שולחן ערוך כפשוטו
הלכות חוקות עכו"ם
סימן קפ"א
הלכות גילוח
הלכות גילוח סימן קפ"א
איסור גילוח הפאות, ובו י"ב סעיפים.
כתוב בתורה: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט, כז). שני איסורים נכתבו כאן, איסור הקפת הראש, ואיסור השחתת פאות הזקן. אלו איסורי תורה, שהעובר עליהם במזיד, חייב מלקות. סימן זה דן בשני איסורים אלה. מסעיף א עד סעיף ט, באיסור הקפת הראש. ובשלושת הסעיפים האחרונים, בהשחתת פאת הזקן.
סעיף א'
(א) אפאות הראש הם שתים (ב). סוף הראש הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל (ג).
אמשנה מכות דף כ ע"א, וכדמחוי רב ששת וכו', שם דף כא ע"א.
- הקדמה לסעיף – בשלושת הסעיפים הראשונים, יסביר המחבר מהו איסור הקפת הראש. ומסעיף ד עד ח, למי מתייחס איסור זה, ובסעיף ט יגדיר, את גבולות שטח האיסור.
- פאות הראש הם שתים – והמגלח את שתיהן, עובר שתי עבירות.
- מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל – הראש מתחלק לשני חלקים, החלק העליון הוא הקרקפת. והחלק התחתון, הוא הפנים. נקודת החיבור בינם, היא בעצם שממול אמצע האוזן, והוא הגבול התחתון של פאת הראש.
הואיל ובלשון האיסור ציינה תורה את ה"ראש", ככתוב "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם", השיער האסור בגילוח הוא זה שבראש. כלומר מגבולה התחתון של הפאה ומעלה, כולל זה שמעל האוזן. ראה להלן סעיף ט, שם יוסברו גבולות פאות הראש בפירוט.
סעיף ב'
בבין שגילח הפאות בלבד, בין שגילח כל הראש עם הפאות, חייב (ד).
בהרמב"ם בסוף הלכות עבודת כוכבים, מהא דבמסכת נזיר דף נח ע"א.
- חייב – היה צורך לומר שחייב בכל אופן, בגלל שיש דעה בגמרא ולפיה רק גילוח הפאה, ללא שיער הראש, הוא שנאסר. אבל גילוח הראש כולו, אינו איסור. לכן כתב המחבר, שאין הלכה כדעה זו, ובכל אופן חייב.
סעיף ג'
גאינו חייב אלא בתער (ה). דויש אוסרים בְּמִסְפָּרַיִם כעין תער (ו), ויש לחוש לדבריהם (ז).
גטור בשם הרמב"ם שם, וכן כתב נ"י בשם הר"ר ישעיה, דהא דתנן ואינו חייב עד שיטלנו בתער, קאי נמי אפאת זקן, ושכן הוא בתוספתא, וכ"פ בסמ"ג. דשם בשם הרא"ש, דמתניתין אפאת הזקן קאי, וכן משמעות הגמרא, וכן מוכח במסכת נזיר דף נח ע"ב, ותוספתא כעין תער קאמר, וכן כתבו הפוסקים בריש מסכת שבועות, וכ"פ רבינו ירוחם, וכ"פ סמ"ק.
- אינו חייב אלא בתער – כפי שנראה בהמשך הסימן (סעיף י), גילוח פאת הזקן נאסר רק בגילוח סכין, ולא במספריים. וגם גילוח פאת הראש, הכתוב בפסוק זה, לא נאסר אלא בתער.
- בְּמִסְפָּרַיִם כעין תער – לדעה זו, כיון שהגילוח בְּמִסְפָּרַיִם אלו יוצר תוצאה דומה לשימוש בתער, גם הוא נאסר. כי לשון האיסור בתורה הוא "לא תקיפו", כלומר התוצאה, שהיא הקפת הראש, היא שנאסרה. ולא פירטה תורה את דרך ההשחתה האסורה, על כן נאסר הגילוח, גם במספרים כעין תער, בגלל התוצאה הדומה לגילוח בתער. ולדעה זו אין להשתמש במכונת גילוח.
- ויש לחוש לדבריהם – אף שמעיקר הדין הלכה כדעה ראשונה, יש לחוש לשיטה המחמירה, הואיל ואין שום קושי לכבדה.
סעיף ד'
הגם הניקף חייב אם סייע בדבר, שֶׁמַּטֶּה עצמו אליו להקיפו (ח), ואבל איסורא איכא אף על פי שלא סייע (ט), לפיכך אסור להיות ניקף אפילו על ידי עובד כוכבים (י).
הכדתני תנא קמיה דרב חסדא, מכות דף כ ע"ב, וכאוקימתא דרב אשי. וטור בשם סמ"ג, וכ"כ התוספות בריש שבועות.
- שֶׁמַּטֶּה עצמו אליו להקיפו – הטיה זו נחשבת מעשה, ונמצא שמסייע למקיף.
- אף על פי שלא סייע – כי התורה הזהירה אותו, שלא יוקף. ואף שאם לא סייע אינו חייב מלקות, כי לא עשה מעשה. בכל זאת, עבר על איסור[1].
- אפילו על ידי עובד כוכבים – כי יהודי מחויב שלא יקיפו אותו. אלא שאם גוי, אשה או קטן הקיפו והוא לא סייע אינו חייב, כי לא עשה מעשה, אבל עבר על איסור.
סעיף ה'
זהמקיף את הקטן, חייב (יא). אבל מותר להקיף את העובד כוכבים או את האשה (יב) (ב"י בשם הרא"ש). ויש מסתפקים בדבר (יג) (ב"י בשם י"א). וקטן מותר להיות ניקף מן העובד כוכבים (יד) (ר"ן פרק אלו הן הגולין).
זכרב הונא, נזיר דף נז ע"ב, הסכמת הפוסקים.
- חייב – בפסוק "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם", כללה התורה גם את הקטן באיסור[2]. ואף שהוא אינו חייב במצוות, גדול המקיפו חייב.
- או את האשה – הגוי אינו מחויב במצוות כלל. והאישה, אינה בדין הקפת הראש, כי באותו פסוק נכתבו יחד, דין הקפת הראש, ודין השחתת הזקן. וכיון שלא שייך איסור השחתת זקן באשה, כי אין לה זקן, גם האיסור של הקפת הראש, הנכתב בסמיכות, אינו שייך בה, אלא באיש[3].
- ויש מסתפקים בדבר – קשה להבין את טעמם, אבל אולי הם סברו, שיש לאסור זאת, כעין גזירה, כדי שלא יבוא להקיף איש. למעשה, כתבו המפרשים, שאין הלכה כדעה זו[4].
- ניקף מן העובד כוכבים – כי אין הקטן מחויב במצוות. אף הגוי אינו מחויב, על כן אין כאן איסור. אמנם כל זה דווקא אם הקטן הולך מעצמו, כי אז, אין הגדול צריך למחות. אבל אסור לגדול להביא את הקטן לגוי שיקיפנו, כי הואיל והגדול מחויב בבל תקיף, הוא מוזהר גם על הקטן[5].
סעיף ו'
חאשה אינה במצות הקפה (טו), טויש אומרים שאף על פי שמותרת להקיף פאת ראשה, אסורה להקיף פאת ראש האיש, ואפילו הוא קטן (טז).
חהרי"ף והרא"ש בסוף מכות, ממשנה דקידושין דף כט ע"א. טטור בשם הרמב"ם, וכן דעת הראב"ד מהא דלטייה רב אדא בר אהבה לרב הונא ואיענש, שם בנזיר.
- אינה במצות הקפה – ומותר לה להקיף גם את עצמה, וגם נשים אחרות.
- ואפילו הוא קטן – כי אסור לאנשים להיות "ניקפים", ובכללם גם קטנים (כפי שהתבאר לעיל סעיף ה). אף שנקט המחבר בלשון "יש אומרים", הלכה כדעה זו[6].
סעיף ז'
יעבדים חייבים בהקפת הראש כאנשים (יז).
ירמב"ם בסוף הלכות עבודת כוכבים וש"פ.
- כאנשים – למרות שהעבד שווה כמעט תמיד בדיניו, לדיני האשה, כאן הושווה דינו לדין האיש. משום שפטור הנשים ממצות בל תקיפו יסודו בהשוואת "הקפת הראש" ל"השחתת הזקן", באותו פסוק, כפי שהתבאר. וכיון שלעבד יש זקן, יש לחייבו הן בהקפת הראש, והן בהשחתת הזקן.
סעיף ח'
יאטומטום (יח) ואנדרוגינוס (יט) אסורין בהקפת הראש (כ).
יאשם, ומשום ספק.
- טומטום – אדם שאיברי מינו מכוסים (אטומים), ולא ידוע אם הוא זכר או נקבה. מבחינה מעשית, זו מציאות מאוד נדירה.
- ואנדרוגינוס – אדם בעל שני איברי מין, הן של זכר, והן של נקבה.
- אסורין בהקפת הראש – הואיל ויש ספק אם הם גבר או אשה, הולכים לחומרא, ככל ספק דאורייתא, ואסורים בהקפת הראש[7].
סעיף ט'
יבשיעור הפאה מִכְּנֶגֶד שֵׂעָר שֶׁעַל פַּדַחְתּוֹ (כא) ועד למטה מן האוזן (כב), מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד (כג).
יבכפי' רש"י שם במכות במשנה, דף כ ע"א.
- מִכְּנֶגֶד שֵׂעָר שֶׁעַל פַּדַחְתּוֹ – התורה הגדירה את השטח האסור בגילוח, בלשון "פְּאַת רֹאשְׁכֶם", ופירשו חכמים (מכות כ, ב) "פאת ראשו – סוף ראשו. ואיזהו סוף ראשו? זה המשוה צדעיו (צידי מצחו, שם הן פאות הראש), לאחורי אזנו, ולפדחתו (רקתו)". כלומר, המצח חָלק משיער, כמו גם אחורי האוזן. חיבור שני מקומות אלה, בהסרת השיער שבינם, הוא שנאסר. נמצא כי גבולה העליון של הפאה אינו רק מול האוזן, אלא גם למעלה ממנו, החל ממקום צמיחת השער, בגבולו העליון של המצח, וכלה בחלקו העליון של האוזן. זה נלמד מן הביטוי של התורה "לא תקיפו" שזה כעין מעגל. כי השערות הצומחות בפאת ראש, מפרידים בין צד הפנים, לצד העורף. ואם מגלחים אותם, נוצר כעין מעגל, סביב הראש, ללא שער.[8]
- ועד למטה מן האוזן – עד העצם הנמצא מול נקב האוזן.
- לא תגע בו יד – לא דיבר המחבר על אורך השערות, שעל פי הלכה מותר לחתוך אותן, ואין כל חיוב להותיר אותן ארוכות[9]. אלא רצה לומר, שבכל רוחב השטח הזה, אסור להקיף. ואף שהיה מקום לומר, שאם אינו מסיר את כלל השיער של הפאה, אין זו הקפה, וכפי שאכן נקטו חלק מן הפוסקים[10], בכל זאת חוששים לדעת הפוסקים, שגם ללא הקפה מוחלטת, אסור לגלח שם מן התורה, אפילו אם משאיר את רוב רובן של השערות.
סעיף י'
(כד) יגאינו חייב על השחתת פאת הזקן אלא בתער (כה), אבל בְּמִסְפָּרַיִם מותר (כו), אפילו כעין תער (כז). הגה: ומכל מקום נזהרים כשמסתפרין במספרים, שיעשה היקף הגילוח בחלק העליון מן המספרות, ולא בתחתון, פן יעשה הכל עם חלק התחתון, והוי כתער (כח) (ת"ה סימן רצ"ה). מיהו נראה דתחת הגרון אין לחוש בזה, הואיל ואינו עיקר מקום הפאות (כט) (ד"ע).
יגמשנה מכות דף כ ע"א.
- הקדמה לסעיף – מכאן עד סוף הסימן, אנו עוברים לדון על איסור השחתת הזקן. סעיף זה יגדיר, מהי "השחתה". הסעיף הבא יפרט את המיקומים בהם נאסרה ההשחתה, והסעיף האחרון יפרט, מי מוזהר על איסור זה.
- בתער – כי לשון האיסור בתורה הוא "לֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ", ופירשו חכמים, שהשחתה נעשית באמצעות סכין.
- בְּמִסְפָּרַיִם מותר – כי התער שנאסר, הוא מתכת חדה הנוגעת בעור. לא כן המספריים, החותכות באמצעות שני להבי סכינים, שהשיער נכנס בינם.
- אפילו כעין תער – כלומר, אף אם הגילוח במספריים יוצר תוצאה זהה לחלוטין לגילוח בסכין, בכל זאת מותר.
ההיתר להשתמש במכונת גילוח, מתבסס על פסיקה זו. כי השערה נכנסת לרשת המתכת, וסכין אחר חותך. נמצא כי דין המכונה, שווה לדין "מספרים כעין תער"[11].
מותר גם להשתמש במשחה המשחיתה את השערות, כי אף שיש בזה השחתה, אין כאן גילוח. ובגמרא (נזיר מ, ב) אמרו מפורשות, שהאיסור הוא רק "גילוח שיש בו השחתה"[12].
- והוי כתער – כלומר, מחשש שישתמש בלהב אחד, והרי זה ממש תער.
- הואיל ואינו עיקר מקום הפאות – בסעיף הבא נראה כי מעיקר הדין, השטח תחת הגרון אינו אסור בגילוח, אלא שיש מחמירים בזה. והואיל ואין זו אלא חומרא, אין צורך להוסיף חומרא נוספת. ולא חששו, שישתמש רק בלהב אחד של המספריים.
סעיף י"א
ידפאות הזקן הם חמש, ורבו בהם הדעות (ל), לפיכך ירא שמים יצא את כולם ולא יעביר תער על כל זקנו כלל (לא). ואפילו תחת הגרון (לב) (ב"י בשם אגרת ר"י וסמ"ג).
ידטור בשם אביו הרא"ש, וכ"כ הר"י בשערי תשובה.
- ורבו בהם הדעות – יש אומרים, ששתים מצויות בדיוק תחת פאת הראש. שתים נוספות, בסוף עצם הסנטר, מימין ומשמאל. והחמישית, במרכז הסנטר. ויש אומרים ששתים מצויות מתחת לפאת הראש, כדעה הראשונה. אבל השתיים הנוספות, משני צדדי הפה, סמוך לשפם. והחמישית בסנטר, גם זה כדעה הראשונה. ויש אומרים שכל הלחי העליון והלחי התחתון, יחד עם הסנטר, הכל נכלל בחמש פאות הזקן. ולא הותר אלא השפם, ותחת הגרון. ויש אומרים, שהחמישית מצויה תחת הגרון.
- כלל – כי בכל מקום שיגלח בתער יש חשש, שמא זה המקום שנאסר בגילוח.
- ואפילו תחת הגרון – כי לדעה אחת בראשונים, גם השטח תחת הגרון הוא מקום שהגילוח בתער נאסר בו. אמנם המחבר, לא חשש לשיטה זו.
סעיף י"ב
טואשה שיש לה זקן, מותרת להשחיתו (לג); ודינה בהשחתת זקן האיש, כדינה בהקפת ראש האיש (לד).
טוקדושין דף לה, ב וכדעת הרי"ף והרא"ש, וסמ"ק דשרו לכתחלה.
- מותרת להשחיתו – כי לא הזהירה תורה על השחתת זקן אלא את הגברים, כי לרוב, רק להם יש זקן.
- כדינה בהקפת ראש האיש – כשם שאסור לה לגלח את פאות הראש, כך אסור לה להעביר תער, בגילוח זקן הגבר.
איסור גילוח הפאות (קפא)
- כתוב בתורה לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם [הק]
- גבולות האיסור": גבולה העליון של הפאה אינו רק מול האוזן, אלא גם למעלה ממנו, החל ממקום צמיחת השער, בגבולו העליון של המצח, וכלה בחלקו העליון של האוזן (כא)
- האיסור הוא לגלח בתער וצריך לחוש לדעה שאפילו במספרים כעין תער אסור [ג]
- ועל כן אין להשתמש במכונת גילוח בהקפת הראש. (ו)
- אסור להיות ניקף כלומר לתת לאדם אחר להקיף את פאת הראש [ד]
- אסור להקיף הקטן. [ה]
- מותר להקיף ראשה של אשה והיא אסורה להקיף ראשו של איש [ו]
- אסור להשחית פאות הזקן ככתוב וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ [הק]
- יש מחלוקת היכן פאת הזקן. ועל כן אין לגלח הזקן בשום מקום חוץ מהשפם [יא]
- האיסור הוא בגילוח בסכין אבל במספרים אפילו אם תוצאות דומות לגילוח בסכין אין איסור [י]
- ועל כן נוהגים להתיר גילוח הזקן במכונת גילוח (כז)
- אין איסור השחתת זק לאישה אבל אסורה להשחית זקן האיש [יא]
[1] הראשונים נחלקו בשאלה, אם מדובר בעבירה על איסור תורה או על איסור דרבנן. לפי שיטת התוספות (בבא מציעא י, ב ד"ה אקפי) עובר על איסור תורה. בעוד שלדעת הרמב"ם, כפי שפירשו הכסף משנה, אינו עובר אלא על איסור דרבנן (הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה א). אם הניקף ביקש מאדם שאינו מודע לאיסור ההקפה, הוא חייב לכל הדעות. כי יש שליח לדבר עבירה, כשהשליח שוגג.
[2] כמפורש בתוספות (נזיר נז, ב ד"ה המקיף) "דכי כתיב רחמנא לא תקיפו פאת, אף אפאות דקטן אזהר".
[3] דין זה נקרא "היקש".
[4] ש"ך ס"ק ד.
[5] ועיין פתחי תשובה ס"ק ב, שהביא את תמיהת "בית אפרים" על הרמ"א, כיצד התיר לקטן להיות ניקף ע"י גוי, ונשאר בצע"ג.
גם המחבר אינו מודה לפסיקה זו וחלק על הרמ"א, כפי שנראה בסעיף הבא.
[6] כי "יש אומרים" זה, אינו סותר את הדעה הראשונה, רק מצמצם אותה.
[7] ואם עברו והקיפו, אינם חייבים מלקות, כי אי אפשר לחייב מספק.
[8] אולי ניתן להסביר את הטעם בזה, על פי הרעיון הבא: הפנים מייצגות את הצד הגלוי והמודע של האדם. בעוד שהעורף, שאינו נראה אפילו לו עצמו, מסמל כוחות לא מודעים. היהודי, בזכות התורה, אינו מאפשר לכוחות אלו להתפרץ. לעומת זאת, קיימים ארגונים שונים בעולם, שחבריהם מגלחים את פאות הראש, והמציאות מוכיחה שהם אלימים מאוד, ולא נותנים מעצור ליצרי האלימות, הטמונים באדם.
[9] כמו שראינו כאן בסעיף ג, שהפוסקים נחלקו אם מותר לחתוך את הפאות ב"מספרים כעין תער" אם לאו. משמע, שאם אלו "מספריים שלא כעין תער", לכל הדעות מותר.
[10] ראה רמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה ו) "לֹא נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים שִׁעוּר, וְשָׁמַעְנוּ מִזְּקֵנֵינוּ שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים שְׂעָרוֹת".
[11] יש מחמירים במכונת גילוח, כי התוצאה די זהה לשימוש בסכין. ולפי הבנתם אין לפרש "כעין תער" מבחינת תוצאה הזהה, אלא הכוונה "תוצאה קרובה לתוצאה של תער", אבל לא זהה לחלוטין. אמנם למעשה, נוהגים להקל בזה. ועיין בספרי בעקבות המחבר חלק ג, שם הרחבתי בדין זה.
[12] נודע ביהודה, הביאו פתחי תשובה ס"ק ה.