סימן קס"ח – על איזה פת יבצע, ועל איזה פת מברכים "המוציא", ובו י"ז סעיפים

בסימן זה שני חלקים. בסעיפים א-ה דנים באדם המברך "המוציא" ולפניו כמה מיני לחמים, על איזה מהם עדיף שיברך. העיקרון המנחה בהלכה זו הוא שיש לברך על הלחם החשוב יותר, ובכך לתת כבוד לברכה. המשך הסימן מבאר מהו הלחם שברכתו "המוציא", ועל מה מברכים "מזונות", וכן ברכה אחרונה: על מה מברכים ברכת המזון, ועל מה ברכה מעין שלוש. צורת המאכלים השתנתה הרבה מתקופת התלמוד והמחבר עד לתקופתנו ועלינו לדלות את העקרונות עליהם מבוססות הלכות סימן זה. את הדברים נבאר במהלך הסימן, ונביא כאן את עיקרי הדברים: מאפה יוגדר כלחם  בתנאי שעונה על כל התנאים הבאים: א. הוא הוכן מקמח העשוי מאחד מחמשת מיני דגן. ב. הוא הוכן מעיסה שבלילתה עבה. ג. הוא נאפה (ולא בושל או טוגן). ד. יש לו "תואר לחם", כלומר: הוא נראה כלחם, וגם נקרא כך (נראה למשל שלאטריות אין "תואר לחם").

סעיף א

(א)^אהיו לפניו חתיכות של פת ופת שלם, הכל ממין אחד (ב), מברך על השלם ^באפילו הוא פת קיבר (פירוש: לחם שאינו נקי) וקטן, והחתיכות פת נקיה וגדולות (ג). אבל אם השלם שעורים והחתיכות מחטים (ד), אפילו היא קטנה מניח הפרוסה תחת השלימה ^גובוצע משתיהן יחד (ה). הגה: וכל זה כשרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד – יבצע עליו, ואין לחוש לשני, אף על פי שחשוב או חביב עליו (ו) (תה"ד סי' ל"ב).

^אברכות ל"ט ע"ב.  ^בתוספות והרא״ש והמרדכי.  ^גרש״י ללשון שני[1], והרמב״ם בפרק ז' מהלכות ברכות.

• הקדמה לסעיף – בארנו בהקדמה שאם עומדים לפני המברך כמה לחמים, עליו לברך "המוציא" על הלחם החשוב. הסעיפים הבאים מגדירים מה הופך פת לחשובה לצורך זה. ואלו אמות המידה לבחינת חשיבות הפת:

1. לחם שלם חשוב יותר מפרוסה, אפילו אם הפרוסה גדולה מהלחם השלם.
2. לחם גדול חשוב מלחם קטן.
3. לחם נקי יותר חשוב מ"פת קיבר". לחם נקי עשוי מקמח קלוף ונקי, והוא דומה ללחם הלבן שלנו. "פת קיבר" עשויה מחיטה בקליפתה[2].
4. לחם חיטים חשוב מלחם שעורים, כי בשבח הארץ "חיטה" קודמת ל"שעורה".
5. לחם שעורים חשוב מלחם כוסמין, כי השעורים נמנים בפסוק המתאר את שבח הארץ.
6. "פת ישראל", שהוא לחם שנאפה על ידי יהודי, חשוב יותר מ"פת נכרי", שהוא לחם שנאפה על ידי גוי, ויש חסרון הלכתי באכילתו[3].

• ממין אחד – כלומר: בעת הבציעה יש לפניו לחם שלם, ופרוסות מלחם מאותו הסוג.
• וגדולות – כיוון שבלחם חשיבות השלמות קודמת לחשיבות הנקיות.
• והחתיכות מחטים – ואז הכרעה היא בין חשיבות השלימות, לבין קדימות החיטה על השעורה.
• משתיהן יחד – כיוון שקשה להכריע בין חשיבויות אלו, מברך על שני הלחמים יחד.
• חביב עליו – כלומר: כל הדיון בסעיפים אלו הוא דיון על קדימות, ואם רוצה לאכול מכמה סוגי לחמים, יברך על החשוב. אבל אם רוצה לאכול רק מהלחם הפחות חשוב, ודאי שאינו צריך לאכול מהחשוב רק לצורך הברכה. דין זה מוסכם גם על המחבר.

סעיף ב

^דאם שתי שלמות ממין אחד, אחת גדולה ואחת קטנה, מברך על הגדולה (ז). ^האם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם (ח); ואפילו בשבת יכול לחברם.

^דמרדכי, והגהות מיימוני שם פרק ז'.  ^הרוקח.

• על הגדולה – משום חשיבותה, כפי שביארנו בהקדמה.
• כדין שלם – אך כמובן יש עדיפות ללחם שהוא שלם באמת.

סעיף ג

^ושני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו, ונחתך מן האחת והשנייה נשארה שלמה (ט), טוב להפריד החתיכה מהשלמה כדי שתהא נראית שלימה, ממה שיניחנה דבוק בה אף על פי שנראית יותר גדולה (י). הגה: ולא יבצע ממנה במקום שהיתה דבוקה בחברתה, ששם נראית כפרוסה, רק יבצע ממקום השלם שבה (יא) (מהרי"ל).

^וכתבי מהר״ר ישראל סימן ק"ו.

• והשניה נשארה שלימה – וכך עומד לפני הבוצע פת, שדבוק בה חצי פת נוספת. אפשר לברך עליה כפי שהיא, וכך יברך על לחם גדול במיוחד, אולם הוא נראה כלחם שאינו שלם.
• יותר גדולה – כיוון שכפי שכבר ראינו, יש חשיבות גדולה ללחם שלם.
• ממקום השלם שבה – כמו שהתבאר בסימן הקודם, שיש לבצוע את הפת במקום המכובד ביותר.

סעיף ד

^זפת שעורין ופת כוסמין, מברך על של שעורים כיון שהוא ממין שבעה, אף על פי שהכוסמין יפים (יב). פת נקייה ופת קיבר, מברך על הנקייה (יג); ^חואם שתיהן נקיות וזו לבנה יותר מזו, מברך על הלבנה יותר.

^זירושלמי פרק ו' דברכות, וכתבוה שם התוספות והרא"ש והרשב״א.  ^חבית יוסף מדברי התוספות.

• שהכוסמין יפים – כלומר: למרות שלחם הכוסמין יפה יותר מלחם השעורה, לחם משבעת המינים חשוב יותר מפת יפה שאינה משבעת המינים.
• מברך על הנקייה – כי הנקייה חשובה יותר. יש להעיר שבעבר פת הקיבר הייתה מאכל עניים. אולם למעשה היא דומה ל"לחם המלא" שלנו, שלעיתים יקר יותר, ויש המעדיפים דווקא אותו מטעמי בריאות. ואפשר שבשל כך הדין היום ישתנה[4].

סעיף ה

^טפת גוים נקייה ופת קיבר של ישראל, אם אינו נזהר מפת גוים מברך על איזה מהם שירצה (יד). ^יואם הוא נזהר מפת גוים (טו), מסלק פת נקי של גוים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא (טז); ^כואם בעל הבית אינו נזהר מפת גוים, ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת גוים כי היא נקיה, אבל בני ביתו אכלו מפת שאינו נקי של ישראל, ושתי הלחם מונחים על השלחן, צריך לבצוע על פת נקייה של גוים, הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת (יז); ^לואם בעל הבית נזהר מפת גוים, וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת על בעל הבית, יבצע מן היפה של גוים (יח), וכיון שהותר לבצוע, הותר לכל הסעודה. הגה: ודוקא שחביב עליו אותו פת, אבל אם אינו חביב עליו, בלא איסור פת של גוים אינו צריך להקדימו (יט) (תה"ד סי' ל"ב).

^טתוספות ורא"ש והמרדכי מהירושלמי שם.  ^יתוספות בשם רבנו שמשון.  ^כתרומת הדשן.  ^למרדכי בפרק ב' דעבודה זרה בשם ראבי״ה מהירושלמי שם.

• איזה מהם שירצה – לפת הגוים ישנה מעלה שהיא נקייה, ולפת הקיבר ישנה מעלה שהיא פת ישראל. ומעלות אלו שוות, לכן יברך על איזה שירצה, כלומר על הפת החביב עליו[5]. ומסתמא הלחם הנקי טעים לו יותר, ועליו יברך.
• נזהר מפת גוים – חכמים גזרו על אכילת פת נכרי (משנה עבודה זרה פ"ב מ"ו). אבל הגמרא מעידה שלא פשטה הגזירה, משום שזו הייתה גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. בנוסף יש ראשונים שהסבירו שהגזרה היא רק על פת של בעל הבית, ולא על "פת של נחתום", האופה את הלחם על מנת למוכרו. וראה שו"ע ורמ"א יו"ד קי"ב, בעיקר סעיפים ב', ח'. למעשה מותר לאכול לחם של גוים (אם המרכיבים כשרים), אלא שהרבה נוהגים להחמיר כעיקר הדין
• לאחר ברכת המוציא – שמא הלחם הלבן חביב עליו, ואז יש מקום שיברך עליו, שהלא מברכים על החביב . לכן יסלקנו[6].
• אלא מאותו הפת – כלומר: כשאחד מברך ובוצע לרבים, ולפניו לחם נוכרי לבן ופת קיבר של ישראל, והבוצע מתכוון לאכול מפת הנוכרי הנקייה, אולם יש מהסועדים המקפידים שלא לאכול מפת נוכרי, ולכן יאכלו מפת הקיבר. כותב המחבר שבמקרה כזה יבצע בעל הבית על הפת שחשובה עבורו, היא הפת הנקיה[7].
• היפה של גוים – כלומר: כיוון שמוטלת עליו מצווה לבצוע ולהוציא את האורח, מצווה זו דוחה את מנהגו שלא לאכול מלחם של גוים. מכאן אפשר ללמוד מוסר גדול, שגם מי שקיבל על עצמו חומרות מסוימות, אין לו להימנע מלאכול אצל הזולת (המקפיד על כשרות), גם אם אצל חברו הוא אינו יכול להקפיד על כל החומרות שקיבל על עצמו.
• אינו צריך להקדימו – הרמ"א מצמצם את דברי המחבר, ולשיטתו בעל הבית צריך להתחשב באורח ולבצוע על לחם הנכרי היפה, דווקא אם הוא עדיף גם על בעל הבית (אלא שנמנע מלאכול אותה משום החומרה ההלכתית). אבל אם לחם הנוכרי אינו חביב עליו, יבצע בעל הבית על הלחם של ישראל אף שאינו לחם לבן.

סעיף ו

^מפת הבאה בכיסנין (כ), מברך עליו 'בורא מיני מזונות' (כא), ולאחריו ^נברכה מעין שלש (כב). ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו (כג), אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו 'המוציא' וברכת המזון (כד). ^סואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך 'בורא מיני מזונות', ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעים עליו – יברך עליו ברכת המזון, אף על פי שלא ברך 'המוציא' תחלה (כה). ^עואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אף על פי שהוא קובע עליו (כו), אינו מברך אלא 'בורא מיני מזונות' וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם (כז).

^מברכות מ״ב ע"א. ^נהרא״ש והרשב"א. ^סהרא״ש לדעת הרמב״ם. ^ע[רא"ש לדעת הרמב"ם] שם, ורבנו יונה.

• הבאה בכסנין – בהגדרת לחם זה עוסקים סעיפים ו-ז.
• בורא מיני מזונות – ולא "המוציא", למרות שהמאפה דומה ללחם. ואם טעה וברך עליה "המוציא", יצא בדיעבד.
• ברכה מעין שלוש – זו ברכה אותה מברכים לאחר אכילת דבר משבעת המינים שאינו לחם, ויש בו ברכת אחת המתמצתת את נוסח שלוש הברכות שבברכת המזון. נוסח הברכה מזכיר הודאה על המזון, הודאה על ארץ ישראל והודאה על ירושלים. הלכות ברכה זו מבוארות בסימן ר"ח.
• רגילים לקבוע עליו – להלכה שיעור "קביעת סעודה" הוא ארבע ביצים, כלומר 232 מ"ל. ואם קשה לו לשער את הנפח, יש לשער לפי משקל של 232 גרם.[8]
• וברכת המזון – כיוון שדין "פת הבאה בכסנין" הוא כקינוח, אולם דינו כלחם ממש אם אוכל ממנו כמות גדולה, שאז הוא נחשב מעיקר הסעודה.
• תחילה – כיוון שאכל שיעור גדול, והברכה הראשונה או מחשבתו הראשונה אינן קובעות לברכה האחרונה.
• שהוא קובע עליו – כלומר: עבורו זו סעודה, למרות שהכמות קטנה משיעור סעודה ממוצעת (היא שיעור ארבע ביצים).
• אצל כל אדם – כלומר: שיעור סעודה לעניין זה לא תלוי באדם האוכל, אלא נתנו בכך חכמים שיעור קבוע לכל האנשים[9].

סעיף ז

^פפת הבאה בכיסנין – יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין (כח), והם הנקראים רושקיליא"ש די אל חש"ו. ^צויש מפרשים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, ^קוהוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה (כט). הגה: ויש אומרים שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים (ל) (רש"י וערוך, וכן יש לפרש דעת רמב"ם); ^רויש מפרשים שהיא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם (לא), והם הנקראים בישקוני"ש. והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין (לב).

^פפירוש רבנו חננאל והערוך והטור והרשב״א.  ^צרמב״ם פרק ג' מהלכות ברכות.  ^קכן דקדק בית יוסף מדבריו.  ^רערוך בשם רב האי.

• ושקדים ותבלין – לדעה זו "כיסנין" הוא מלשון כיס, ופת זו עשויה מעיסה רגילה, אלא שהמאפה ממולא בדברים מתוקים, והדבר גורע מהגדרתו כלחם. ואף לדעה זו מילוי הוא רק בדבר מתוק, ולא בדבר מאכל שהוא חלק מהסעודה, כמו בשר או גבינה. לכן פיצה העשויה מבצק פשוט של לחם, ברכתה "המוציא" וברכת המזון.
• ניכר בעיסה – לדעה זו השינוי צריך להיות ניכר לא במילוי המאפה, אלא בעיסה עצמה. והיא צריכה להיות בטעם המתוק. על דעה זו סומכים המברכים על חלות מתוקות שלנו "מזונות". ויש אף לחמניות מתוקות הנקראות "חלת מזונות".
• וכן נוהגים – לדעתו לא די בטעם מתוק, אלא צריך שיורגש טעם המתיקות יותר מטעם הקמח. מאוד קשה להעריך מהו טעם המתיקות ומהו טעם המתיקות. למעשה המשנה ברורה כתב שמברכים מזונות אם בבלישה אותה לשים יש רוב מי ביצים או יין לעומת המים. וכך עושים ב"לחמניות מזונות" שבשוק. 
• וכוססין אותם – לדעה זו "כיסנין" הוא מלשון כסיסה, וכוללת מאפים כמו מציות ו"לחמית" שלנו.
• בפת הבאה בכסנין – כתב הבית יוסף על ההכרעה במחלוקת זו: "ולענין הלכה, כיון דספיקא במידי דרבנן הוא, נקטינן כדברי כולם להקל". ונראה שכוונתו היא שבמקרה של ספק "מזונות" או "המוציא", עדיף לברך "מזונות", הפוטרת גם את הפת. וכן בברכה אחרונה, ברכה אחת מעין שלוש כוללת בתוכה את שלוש הברכות של ברכת המזון[10].

סעיף ח

^שלחמניות – אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, לחם גמור הוא, ומברך עליו 'המוציא' וברכת המזון (לג). ^תואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם 'בורא מיני מזונות' וברכה אחת מעין שלש (לד); ^אואם קבע סעודתו עליהם, מברך 'המוציא' וברכת המזון (לה); ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה (לו), טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם (לז). ^באבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, הם טפילים לגבי המרקחת, וברכת המרקחת פוטרתן (לח).

^שברכות מ״ב ע"א לפירוש התוספות והרא״ש.  ^תשם תוספות והרא״ש.  ^אשם בגמרא.  ^בבית יוסף והכל בו.

• וברכת המזון – כיוון שאף שהם קטנות, הן מקיימות את התנאים להיחשב כלחם: קמח, מים, בלילה עבה ואפיה. ואין זה כפת היבשה שכוססים, שנזכרה בסעיף הקודם, כפי שכותב המשנה ברורה: "לא הוי כמו כעבים יבשים דסעיף ז', דהם יבשים מאוד ואינם עשויים לאכילה, ורק כוססים אותם לקינוח".

נחלקו הפוסקים האם מצות מכונה שלנו נכללים בהגדרה זו, וברכתם "המוציא", או שהן נכללות פת שכוססים אותה, שהובאה בסעיף הקודם, וברכתן "מזונות". הלכה למעשה הפוסקים האשכנזים מכריעים לברך על מצות "המוציא"; ונטיית הפסקים הספרדים לפסוק שברכת המצות "מזונות", מלבד בימי הפסח, בהם המצות הם הלחם העיקרי, וברכתם "המוציא"[11].

• מעין שלוש – כיוון שמאפה מבלילה רכה לא נחשב כלחם.
• וברכת המזון – כדין "פת הבאה בכסנין" שהתבאר בסעיף הקודם.
• שלא מחמת הסעודה – כלומר: נאכל לפני ברכת המזון, אך לא על מנת להשביע. כמו המנה האחרונה הנהוגה היום.
• ולא לאחריהם – בסימן קע"ז מבואר שברכת "המוציא" פוטרת כל אוכל שהוא חלק מהסעודה (כיוון שנחשב כמלווה את הלחם), אבל אינה פוטרת דבר שאינו מעיקר הסעודה, אלא עליו יש לברך ברכה ראשונה. אבל אין לברך עליו ברכה אחרונה, כי ברכת המזון פוטר כל מה שנאכל בתוך הסעודה, גם דבר שאינו משביע אלא נאכל כקינוח.

לכן להלכה, אם אוכלים דבר שברכתו "מזונות" כמנה אחרונה, אם נעשה מבלילה רכה, כמו העוגות הרגילות שלנו, יש לברך על העוגה "מזונות" אף אם היא בתוך האוכל. אך אם נעשית מבלילה עבה, אין לברך עליה, כיוון שנפטרת בברכת "המוציא". דברים שנעשים מבלילה עבה הם למשל סוגי "פת הבאה בכסנין" שראינו בסעיף הקודם, וכן עוגות ועוגיות מבצק שמרים[12].

• פוטרתן – בתחילת סימן רי"ב יתבאר: "כל שהוא עיקר ועמו טפילה – מברך על העיקר ופוטר את הטפילה". לכן עוגות שיש עליהם מרקחת, שהוא גבינה או כל סוג של מתיקות, שהוא עיקר העוגה, והבצק לא בא אלא להחזיק את העוגה – מברכים עליהן כברכת השכבה העליונה[13].

סעיף ט

^גפת גמור, אפילו פחות מכזית, מברך עליו 'המוציא' (לט); אבל לאחריו אינו מברך כלום כל שלא אכל כזית (מ).

^גהרשב״א לדעת הרי"ף, והרמב״ם בפרק ג' מהלכות ברכות, וטור ובית יוסף לדעת הרא״ש.

• המוציא – אין שיעור לברכה ראשונה, אלא כל האוכל כלשהו מברך לפני אכילתו[14]. והשיעור אינו משנה את מהות האוכל, וגם פת בכמות קטנה ברכתו "המוציא"[15].
• כזית – מהתורה החיוב לברך ברכת המזון הוא רק אם אכל כדי שביעה. והצריכו חכמים לברך משיעור כזית. אבל בפחות מכך אין זו הנאה משמעותית המחייבת להודות לאחר אכילתו. אבל בברכה ראשונה מתחייבים משיעור כלשהו, כיוון ש"אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה ע"א), כלומר: העולם שייך לה', ואין לנו רשות להשתמש בעולם, בין רב בין מעט, בלי לבקש את אישורו.

סעיף י

(מא) ^דחביצא, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק – ^האם נתבשל, אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם, מברך 'המוציא' וברכת המזון (מב); ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא 'בורא מיני מזונות' וברכה אחת מעין שלש (מג). ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו 'המוציא', אפילו אין לו תואר לחם (מד); ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו 'המוציא' וברכת המזון (מה); ואם אין בהם תואר לחם, מברך 'בורא מיני מזונות' וברכה אחת מעין שלש (מו). ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק, אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו 'המוציא' וברכת המזון (מז). (ועיין לקמן סי' קפ"ד (סעיף ו) כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון).

^דברכות ל"ז ע"ב. ^הטור בשם רבנו יונה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במאפה שברכתו הייתה "המוציא", אולם הכינו ממנו מאכל אחר, מתי נשמרת ברכתו, ומתי ברכתו "מזונות". ויש לכך שלושה מדדים שיש לקחת בחשבון: 1. האם בשינוי הלחם פוררו אותו לחתיכות הקטנות מכזית. האם הלחם בושל לאחר אפייתו.  3. האם עדיין ניכר בצורתו מראה הלחם.
• וברכת המזון – כלומר: חתיכה בגודל כזית לפחות, שומרת על ברכת "המוציא", אף אם בושלה, ואף אם אין צורתה כלחם. עולה שאמנם יש צורך בצורת לחם כדי שהמאכל יתחייב בתחילה בברכת "המוציא", אך לאחר שכבר נקבעה ברכתו, אם החתיכות נשארו בגודל כזית, ברכתו לא משתנה אף אם איבד צורת לחם.
• מעין שלוש – כיוון שחתיכה קטנה ומבושלת מאבדת את ברכתה כלחם, אף שעדיין צורתה ניכרת.
• תואר לחם – דין זה פשוט, שהלא ראינו ב"חביצה", שאף שנתבשלה, שכל שהוא גדול מכזית נשארת ברכתו.
• וברכת המזון – כלומר: חתיכות קטנות מכזית שומרות על ברכתן אם לא התבשלו ואם ניכר בהן צורת לחם.
• מעין שלוש – אף שלא התבשלו, כי כאמור, חתיכות הקטנות מכזית שומרות על ברכתן רק אם ניכר בהן צורת לחם.
• וברכת המזון – אף שמדובר בפרורים, כיוון שזהו השינוי היחיד שעברו, לא איבדו את ברכת "המוציא".

לסיכום הסעיף: אם נשאר בגודל כזית – תמיד ברכתו נשארת "המוציא".

חתיכות הקטנות מכזית, שדובקו מחדש – אם בושלו ברכתן "מזונות". ואם לא בושלו, אם יש לחתיכות תואר לחם ברכן "המוציא", ואם לאו ברכתן "מזונות".

חתיכות שלא דובקו מחדש – ברכתן "המוציא".

סעיף יא

יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין, אזיל ליה תוריתא (פירוש: כאילו אמר 'תואר יתא', כלומר: תואר הלחם) דנהמא (מח), ואין מברך עליהם אלא 'בורא מיני מזונות' וברכה אחת מעין שלש (מט).

^ותוספות והמרדכי שם.

• תוריתא דנהמא – הוא "תואר הלחם" שנזכר בסעיף הקודם.
• מעין שלוש – כלומר: דינם אינו כפירורים שנזכרו בסוף הסעיף הקודם, כיוון שנתינתם במים וליבונם מאבד מהם את ברכתם (וכל זה בפרורים, שאין בהם כזית, כפי שראינו בסעיף הקודם).

סעיף יב

יש מי שאומר שפת השרוי ביין (נ) הגה: אדום (נא), אינו מברך 'אלא בורא מיני מזונות' וברכה אחת מעין שלש (נב). ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות שאין בכל אחת כזית (נג).

^זשם במרדכי.^.

• השרוי ביין – דברים אלו הובאו בבית יוסף בשם המרדכי, ששריית לחם ביין מוציאה אותו משם לחם לצורך ברכתו. התקשו הפוסקים בדין זה, מדוע ששינוי המראה ישנה את הברכה. הרמ"א מצמצם דין זה לשריה ביין אדום, והמחבר עצמו לפירורים הקטנים מכזית. וכתבו אחרונים[16] שהמחבר מודה כאן לרמ"א.
• אדום – הרמ"א הוסיף שדין זה הוא דווקא ביין אדום, כיוון שהמרדכי פירש שטעם הדין הוא שסימוק הפת גורם לו להיות כפת הבאה בכסנין,. ואם שרה הרבה ואיבד תואר הלחם, יברך "מזונות" אפילו אם שרה ביין לבן, כפי שראינו בפת ששרה במים[17].
• מעין שלוש – הלכה זו כתובה בשם "יש מי שאומר", כי לא ברור כל צרכו מדוע שינוי המראה בלבד גורע מברכת הלחם.
• כזית – כפי שראינו בסעיפים י-יא, שפירורים הקטנים מכזית מאבדים את ברכתם עם עברו שינוי, ונשארים בברכתם רק אם נותרו כמות שהם. הלכה למעשה, אם החתיכות גדולות מכזית יברך "המוציא", ואם הן פחות מכזית, אם שרה ביין לבן יברך "המוציא", ואם שרה ביין אדום יברך מזונות.

סעיף יג

(נד) ^חאפילו דבר שבלילתו (פירוש: לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה 'המוציא', אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא (נה) ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת 'המוציא' אינו הולך אלא אחר שעת אפייה (נו). ^טויש חולקים ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אחר כך במים ועשאה סופגנין (פירוש: עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם 'המוציא' (נז). הגה: ונהגו להקל (נח). וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא על ידי שיברך על לחם אחר תחלה (נט). הגה: וכל זה לא מיירי אלא בדאית ביה לאחר אפיה (ס) תואר לחם (לשון הטור והפוסקים), אבל אי לית ביה תואר לחם, כגון לאקש"ן  שקורין בלשון אשכנז ורימזלי"ך (סא), לכולי עלמא אין מברכין עליהם המוציא ולא שלוש ברכות, דלא מיקרי לחם (סב); אבל פשטיד"א וקרעפלי"ך (סג) מקרי תואר לחם (מרדכי פרק כל שעה), ואין לאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת תחלה (סד). וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו, אלא שמטוגן בהן, אבל אם נילוש בהן כבר נתבאר דינו אצל פת הבאה בכיסנין (סה).

^חרבנו יונה ורבנו ירוחם בשם רבי שמשון (והרמב״ם) [והרמב"ן].  ^טרבנו תם בפסחים ל״ז ע"ב בתוספות, ובברכות לז ע"ב.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בברכת מאפה העשוי מבצק של לחם, אך אינו אפוי, אלא בושל או טוגן.
• תוריתא דנהמא – צורת לחם (כפי שראינו למעלה בס"ק מ"ח).
• שעת האפיה – כלומר: גם אם העיסה מילאה את כל התנאים על מנת להתחייב בחלה (המבוארים ביו"ד סימן שכ"ד), ולכן למעשה מוגדרת העיסה כלחם. אלא שההגדרה לצורך הפרשת חלה מגדירה את העיסה, אך ההגדרה לצורך הברכה תלויה גם באפייה.
• המוציא – לדעה זו גם ההגדרה של לחם לעניין חיוב הברכה הוא עיסה שנחשבת כעיסת לחם.
• להקל – כלומר: לברך "מזונות".
• על לחם אחר תחילה – יש בסימן זה כמה וכמה הלכות שנחלקו בהן הפוסקים, ובכולם הכריע המחבר מה לברך, מלבד במחלוקת זו[18], והמנהג להקל כעיקר הדין ולברך "מזונות" הן לספרדים והן לאשכנזים[19]. ונראה שאפילו אם אכל כדי שביעה, אינו מברך אלא "מזונות", כי בישול אינו אפיה כלל. ועל כן על סופגניות הנאכלים בחנוכה ברכתן "מזונות" גם אם אוכל הרבה מהם.
• אפיה – כוונתו לבישול, וכן עולה מהדוגמא שמביא, אטריות, שהן מבושלות[20].
• לאקש"ן שקורין בלשון אשכנז ורימזלי"ך – איטריות.
• דלא מיקרי לחם – כי אין להן תואר לחם כלל. ואפילו אם קובע עליהם סעודה אינו מברך אלא ברכת מזונות.
• פשטיד"א וקרעפליך – בשניהם יש בצק של לחם, בתוספת בשר, וטוגן או נתבשל[21].
• תחילה – כלומר: מחמירים בהם משום הספק. כפי שכתב המחבר על עיסה עבה שנתבשלה. ואם הכיסנים (קרעפלי"ך) נאפו ולא נתבשלו, אזי מעיקר הדין ברכתם "המוציא".
• הבאה בכסנין – ואז ברכתם "מזונות", ואין לברך עליהם בתוך הסעודה כי הם שייכים לעיקר הסעודה.

סעיף יד

^יחלוט (פירוש: מין פת שחולטין אותו ברותחין) שאחר כך אפאו בתנור (סו) – פת גמור הוא, ומברך עליו 'המוציא' (סז) הגה: וכן דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה – דינו כפת, ומברך עליו 'המוציא' ושלש ברכות (סח). וכן אם אפאו באלפס בלא משקה (תוס', והרא"ש, והר"ן פרק כל שעה, ורמב"ם פ"ו מהל' ביכורים, ושאלתות, וטור). ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה – לא מיקרי משקה (סט) (הגהות מיימוני פ"ג מהל' ברכות); אבל דבר שבלילתו רכה וטגנו במשקה, לכולי עלמא לאו לחם הוא (ע) (תוספות, והרא"ש, והר"ן ור' יונה פרק כיצד מברכין).

^יבית יוסף מסוגיא דיבמות מ׳ ע"א.  

• אפאו בתנור – כלומר: עיסה שתחילה מבשלים אותה, ואחר אופים אותה.
• המוציא – בישול הבצק לא מבטל ממנו דין לחם, ואם לבסוף נאפה הרי הוא לחם גמור.
• ושלוש ברכות – מדובר בקמח שמעורבים בו הרבה מים, אם הוא נאפה סמיכות העיסה אינה חשובה, וברכתו "המוציא". הלכה זו מוסכמת על המחבר. יש חשיבות לסמיכות העיסה בעיסה מטוגנת, בה אם היא רכה לכל הדעות מברך "מזונות". כמבואר בהמשך.
• לא מקרי משקה – ואינו טיגון אלא אפייה. לכן ברכתו "המוציא".
• לאו לחם הוא – בניגוד לבלילה עבה שטיגנה, שראינו בסעיף הקודם שנחלקו בברכתה, בבלילה רכה אין מחלוקת, וכולם מסכימים שברכתה "מזונות", ואפילו אם קובע סעודה.

סעיף טו

^כטרוקנין, דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם (עא), מברך עליו 'בורא מיני מזונות' וברכה אחת מעין שלש (עב); ואם קבע סעודתו עליו, מברך 'המוציא' וברכת המזון (עג). אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל, ואין מברכים עליו אלא 'בורא מיני מזונות' וברכה אחת מעין שלש, ואפילו קבע סעודתו עליו (עד).

^כברכות ל״ז ע"ב.

• ונאפה שם – מדובר בתערובת נוזלית שנאפת בתוך גומה ללא תבנית.
• מעין שלוש – כיוון שהתערובת נוזלית מאוד ואינה נחשבת בלילה כלל, לכן אין מאפה זה חשוב לחם, אף שנאפה[22].
• וברכת המזון – כדין "פת הבאה בכסנין".
• קבע סעודתו עליו – כיוון שהתערובת נוזלית, ובנוסף המאפה דק מאוד[23]. ולכן אין למאפה זה שם לחם כלל, וברכתו "מזונות" אפילו אם קובע עליו סעודה.

סעיף טז

^לנהמא דהנדקא, והוא לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן או במי ביצים (עה), וכן לחם העשוי לכותח (עו) שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה (עז), מברך עליו 'בורא מיני מזונות'.

^לברכות ל״ז ע"ב.

• או במי ביצים – המשיחה בשמן או בביצים נעשית במשך כל זמן שהוא בתנור. לחם אין זה נחשב אפיה אלא בישול, וברכתו "מזונות" (ואינו דומה למשיחה אחת בביצים לפני האפייה, כפי שיש שעושים בחלות). ואם קבע סעודה עליו ברכתו המוציא.
• לכותח – הוא מין מטבל חלבי. זהו לחם שלא כל כך ראוי לאכילה בפני עצמו, אלא אם כן מטבל אותו בכותח.
• בחמה – ואפיה בחמה אינה נחשבת אפיה, אלא ברכתה "מזונות". ונראה שברכתו מזונות גם אם קובע עליו סעודה[24].

סעיף יז

^מפשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה 'המוציא' וברכת המזון (עח). הגה: ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה, אבל אם אפאו במחבת במשקה, אין לברך עליו ואין לאכול רק תוך הסעודה (עט), כמו שנתבאר (דברי עצמו).

^מאגור ושבלי הלקט בשם רבי ישעיה.

• וברכת המזון – זהו מאפה עם בצק כשל לחם[25], ואף יש לו "תואר לחם", אלא שיש עליו בשר או גבינה. וראינו בסעיף ז' שמילוי פת הופך אותה ל"פת הבאה בכסנין", אולם זה דווקא במילוי מתוק, אך אם המילוי עצמו הוא דבר שראוי לאכלו בתור עיקר הסעודה, אין הוא משנה את ברכת הבצק, ומברכים עליו "המוציא"[26].
• רק תוך הסעודה – כלומר: פשטידה שהוכנה במחבת, מצד אחד מדובר על בצק של לחם לכל דבר[27], ומצד שני אין כאן אפיה אלא טיגון, לכן יש להסתפק בברכתה. וטוב לאוכלה בתוך הסעודה, ואם אוכלה לבדה יברך מזונות. ולמחבר בכל מקרה יברך מזונות.

ברכת "המוציא" ו"מזונות" (קס"ח)

1. אם עומדים לפני המברך כמה לחמים, עליו לברך "המוציא" על הלחם החשוב. ואלו המאפיינים העיקרים על פיהם נקבע מהו לחם חשוב:

• א. לחם שלם חשוב יותר מפרוסה, אפילו אם הפרוסה גדולה מהלחם השלם.
• ב. לחם גדול חשוב מלחם קטן.
• ג. לחם נקי יותר חשוב מ"פת קיבר". אולם כיום יש שיעדיפו לחם מלא על לחם לבן.
• ד. "פת ישראל", שהוא לחם שנאפה על ידי יהודי, חשוב יותר מ"פת נכרי", שהוא לחם שנאפה על ידי גוי, ויש חסרון הלכתי באכילתו [א-ה].

2. "פת הבאה בכסנין" הוא מאפה העשוי מבצק של לחם, שמתקיים בו אחד מהתנאים הבאים:

• מאפה ממולא במיני מתיקה.
• בבצק עצמו מעורב דבר שממתיק את המאפה. לשו"ע די בהמתקה שניכרת בעיסה, ולרמ"א יש צורך שהממתיק יהיה רוב התערובת.

3. זהו מאפה יבש, שכוססים אותו [ז].
4. "פת הבאה בכסנין" ברכתו "מזונות", ולאחריו ברכה אחת מעין שלוש. אולם אם אכל ממנו 230 מ"ל, יברך "המוציא" לפני וברכת המזון לאחריו [ו].
5. נחלקו הפוסקים על ברכתן של מצות. לדעת הפוסקים האשכנזים ברכתן "המוציא", ולדעת רוב הפוסקים הספרדים ברכתן "מזונות", ובפסח ברכתן המוציא [(לא)].
6. האוכל דבר שברכתו "מזונות" כמנה אחרונה: אם נעשה מבלילה רכה, כמו העוגות הרגילות שלנו, יש לברך על העוגה "מזונות". אך אם נעשית מבלילה עבה, אין לברך עליה, כיוון שנפטרת בברכת "המוציא" [ח].
7. מאפה שברכתו הייתה "המוציא", אולם הכינו ממנו מאכל אחר:

אם נשאר בגודל כזית – תמיד ברכתו נשארת "המוציא".

חתיכות הקטנות מכזית, שדובקו מחדש – אם בושלו ברכתן "מזונות". ואם לא בושלו, אם יש לחתיכות תואר לחם ברכן "המוציא", ואם לאו ברכתן "מזונות".

חתיכות שלא דובקו מחדש – ברכתן "המוציא" [י].

8. בצק של לחם שלא נאפה, אלא בושל או טוגן, הכרעת הרמ"א לברך עליו מזונות [יג], וכך נוהגים למעשה גם הספרדים [(נט)].
9. פשטידה או כיסנין (קרעפלע"ך) העשויים מבצק של לחם וממולאים בשר או מאכל אחר שנאפו, ברכתן "המוציא", ואם טוגנו, למחבר יברך "מזונות", ולמנהג האשכנזים טוב לאוכלם רק בתוך הסעודה, ואם אוכלם בנפרד יברך "מזונות". [יג].

[1] [ הרא"ש שהביא הב"י. אבל ברש"י לפנינו הוא לשון ראשון (וכ"כ הגר"א ס"ק ה)].

[2] על "לחם מלא" של ימינו, ראה בהמשך ס"ק י"ג.

[3] ראה בהמשך ס"ק ט"ו.

[4] ונראה שהיום לחם מלא משובח יותר. עדות לכך – עלותו הגבוהה. ואם נפסוק שהלחם המלא נחשב יותר למעדיפים אותו, יש להסתפק מה הדין אם בוצע לרבים, שחלקם מעדיפים לחם לבן.

[5] ופירוש המשפט:  מברך על איזה מהם שירצה לאכול.

[7] ובתחילת הסימן כתב שאדם המברך לעצמו במקרה כזה בוצע "על איזה מהם שירצה". וזו מעין ראיה לדברינו שם, שמברך על החביב עליו, כלומר על הפת הנקיה.

[8] אמדן זה מתאים למאכלים שהמשקל הסגולי שלהם הוא 1, והדבר נכון בקרוב במאכלים רבים, אך אינו נכון במאכלים דחוסים מאוד או אווריריים מאוד. למשל: המשקל הסגולי של מצת מכונה הוא בערך 1/2, לכן כבר במשקל 130 גרם (בערך ארבע מצות מכונה) יש כבר ארבע ביצים בנפח.

המגן אברהם סובר ששיעור זה נאמר דווקא אם אוכל פת הבאה בכיסנין בלבד, אבל אם אוכלה בתוך ארוחה, שאר האןכל מצטרף לשיעור זה. אולם להלכה "ספק ברכות להקל".

[9] עיין ביאור הלכה ד"ה "אף על פי" שמביא שיש בכך מחלוקת ראשונים, ומוסיף שלדעתו ברור שזה רק באנשים בוגרים, אך ילד או זקן, שבגילם כולם קובעים סעודה בשיעור קטן, מברכים "המוציא" וברכת המזון על השיעור הקטן. אולם דעת המחבר לא כך, אלא נתן מידה אחידה להגדרת קביעת סעודה, ולא חילק בין גילאים שונים.

[10] כך נראה מדברי כף החיים ס"ק ס"ג, יעויין שם. מוסבר על פי כף החיים, אמנם יש שהבינו מלשון המחבר שפסק להלכה שכל אחת מההגדרות של "פת הבאה בכסנין" נכונה, וההכרעה היא מדין ודאי, ולא מדין ספק. וכך כתב בביאור הלכה (ד"ה "והלכה כדברי כולם"). לשאלה זו יש נפקא מינא גם לדין "פת הבאה בכסנין" המובאת כמנה אחרונה: אם ההכרעה היא מספק, הדבר הוא ספק "המוציא", ולא יברך עליו אם אוכלו לקינוח. אבל אם הוא ודאי "מזונות", יברך עליו. וראה בכף החיים ס"ק ס"ג, שהביא דיון זה, והכריע כרשב"א לא לברך עליו, וכן הלכה. ועיין עוד בזה בסעיף הבא.

[11]  ויש פוסקים שלספרדים עדיף לצאת מהספק, ולברך "המוציא" על מעט לחם לפני שאוכל מצה.

[12] כך פסקו רובם ככולם של הפוסקים הספרדים, וביניהם כף החיים (אות סד ואות עא), הרב עובדיה יוסף, הרב משה לוי בספרו "ברכת ה'", והרב מאזוז בהערות "איש מצליח  על המשנה ברורה. אולם לאשכנזים, הביאור הלכה מביא את דעת ה"דגול מרבבה" (לנודע ביהודה) ועוד, הסוברים שאין לברך. אולם דעת הערוך השולחן לברך. והנוהג לברך יש לו על מי לסמוך.

[13] הלכה זו נשנית בסימן רי"ב סעיף ב'.

[14] אולם אינו חייב ליטול ידיו. ראה סימן קנ"ח סעיפים ב-ג.

[15] אולם בב"י מובאת דעה הסוברת שהאוכל פת פחות מכזית מברך "מזונות", כי אכילה כזו אינה מזינה ודינה כקינוח. ואין הלכה כדעה זו.

[16] ראה כף החיים אות צ"ו.

[17] על פי הביאור הלכה.

[18] אולי משום שכאן הטור הביא רק את הדעה שברכתו "המותיא", המבוססת על הרבה ראשונים (רבותינו בעלי התוספות, הר"ש, הרא"ש, המרדכי, הר"ן, הסמ"ג והסמ"ק). אף שמעיקר הדין פסק המחבר כפי הכלל המקובל עליו, שדעת הרי"ף והרמב"ם מכריעות, ובמיוחד שכך הוא גם דעת הרמב"ן.

[19] ראה "איש מצליח" בהערותיו על המשנה ברורה כאן.

[20] כך הסביר המשנ"ב.

[21] המשנה ברורה מסביר שהם מבושלים ולא אפויים, ודין זה הוא לירא שמים.

[22] כך באר המגן אברהם את ההבדל בין טרוקנין לבין הבלילה הרכה שנתבארה בסעיף הקודם.

[23] ונראה שהוא הדין לפנקייק שלנו, שהוא תערובת נוזלית מאוד, ואין עליו שם לחם כלל.

[24] כך סתם המשנה ברורה. ונראה הטעם, שאפייה בחמה אינה אפיה ממש, ושאינו ראוי לאכילה אלא ביחד עם כותח.

[25] והוא אפוי. ולא כפשטידה המובאת בדברי הרמ"א בסימן י"ג, שהיא מבושלת.

[26] יש החולקים בכך על דברי המחבר. ולשיטתו מאכל שהוא מעיקר הסעודה ברכתו "המוציא". דין פיצה התבאר בס"ק כ"ח.

[27] ומדובר על בלילה עבה, שהלא בבליה רכה ברכתו "מזונות", כפי שבאר הרמ"א בסוף סעיף י"ד.