כלא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירוש: כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה (כב). ואם היא נקייה, או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו (כג), ^לאו נתכוין לאכול פת חריבה (כד) – אינו צריך להמתין (כה). הגה: ומכל מקום מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: 'על כל קרבנך תקריב מלח' (ב"י בשם שבלי הלקט). והוא מגן מן הפורעניות (כו) (תוס' והגהות אשרי פרק כיצד מברכין). (ועיין לקמן סוף סימן ק"ע).

^כברכות מ׳ ע"א.  ^לרמב״ם בפרק ז' מהלכות ברכות.

• פרסת הבציעה – משום כבוד הברכה, היא צריכה להיאמר על פרוסה טעימה, ולא על פת תפלה.
• כעין שלנו – כלומר: הלחם טעים גם בלי תוספת.
• פת חריבה – כלומר: בכוונתו לאכול את הלחם ללא תוספת. ואז אין פחיתות כבוד בכך שהברכה נאמרת על הלחם ללא תוספות.
• להמתין – ובמקרים אלו מותר לכתחילה להימנע מתוספת אלו[6].
• מגן מן הפורענות – לפי הרמ"א יש טעם נוסף להבאת מלח לשולחן, והוא כעין הציווי למלוח את הקורבנות. המלח הוא דבר שלא מתקלקל, אלא להיפך, תכונתו היא לשמור על מאכלים שלא יתקלקלו. ויש בכך להזכיר את הנצח, בדומה לברית עם ישראל עם הקב"ה, שהיא ברית נצחית[7]. ובנוסף הבאת המלח, הדומה לקורבן, מזכירה לנו את ייעודנו להעלות את העולם החומרי לעבודת השם.

סעיף ו

יאכל מיד, ולא ישיח בין ברכה לאכילה. ואם שח, צריך לחזור ולברך (כז), אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו (כח), כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר 'הביאו מלח' או ליפתן (כט), 'תנו לפלוני לאכול' (ל), 'תנו מאכל לבהמה' (לא) וכיוצא באלו, אינו צריך לברך. הגה: ומכל מקום לכתחילה לא יפסיק כלל (לב) (כל בו). והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע (לג), אבל אחר כך לא הוי שיחה הפסק, אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע (לד) (רוקח), כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבב המצוה (לה) (אור זרוע).

^מברכות מ׳ ע"א.

• לחזור ולברך – אם שח בין ברכת "המוציא" לאכילה, הדבר מנתק בין הברכה לאכילה, וכך הברכה לבטלה, וצריך לחזור ולברך.
• דברים שמברכים עליו – כלומר: דברים שקשורים לארוחה, אף אם אינם קשורים ישירות לאכילת הפת. כגון בקשה להביא צלחת.
• מלח או ליפתן – בקשה זו היא מעין הברכה, שצריך את המלח ללפת את הפת, כפי שראינו בסעיף הקודם.
• תנו לפלוני לאכול – זו בקשה שהיא מעניין הסעודה, ואינה קשורה לברכה.
• לבהמה – בקשה זו היא מעין הסעודה משום ש"אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו" (ברכות דף מ ע"א).
• לא יפסיק כלל – גם לא מעניין הסעודה. אלא ידאג לכל הנצרך לפני הברכה.
• קודם שאכל הבוצע – כלומר: כאשר יש כמה מסובין וכולם יוצאים על ידי הברכה של בעל הבית, אינו צריך לחזור אם דיבר לאחר שהמברך אכל, אף אם הוא עצמו עדיין לא אכל.
• באכילת הבוצע – לכן לברכה יש על מה לחול. המחבר חולק על דברים אלו, ולשיטתו אם אחד המסובים דיבר קודם שאכל – עליו לחזור ולברך. וכך נוהגים הספרדים[8].
• לחבב המצווה – כלומר: לשיטה זו ברגע שהבוצע אוכל, יצאו כולם ידי חובת הברכה. כמובן שהם צריכים לאכול, אך אם דיברו לפני שאכלו אין בכך הפסק.

סעיף ז

^נראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה, ויעקב היה מברך 'המוציא' ונתכוין להוציא השומעים, ואחר כך ניגב ראובן ידיו ובירך 'על נטילת ידים', לא הוי הפסק ויוצא בברכת יעקב (לו), ואינו צריך לחזור ולברך ברכת 'המוציא' (לז).

^נספר ארחות חיים.

• ויוצא בברכת יעקב – כלומר: ראובן יוצא בברכת "המוציא" של יעקב אף שבין הברכה לאכילה בירך "על נטילת ידיים".
• ברכת 'המוציא' – כיוון שברכת על נטילת ידיים לא נחשבת הפסק, כי היא צורך הסעודה.

סעיף ח

^סשכח ואכל ולא בירך 'המוציא', אם נזכר בתוך הסעודה – מברך (לח), ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו – אינו מברך (לט).

^סבךכות נ״א ע"א.

• מברך – שהלא ממשיך לאכול, ואינו יכול לאכול בלי ברכה.
• אינו מברך – פשוט שלא יברך בלי לאכול. והחידוש הוא שלא מחייבים אותו לאכול כדי להשלים את הברכה שלא אמר, משום שלברכות הנהנין אין תשלומים לאחר שאכל. וברכה אחרונה יברך כרגיל.

סעיף ט

^עאם הוא מסופק אם בירך 'המוציא' אם לאו, אינו חוזר ומברך (מ).

^עטור וסמ״ג, ורמב"ם בפרק ד' מהלכות ברכות לפי נוסחאות שלנו.

• אינו חוזר ומברך – שהלא "ספק ברכות להקל". אלא אוכל ואינו מברך. שלא אסרו חכמים את האכילה למי שאינו יכול לברך משום הספק[9]. וכמובן יכול להרהר בלבו שמודה לה'.

סעיף י

^פאם במקום ברכת המוציא בירך 'שהכל נהיה בדברו', או שאמר: 'בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא' (מא), יצא (מב).

^פברכות מ׳.

• מאריה דהאי פיתא – זהו תרגום ברכת "המוציא" בארמית. ונזכרים בו הדברים המעכבים את הברכה, והם "שם ומלכות". "שם" – שמזכיר את שם ה', אפילו בשפה אחרת (כאן "רחמנא"). ו"מלכות", שה' הוא מלך (כאן "מלכא"). ויצא בדיעבד בכל שפה אם הזכיר שם ומלכות.
• יצא – אף שלא ברך כתקנת חכמים, כי העיקר להכיר שהכל מאת ה', והנוסח אינו מעכב בדיעבד.

סעיף יא

(מג) ^צאם היו שנים או רבים, אחד מברך לכולם (מד). ודוקא הסיבו (מה), שהוא דרך קבע הגה: או בעל הבית עם בני ביתו, דהוי כהסיבו (טור), אבל אם היו יושבים בלא הסיבה, כיון שאינם נקבעים יחד, כל אחד מברך לעצמו (מו). ואם אמרו: 'נאכל כאן' או 'במקום פלוני', כיון שהכינו מקום לאכילתן, הוי קבע ואפילו בלא הסיבה (מז). ^קוהאידנא, שאין אנו רגילים בהסיבה, ישיבה דידן (מח) בשלחן אחד או בלא שלחן במפה אחת, הוי קביעות (מט); ואפילו לבני חבורה (נ) כהסיבה דידהו דמי (נא). ולדידן, אפילו קבעו מקום לאכילתן, או ^רבעל הבית עם בני ביתו, לא מהני אלא אם כן ישבו בשלחן אחד או במפה אחת (נב).

^צברכות מ״ב.  ^קתוספות שם והרא״ש ורבנו יונה והרא״ה.  ^רבית יוסף ולדעת הטור בסימן קע״ד.

• הקדמה לסעיף – שלושת הסעיפים הבאים עוסקים בדין אחד המברך לכולם. מהפסוק במשלי "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" למדו חכמים שמצווה הנעשית על ידי רבים ערכה גדול יותר ממצווה שנעשית על ידי יחיד[10]. וטעם הדבר: כשם שיש כבוד לאדם בכך שרבים מתאספים סביבו, כך יש נתינת כבוד להקב"ה כשחבורה מתקבצת יחד לקיים את מצוותיו. לכן כשקבוצה מתכנסת לאכול יחד, יש עדיפות שאחד יברך לכולם. ואין כאן חיוב, אלא זו ההנהגה ראויה. למעשה היום לא נוהגים בהידור זה בימים רגילים, אולי משום שקשה להתרכז ולכוון לצאת ידי חובה בברכה של אחר, מעדיפים שכל אחד יאמר את הברכה. ואשרי מי שבכל זאת מקיימים הידור זה.
• אחד מברך לכולם – הנוסח "שנים או רבים" כדי להדגיש שזהו הדין אפילו בשניים. בניגוד לברכת המזון, בה יכול יחיד להוציא את הרבים רק אם יש שלושה לפחות[11].
• הסיבו – בזמנם רק ישיבה נוחה על כעין מיטות נחשבה לקביעת סעודה. אולם לא כיום, במבואר בהמשך הסעיף.
• מברך לעצמו – כיוון שלכתחילה אחד מברך עבור הרבים דווקא כשמתכנסים לאכול יחד, ויש כאן קבוצה לצורך זה.
• בלא הסיבה – כלומר: לקביעת קבוצה האוכלת יחד יש צורך או בהסבה, שהיא מעשה המעיד על קביעות; או באמירה מפורשת שהקבוצה אוכלת יחד.
• ישיבה דידן – ישיבה שלנו. הדרך בה אנו יושבים על כיסאות.
• הוי קביעות – כלומר: ההתאספות סביב לאותו שולחן מהווה סימן שאוכלים יחד.
• לבני חבורה – כלומר: הישיבה סביב השולחן מהווה קביעות לא רק עבור בני הבית, אלא עבור כל קבוצה שמתאספת לאכול יחד, כמו עובדים בהפסקת אוכל.
• כהסיבה דידהו דמי – תרגום: נחשבת כהסבה שלהם.
• או במפה אחת – כלומר: אמנם ראינו שקביעת מקום באמירה יכולה להיות במקום הסבה, אולם היא אינה יכולה להיות במקום ישיבה. ואם אוכלים בלא ישיבה יחד סביב שולחן (כנהוג למשל ב"קבלת הפנים" לפני החתונה), הדבר אינו נחשב כקביעות סעודה.

סעיף יב

^שאם היו רוכבים ואמרו 'נאכל', אף על פי שכל אחד אוכל מככרו, שלא ירדו מהבהמות, מצטרפין, כיון שעמדו במקום אחד; אבל אם היו אוכלים והולכים, לא. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אף על פי שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום, ואוכלים מפוזרים, אינם מצטרפין (נג).

^שרבנו יונה שם.

• אינם מצטרפין – סעיף זה מבוסס על העיקרון אותו ראינו בסעיף הקודם, שאחד יכול לברך עבור הרבים רק כשקובעים לאכול יחד. ועצירה בדרך דומה לישיבה סביב שולחן אחד. והוא הדין במטיילים, אחד יכול לברך לכולם רק אם מתאספים לאכול יחד.

סעיף יג

^תהיכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו, אם כיוון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת, יצאו (נד).

^תרוקח.

• יצאו – כלומר: אמנם ראינו שאחד מברך לאחרים רק אם קבעו מקום לסעודה. אולם תנאי זה הוא רק לכתחילה. ובדיעבד, יצאו הרבים בברכת היחיד גם אם לא קבעו מקום לסעוד יחד. אך זה בתנאי שהמברך מכוון להוציא את השאר, והרבים מכוונים לצאת ידי חובה.

סעיף יד

^אאם המסובים רבים, גדול שבכולם בוצע (נה). הגה: ואם הם שוים ואחד מהן כהן, מצוה להקדימו (נו); ואם הכהן עם הארץ, תלמיד חכם קודם לו; ואם הכהן גם כן תלמיד חכם, אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר (נז). ועיין לקמן סי' ר"א (מרדכי פ' בני העיר). ^בואם יש עמהם בעל הבית, הוא בוצע ואפילו אם האורח גדול (נח). הגה: והמברך יאמר תחלה: 'ברשות מורי ורבותי' (או"ז וב"י בשם שבולי לקט).

^ארמב״ם בפרק ז' מהלכות ברכות, ותוספות שם בברכות מ״ו ע"א.  ^בשם בגמרא.

• גדול שבכולם בוצע – הוא הגדול בתורה, ויש בכך לתת כבוד לתורה. בהמשך הסעיף מבואר שאם יש שם בעל בית, הוא קודם.
• מצווה להקדימו – שהכהן ראשון לכל דבר שבקדושה[12]. אולם בניגוד לעלייה לתורה, בברכות תלמיד חכם קודם לכהן.
• אין חיוב בדבר – כי לשני תלמיד החכמים יש מעלה: האחד גדולתו בתורה, והשני שהוא כהן. לכן טוב להקדים את הכהן, אבל אין בכך חיוב. לעיתים, מטעמים חינוכיים או אחרים, טוב להקדים אדם צעיר, כדי לעודד אותו לקיום מצוות. והעיקר שהכוונה תהיה לשם שמים.
• אם האורח גדול – כי הוא בעל הסעודה, וחזקה שיחלק את הפת בעין יפה.

סעיף טו

^גאין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע (נט). הגה: אבל מותר לתת לכל אחד חלקו קודם שאוכל הוא, והם ימתינו עד שיאכל הוא (ס) (תוספת ומרדכי פרק ג' שאכלו). ^דואם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם (סא); ^הואם הוא שבת, צריך שיהא לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע, ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע (סב).

^גברכות מ"ז ע"א. ^דירושלמי ברכות פ"ו ה"א, וכן כתבו התוספות שם דף מ״ז, והר״ר יונה, והרא״ש. ^ההרא"ש שם.

• עד שיטעום הבוצע – משום דרך ארץ. אין למסובים לחטוף ולאכול לפני שהמברך יאכל. ואם הבוצע מחלק לפני שאוכל בעצמו, ימתינו עד שהבוצע יאכל.
• עד שיאכל הוא – גם לדעת המחבר אין בכך איסור. אבל עצה טובה לא לנהוג כך, אלא שהמברך יאכל לפני שמחלק, כדי לא להכשיל את המקבלים, שיחשבו שהם יכולים לאכול מיד כשקיבלו את הפרוסה[13].
• רשאים לטעום קודם – ואף שיצאו בברכת הבוצע, אינם צריכים להמתין, אלא יכולים לאכול מיד בתום הברכה. ואפילו עדיף שלא יחכו, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה.
• לטעום קודם הבוצע – אך אם אין לפני כל אחד לחם משנה, הם צריכים לאכול מהלחמים שמחלק הבוצע, לכן חייבים להמתין עד שיאכל.

סעיף טז

^ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים (סג).

^וברכות מ"ז ע"א.

• מפי רוב העונים – שמכיוון שהתאגדו לברך יחד, השומעים חייבים לומר אמן כדי לצאת ידי חובה. דבר זה הופך את עניית האמן שלהם לחלק מהברכה. לכן הבוצע צריך להמתין עד שיגמרו לומר אמן. ואם אחד מאריך יותר מדי – אין צורך להמתין לו, כי המאריך מתנהג שלא כשורה[14].

סעיף יז

^זהבוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכול (סד). ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו – רשאי.

^זברכות מ"ז ע"א.

• לקערה לאכול – סעיף זה עוסק באכילת המנה המוגשת לאחר "המוציא". וכיוון שהבוצע (בדרך כלל בעל הבית) הוציא את המסובים ידי חובת הברכה, דרך כבוד שהוא יקח ראשון מהקערה לצלחתו. וכיוון שאין בכך אלא דרך כבוד, ולא חשש לחלוקה שלא בעין יפה, יכול הבוצע לחלוק כבוד זה למכובד אחר.

סעיף יח

^חהבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד (סה), והאחר נוטל פרוסה בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל (סו). הגה: 'פרשה ציון בידיה' (סז), רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבילות (סח) (ב"י, ואבודרהם בשם רמב"ם פ"ז מהלכות ברכות, ותשובות הרשב"א).

^חרמב״ם בפרק ז' מהלכות ברכות.

• לפני כל אחד – על השולחן. ולא בידו.
• היה אבל – כלומר: נוהגים לתת לחם ביד האבל, כסימן לתמיכה בו. לכן אין לעשות כן למי שאינו אבל.
• פרשה ציון בידה – על ציון האבלה אחרי החורבן כתוב במגילת באיכה (א', יז): "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, אֵין מְנַחֵם לָהּ". כלומר: ציון היא כעני הפורש את ידיו כדי לקבל עזרה, אולם אין לה מנחם, והעזרה לא מגיעה. ומכאן למדנו שהושטת היד לפת הלחם היא כעין בקשת עזרה. ועל כן דרשו שעדיף לא לגרום למסובים לפשוט את ידם, אלא ישים הבוצע לפני כל אחד, והאוכל יקח את הפת בעצמו.
• בשעת אבלות – אולם כשהסועד אבל, יש לתת את האוכל ישירות לידו, כסימן שאנו מחזקים את ידיו ומנחמים אותו.

סעיף יט

^טמי שאינו אוכל, אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים (סט). ^יאבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצות (ע).

^טראש השנה כ״ט ע"ב.  ^יכן דקדק הבית יוסף משם.

• להוציא האוכלים – בברכות הנהנין מי שאינו נהנה לא יכול להוציא ידי חובה את חברו, משום שאינו קשור להנאת חברו[15].
• לחנכם במצוות – ומכאן למדנו כמה גדולה מצות חינוך, שלימוד ילדים לברך כדין אינו נחשב כברכה לבטלה.

סעיף כ

(עא) ^כאפילו בשבת, שהוא חייב לאכול פת, לא יברך לו חבירו ברכת המוציא, אם אינו אוכל (עב). ולא שרי לברך לאחרים אף על פי שאינו טועם, אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח (עג), וברכת היין דקידוש, בין של לילה בין של יום (עד). הגה: ויש לאכול הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחר, שתהא נאכלת לתאבון (אגור בשם שבולי לקט), והוא משום חבוב מצוה (ב"י).

^כמרדכי בפרק י׳ דפסחים. ^לשם בראש השנה.

• הקדמה לסעיף – כבר בארנו שבברכות הנהנין יכול אדם להוציא את חברו רק אם גם המברך נהנה מהדבר. ואילו בברכת המצוות יכול להוציא את חברו בברכה גם אם המברך לא מקיים את המצווה. סעיף זה דן בברכות הנהנין שמברכים בזמן קיום מצווה, מתי יכול להוציא את חברו גם כשהמברך אינו נהנה.
• אם אינו אוכל – אף על פי שאכילת לחם בשבת היא מצווה, אינו יכול להוציא את חברו אם לא אוכל בעצמו. כיוון שמהות מצות האכילה בשבת היא ההנאה, לכן ברכת "המוציא", גם בסעודת שבת, נחשבת רק כברכת הנהנין.
• בליל ראשון של פסח – כיוון שהמצווה בליל הסדר אינה ההנאה, אלא אכילת המצה. לכן ברכת "המוציא" על מצת המצווה נחשבת גם כברכת המצוות, ויכול להוציא את חברו בברכה גם אם הוא בעצמו אינו אוכל עכשיו את המצה. וכתבו הפוסקים שהוא הדין גם ברכת "המוציא" בלילה ראשון של סוכות, וגם ברכה זו נחשבת כברכת המצוות, כיוון שיש חיוב לאכול כזית לחם בסוכה בליל הראשון, ויכול להוציא בה גם אם המברך לא אוכל. אמנם לכתחילה טוב יותר שהמברך גם יאכל כפי שיוסבר בסוף הס"ק הבא.
• בין של יום – כיוון שברכת "הגפן" בקידוש אינה על הנאתו מהיין, אלא על המצווה לקדש את השבת על היין. לכן ברכת "הגפן" בקידוש נחשבת כברכת המצוות. והוא הדין בכל כוס של מצווה. ומטעם זה בחופה אין מניעה שהמברך את ברכת הקידושין או את ברכת "הגפן" בשבע הברכות יוציא אחרים בברכה על היין אף אם הוא עצמו אינו שותה מהיין (ויקפיד המברך לכוון להוציא את החתן והכלה, והם צריכים לכוון לצאת).

יש חולקים בקידוש של הבוקר על דברי המחבר, וסוברים שכיוון שיש בו רק ברכת "הגפן", אינו נחשב כברכת המצוות. לכן לכתחילה טוב להשתדל שבקידוש זה המקדש ישתה מהכוס.

הלכות בציעת הפת (קס"ז)

1. מעיקר הדין יש לבצוע את הפת במקום המשובח ביותר [א]. אולם כיום רוב הלחמים אפויים בצורה שווה מכל צדיהם [(ג)].
2. אין לבצוע חתיכה גדולה מידי, ולא קטנה מידי, אלא בינונית [א].
3. בזמן הברכה יש להחזיק את הלחם [ג] בשתי ידיו [ד].
4. יש לטבול את הפת עליה מברך במלח. ויש מקילים בזה כפת המכילה מלח [ה].
5. אין להפסיק בין הברכה לאכילה. ובדיעבד, אם דיבר מעניין הברכה אינו חוזר ומברך, ואם דיבר בעניין אחר – חוזר ומברך [ו].
6. אם שכח ולא ברך "המוציא", ונזכר קודם שסיים אכילתו – יברך ברגע שנזכר [ח].
7. אם מסופק אם ברך – ימשיך לאכול, ולא יברך [ט].
8. אם ברך על הפת "שהכל" – יצא בדיעבד.
9. אם לא ברך בנוסח שתיקנו חז"ל, אלא אמר בניסוח אחר או בשפה אחרת, אם הזכיר שם ומלכות – יצא בדיעבד [י].
10. אם אוכלים יחד – טוב שאחד יברך לכולם [יא]. וכיום לא נוהגים בהידור זה בימי החול [(מג)].
11. על מנת שאחד יוציא את הרבים בברכת "המוציא", יש צורך שיקבעו יחד סעודה. וכיום הדבר נעשה על ידי ישיבה יחד סביב שולחן [יא].
12. המברך ומוציא אחרים צריך לכוון להוציאם, והם צריכים לכוון לצאת [יג].
13. בעל הבית מברך. ואם אין שם בעל בית, הגדול בתורה שבכולם מברך. ויאמר תחילה "ברשות מורי ורבותי" [יד].
14. בימות החול, אם כל אחד אוכל מכיכרו, יכול לטעום מיד לאחר ששומע את הברכה; ואם אוכל מכיכר המברך, לא יאכל עד שיטעם המברך. ובשבת לא יאכל מכיכרו אלא מי שיש לפניו לחם משנה [טו].
15. המברך ימתין בבציעת הלחם עד שרוב השומעים יענו אמן [טז].
16. את הלחם לא יתן הבוצע ביד המסובים, אלא יניחו לפניהם על השולחן. ואין לתת פת ביד אלא לאבל [יח].
17. את המנה הראשונה יגישו תחילה למי שברך על הפת [יז].
18. בברכות הנהנין, מי שלא נהנה לא יכול להוציא את חברו [יט]. מלבד בברכה שהיא חלק מקיום מצווה, כמו ברכת היין בקידוש [כ].

[1] אין בכך חובה כמובן, ואם אוכל פרוסה – מברך עליה. אלא שאם לפניו פת שלימה, עדיף.

[2] הלכות דעות פרק א' הלכה ה.

[3] לדעת הרמב"ם מסביר שבהליכה בדרך האמצע מקיימים מצות עשה של "והלכת בדרכיו".

[4] סיבה נוספת לכך שהמחבר מביא את נוסח הברכה היא שנחלקו בגמרא (ברכות דף לח ע"א) האם הנוסח הרצוי הוא "המוציא לחם" או "מוציא לחם", והכריע המחבר לומר "המוציא".

[5] בדרכי משה הארוך משמע מהירושלמי שאם לא המתין לסיום עניית האמן, גם המברך עצמו לא יצא ידי חובה, כיוון שלא עשה כתקנת חכמים להמתין לשומעים. אולם הדרכי משה עצמו תמה על כך, ולהלכה בדיעבד יוצא ידי חובה, ואין כאן אלא זהירות לכתחילה.

[6] המילה "להמתין" עולה על הרישא: אם צריך מלח או ליפתן, ימתין להם (ואף אין בכך הפסק). וכשאין צריך להם – לא ימתין, אלא יאכל מיד.

[7] כך כתבו הפרשנים מתוך השוואה בין הפסוק שמביא כאן הרמ"א בדבר המלח על הקורבנות (ויקרא ב', יג), לבין הפסוק שנאמר על מתנות הכהונה (במדבר י"ח, יט): "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי הק".

[8] גם רבים מפוסקי אשכנז חולקים על הרמ"א וסוברים שצריך לחזור ולברך. עיין ביאור הלכה, שמסקנתו להלכה שצריך לחזור ולברך. ועיין ערוך השולחן, שיישב את קושיות האחרונים על הרמ"א. לכן להלכה יזהר לכתחילה שלא לדבר לפני שיאכל. ואם שח, לפוסקים כרמ"א אין לחזור ולברך, וספק ברכות להקל.

[9] נחלקו האחרונים האם כדאי במקרה זה לברך בארמית או בכל שפה אחרת, ומכך שהמחבר לא הביא פתרון זה, אף שכותב בסעיף הבא שהמברך בתרגום יצא, נראה שסובר להלכה שלא. ועיין ביביע אומר חלק י' סימן נ"ה אות ו', שהביא את השיטות בדבר.

[10] הפסוק במשלי כ"ד כח. והלימוד בברכות דף נג ע"א, לעניין ברכת האור בהבדלה: "בית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר: 'ברב עם הדרת מלך'".

[11] כמבואר בתחילת סימן קצ"ג. ובברכת המזון מנהגנו תמיד שכל אחד יברך לעצמו, משום שקשה בברכה ארוכה לכוון לברכה של אחר המברך.

[12] ראה דברינו בסימן קכ"ח ס"ק קל"ט.

[13] ראה משנ"ב ס"ק ע"ט.

[14] בניגוד לברכת כהנים, בה צריך להמתין לסיום עניית אמן גם של המאריכים (קכ"ח, יח), כדי שכולם יזכו לשמוע את הברכה.

[15] בניגוד לברכת המצוות, בה יכול אדם להוציא את חברו אף אם המברך לא מקיים כעת את המצווה. משום שהמברך שייך במצות חברו, שהלא "כל ישראל ערבים זה בזה".