שולחן ערוך כפשוטו

הלכות תפלה

סימן צ' – מקום הראוי להתפלל , ובו כ"ז סעיפים

סימן זה עוסק במקום הראוי להתפלל בו. הסימן כולל הלכות שונות, הן בעבור מתפלל יחיד, הן בדבר עצם החשיבות בתפילה בבית הכנסת, והן בעניין המקום הראוי לתפילה בבית הכנסת.

 

סעיף א

אהמתפלל לא יעמוד על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל (א) הגה: ואפילו אינן גבוהין שלושה (ב) (ב"י בשם מהר"י אבוהב), ולא על גבי מקום גבוה (ג), באלא אם כן היה זקן או חולה (ד), או שהיה כוונתו להשמיע לצבור (ה).

אברכות י׳ ע"ב.  בתוספתא שם פרק ג', וארחות חיים, ושאר פוסקים.

  • ולא על גבי ספסל – כיוון שצריך לעמוד בענווה לפני המקום.
  • אינן גבוהין שלושה – טפחים, מפני שאף בגובה נמוך הוא חושש שייפול[1], ואינו מכוון כראוי. והמחבר חולק ואוסר רק אם גבוהים שלושה, כי לשיטתו טעם האיסור הוא משום גאווה, וכל פחות משלושה כאילו עומד על הארץ.
  • ולא על גבי מקום גבוה – רגשי המתפלל צריכים להיות רגשי כבוד והכנעה, ואילו עמידה על מקום גבוה מראה על גאווה. חז"ל למדו מן הפסוק "ממעמקים קראתיך ה'" שיש לקרוא לה' ממקום נמוך אל מקום גבוה.
  • זקן או חולה – בגלל הקושי לקום התירו להם חכמים להישאר על מיטתם.
  • להשמיע לציבור – שאין בעמידתו במקום גבוה גאווה, אלא צורך.

סעיף ב

גשיעור מקום גבוה שאמרו – שלושה טפחים. היה גבוה שלושה ויש בו ארבע אמות על ארבע אמות, הרי הוא כעלייה, ומותר להתפלל בו (ו). וכן אם היה מוקף מחיצות, אף על פי אין בו ארבע על ארבע, מותר להתפלל בו, שאין גובהו ניכר, כיון שחלק רשות (ז).

גרמב״ם פרק ה מהלכות תפילה.

  • ומותר להתפלל בו – משום שמהווה רשות לעצמו, ולכן אינו נחשב כמקום גבוה בבית הכנסת אלא כיחידה עצמאית.
  • כיוון שחלק רשות – כוונת המחבר גם לבימת בית הכנסת, שמותר להתפלל בה אף שהיא מוגבהת.

סעיף ג

דהאומנין שעושין מלאכה לבעל הבית יכולין להתפלל בראש הזית ובראש התאנה, ואין בזה משום לא יעמוד על גבי מקום גבוה ויתפלל, הדכיון שעלו לעשות מלאכתם הוי כמו שעלה לעלייה (ח); ובשאר אילנות צריכים לירד. ווהטעם שנשתנה הזית משאר אילנות, מפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות, יש טורח גדול בעלייתם ובירידתם, ויתבטלו ממלאכתם, ולפיכך אמרו שיתפללו שם; אבל בשאר אילנות, דליכא ביטול, ירדו (ט). ובעל הבית, אפילו מראש הזית והתאנה צריך לירד להתפלל, דהא אינו משועבד למלאכה, שהוא ברשות עצמו, ואם הקילו אצל פועלים מפני ביטול מלאכה, לא הקילו אצל בעל הבית (י).

דברכות ט"ז ע"א.  ההרא״ש שם.  ורבינו יונה שם. ז שם בגמרא.

  • כמו שעלה לעלייה – ואין זה נחשב למקום גבוה מאחר שאין בכך גאווה, שהרי עלה על האילן בעבור עבודתו.
  • ירדו – בבית יוסף מביא טעם נוסף בשם רש"י, שמפני שהזית והתאנה ענפיהם מרובים – אינו חושש מנפילה כאשר עומד עליהם.
  • אצל בעל הבית – ההבדל בין פועל לבעל הבית הוא שזמן הפועל משועבד למעבידו, ואם ייקח זמן מופרז לתפילה הרי הוא כגונב. כמובן, כל זה בתנאי שהפועל התחייב לבעל הבית לשעות מסוימות, ולא התנה עמו זמן לתפילה. אבל לכתחילה על כל אדם לסדר את תנאי עבודתו כך שיוּתר לו להתפלל שלש תפילות ביום בצורה מסודרת. כיום הסכמי העבודה כוללים זמנים למנוחה, ואדם אינו משעבד את כל זמנו לבעל הבית. ואף שהלכה זו אינה מעשית היום, אנו לומדים מכאן את חשיבות היושר ומוסר העבודה, שהתירו חכמים לעובד להתפלל על האילן כדי שלא לבזבז את זמן העבודה.

סעיף ד

חצריך לפתוח פתחים או חלונות טכנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן (יא). יוטוב שיהיו בבית הכנסת י"ב חלונות (יב).

חברכות ל״ד ע"ב.  טרמב״ם פרק ה' מהלכות תפילה.  יזהר פ' פקודי.

  • כנגדן – צריך להתפלל כנגד חלון, כיוון שראיית העולם מוסיפה יראה. והיות שמתפללים לכיוון ירושלים, יש לפתוח חלונות בכיוון זה.
  • י"ב חלונות – מספר החלונות מובא בזוהר, וכתב הבית יוסף שהטעם הוא סוד כמוס. ואולי אפשר להוסיף טעם ע"פ הנגלה: החלונות מסמלים גם שאין להתפלל במקום מנותק, אלא בחיבור לכל המתרחש בחוץ; ולכן על התפילה להיות בעבור כל עם ישראל, המרומז בי"ב שבטים.

סעיף ה

כלא יתפלל במקום פרוץ, כמו בשדה (יג), מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר (יד).

כברכות ל״ד ע"ב.

  • כמו בשדה – אלא במקום מוקף מחיצות (ואפילו אם אין לו גג).
  • וליבו נשבר – זהו הדין לכתחילה. אבל כמובן שהנמצא בדרך ואין לו מבנה יכול להתפלל בחוץ. יש הנוהגים להתפלל קבלת שבת בחוץ, על פי הגמרא; ומסעיף זה עולה שעליהם להיכנס לבית הכנסת לתפילת ערבית.

סעיף ו

לולא בחורבה (טו), מפני חשד (טז) ומפני המפולת (יז) ומפני המזיקים (יח).

לברכות ג׳ ע"א.

  • בחורבה – מבנה חרב. ואם אין מקום אחר, עדיף להתפלל במקום פרוץ מלהתפלל בחורבה.
  • מפני חשד – שיחשדו בו שנכנס לחורבה כדי להיפגש עם אישה.
  • ומפני המפולת – מפאת סכנה פיזית, שמא יקרוס המבנה.
  • ומפני המזיקים – "מזיקים" הוא כינוי ליצורים מזיקים נטולי גוף, מעין 'שדים'. הרמב"ם כתב שאמונה במזיקים היא אמונה טפלה, ולדעתו צריך להסביר את הגמרא שאמרה "מפני המזיקין" שכוונתה לנזק רוחני שעלול לקרות למי שמסתתר במקום שאין בו בני אדם. להלכה אין להתפלל בחוץ במקום פרוץ, אלא במבנה שעומד על תלו, ולא במקום מוזר ומסוכן.

סעיף ז

(יט) מולא אחורי בית הכנסת, אם אינו מחזיר פניו לבית הכנסת. ואחורי בית הכנסת נהוא הצד שהפתח פתוח בו, והוא הפך הצד שפונים אליו הקהל כשמתפללים (כ). ויש מפרשים בהפך*) (כא), וראוי לחוש לדברי שניהם (כב). וגם סכשמתפלל בשאר צדדים חוץ לבית הכנסת, יש להחמיר שיחזיר פניו לבית הכנסת (כג). וכל זה כשניכר שמחזיר אחוריו לבית הכנסת (כד), עאבל אם הוא מתפלל בבית הסמוך לבית הכנסת, ופניו כנגד ארץ ישראל כראוי ואחוריו לכותל ביתו שהוא כותל בית הכנסת – מותר, שאינו ניכר שמחזיר פניו מבית הכנסת (כה).

מברכות ו׳ ע"ב.  נרבנו יונה והגהות מיימוניות[2].  *)פירוש: אחורי כותל מזרחי, ואחוריו אל הכותל.  סרבינו יונה.  עבית יוסף בשם תשובת הרמב״ם.

  • הקדמה – אסור לפרוש מן הציבור[3]. ובכלל זה גם הנמצא במקום שאחרים מתפללים בו כעת, לא ייראה כמי שאינו מתפלל עימהם. הסעיפים הבאים עוסקים בהלכות הנובעות מכלל זה.
  • כשמתפללים – המתפללים פונים לכיוון ירושלים, והפתח מצוי מאחוריהם. לדעה זו הפורש מהציבור הוא אדם הנמצא מאחורי בית הכנסת בצד הפתח, ופונה לצד ההפוך מהמתפללים. בכך הוא מראה שהוא מזלזל בציבור, שהרי הוא מתפלל מחוץ לבית הכנסת, מפנה את גבו לבית הכנסת ואף פונה בתפילתו לכיוון הפוך מהציבור.
  • בהפך – שאותו אדם נמצא מחוץ לבית הכנסת מעבר לקיר הפונה לכיוון ירושלים, וכאשר הוא מתפלל לכיוון ירושלים נמצא שמפנה גבו לציבור ולבית הכנסת. . וכדי להראות שאין בדעתו לפרוש מהציבור, עליו להתפלל לכיוון הציבור. לדעה זו חשוב יותר שלא להפנות גב לציבור מאשר להתפלל לכיוון ירושלים[4].
  • לדברי שניהם – שאם הוא נמצא מאחורי הקיר שבגב המתפללים, יתפלל לכיוון הציבור, שהוא לכיוון ירושלים. ואם נמצא מאחורי הקיר הקדמי, לא יתפלל שם, אלא חייב להיכנס לבית הכנסת[5].
  • לבית הכנסת – משום שאין להפנות גבו לבית הכנסת גם כשעומד באחד מצדדיו. מלשון המחבר עולה שאם נמצא באחד הצדדים עדיף שיתפלל לכיוון בית הכנסת משיתפלל לכיוון ירושלים; אולם הלכה למעשה כתבו האחרונים שיתפלל לכיוון ירושלים, ואין בכך פרישה מהציבור[6].

הנמצא בבית כנסת שבו כיוון התפילה אינו מדויק, ודאי שלא יפרוש מהציבור, אלא יתפלל לכיוון שכולם מתפללים אליו.

  • לבית הכנסת – כגון כשנמצא סמוך לבית הכנסת מאחורי הקיר.
  • מבית הכנסת – מדובר בבית החולק כותל משותף עם בית הכנסת. במצב כזה אין צורך להתפלל לכיוון בית הכנסת, אלא יתפלל כרגיל לכיוון ירושלים, אף אם מפנה גבו לקיר בית הכנסת, משום שאין כאן מראית עין של פרישה מהציבור.

סעיף ח

פאסור לעבור חוץ לבית הכנסת בצד שהפתח פתוח בו בשעה שהציבור מתפללים, מפני שנראה ככופר, כיון שאינו נכנס להתפלל (כו). צואם נושא משאוי (כז), או שלבוש תפילין (כח), או שיש בית כנסת אחר בעיר (כט), או שיש לבית הכנסת זה פתח אחר (ל) הגה: או שרוכב על הבהמה (לא) (ב"י בשם רבינו ירוחם), מותר.

פברכות ח׳ ע"ב. צ בית יוסף בשם ר׳ ירוחם.

  • שאינו נכנס להתפלל – כפי שמבואר בהמשך, מדובר בעיר שיש בה בית כנסת אחד, ומניין אחד שכולם מתפללים בו. אדם העובר ליד הכניסה לבית הכנסת בזמן התפילה ואינו נכנס אליו מעיד על עצמו שאינו מעוניין להתפלל, ונראה ככופר.
  • נושא משאוי – כך ניכר שאינו נכנס לא משום שאינו רוצה להתפלל, אלא משום שנושא משא.
  • שלבוש תפילין – ובכך ניכר שאינו כופר.
  • בעיר – ואז מניחים הרואים שהתפלל בבית הכנסת האחר.
  • פתח אחר – ואז מניחים הרואים שייתכן שיכנס בפתח האחר.
  • על הבהמה – ומבינים הרואים שלא נכנס משום שטרוד בשמירה על בהמתו.

סעיף ט

קישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור (לב). רואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים (לג). הגה: והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין, מכל מקום יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים (לד) (סמ"ג). שוכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור, והוא מתפלל ביחיד, אף על פי כן יתפלל בבית הכנסת (לה).

קברכות ו' ע"א.  רשם דף ז ע"ב.  שרבינו יונה בשם הגאונים.

  • עם הציבור – סעיף זה עוסק בחשיבות התפילה במניין[7]. בעוד שזכויותיו של היחיד לעתים אינן מספיקות כדי שתתקבל תפילתו, כאשר הוא מתפלל עם הציבור תפילתו נשמעת עם הרבים, והדבר מועיל לקבלת התפילה[8]. ועוד, ששכינה שורה כשיש עשרה שמתפללים יחדיו, והדבר מועיל לאדם להתפלל בכוונה יתרה[9]. וכן יש להוסיף שמלבד התפילה הפרטית צריך גם להתפלל על צרכי הציבור, וממילא יש לעשות זאת בתוך הציבור.
  • בשעה שהציבור מתפללים – לשון המחבר אינה חדה דיה. המשפט הראשון פתח במילה "ישתדל", וממנו משמע שהתפילה עם הציבור אינה חובה, אלא מעלה. אולם המחבר ממשיך ואומר שרק אם הוא אנוס יכול לוותר על תפילה בציבור, ומכך עולה שהתפילה בציבור היא חובה, ואין להיפטר ממנה אלא באונס. ונראה להסביר את לשון המחבר כך: מי שיש לו מניין בעירו ויכול להתפלל בציבור – עליו להתפלל בבית הכנסת עם הציבור. ויבואר בסעיף י"א שאם אינו עושה כן נקרא "שכן רע". אבל אין זו חובה גמורה כשאר מצוות, ולכן אם אין לו מניין בעירו אינו חייב לעבור לעיר אחרת, וכן אינו צריך להימנע מלצאת לנסיעות בגלל שבדרכו לא יוכל להתפלל במניין, וכיוצא בכך. לכן נקט המחבר לשון "ישתדל", שפירושה כאן שלא עבר על איסור אם נמנע מכך, בשונה ממצוות כהנחת תפילין או כאכילת מצה.
  • בזמן שהציבור מתפללים – היינו בשעה שמתפללים במקום הסמוך לו.
  • יתפלל בבית הכנסת – ויש לכך שתי מעלות: א. בית הכנסת הוא מקום שיש בו קדושה. ב. זהו מקום תפילת הציבור, ובהליכתו לבית הכנסת הוא מעיד שאינו פורש מן הציבור, אלא שנמנע ממנו להגיע בזמן שהציבור התפלל.

סעיף י

תכשעומד עם הציבור אסור לו להקדים תפלתו לתפלת הציבור (לו), אאלא אם כן השעה עוברת ואין הציבור מתפללין לפי שמאריכים בפיוטים או לסיבה אחרת (לז). הגה: אבל בלא שעה עוברת יתפלל הפיוטים והתחינות עם הציבור, ולא יפרוש מן הציבור אפילו לעסוק בדברי תורה (לח) (ועיין לעיל סימן ס"ח).

תברכות כ״ח ע"ב. ארבינו יונה והרא״ש.  

  • לתפילת הציבור – ראינו שגם כשמתפלל בביתו טוב להתאים את זמן תפילתו לתפילת הציבור. אולם אם נמצא בבית כנסת הדבר חמור יותר, ונקט המחבר לשון איסור, משום שנראה כפורש מהציבור[10].
  • או לסיבה אחרת – תפילה בזמנה חשובה יותר מתפילה עם הציבור, משום שתפילה בציבור הינה מעלה בלבד, ואילו תפילה בזמנה היא חיוב גמור. ואינו צריך לחשוש להיראות כפורש מהציבור, כי הציבור הוא שמתנהג שלא כהוגן[11]. ואם הוא רגיל להתפלל כוותיקין בצורה קבועה, מותר לו להתפלל כוותיקין אף ללא מניין, ולא יוותר על מעלה זו. והדבר נחשב קצת כתפילה בציבור, כי זו השעה שרבים מכוונים להתפלל בה. אמנם אם מתפלל בנץ רק לעתים, תפילה בציבור עדיפה.

ואם הציבור מתפלל לפני הנץ החמה – יתפלל איתם, שאף זה נקרא צורך[12].

  • בדברי תורה – נראה שגם לדעת המחבר[13] אין לפרוש מהציבור הנוהג לומר פיוטים, ויסמוך על הפוסקים המתירים לאמרם.

סעיף יא

במי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע, וגורם גלות לו ולבניו (לט).

בברכות (כ״ח) [ח' ע"א][14].

  • לו ולבניו – מפני שכוחו של עם ישראל באחדותו.

סעיף יב

גמצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה (מ), אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה (מא). אבל כשיוצא מבית הכנסת אסור לרוץ (מב).

גברכות (שם) [ו ע"ב].

  • לכל דבר מצווה – מצווה זו מחנכת אותנו לקיים מצוות בהתלהבות. וחכמים למדו אותה מהפסוק בהושע "נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'"[15].
  • פסיעה גסה – פסיעה גסה אסורה בשבת[16] משום שנחשבת מענייני החולין, כאנשים שבימות החול רצים לעסקיהם, לעומת השבת שהיא יום של רוגע ומנוחה. אולם ריצה לדבר מצווה אין בה זלזול במנוחת השבת, אלא כבוד למצווה שרץ אליה, ומותרת.
  • אסור לרוץ – שלא ייראה כמואס במצווה.

סעיף יג

דמותר לרוק בבית הכנסת, הודורסו ברגליו או מכסהו בגמי (מג).

דברכות ס״ב ע"ב. הירושלמי שם סוף פרק ג', ורבינו יונה.

  • מכסהו בגמי – בהר הבית אסור לרוק, מפאת קדושת המקום. אולם איסור זה אינו חל בבית הכנסת, שקדושתו נמוכה מקדושת הר הבית; שהואיל ודרכם הייתה לרוק בבתיהם, הדבר לא נחשב לזלזול, והותר. ונראה שכיום, שאין נוהגים לרוק על הרצפה בבית, אסור לעשות כן בבית הכנסת[17].

סעיף יד

וישכים אדם לבית הכנסת, כדי שימנה עם עשרה הראשונים (מד).

וברכות מ״ז ע"ב.

  • עשרה הראשונים – כאשר עשרה יהודים מתאספים להתפלל שורה השכינה, ולכן טוב להיות בין העשרה הראשונים, המביאים את השכינה. ועוד, שבכל המצוות יש להשתדל להזדרז לקיימן.

סעיף טו

זאם נשאר אדם יחידי מתפלל בבית הכנסת שבשדות (מה), או אפילו בבית הכנסת שבעיר אם היא חתפלת ערבית הגה: שמתפללים בלילה (מו), חייב חבירו להמתין לו עד שיסיים תפלתו, כדי שלא יתבלבל בתפלתו (מז). הגה: ויש מחמירין אפילו ביום, ובבתי הכנסת שלנו שהם בעיר (מח) (הטור ומרדכי בשם ר"י ור' יונה פ' קמא דברכות). טואם מאריך בבקשות ותחנונים, אינו חייב להמתין לו (מט).

זברכות ה׳ ע"ב.  חרי״ף ורבינו תם.  טרבינו יונה.

  • שבשדות – כלומר: אם בבית כנסת שנמצא מחוץ לעיר, במקום שמסוכן להסתובב בו לבד, האריך אחד המתפללים בתפילתו, יש להמתין לו אפילו ביום.
  • בלילה – אבל אם מתפללים ערבית מבעוד יום, דינה כתפילת יום. ולדעת המחבר גם אם מתפללים ערבית מבעוד יום צריך להמתין לו, שסוף סוף זמן תפילה זו הוא בסוף היום, קרוב ללילה[18].
  • שלא יתבלבל בתפילתו – שמתוך החשש לצאת לבד עלול להתבלבל בתפילתו[19]. הגמרא (ברכות ה ע"ב) אומרת על אדם שאינו ממתין לחברו ש"טורפין לו תפלתו בפניו", ושאם ממתין שכרו מרובה[20]. והטעם הוא שמי שאינו ממתין מראה שלא אכפת לו מחברו, ולכן גם הקב"ה לא ידאג לו, ולא יקבל תפילתו. אבל הממתין תתקבל תפילתו, מידה כנגד מידה[21].
  • שהם בעיר – מכיוון שמפחיד להישאר לבד ולכן מתבלבל בתפילתו.
  • להמתין לו – מפני שאינו יכול להוסיף תפילות או להגיע באיחור על חשבון אחרים.

סעיף טז

יההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ארבעה מילין (נ) מקום שמתפללים בעשרה, צריך לילך שם (נא); ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה (נב).

יפסחים מ״ו ע"א לפירוש רש"י.

  • ארבעה מילין – מיל הוא אלפיים אמה, וארבעה מילין הם כארבעה קילומטרים.
  • לילך לשם – אם יש בית כנסת בהמשך הדרך שממילא מתכוון ללכת בה, אלא שצריך לשנות את תכניתו ולהקדים את ההליכה – עליו לעשות זאת כדי להתפלל במניין, ובתנאי שאין הדרך ארוכה מארבעה קילומטרים. מכאן למדנו שכאשר מתאפשר להתפלל במניין חייב לטרוח עבור כך.
  • כדי להתפלל בעשרה – "אחריו" לאו דווקא, אלא מדובר בכל כיוון שאינו בדרכו ממילא. וכן אם נמצא בביתו עליו לטרוח להתפלל במניין אם בית הכנסת בתוך מיל (כקילומטר). ואם נוסע ברכב, יש אומרים שיש לחשב זאת לפי זמן הליכת מיל, ולא לפי המרחק. אולם יש לזכור שברכב ישנן גם הוצאות נסיעה, והכול לפי העניין.

סעיף יז

כיש מי שאומר שמכל שכן שלא ישכים אדם לילך מעיר שמתפללים בה בעשרה (נג), אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול ושלא יהא צריך ללכת יחידי אחר התפלה (נד).

כאגודה.

  • בעשרה– מהחובה לטרוח ולנסוע עד מקום שיש בו מנין אנו למדים שכמובן שאין לעזוב מקום שיש בו מנין לפני שמתפללים. לשון "יש מי שאומר" אין פירושה שדין זה נתון במחלוקת, אלא שמצא הבית יוסף דין זה רק אצל מחבר אחד; אולם הלכה זו מוסכמת על הכול.
  • אחר התפילה – אמנם חיוב זה, ככל תפילה במניין, הוא רק כאשר יכול להגיע ליעדו בזמן, ובמצב שאין בו סכנה בגלל האיחור. מכאן שמי שצריך לצאת לפרנסתו מוקדם ואין לו אפשרות להמתין עד המניין – מותר לו להתפלל ביחידות.

סעיף יח

לבית מדרש קבוע קדוש יותר מבית הכנסת, ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת (נה); מוהוא שיתפלל בעשרה (נו). הגה: ויש אומרים דאפילו בלא עשרה עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו (נז); ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי (נח) (תר"י פ"ק דברכות). ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת (נט) (תשובת הרא"ש כלל ד', והטור). וכל שכן שלא יעסוק בתורה בבית הכנסת בזמן שהציבור אומרים סליחות ותחינות (ס) (הגהות אלפסי החדשים[22]).

לברכות ח׳ ע"א.  מרמב״ם פרק ח' מהלכות תפילה.

  • יותר מבית הכנסת – קדושת בית המדרש נובעת מלימוד התורה שבו, שהיא עבודת השם הנבחרת. לכן טוב להתפלל בבית המדרש.
  • והוא שיתפלל בעשרה – אף שמצות לימוד תורה גדולה ממצות תפילה, אין לבטל את קיום המצוות בשביל לימוד תורה[23], כי גדול לימוד המביא לידי מעשה. וכל הלומד ואינו מקיים אין ערך ללימודו. לכן גם על לומד התורה לקיים את המצוות כראוי ולהתפלל בציבור. ועוד, כדי שלא לפרוש מן הציבור, ושלא ילמדו ממנו ויבואו אחרים לזלזל בתפילה בציבור, כפי שמביא הרמ"א בהמשך.
  • הקבוע לו – לדעה זו הואיל ומעיקר הדין תפילה בציבור היא מעלה, מעלה זו נדחית בפני מי שלומד בקביעות במקומו, כלומר שאינו מאבד רגע.
  • בלאו הכי – כי אם מתבטל לדבר הרשות, כל שכן שצריך להתבטל כדי לקיים את מצות התפילה כראוי.
  • ויתבטלו מבית הכנסת – וחלילה שבעקבות מצות לימוד התורה שלו ייגרם זלזול במצות התפילה בציבור, ונמצא נותן מכשול לפני עור.
  • סליחות ותחינות – שאין לפרוש מהציבור גם כשמקיימים מצוות. מכאן שאין ראוי ללמוד בזמן התפילה, וכל שכן שלא לעיין בעלונים המחולקים בבתי כנסת. אבל שלא בזמן שהציבור מתפללים, כגון מי שסיים את תפילת העמידה ועדיין לא התחיל שליח הציבור בחזרה – מותר לו לעיין בספר.

סעיף יט

ניקבע מקום לתפלתו, שלא ישנהו אם לא לצורך [גדול][24]. ואין די לו סבמה שיקבע לו בית הכנסת להתפלל, אלא גם בבית הכנסת שקבוע בה צריך שיהיה לו מקום קבוע (סא).

נברכות ו׳ ע"ב.  סהרא״ש בשם הירושלמי.

  • מקום קבוע – קביעות מקום עוזרת לכוונה, ועושה את הישיבה בבית הכנסת לדבר קבוע. ואם ישב אדם אחר בטעות על מקומו מן הראוי שלא להעיר לו, אלא לשבת במקום אחר, משום שעברת הפגיעה בחברו חמורה יותר מהמצווה להתפלל במקום קבוע.

סעיף כ

עיכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל (סב). יש מפרשים פשיעור שני פתחים, דהיינו שמונה טפחים, יכנס לפנים, שלא ישב אצל הפתח שנראה כמשאוי ישיבת בית הכנסת; ולפי זה צאם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום (סג). קויש מפרשים שהטעם מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין, ולפי זה אם אינו פתוח לרשות הרבים אין בכך כלום (סד). רויש מפרשים שלא ימהר להתפלל מיד כשנכנס, אלא ישהא שיעור שני פתחים. ונכון לחוש לכל הפירושים (סה).

עברכות ח׳ ע"א.  פירושלמי ואורחות חיים.  צרבינו יונה.  קטור בשם ר״מ מרוטנבורג.  רהרא״ש הביאו שם.

  • ואחר כך יתפלל – זה לשון הגמרא. ומביא המחבר שלושה פירושים למשפט זה.
  • אין בכך כלום – מפני שניכר שיושב במקומו הקבוע, ולא התיישב בכניסה משום שרוצה לצאת.
  • אין בכך כלום – הואיל ואף ליד הכניסה אין דעתו מוסחת.
  • לכל הפירושים – שלושת הפירושים מדגישים שהתפילה אינה עניין ארעי. לכן טוב להיכנס לתוך בית הכנסת פנימה, לא להסתכל החוצה, ולהתיישב מעט לפני שמתחיל להתפלל.

סעיף כא

שצריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר (סו). ודבר קבוע, כגון ארון ותיבה, אינם חוצצים (סז). הגה: ולא חשיב מחיצה רק בדבר גדול שגבהו עשרה ורחבו ארבעה, אבל דבר קטן לא חשיב הפסק (סח) (אבודרהם ואורחות חיים בשם הראב"ד). וכן בעלי חיים אינם חוצצים, תאפילו אדם אינו חוצץ. הגה: ולי נראה דבעלי חיים חוצצים, ואדם אינו חוצץ, וכן נראה סברת הפוסקים, ואפשר דנפל טעות בספר (סט).

שברכות ה׳ ע"ב.  תמרדכי ומהר"י אבוהב.

  • ובין הקיר – כדי שלא יבלבל את כוונתו.
  • אינם חוצצים – משום שדברים קבועים אינם מבלבלים את הכוונה.
  • לא חשיב הפסק – לדעה זו העיקר שייחשב כמתפלל כנגד הקיר, כמו שנאמר על חזקיהו: "ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'"[25], ולכן דבר קטן אינו יוצר חציצה. ונראה שהמחבר לא פסק קולא זו, ולשיטתו צריך שלא יהיה דבר שעלול לבלבל את כוונתו, ולכך אין קשר לגודל. ולדעת הכול כיסאות ושולחנות וכל הרהיטים הנצרכים לתפילה אינם חוצצים[26].
  • דנפל טעות בספר – הטור כתב שבעלי חיים חוצצים, ודן הבית יוסף אם אדם בכלל בעלי חיים; ומשמע מכך שבעלי חיים חוצצים יותר מבני אדם, וכנגדם ודאי שאסור להתפלל. וסברת הדבר, שמציאות בן אדם היא שכיחה, ולכן מפריעה פחות לכוונת התפילה, אבל בעל חיים במקום תפילה אינו שכיח, ונוכחותו מפריעה לכוונה. אם כן, דברי המחבר כאן אינם מובנים, וסותרים את דבריו בבית יוסף, ולכן כתב הרמ"א שנראה שנפלה טעות בדבריו. דברי הרמ"א שאדם אינו נחשב לחציצה התקבלו להלכה, שהלא אחרת אי אפשר להתפלל בבתי כנסת, שהרי לא ייתכן שכולם יעמדו לפני הקיר.

סעיף כב

אויש מי שאומר שיש ליזהר מלהתפלל אחורי שום אדם, וטוב לחוש לדבריו (ע).

אספר הפליאה.

  • וטוב לחוש לדבריו – כדי שלא ייראה כמשתחווה בפניו. וכתבו המשנה ברורה וכף החיים (אות קל"ה) שכל זה בביתו, אבל בבית הכנסת אי אפשר להיזהר בכך, ומותר לכתחילה להתפלל מאחורי חברו.

סעיף כג

בהבגדים המצויירים, אף על פי שאינם בולטות אין נכון להתפלל כנגדם (עא); ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר, יעלים עיניו (עב). הגה: ולכן אסור גם כן לצור ציורים בספרים שמתפללים מהם, שלא תתבטל הכוונה (מרדכי ריש פרק כל הצלמים). אבל בגדים שמצוייר עליהם דברי תִפלות (עג), אפילו לישב עליהם בבית הכנסת אסור (תשובת הרא"ש סי' ב' כלל ה').

באבודרהם בשם תשובת הרמב״ם.

  • להתפלל כנגדם – מאחר שהם מפריעים לכוונה[27].
  • יעלים עיניו – מכאן שאין ראוי ללבוש בבית הכנסת חולצה שיש בגבה ציורים וכיתובים, שהם עלולים להפריע לכוונת המתפלל מאחור.
  • דברי תִפלות – דברים שאינם ראויים.

סעיף כד

גלא יתפלל בצד רבו (עד), ולא אחורי רבו (עה), ולא לפניו (עו). הגה: יש אומרים דכל זה לא מיירי אלא למתפלל ביחיד; אבל בצבור, אם כך הוא סדר ישיבתו, אין לחוש אם מתפלל לפניו או אחריו (ב"י בשם מהר"י אבוהב ואוהל מועד). ואף על פי שטוב להחמיר, המנהג להקל (עז). דאם הרחיק ארבע אמות, מותר. (ועיין ביורה דעה סי' רמ"ב סעיף ט"ז (עח)).

גברכות כ״ז ע"ב.  דרבינו יונה והרא״ש.

  • בצד רבו – שלא יראה עצמו כשווה לו.
  • אחורי רבו – כדי שלא ייראה כמשתחווה לו.
  • ולא לפניו – כיוון שבאופן זה נראה כביכול במעמד גבוה יותר מרבו, ולכן יתרחק מעט באלכסון. מהלכה זו אנו למדים שחייב אדם להתייחס בכבוד לרבו, אולם אין מדובר ביחס הנראה כסגידה.
  • המנהג להקל – כי במקומו הקבוע אין זה נראה כחיסרון בכבודו של הרב, וכן אי אפשר בבית הכנסת למנוע ישיבה בצד הרב ומאחוריו. ונראה שהמחבר מסכים להיתר זה.
  • רמ"ב סעיף ט"ז – בהלכות כבוד רבו, שם מובאת הלכה זו ביתר הרחבה.

סעיף כה

התלמיד חבר (עט) מותר להתפלל אחורי רבו.

הברכות כ״ז ע"ב.

  • תלמיד חבר – הוא תלמיד שגדל בלימודו עד שהפך למעין חברותא של רבו.

סעיף כו

וכל מקום שאין קורין בו קריאת שמע, אין מתפללים בו. וכשם שמרחיקים מצואה ומי רגלים וריח רע ומן המת ומראיית הערוה לקריאת שמע, כך מרחיקים לתפלה (פ).

ורמב״ם פרק ד מהלכות תפילה.

  • מרחיקים לתפילה – הכול כפי שלמדנו בהלכות קריאת שמע, בסימנים ע"ד-פ"ח.

סעיף כז

היה עומד בתפלה זוהשתין תינוק בבית הכנסת, ישתוק עד שיביאו מים להטיל על המי רגלים (פא), או יהלך לפניו ארבע אמות או לצדדיו, או יצא מבית הכנסת, ויגמור תפלתו (פב). הגה: ויותר טוב לילך למקום אחר ולא לשתוק, שמא ישהה כדי לגמור את כולו ויצטרך לחזור לראש (פג) (ב"י בשם רוקח סימן שכ"ד). וע' לעיל ריש סי' ע"ט.

זרוקח.

  • על המי רגלים – אף שהרחקה ממי רגלים היא מדרבנן[28], מכל מקום אסור לו להמשיך את תפילתו. ואם אין מי שיכול להביא מים או כיסוי אחר למי הרגלים, יעשה זאת המתפלל בעצמו, מפני שזו הפסקה לצורך התפילה והיא מותרת, כפי שמותר למתפלל לצאת.
  • ויגמור תפילתו – וההליכה אינה נחשבת להפסקה, מפני שהיא לצורך התפילה.
  • לחזור לראש – דעת הרמ"א היא שבכל אופן עדיף לצאת ולא לשהות. ונראה שמודה המחבר שיצא מבית הכנסת אם משער שזמן ההמתנה יהיה "כדי לגמור את כולה"[29]. ועיקר המחלוקת הוא במצב שלא בהכרח יצטרך להמתין כל כך הרבה, שלמחבר יכול להמתין, ולרמ"א עדיף שיצא, משום שחוששים שמא ישהה כדי לגמור את כל התפילה.

מקום התפילה הראוי (צ')

  1. אין להתפלל כשעומד על מקום גבוה, ככיסא או כספסל. וזאת הן משום שהחשש שמא ייפול יפריע לו בתפילתו, והן משום שיש בכך מעין גאווה, שאינה מתאימה לתפילה [א].
  2. אם המקום הגבוה חולק רשות לעצמו, כבימת בית כנסת – מותר [ב].
  3. כשבונים בית כנסת, יש לפתוח בו חלונות לכיוון ירושלים. וטוב לפתוח בו 12 חלונות [ד].
  4. עדיף לא להתפלל בחוץ במקום פרוץ, אלא במבנה [ה], אולם לא במקום מסוכן [ו].
  5. המתפלל מחוץ לבית הכנסת יקפיד שלא להיראות כפורש מהציבור. לכן אם הוא נמצא מאחורי המתפללים – יתפלל לאותו כיוון שהם מתפללים; ואם הוא נמצא מעבר לקיר בקדמת בית הכנסת, בכיוון שאליו מתפללים – לא יתפלל שם כלל [ז].
  6. במקום שיש בית כנסת אחד עם פתח אחד, יקפיד שלא לעבור ליד פתחו בשעה שהציבור מתפללים אם אינו מתפלל עמם, כדי שלא ייראה כפורש מהציבור [ח].
  7. מי שיש לו מניין בעירו ויכול להתפלל בציבור – עליו להתפלל בבית הכנסת עם הציבור [ט]. ואם אינו עושה כן נקרא "שכן רע" [יא].
  8. יש לטרוח עבור תפילה בציבור עד כדי הליכת קילומטר [טז].
  9. ישנה חשיבות בתפילות הציבור, הן בשעה שמתפללים והן במקום שבו מתפללים. לכן אם אינו יכול לבוא לבית הכנסת, ומתפלל בביתו – טוב לעשות זאת בשעה שהציבור מתפלל. ואם אינו יכול להתפלל בזמן הציבור, ומתפלל ביחידות – טוב לעשות זאת בבית הכנסת [ט].
  10. כשנמצא בבית הכנסת בזמן התפילה – יתפלל עם הציבור, ולא יעסוק בדברים אחרים [י].
  11. מצווה לרוץ לבית הכנסת, להראות ששמח ללכת לדבר מצווה. ובחזרתו משם לא ירוץ, שלא ייראה כמואס במצווה [יב].
  12. ישתדל להיות בין העשרה הראשונים בבית הכנסת [יד].
  13. במקום שיש חשש להסתובב בחוץ ביחידות, יש להמתין לאחרון עד שיסיים תפילתו, כדי שתפילתו לא תתבלבל עליו מפאת החשש [טו].
  14. תפילה במניין בבית המדרש הקבוע ללימודו עדיפה על תפילה בבית הכנסת [יח].
  15. יש לקבוע מקום קבוע לתפילה בתוך בית הכנסת [יט]. אולם אם תפסו לו את המקום – לא יעיר על כך, אלא ישב במקום אחר [(סא)].
  1. כשבא להתפלל טוב להיכנס לתוך בית הכנסת, לא להסתכל החוצה, ולהתיישב לפני שמתחיל להתפלל [כ].
  1. טוב להתפלל בסמיכות לקיר. לדעת המחבר משום שהדבר מועיל לכוונה, ולכן כל דבר שעשוי לבלבל אותו נחשב לחציצה; ולדעת הרמ"א הסמיכות לקיר חשובה בפני עצמה, ורק דבר גדול מוגדר כחציצה [כא].
  2. אין להתפלל כנגד בעל חיים [כא], ואם לא מתפלל בציבור, טוב גם שלא להתפלל כנגד אדם [כב].
  3. אין להתפלל כנגד קיר מצויר או תמונה המסיחים את הכוונה [כג]. ומכאן למדנו שאין לבוא לתפילה עם בגד עם ציור או כיתוב בגבו, שאלו עלולים להסיח את כוונת העומד אחריו [(עב)].
  4. אם לא מתפלל במקום הקבוע לו בבית הכנסת, אין להתפלל בתוך ארבע אמות מרבו – לא לפניו, לא מאחוריו ולא מצדדיו [כד].
  5. דיני הרחקה מהצואה בזמן התפילה הם כדיני הרחקה שבוארו בהלכות קריאת שמע [כו].
  6. אם בזמן תפילתו הובא לכלוך האוסר להתפלל, יפסיק את תפילתו עד שהלכלוך יוסר או שיתרחק מהמקום [כז].

[1] ולא נאמר שיעור שלושה טפחים בסעיף הבא אלא משום "ממעמקים קראתיך", כמבואר בהמשך.

[2] [הגהות מיימוניות כתב שיש להחמיר כדברי שניהם].

[3] אבות פרק ב' משנה ד'.

[4] לפירוש הראשון הפורש מהציבור הוא אדם שדווקא מתפלל לצד השני, ולפירוש השני יש כאן הוראה למי שבמקרה מתפלל אחורי בית הכנסת.

[5] על פי המג"א (ס"ק י') והמ"ב.

[6] מ"ב ס"ק כ', כף החיים ס"ק מ'.

[7] בספרנו "בעקבות המחבר" בפרק "תפילת פועלים" (עמוד ע' תחילת הערה 2) כתבנו: "יש פוסקים שמחשיבים תפילה במניין כהידור בלבד, ולדבריהם המתפלל בקביעות כוותיקין עדיף שיתפלל ביחידות עם הנץ מאשר שיתפלל במניין אחרי הנץ [כך סוברים החפץ חיים והגר"ע יוסף, בניגוד לגר"ש קלוגר ב'אלף לך שלמה' (יעויין ביבי"א או"ח ח"א, ד, ט; ובילקוט יוסף ח"א ע' קמ) …]".

[8] "רבי נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר: 'הן אל כביר ולא ימאס', וכתיב: 'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'" (ברכות דף ז ע"ב).

[9] "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון', אימתי עת רצון – בשעה שהצבור מתפללין" (שם).

[10] וראה מ"ב ס"ק ל"ד.

[11] ואף שראינו שכאשר הציבור אינו מתפלל בכיוון ירושלים צריך להתפלל בכיוונם אף שלא כדין הם עושים, שם בדיעבד התפילה עולה, אולם תפילה לאחר הזמן חמורה יותר.

[12] בדינים אלה נחלקו הפוסקים, ויש הסוברים שאין להתפלל לפני הנץ אפילו על מנת להשלים מניין (עיין ילקוט יוסף הלכות תפילה עמ' קל"ז סעיף ג). הארכנו בדבר בספרנו "בעקבות המחבר", בפרק "תפילת פועלים", החל מעמוד ע'.

[13] שפסק שעדיף שלא לומר את הפיוטים, כפי שראינו בסימן ס"ח.

[14] [בדבר ציון זה והאות הבאה, ראה פמ"ג א"א ס"ק כה].

[15] הפסוק בהושע ו', ג; ודרשתו בברכות דף ו ע"ב.

[16] שבת דף קיג ע"ב; שו"ע או"ח ש"א, א.

[17] קשה מדוע סעיף זה מובא כאן, בין הדינים העוסקים בתפילה בציבור, ולא בהלכות כבוד בית הכנסת בסימן קנ"א. והסביר בני הרב יחזקאל הי"ו שאולי נכתב כאן לומר לנו שאם צריך לרוק אינו חייב לצאת מבית הכנסת, אלא יכול להמשיך להתפלל עם הציבור.

[18] כיוון שהטעם למחבר הוא משום בלבול, וזה שייך גם ביום; ואילו לרמ"א הטעם הוא משום מזיקים השולטים בלילה, ולכן דווקא בלילה.

[19] הביא הבית יוסף שנחלקו ראשונים האם דין זה הוא משום הסכנה, ואז נכון רק בתפילת ערבית; או שהוא משום שתפלתו מתבלבלת, ואז הלכה זו גם ביום. ולכאורה המחבר הרכיב כאן שתי דעות, שפסק דין זה רק בתפילת ערבית, אולם בטעם הדבר כתב שהוא משום שהיחיד עלול להתבלבל בתפילתו (וראה ב"עוד יוסף חי" על הגמרא בברכות כאן, שמשום קושיה זו כתב: "ולשון הש"ע כאן הוא מגומגם", ולא תרץ). לכן הסברנו שכוונתו היא שחשש הסכנה הוא הגורם לו לבלבול. וה' יאיר עינינו בתורתו.

[20] ולשונה: "ואם המתין לו מה שכרו? אמר רבי יוסי ברבי חנינא: זוכה לברכות הללו, שנאמר: (ישעיהו מ"ח) 'לוּא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך' וגו'".

[21] וראה בפירוש "עין אי"ה" ברכות ה ע"ב אות מ"ב.

[22] [כיום נקרא "שלטי הגיבורים"].

[23] ראה שבת דף י ע"ב-יא ע"א; ירושלמי ברכות פ"א ה"ב; שו"ע או"ח ק"ו, ג.

[24] [בדפוסים החדשים השמיטו מילה זו (ראה בשו"ע השלם הערה מ"ט). בב"י כל המשפט איננו, ולכן אי אפשר לדעת מה גרסתו. ובטור מפורש "לצורך גדול". במנורת המאור (פ"ב עמ' 114) הנוסח הוא "וצריך לקבוע מקום לתפלתו תמיד, ולא ישנהו אם לא לצורך גדול", ואולי זהו מקורו של הטור].

[25] הפסוק בישעיהו ל"ח, ב; והלימוד ממנו בברכות דף ה ע"ב.

[26] ט"ז, משנה ברורה וכף החיים.

[27] בצורות בולטות יש לעתים איסור עשיית פסל. ראה שו"ע יו"ד קמ"א, ד.

[28] ולא נאסר מהתורה אלא כנגד הקילוח עצמו. ראה בהקדמתנו לסימן ע"ז.

[29] שהלא בניגוד לקריאת שמע, בתפילת עמידה גם לשיטת המחבר אם שהה "כדי לגמור את כולה" – חוזר לראש, כפי שיתבאר בסימן ק"ד סעיף ה.

דילוג לתוכן