הלכות נידה

הלכות נידה סימן קפ"ג

אשה שרואה טיפת דם צריכה לישב ז' נקיים, ובו סעיף אחד.

הקדמה לסימן

מן התורה, החל מראיית הווסת ולמשך שבעה ימים, כל דם שתראה האשה מוגדר דם נידה. מיד בסיומם, רשאית הנידה לטבול ולהיטהר, ללא ספירת שבעה נקיים. אחד עשר הימים לאחר מכן, אינם ימי נידה, כפי שהגדירה התורה "בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ". ואם תראה דם במשך שלשה ימים רצופים, תתחייב לספור שבעה ימים נקיים. אמנם חכמים (נידה סו, א) חייבו כל אשה הרואה דם, גם בשבעת ימי נידתה, לספור שבעה נקיים. אין האשה רשאית מדרבנן, לטבול לטהרתה, אלא אחריהם, כאילו הייתה זבה שראתה שלושה ימים רצופים.

הסיבה שתקנו תקנה זו, כיון שנמסרו דינים אלה ביד כל הנשים. ולא כולן מסודרות בחשבון הימים, ומן הסתם ייגרם בלבול בין ימי נידה, ובין ימי זיבה. כלומר בין הנידה, המונה שבעה ימים מיד בתחילת ראיית הדם, ובין הזבה שאינה מתחילה לספור שבעה נקיים, אלא לאחר סיום ראייתה. לכן השוו חכמים מידותיהם, כבכל תקנותיהם, וחייבו כל אשה הרואה דם, לספור שבעה נקיים רק בתום ראייתה.

על פי זה נבין את הסימן הזה.

סעיף א'

^א אשה שיצא דם ממקורה (א), ^(*) בין באונס בין ברצון (ב), טמאה (ג), ^ב והוא שתרגיש ביציאתו (ד). ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא ^ג טמאה, אף על פי שלא יצא לחוץ (ה), ^ד ואפילו לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל, ^ה יושבת עליו שבעה נקיים (ו). הגה: כאשר יתבאר משפטן לקמן סימן קצ"ו. ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נידה (ז) (ריב"ש סימן תכ"ב /תכ"ה/ מביאו ב"י), כי כל הבא על הנידה חייב כרת (ח).

^א ברייתא נידה דף לו, ב. ^(*) פירוש באונס, כגון קפצה או שראתה חיה ועוף נזקקין זה לזה וראתה, ופירוש ברצון, שראתה מחמת עצמה. ^ב מימרא דשמואל, שם דף נז, ב. ^ג משנה שם דף מ, א. ^ד שם במשנה. ^ה ברייתא מימרא דרבי זירא, שם דף סו, א.

• שיצא דם ממקורה – המקור הוא הרחם. רק דם הרחם, אוסר את האישה. דם הפצע לעומת זאת, אינו אוסר.
• בין באונס בין ברצון – "אונס" פירושו, שכתוצאה מפעילות מסוימת שעשתה[1], הגיע זמן וסתה. ו"ברצון" פירושו, שיצא הדם בלי פעולה מסוימת מצידה.
• טמאה – הטמאה נאסרת בכניסה לבית המקדש, ובאכילת בשר קורבנות, וביחסים עם בעלה. בימינו לא נוהגים דיני טהרה וטומאה, ואין מקריבים קורבנות, ולא נוגע דין זה אלא לאיסור יחסי אישות.
• והוא שתרגיש ביציאתו – דין זה נלמד מן הפסוק (ויקרא טו, יט) "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ". ודרשו חכמים "בִּבְשָׂרָהּ", עד שתרגיש בבשרה. כלומר שתרגיש בתוכה את תחילת זיבת הדם מן המקור. כלשון הרמב"ם "הִרְגִּישׁ גּוּפָהּ וְנִזְדַּעְזְעָה" (הלכות איסורי ביאה פרק ה הלכה יז). או שתרגיש שנפתח מקורה, כמבואר בסימן קפח ובסימן קצ סעיף א. קשה אמנם לתאר במדויק, את סוגי התחושות השונות, המוגדרות "הרגשה". אבל כלל התיאורים השונים תכליתם לומר, שהאשה מתוודעת ליציאת הדם מתוך המקור, עוד בטרם יצאה רטיבות הדם, מחוץ לגופה.

נשים רבות בזמננו, אינן חשות כלל בתחילת הוסת, ואינן מתוודעות אליו אלא, כשמרגישות את רטיבות הדם, על גופן. נשים אלה, מעיקר הדין, אינן מוגדרות נידה מן התורה, אלא מדרבנן. עם זאת, רבים הם הפוסקים הסבורים, כל אחד מטעמו הוא, כי בשעת הוֶוסת, האישה אכן מוגדרת נידה מן התורה, למרות שלא הרגישה. כי יתכן שהרגישה, ולא שמה לב. איך שלא יהיה, אם לא מדובר על איזו שעת הדחק, אין כל הבדל בין איסור תורה לאיסור דרבנן, כי את שניהם צריך לקיים, באותה אדיקות.

• אף על פי שלא יצא לחוץ – כי לשון האיסור "בִּבְשָׂרָהּ" משמעו, גם דם המצוי בתוכה, מטמא אותה.
• יושבת עליו שבעה נקיים – מן התורה כל ראיית דם בנרתיק, אפילו טיפה, מגדירה את האישה "נידה". מלבד זאת, היא יכולה להיאסר מפאת כתמים מסוימים, כפי שנלמד בסימן קצ. ומיד בתחילת ראייתה, יכולה לספור שבעה ימי טומאה. אבל רבנן תיקנו, להתחיל בספירת שבעה נקיים רק אחרי כמה ימים, כפי שיוסבר בסימן קצו[2].
• לענין איסור נידה – איסור זה לא חל על הבעל בלבד, אלא על כל גבר השוכב עם אישה, אף אם אינה נשואה. והוא יתחייב כרת, אם היא נידה. ואם אינה נידה, הוא עובר לרוב הפוסקים, על איסור התורה "לא תהיה קדֵשה בישראל", האוסר קיום יחסים, ללא קידושין.
• כל הבא על הנידה חייב כרת – כפי שהבאנו בהקדמה לסימן.

אשה שרואה טיפת דם צריכה לישב ז' נקיים (קפג)

• כתוב בתורה "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ, לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ". כלומר, יש איסור מן התורה לשכב עם אשתו, כשהיא נידה, עד שתיטהר על ידי טבילה במקוה [א].
• אין האשה נעשית נידה מן התורה אלא אחר שהרגישה ביציאת הדם מגופה, לתוך הנרתיק. כלומר, שנודע לה מתוך הרגשה בגופה, על יציאת הדם [א].
• רוב הנשים של ימינו אינן מרגישות הרגשה זו, אפילו בעת מחזור. אמנם למעשה, הן מוגדרות נידה [ד].
• העובר על האיסור ובא על אשתו בעת נידתה, ענשו כרת, ככתוב בפרשת קדושים (ויקרא כ, יח) "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ, אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה, וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ, וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" [א].
• למעשה, כל אשה שיש לה מחזור, וכן כל אשה שרואה דם בנרתיק, אפילו טיפה, וכן הרואה כתם לפי הכללים שנלמד בהמשך, צריכה לספור שבעה ימים נקיים, לפני שהולכת למקווה, ולהלן בסימן קצו נלמד, מאיזה יום יכולה לספור שבעה נקיים.

[1] דברים אלה יוסברו בהרחבה בסימן קפט.

[2] חומרה זו שהחמירו חכמים, לספור שבעה נקיים, אחר ראיית טיפת דם כחרדל, אינה חומרה גדולה, כי סך הכל הוסיפו יום אחד. כלומר, במקום שתתחיל ספירת שבעה מיום הראיה, תתחיל שבעה ממחרת. אמנם כשראתה דם שנים או שלושה ימים, תתחיל שבעה נקיים רק אחריהם, וזו חומרה גדולה יותר.

בהקדמה לסימן הוסבר, כי הטעם להשוואת דיני נידה ודיני זבה, הוא החשש מבלבול ימי הנידה, שמיד בתחילת ראייתה מונה שבעה. ובין ימי זיבתה, בהם יכולה לספור שבעה נקיים, רק בסיום ראייתה.

יש ראשונים שכתבו טעם נוסף והוא, יתכן שהיום הראשון לראייתה, לא היה משבעת ימי הנידה. כי צבע הדם שראתה, אינו זה שאוסר אותה, כפי שנלמד (להלן סימן קפח). ואולי מעיקר הדין, עדיין לא החלו שבעת הימים. ורק ביום האחרון לראייתה, יתחילו שבעת ימי נידתה. כי רק אז, הדם שראתה היה בצבע אדום, המטמא אותה. נמצא כי החלה בספירת שבעה ימי נידה, מוקדם מדאי. וכשתרצה לטבול, אינה יכולה להיטהר עדיין, ונשארת בטומאתה ובאיסורה. בגלל בלבול אפשרי זה, השוו חכמים בין דם הנידה לדם הזיבה.

לפי זה נמצא, כי חומרה זו, של שבעה נקיים גם בנדה, אינה אלא תוספת יום אחד.

יש לציין גם, שלהלן בסימן קצו נלמד על גזירה נוספת ולפיה, יש מקרים מסוימים, בהם האישה יכולה להתחיל ספירת שבעה נקיים, רק אחר שחלפו ארבעה או חמישה ימים.