סימן צ"ב – הנצרך לנקביו, רחיצת ידיו, ושאר הכנות לתפילה, ובו י' סעיפים

בסימן זה אנו למדים על הכנת הגוף לתפילה. ונקדים כמה הקדמות:

• כתוב בתורה "בל תשקצו". מכאן למדו חכמים שאסור להשהות את נקביו, וכאשר צריך ללכת לשרותים ילך מיד. ואם אינו יכול להעמיד את עצמו שיעור פרסה, הרי הוא עובר על איסור זה.
• בנוסף ישנו איסור להתפלל כאשר צריך ללכת לשירותים, אפילו אם לא הגיע לשיעור 'בל תשקצו'.
• ידיו של אדם צריכות להיות נקיות לקראת התפילה. דין זה נדרש מן הפסוק 'ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה".

סעיף א

^אהיה צריך לנקביו – אל יתפלל (א), ואם התפלל תפלתו תועבה, ^בוצריך לחזור ולהתפלל (ב). והני מילי שאינו יכול לעמוד עצמו שיעור הילוך פרסה (ג), אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור הילוך פרסה – ^גיצא בדיעבד (ד), אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה. הגה: וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים (ה) (הגהות מיימוני פ"ד מהל' תפילה).

^אברכות כ״ג ע"א.  ^ברמב"ם פרק ד' מהלכות תפילה.  ^גשם בגמרא כגרסת הרמב״ם והרא״ש ורבינו יונה.

• אל יתפלל – ראינו בסימן הקודם שמהפסוק "היכון לקראת א-להיך ישראל" למדו חכמים שיש להתכונן לתפילה. וכמו שתיקנו שיש להתכונן לה במלבושים ראויים, כך תיקנו שגופו צריך להיות מוכן לתפילה. והנצרך לנקביו טרוד ומתקשה לכוון, ואין זה מצב הראוי לתפילה.
• לחזור ולהתפלל – אף שדין זה הוא מדרבנן, ראו חכמים בתפילה כזו זלזול בתפילה, ותיקנו שיתפלל שוב אחר שיעשה צרכיו.
• שיעור הילוך פרסה – פרסה היא ארבעה מילין, ו"זמן הילוך פרסה" הוא זמן המקובל בהלכה לעניינים שונים, ושיעורו למעשה 72 דקות.
• יצא בדיעבד – משום שהצורך אינו גדול. ואף שאין כבוד התפילה להתפלל כך, אין בכך זלזול, ולכן בדיעבד יצא.
• משוקץ מן הנקבים – הרמ"א מחדש שדין זה נאמר לא לתפילה בלבד, אלא גם לכל לימוד; ובכלל זה גם קריאת שמע וברכות[1]. ושונה דין זה מדיני הלבוש, שנאמרו על תפילה העמידה בלבד. ואף לרמ"א כל זה לכתחילה, אבל אם אינו יכול לצאת לשירותים מאיזו סיבה שהיא, אף שאסור בתפילה, יכול ללמוד[2].

סעיף ב

^דאם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה – יעמיד עצמו עד שיגמור, ולא יפסיק (ו). ואם בשעת קריאת שמע וברכותיה נתעורר, בין לקטנים בין לגדולים – קורא כדרכו (ז). הגה: ודוקא שאינו מתאוה כל כך, דאית ביה משום 'בל תשקצו' (ח), אבל בלאו הכי יותר טוב להפסיק (ט) (תשובת הרשב"א סימן קל"א פסק דמותר, ותרומת הדשן סי' ט"ז פסק דאסור, וצריך לחלק כך). ואם רצה להרחיק ולהטיל מים – עושה.

^דתשובת הרשב״א.

• ולא יפסיק – כלומר: אם על אף שבדק את עצמו לפני התפילה, נצרך לנקביו באמצע תפילת העמידה – אינו רשאי להפסיק, אלא יסיים תפילתו. במקרה זה מצויים שני ערכים מתנגשים: האיסור להפסיק באמצע התפילה, ואיסור 'בל תשקצו', האוסר להתפלל בעודו צריך לנקביו. ופסק המחבר שלא יפסיק, כמובן בתנאי שיכול להעמיד את עצמו עד סוף התפילה, אפילו אם אינו יכול להמתין את שיעור 72 הדקות.
• קורא כדרכו – מותר לו לקרוא כדרכו ולהמשיך בתפילה עד סוף העמידה; אמנם אין איסור לצאת ולהטיל מים, אלא רק לצאת לעשות צרכיו הגדולים, כפי שכתוב בסוף הסעיף. ואמנם האחרונים פסקו שצריך להפסיק [כף החיים אות ט].
• משום 'בל תשקצו' – "[3].הרמ"א חולק על המחבר, ודעתו שכשאדם נצרך מאוד לנקביו עד כדי שעובר על "בל תשקצו" יש עליו חובה להפסיק את תפילתו[4].
• יותר טוב להפסיק – לדעת הרמ"א, גם אם לא הגיע לרמה כזאת של צורך, אם הוא מצוי בקריאת שמע וברכותיה עדיף שיפסיק ויתפנה, ויחזור ויתפלל בנחת. גם בנקודה זו חולק הרמ"א על המחבר.

לסיכום: לדעת המחבר, בין בקריאת שמע ובין בעמידה לא יפסיק, ואפילו אם הגיע ל"בל תשקצו". ולמעשה הספרדים נוהגים כך בעמידה אבל לא בקריאת שמע. ולאשכנזים, בעמידה יפסיקו אם הגיעו לבל תשקצו ובקריאת שמע אפילו אם לא הגיעו לבל תשקצו. הפוסקים הוסיפו שיש כאן גם שיקול של "כבוד הבריות", כגון שאם הצריך לנקביו הוא שליח ציבור והיציאה תגרום לו בושה, יש מקום להקל, כי כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן[5].

סעיף ג

^הצריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו (י).

^הרמב"ם פרק ד' מהלכות תפילה.

• וכל דבר הטורדן – הכוונה היא עיקר התפילה, ולכן צריך להתכונן לתפילה ולהסיר כל מה שעלול להפריע לכוונתו.

סעיף ד

^וצריך לרחוץ ידיו במים (יא), אם יש לו. ואם אין לו, צריך לחזר אחריהם עד פרסה (יב). והני מילי כשהוא הולך בדרך והמים נמצאים לפניו (יג), אבל ^זאם צריך לחזור לאחוריו למקום מים – עד מיל (יד) חוזר, יותר ממיל אינו חוזר (טו). ^חואם מתיירא שיעבור זמן התפלה, ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי (טז) (ועיין לקמן סי' רל"ג).

^וברכות ט״ו ע"א.  ^זשם בגמרא לגירסת הרמב״ם.  ^חשם בתוספות.

• לרחוץ ידיו במים – בסימן ד' למדנו על נטילת ידיים של שחר, ושם התבאר שעיקרה הוא הכנה לתפילה, לאחר שהתלכלכו ידיו בלילה. ונשנו הלכות אלו כאן כדי לסמכן לשאר הכנות לתפילה, וכן כדי ללמדנו כיצד ינהג אם אין לו מים במקומו.
• עד פרסה – שהיא ארבעה מילין, כארבעה קילומטרים. ויש מחמירים ומצריכים לחזר אחר מים בתוך שיעור זמן של 72 דקות, ולפי זה שיעור ארבעה מילין אינו שייך למי שיש לו רכב. וטוב לחשוש לשיטה זו ממידת חסידות[6].
• לפניו – כלומר שאינו מאריך את הדרך, אלא רק משנה את תכניותיו; שיכול לעצור היכן שיש מים, ליטול ידיים ולהתפלל, ואחר כך להמשיך בדרכו.
• מיל – שהוא כקילומטר.
• אינו חוזר – כלומר שאם אינו בדרך, או שהוא בדרך והמים אינם בכיוון נסיעתו, עליו לטרוח לשם כך עד מרחק של קילומטר בלבד.
• מידי דמנקי – תרגום: דבר המנקה. במצב כזה די בניקיון בכל אמצעי שיהיה כדי לאפשר להתפלל (אך אין זה מועיל להעביר את הרוח הרעה השורה על הידיים בלילה, כפי שהתבאר בסימן ד' סעיף כב).

סעיף ה

^טרחץ ידיו שחרית (יז) והסיח דעתו (יח), צריכים נטילה לתפלה אם יש לו מים, אף על פי שאינו יודע להם שום לכלוך, ולא יברך (יט); ואם אין לו מים מזומנים, אינו צריך לחזור וליטול. הגה: ואפילו היו ידיו מלוכלכות ונוטלן לתפלה, אינו מברך, וכדלעיל סימן ז' (כ).

^טממשמעות המיימוני פרק ד' מהלכות תפילה, וטור וראבי״ה.

• שחרית – כפי שראינו בסעיף הקודם.
• והסיח דעתו – היינו שלא הקפיד לשמור על ידיו שלא יתלכלכו.
• ולא יברך – דעת הרמב"ם היא שיש חיוב גמור ליטול ידיים לפני כל תפילה, ובלי נטילה זו אסור להתפלל. ראשונים אחרים חולקים, ולשיטתם הנטילה מחויבת רק בבוקר לתפילת שחרית, ולשאר תפילות אין צורך בנטילה אם ידיו נקיות (ואם הן מלוכלכות יש לרחצן, כדי שלא להתפלל בידיים מלוכלכות). מעיקר הדין פסק המחבר כשאר הראשונים, שאין צריך נטילה, אבל אם אפשר יש לחוש גם לדעת הרמב"ם, וליטול ידיו בלי ברכה גם אם ידיו נקיות.
• סימן ז' –סעיף א'. משום שחכמים תיקנו ברכה דווקא בנטילת הבוקר, כפי שהסברנו בהקדמה לסימן ד'.

סעיף ו

^יהעומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף (כא), די בנקיון עפר או צרורות, או מחכך ידיו בכותל (כב).

^יתשובת ה[מיוחסות ל]רמב״ן קצ״ה.

• במקום המטונף – וידיו התלכלכו מזיעה או מלכלוך אחר.
• בכותל – ועדיף לנהוג כך כאשר הוא באמצע תפילתו, כדי להימנע מהפסקה בתפילה. ומשום שאין ללכלך את הבגדים לא הציע המחבר לשפשף ידיו בבגדיו; אבל אם יש לו ממחטה או טישו, יכול להתנקות בהם.

סעיף ז

מקום מטונף (כג) היינו מקומות המכוסין באדם, לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש (כד). הגה: ולכן אסור ליגע במקומות אלו בשעה שעומדים בתפלה או עוסק בתורה (כל בו), וכן בצואת האוזן והאף, כי אם על ידי בגד (כה) (מהרי"ל).

^כשם בתשובה.

• מקום מטונף – שהתבאר דינו בסעיף הקודם.
• חיכך הראש – מפני שחיכוך הראש או מגע במקומות המכוסים מלכלכים את הידיים במעט זיעה. וכן הנוגע בנעליו (כמבואר בסימן ד', יח).
• על ידי בגד – או ממחטה.

סעיף ח

^להמשתין לא יתפלל עד שישהא כדי הלוך ארבע אמות (כו), משום ניצוצות (כז). והמתפלל לא ישתין עד שישהא כדי הילוך ארבע אמות, שכל ארבע אמות תפלתו שגורה בפיו, ורחושי מרחשין שפוותיה (כח).

^למגילה כ״ז ע"ב.

• הלוך ארבע אמות – שימתין אחר השתנתו כמה שניות באותו מקום.
• משום ניצוצות – כדי שלא ללכלך את בגדיו[7].
• ורחושי מרחשין שפוותיה – תרגום: ושפתיו ממשיכות לומר את התפילה. טעם הדבר, שיש להפריד בין התפילה לבין צרכי הגוף; ולכן מכבוד התפילה להמתין מעט אחריה, כדי שהתפילה כולה תהיה במעמד של קדושה.

סעיף ט

^מהרוקק לא יתפלל עד שישהא ארבע אמות. המתפלל לא ירוק עד שישהא ארבע אמות (כט). ודוקא לרצונו, אבל אם נזדמן לו רוק, מותר (ועיין לקמן סי' צ"ז).

^מירושלמי מגילה פ"ג ה"א.

• ארבע אמות – וטעם הדבר כפי שהתבאר בסעיף הקודם.

סעיף י

^נטוב ליתן צדקה קודם תפלה (ל).

^נבבא בתרא י' ע"א.

• קודם תפילה – חכמים למדו זאת מהפסוק "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהילים י"ז, טו), כלומר: מתוך צדקה אתפלל אליך. ובא הדבר ללמדנו שעבודת השם צריכה להיות משולבת באהבת הבריות.

ההכנות לתפילה (סימן צ"ב)

1. אסור להתפלל תפילת עמידה כאשר צריך לנקביו. ואם התפלל במצב שאינו יכול להתאפק כשעה – לא עלתה לו תפילתו, ויחזור ויתפלל לאחר שהתפנה [א].
2. לדעת הרמ"א לכתחילה גם לא ילמד, יקרא קריאת שמע או יברך במצב כזה; אולם אם בירך או קרא – לא יחזור [א].
3. אם נצרך לנקביו באמצע העמידה – לדעת המחבר לא יפסיק אפילו אם אינו יכול להחזיק את עצמו 72 דקות; ולדעת הרמ"א בתפילת העמידה יפסיק, ובקריאת שמע וברכותיה יפסיק [ב]. [(ט)].
4. יש להכין גופו לתפילה, ולהסיר כל דבר שעלול לטורדו [ג].
5. נטילת ידיים לתפילה – אם נטל ידיו כשקם וידיו לא התלכלכו – אין חובה לחזור וליטול. ואם התלכלכו – ירחץ ידיו ולא יברך [ה].
6. אם לא נטל ידיו שחרית – לא יתפלל עד שייטול. ואם אין לו מים, צריך לטרוח עבורם עד מרחק של קילומטר. מעבר לכך – ינקה את ידיו בלי מים [ד].
7. אם התלכלכו ידיו באמצע התפילה (כגון שנגע בגופו במקום עם זיעה [ז]) עדיף שינקה אותן על ידי שפשוף בדבר מה, כדי שלא יפסיק בתפילתו [ו].
8. טוב לתת צדקה קודם התפילה [י].

[1] אולם בהם יצא בדיעבד, ואם קרא כך שמע – אינו צריך לחזור (משנה ברורה ס"ק ו').

[2] כך עולה מההלכה שהובאה בהערה הקודמת, שרק בתפילה החמירו, משום "היכון".

[3] כפי שהתבאר בסימן ג' סעיף יז. ראה בדברינו שם, שהאיסור הוא דרבנן.

[4] מוסבר על פי המ"א שלדעתו יש כאן מחלוקת. אמנם הרמ"א בדרכי משה רצה להעמיד את דברי המחבר כשאין בל תשקצו.

[5] על פי המג"א ס"ק ב.

[6] נראה שעל פי דין אין לחייב יותר מהמרחק האמור, כי שימוש ברכב כרוך בהוצאות. אמנם אם אין בכך הוצאה, כגון שיש לו מנוי לאוטובוס או לרכבת, נראה שדין המחמירים מחייב.

[7] רש"י במגילה כ"ז ע"ב.