הלכות נידה

הלכות נדה סימן קפ"ח

דיני מראות הדם, ובו ו' סעיפים.

ראינו כבר שאשה הרואה דם מן המקור, אסורה לבעלה. ואם הרגישה, האיסור הוא מן התורה. כעת נלמד אודות שני תנאים נוספים, שרק בקיומם, נטמאת האשה מן התורה. א – צבע הדם. ב – יציאה בדרך הרגילה. סימן זה דן, בשני תנאים אלה.

סעיף א'

(א) ^א כל מראה אדום, בין אם הוא כהה הרבה, או עמוק (ב), טמאים (ג). וכן כל מראה שחור (ד). ואין טהור אלא מראה לבן (ה) וכן מראה ^ב ירוק, אפילו כמראה השעוה או הזהב (ו), וכל שכן הירוק ככרתי או כעשבים (מרדכי). (וכן מראה שקורין בלשון אשכנז בְּלוֹ"א, בכלל ירוק הוא (ז)), ^{(*) ג} ואפילו יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה (ח), ואפילו הרגישה שנפתח מקורה (ט), ובדקה מיד ומצאה מראות הללו, טהורה (י) (ד"ע דלא כת"ה סימן רמ"ו דמגמגם בזה). הגה: וכן עיקר (ב"י וטור), דלא כיש מחמירין לטמאה אם יש בו סמיכות והוא עב (יא) (ת"ה סימן רמ"ו). (ואם הרגישה שנפתח מקורה, ובדקה מיד ולא מצאה כלום, עיין לקמן סימן ק"ץ (יב)).

^א טור מדברי אביו הרא"ש בפסקיו בפ"ב דנדה אהא דאיתא שם דף כ, ב כמה אמוראי דלא חזו דמא משום דלא בקיאי. ^ב שם במשנה דף יט, א וכחכמי' וכפירוש התוספות בד"ה הירוק (שם, ב). ^(*) אע"ג דקי"ל כב"ה דמטהרין כמימי בשר צלי וכמימי תלתן כיון שהם נוטים למראה אדמומית ואין אנו בקיאים במראות מטמאינן להו ולא מטהרינן אלא לבן וירוק משום דלית להו נטיה לאדמימות כלל. ^ג טור וכ"כ הרמב"ם בפ"ה.

• הקדמה לסעיפים א' ב' – לא כל דם מטמא את האשה בטומאת נדה מן התורה, אפילו אם הוא יצא ממש מן המקור, אלא רק דם שצבעו בגוון המטמא. דין זה נלמד מפסוק בפרשת שופטים (דברים יז, ח) "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ". פסוק זה מדבר על חובת העלייה לירושלים, למקום מושב הסנהדרין, כשיש ספק בהלכה. אחד הספיקות שהפסוק מציין, הוא צבע הדם של האשה. משמע שצריך להבחין בין דם לדם, בגלל שיש דם טמא, ודם טהור, אף ששניהם יצאו מן המקור.

הצבע המטמא את האשה הוא אדום, כפי שכתוב בפסוק אחר (מלכים ב ג, כב) "וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם".

שני פסוקים נוספים מלמדים, על ארבעה גווני אדום: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ, וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא כ, יח). "וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה', וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה" (ויקרא יב, ז). פעמיים כתב הפסוק דם, בלשון רבים. כדי ללמד, שיש בסך הכל, ארבעה גווני אדום.

• כהה הרבה, או עמוק – כהה פירושו בהיר יותר, ועמוק פירושו אפל יותר.
• טמאים – כבר התבאר, שרק ארבעה גווני אדום נאסרו מן התורה. אלא שבימינו איננו בקיאים בגוונים אלה, לכן כל גוון אדום נחשב כאיסור תורה. הנה גוונים של אדום. מלבד גווני האדום, נוהגים להחמיר גם בגווני הכתום, הבורדו, והוורוד[1].
• כל מראה שחור – השחור הוא וודאי לא האדום שאסרה תורה, אבל יש חשש, שבמקורו היה אדום ואחר כך השתנה לשחור (בלשון הגמרא (נדה יט, א) אדום הוא, אלא שלקה), לכן אסרוהו חכמים. היה אולי מקום, על פי זה, לאסור גם צבע חום, וכן היא פשטות השולחן ערוך, שלא התיר אלא ירוק לבן וכחול. אמנם הסכימו הפוסקים שיש להתיר צבעי חום וערמון, וגם הם בכלל הצבעים שהתיר המחבר. שהרי אסר מפורש רק "כל מראה אדום", אבל כל מה שאינו אדום, כלול בצבעים המותרים[2].
• מראה לבן – ובכלל זה צבע בז'.
• כמראה השעוה או הזהב – הכוונה לצבע צהוב וגווניו.
• בְּלוֹ"א, בכלל ירוק הוא – הכוונה לצבע כחול.
• והוא עב הרבה – כלומר סמיך, כמו דם.
• הרגישה שנפתח מקורה – הרגשת פתיחת המקור, אוסרת מן התורה. אך כאן, אין צבע אדום.
• טהורה – כי אף אם הרגישה, ואף אם זה באמת דם, לא תיאסר, כי התורה אסרה רק גווני אדום.
• והוא עב – הרמ"א מסכים עם פסיקת המחבר, ולא קיבל את דעת המחמירים בשכבה סמיכה, שאסרו אף שאין צבע אדום.
• עיין לקמן סימן ק"ץ – שם הובא שיש להחמיר בזה, כי היות והרגישה, וודאי יצא משהו אלא שאבד. וצריך לחשוש, שאולי היה בצבע אדום.

סעיף ב'

^ד נאמנת אשה לומר (יג): כזה ראיתי, ואבדתיו. אם הוא מראה לבן או ירוק, טהור. ^ה אבל אם הביאו לפנינו דם, והחזקנוהו בטמא, או ^ו אפילו נסתפקנו אם הוא טמא או טהור, והיא אומרת: חכם פלוני טיהר לי כיוצא בזה, אין סומכין עליה (יד).

^ד ברייתא שם דף כ, ב וכתב הרשב"א דאין מחזיקין אותה במשקרת לפי שהתורה האמינתה, דכתיב וספרה לה. וכן אין מחזקינן אותה בטועה בדמיונות מן הסתם. ^ה טור וכ"כ הרשב"א בת"ה מהא דאיבעיא שם בגמ' כזה טיהר איש פלוני חכם וכו' ולא איפשטא. ^ו שם דדילמא כי היכי דלדידן לא איברר לן ולא יכלינן למיקם עלה איהי נמי לא קים לה וסברה כו'.

• נאמנת אשה לומר – כפי שכבר למדנו מהפסוק "וספרה לה", שהאשה נאמנת.
• אין סומכין עליה – אם ראה החכם והכריע שגוון זה טמא, אין טענתה על אודות חכם פלוני שהתיר גוון זה מסייעת לטהר. כי עלינו לפסוק על פי מה שאנו רואים, ואפילו אם מסופקים, יתכן שהיא טועה. כי הגבולות בין הגוונים השונים של הצבעים, הם מאד עדינים לפעמים.

בעניין שאילת חכם על מראה הדם, צריך לדעת, כי אין חובה להראות כל מראה לרב, אלא רק כזה שמסופקים לגביו. ואם למדו בני הזוג את ההלכות, יכולים הם לפסוק בעצמם.

סעיף ג'

(טו)  ^ז הכניסה שפופרת (טז) והוציאה בה דם, טהורה (יז). ^ח וכן אם ראתה דם בחתיכה (יח), אפילו היא מבוקעת והדם בבקעים, בענין שנוגע בבשרה, טהורה, כיון שאין דרך לראות כן (יט). ^ט וכן אשה שנעקר מקור (כ) שלה, וכמין חתיכות בשר נופלים בבית החיצון, טהורה (כא). הגה: אפילו ראתה דם, כל זמן שהחתיכות בבית החיצון שלה, טהורה, דתלינן הדם בחתיכה זו, הואיל וידעה ודאי שנעקר מקורה, ומחמת מכה היא (כב) (כן משמע בטור ורבינו ירוחם והרא"ש). ^י והוא שהטיל החתיכות במים פושרין (כג), ולא נִמּוֹחוּ (כד), ודוקא חתיכות קטנות דומיא ^יא דשפופרת, ^יב אבל חתיכה גדולה (כה), טמאה, אפילו לא ראתה כלום, לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר (כו) בלא דם, אפילו בנפל שלא נגמרה צורתו (כז).

^ז בעיא שם דף כא, ב ונפשטא. ^ח מסקנת הגמרא שם דף כב, א וכפי' הרא"ש שם, בשם רבינו שמשון. ^ט טור בשם מעשה שעשה רבינו שמשון. ^י מדי יצא ממנה צורת בריה כעין קליפות דבסעיף שאחר זה. ^יא עי' בסוף הסימן. ^יב טור מהא דקי"ל כרבי יהושע בברייתא שם דף כא, ב.

• הקדמה לסעיף – בפסוק הדן באיסור נידה נאמר (ויקרא טו, יט) "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ…". למדו חכמים מהמילה "בבשרה", שאין האשה נעשית נידה אלא כשהדם יוצא בדרך הרגילה. כלומר, בזליגה על דפנות הנרתיק. סעיף זה דן בשלושה מקרים, בהם האישה לא תיאסר, בגלל שהדם לא יצא בצורה רגילה.
• שפופרת – כלי גלילי מוארך, כעין צינור. חלול בתוכו, ומנוקב משני צדדיו.
• טהורה – כי הדם לא זלג כדרכו, על דפנות הנרתיק. ואינה אסורה כלל, אפילו מדרבנן. אמנם זו מציאות בלתי שכיחה בעליל, כי נשים אינן מכניסות שפופרת לתוך גופן, וגם אם כן, לא תדענה לעשות זאת בצורה יעילה, שתמנע את איסורן[3].
• ראתה דם בחתיכה – הפילה חתיכת בשר, וראתה דם בתוכה.
• שאין דרך לראות כן – הדם נוגע אמנם בבשרה, אולם אין זו דרכו הרגילה של דם הווסת לצאת, כי דם הווסת אינו מוטמן בחתיכה.
• שנעקר מקור – נעקר הרחם. בימינו זה נקרא "צניחת רחם".
• טהורה – כי אין זו זיבת הדם הרגילה.
• ומחמת מכה היא – דם חתיכת בשר היוצא מן הרחם, דינו כדם מכה, שאינו אוסר את האישה[4].
• במים פושרין – מים שמגעם אינו מעורר תחושה קרה או חמה[5].
• ולא נמוחו – והוכח כי החתיכה אינה דם אלא בשר, ולכן לא נימוחה במים. אבל חתיכות הנימוחות במים אינן חתיכת בשר אלא דם שקרש, והיא נאסרת.
• חתיכה גדולה – יותר מ-17 מילימטר[6].
• לפתיחת הקבר – הרחם, בתוכו העובר מתפתח, וכביכול קבור. פתח הרחם, במקום יציאת הוולד, בדרך כלל פתוח ברוחב 2-3 מ"מ, ומשם יוצא דם הווסת.
• בנפל שלא נגמרה צורתו – כלומר, אם נפתח הפתח בין הרחם לנרתיק, חזקה שיצא דם נידה מהרחם, והאישה אסורה. חתיכת בשר קטנה שיצאה (כנראה נפל קטן), פתחה את הרחם ונאסרת[7].

במהלך חודשי ההיריון, מתרחש הליך טבעי ואיטי של התרחבות פתח הרחם, והוא אינו אוסר את האישה.

סעיף ד'

^יג כל דם היוצא מן האשה, בין לח בין יבש, טמאה (כח). ^יד ולא עוד, אלא אפילו יצא ממנה צורת בריה, כמין קליפות או כמין שערות או כמין יבחושים (כט) אדומים, טמאה (ל). והוא שיהיו נמוחים בתוך מעת לעת, על ידי ששורים אותם במים ^טו פושרים, ויהיו המים פושרים ^טז כל משך מעת לעת שהם בתוכו (לא). ^יז ושיעור החימום, כמו מים שנשאבו בקיץ מהנהר או מהמעין, ועמדו בבית, שחום הבית מחממתן (לב). וכחימום של אלו כך הוא שיעור פושרים בימות החורף. (וסתם פושרים אינן חמין יותר מחמימות הרוק) (לג) (ב"י בשם ריטב"א פ' המפלת). ואם הם קשים כל כך, שאינם נמוחים בתוך מעת לעת, טהורה (לד), ^יח אפילו הם נמוחים על ידי מיעוך שממעכן בצפרניו (לה) (ואם מעכן בצפרניו ולא נימוחו, טהורה (לו) ואין צריך לבדוק על ידי שריה) (המ"מ פ"ה וכ"כ הב"י בשם הרשב"א).

^יג בעיא דרבי יוסי ברבי חנינא מר"א ונפשטא שם דף כב, א. ^יד משנה שם דף כא, א ופירוש יבחושין, יתושין. ^טו מימרא דריש לקיש שם דף כב, ב וכת"ק בברייתא שם. ^טז בעיא שם ולא נפשטא ולחומרא. ^יז הרא"ש שם בשם העיטור וכ"כ הרשב"א בת"ה. ^יח שם בברייתא וכת"ק.

• טמאה – ואם הרגישה ביציאתו, טמאה מן התורה, אפילו אם הדם יבש.
• יבחושים – סוג יתוש קטן.
• טמאה – דם יבש, עשוי לקבל צורות שונות ומשונות. ודינו כדין כל דם, ואוסר את האשה.
• מעת לעת שהם בתוכו – אם נימוחו החתיכות במים, הוכח שהן פיסות דם קרוש. אם לא נימוחו, אין זה דם נידה, אלא גלדי דם מפצע בבשר הרחם ואינו מטמא, או שערות משומא שיש לה בתוכו.
• שחום הבית מחממתן – כבר הסברנו שמים פושרים, אין בהם תחושת קור או חום, ואי אפשר להגדיר את חומם לפי טמפרטורה מסוימת. נימוחו בהן החתיכות בטרם חלפו 24 שעות, היא אסורה, כי ברור שזה דם. לא נימוחו, אין להקל עד שיתברר בצורה וודאית, שאין כאן פיסות דם. כי על פניו, יש כאן לכאורה פיסות דם יבש. ונדרשת ראיה חזקה, כדי להוציא מחזקת דם. ולמעשה, לא פשוט לעשות ניסוי זה.
• אינן חמין יותר מחמימות הרוק – כי מים חמים, ממיסים ומרככים גם גושים שאינם דם.
• טהורה – כי התברר שזה לא דם.
• שממעכן בצפרניו – אם אחרי שנשרו במים 24 שעות לא נימוחו, אפילו אם אחר כך מעכן בציפורן ונימוחו, היא טהורה. כי על אף שנימוחו, אין זו ראיה שזה דם נידה. אלא שרייתן היא שהכשירה את מעיכתן. במקרה שלא נשרו ומעכן בציפורן ולא נימוחו, יש לנו ראיה שאין כאן דם נדה, כפי שכתב רמ"א בהמשך.
• ולא נימוחו, טהורה – כי ברור שאין זה דם, אלא גוש קשיח שנפלט מגופה.

סעיף ה'

^יט במה דברים אמורים שאם לא נימוחו טהורה, בזמן שהם יבשים גמורים, שאין עמהם דם כלל. אבל אם יש עליהם שום לחלוח דם, טמאה (לז). הגה: והוא הדין אם נתמעכו או נימוחו קצתן, וקצתן לא נימוחו, דטמאה (לח) (פסקי מהרא"י סימן מ"ז). מיהו נראה לי דאם בדקה ג' פעמים כל מה שראתה, ולא נימוחו כלל (לט), שוב אינה צריכה לבדוק מה שהיא רואה אחר כך, כדרך זה, שהרי הוחזקה שדברים אלו אינן דם, רק באים ממכה שבגופה. ודווקא באשה שיש לה וסת, ושלא בשעת וסתה (מ), כמו שנתבאר גבי מכה, לעיל סימן קפ"ז.

^יט הרשב"א בת"ה וכ"כ ה"ה בשמו בפ"ה.

• טמאה – הלחות מוכיחה בבירור שזה דם[8], וטמאה כיון שיצא בדרך הרגילה.
• וקצתן לא נימוחו, דטמאה – כי החלק שנימוח, ודאי דם הוא.
• ולא נימוחו כלל – ונמצאה טהורה שלוש פעמים.
• ושלא בשעת וסתה – אבל בשעת ווסתה, הואיל ויש היתכנות שתראה דם, צריך להחמיר.

סעיף ו'

^כ במה דברים אמורים שצריך בדיקה בשרייה, במפלת כמין קליפות ושערות (מא), אבל חתיכת דם, אף על פי שֶׁקָּשֶׁה ואינו נימוח, טמאה (מב). ^כא וי"א שגם לזה צריך בדיקה בשרייה, ^כב אם היא חתיכה קטנה כשיעור שפופרת הקנה, דק שֶׁבַּדַּקִּים (מג) (ד"ע).

^כ טור בשם הראב"ד וכ"פ הרשב"א בת"ה והביא ראיות לדבריו וכ"נ מדברי הרמב"ם שם בפ"ה וכן פי' ה"ה שם דבריו. ^כא שם בשם הרז"ה ושלזה הסכים הרא"ש ורבינו ירוחם כתב שזה דעת התוס'. ^כב בית יוסף (ממשמעות הרא"ש ורשב"א ופוסקים) כיון דשיעור חתיכה גדולה לא אתפרש לן ושעורא דשפופרת דהוי קטנה היא גופה לא אתפרש אם עב אם דק הלכך אזלינן לחומרא עד שתהא כשיעור דק מן הדקים וביתר מכאן יש לה דין חתיכה גדולה כדלעיל סעיף ג'.

• במפלת כמין קליפות ושערות – אין לחתיכות אלה מראה דם, אף שצבען אדום.
• ואינו נימוח, טמאה – כי רק חתיכה בצורת בריה, שהיא גם קשיחה, רגלים לדבר שאינה דם. אבל חתיכה ללא צורה, חוששים שהיא דם קרוש. ונעשתה קרושה כל כך, שאינה נימוחה.
• דק שֶׁבַּדַּקִּים – לשיטה המקילה, יתכן שחתיכה דקה זו, אינה דם. ומה שכתב "דק שבדקים" כוונתו, שלא תהיה החתיכה גדולה יותר משפופרת דקה (פחות מ-17 מילימטר). אבל אם היא גדולה יותר, האישה אסורה. בגלל שחתיכה בגודל זה היוצאת מן הרחם, חל עליה הכלל "אין פתיחת הרחם בלי דם". כלומר הרחם ודאי נפתח ויצא דם, גם אם הוא נעלם מעינינו, על כן היא אסורה.

      גוונים שונים של אדום

     גוונים שונים של כתום

צבע בורדו

צבע ורוד

     צבע חום

צבע ערמון

דיני מראות הדם (קפח)

• אישה נטמאת בדם שיוצא מן המקור, ובהרגשה, ובתנאי שצבעו אדום [א].
• כל גווני האדום, אוסרים את האשה. בין אם הוא כהה, ובין אם הוא בהיר [א].
• צבע שחור, אוסר מדרבנן [א].
• נוהגים להחמיר גם בצבעים כתום בורדו וורוד (ד).
• צבעי חום וערמון, אינם מטמאים (ד).
• אשה נאמנת לומר שהצבע שראתה על בד הבדיקה או שהכתם על בגדה, צבעו טהור.
• ארע והרב הבודק הסתפק בגוון צבע מסוים, שהובא לפניו. והאשה אומרת, שהראתה פעם צבע דומה, לרב אחר, והלה התירו, נותר צבע זה בספקו [ב].
• בעניין שאילת חכם על מראה הדם, צריך לדעת, כי אין חובה להראות כל מראה לרב, אלא רק כזה שמסופקים לגביו. ואם למדו בני הזוג את ההלכות, ואין להם ספק אודות מראה מסוים, יכולים הם לפסוק בעצמם (יז).

[1] זו הדעה המקובלת בין הפוסקים. אמנם בשעת הדחק, וכשאין חשש של איסור תורה, יש לצרף את דעות הסוברים שצבע כתום אינו כלול באדום שאסרה התורה. כך מובא בשו"ת לבושי מרדכי (וינקלר – תרצ"ב) יו"ד ח"א סימן קי, והובא להלכה בספר אורות טהרה עמוד 113. ולגבי צבע בורדו, מובא בשיעורי שבט הלוי  עמוד צה שבבדיקות יש אפשרות להקל וכלשונו "ובדומה לערמונים כבורדו, ודאי יש להחמיר גם למקילים (הכוונה למקילים בצבע חום, וכפי שהביא שם, שיש מחמירים בזה) כיון שנוטה מאוד לאדום, ובכתם אפשר דיש להקל לפי העניין" וגם זה מובא להלכה בספר אורות הטהרה.

גם בצבע ורוד מצאנו מי שמיקל. הרב עובדיה, פסק להקל (בספר מעין אומר, ח״ז פרק א' סי' קצ״א, סי' קצ״ח) – "וורוד זה לא אדום, ומי אומר שטמא?". וכן משמע בדעת הרב משה פיינשטיין (הלכות נדה באנגלית, הרב שמעון איידר, פרק א הערה נב) – "שמעתי מפי הגאון רבי משה פיינשטיין שליט״א [זצ״ל] להקל במראה ראז״ע (שושנה – ורוד), אכן אין להקל בזה בלא שימוש". ומשמע שגם הרב אלישיב סבר כן (משנת השלחן תשובה ס״א, אשרי האיש יו״ד פרק כ״ג אות וי) – "מראה ורקע הנוטע לצבע ורוד, אין זה בכלל מראות הדמים שגזרו עליהם".

[2] פתחי תשובה ס"ק א. וראה בטהרת הבית (חלק א סימן ו) שהרחיב לפרט בעניין זה.

[3] אמנם במנחת שלמה (חלק ב סימן ע) הציע לעשות זאת, כדי לאפשר לאשה שהמחזור שלה קצר, ואינה יכולה להיכנס להריון, בגלל שהליך הביוץ מתרחש בגופה, לפני שמספיקה להיטהר. וכתב שם, ששמע מרופא, כי הדבר אפשרי מבחינה מעשית. מלבד זאת, הוסיף והתנה היתר זה בתנאי, שתטבול אחרי שבעה ימים, כדין נידה מן התורה. אמנם לא פסק כך למעשה, ורבים חלקו עליו. יחד עם זאת, אין להתעלם לחלוטין מהוראתו, המבוססת על פי פשט הוראת השולחן ערוך.

[4] אפילו אם לפי האמת זהו דם הווסת שלה, ולכאורה צריכה להיאסר ככל נידה, דם כזה לא אסרה התורה (עיין ט"ז ס"ק ה).

[5] עיין הוראה ברורה כאן סעיף ד, בביאור הלכה, ד"ה ושיעור החימום.

[6] ויש מחמירים וסוברים שגם גודל 13 מילימטר מוגדר חתיכה גדולה.

[7] פתיחת הרחם אוסרת רק כשנפתח בצורה טבעית. במקרה שהרופאים הכניסו מכשיר בצוואר הרחם, לצורך בדיקה או טיפול, נחלקו הפוסקים אם האשה נאסרת. ולמעשה נראה, שכיון שמדובר בדרך כלל במכשיר צר מאוד, באורך מילימטרים ספורים, אין כאן חשש, ואינה נאסרת.

[8] בניגוד לדם הנמצא בתוך חתיכה ומבצבץ מן הבקיעים שבה, ונחשב דם של החתיכה, שאינו מטמא, כי אין כאן ראיה בדרך הרגילה. מה שאין כן בדם לח, הנמצא על חתיכה יבישה זו, הרי לא נראה שדם זה אינו חלק מחתיכת בשר, על כן טמאה (על פי הש"ך ס"ק טו).