שולחן ערוך כפשוטו
הלכות חוקות עכו"ם
סימן ק"פ
הלכות כתובת קעקע וקריחה
הלכות כתובת קעקע וקריחה סימן ק"פ
איסור כתובת קעקע וקריחה על מת, ובו י"ב סעיפים.
בסימן זה דנים על שלושה איסורי תורה. שנים מהם, כתובים בפרשת קדושים – וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם, וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם, אֲנִי ה' (ויקרא יט, כח). והשלישי, נכתב בפרשת ראה – בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת (דברים יד, א). איסור גדידה הוא איסור השריטה, ונכפל שוב בפרשת ראה.
הסימן שלנו, מתבסס על שני פסוקים אלה, ומסביר את גדרי האיסורים.
מסעיף א עד סעיף ד, נעסוק באיסור קעקוע. מסעיף ה עד סעיף ח, באיסור שריטה. ומסעיף ט עד סוף הסימן, באיסור קרחת.
משמעות המילה "חייב" בסימן זה – חייב מלקות, לאחר שעבר על לאו מן התורה. ואף שבימינו אין במציאות חיוב מלקות, עושים בביטוי זה שימוש כדי לתאר, עבירה על אחד מ-365 הלאוין שבתורה.
טעמם של איסורים אלה פורש ברש"י (דברים שם): "לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראוין להיות נאים, ולא גדודים ומקורחים".
סעיף א'
(א) אכתובת קעקע, היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול[1] או דיו או שאר צבעונים הרושמים (ב).
אמשנה מכות דף כא ע"א וכת"ק, דאפילו אינו כותב שֵם עבודת כוכבים, טור ורבינו ירוחם, וכן נראה מדברי הרמב"ם, בסוף הלכות עבודת כוכבים.
- הקדמה לסעיף – הטעם לאיסור קעקוע, כפי שביאר הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה יא) "שזה היה מנהג עובדי עבודה זרה, שרושמין עצמן לעבודה זרה. כלומר שהוא עבד מכור לה, וּמֻרְשָׁם לעבודתו". אמנם גם כשהקעקוע נעשה ליופי, או מכל טעם אחר, יש איסור תורה.
- שאר צבעונים הרושמים – שאינם ניתנים למחיקה. זו פגיעה בגופו של האדם, שהתורה אסרה. האיסור הוא גם בציור, וגם בכתיבת מילים. והוא הדין אם צובע תחילה בצבע, ואחר כך שורט במקום הצבע[2].
סעיף ב'
באם עושה כן על בשר חבירו, אותו שנעשה לו פטור (ג), אלא אם כן סייע בדבר (ד).
בהרמב"ם שם, ונלמד מדין הקפת הראש, בסימן שאחר זה.
- פטור – כי לא עשה מעשה. אמנם כיון שהקעקוע סותר לרצון התורה, עדיין אסור, למרות שפטור. מלבד זאת, הוא עובר על איסור תורה (ויקרא יט, יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" שעניינו, לגרום לאדם לעבור עבירה.
- סייע בדבר – אם עזר לחברו, המקועקע גם כן עשה מעשה וחייב. אדם שעשה קעקוע בגופו, אף שאינו עובר איסור לאחר המעשה, מן הראוי שיסיר את הקעקוע, שלא יהיה לו כמזכרת עוון[3].
סעיף ג'
גמותר ליתן אֵפֶר מִקְלֶה (ה) על מכתו (ו).
גכרב אשי במכות, הסכמת התוספות והרא"ש, וכן משמע מדברי הרמב"ם, מדלא הזכיר דין זה לאיסור.
- אֵפֶר מִקְלֶה – החומר הנותר אחר שריפה, צבעו שחור מאד, ומיועד לריפוי. כיום, לא עושים תרופה זו.
- על מכתו – אף שלבסוף יישאר כעין קעקוע, עדיין מותר. כי מן התורה, לא נאסר אלא כתיבה או ציור. גם חכמים לא גזרו על זה, כי המכה מוכיחה, שהיה בזה צורך רפואי.
אין לאסור איפור קבוע, כי אינו דומה כלל לכתיבת קעקוע, אלא משנה רק במקצת את נראות העור[4].
סעיף ד'
דהרושם על עבדו שלא יברח, פטור (ז). (ונראה דלכתחלה מיהא אסור) (ח) (ד"ע).
דתוספתא שם.
- פטור – מדובר בעבד כנעני שהיה רכושו של היהודי, והיה צורך לבצע רישום זה, למניעת בריחתו. רישום זה מותר, כי היותו עבד מוכיחה, שעשה כן לצורך.
- דלכתחלה מיהא אסור – בא להסביר את המחבר שלא כתב מותר, אלא פטור. כלומר, פטור מעונש, אבל איסור יש. ואין זה דומה להיתר של אפר מקלה, שמותר לכתחילה. כי אפר מקלה, הוא צורך רפואי. והנחתו על הגוף, אינה לרישום קעקוע. אמנם רישום העבד, נעשה בכוונה לקעקע.
סעיף ה'
(ט) ההשורט בבשרו אינו חייב אלא אם כן עושה כן על מתו או לעבודת כוכבים, ואלא שעל מתו חייבים בין ביד בין בכלי, ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי (י).
הברייתא שם דף כא ע"א. ומסקנת הגמרא שם.
- הקדמה לסעיף – כבר הסברנו בהקדמה ששני הפסוקים "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ", ו"לֹא תִתְגֹּדְדוּ", הם אותו איסור. אמנם השריטה נעשית בכלי, והגדידה ביד. שניהם אסורים, אם נעשים כהבעת צער על מת, אמנם השריטה הנעשית מטעמי עבודה זרה, נאסרה רק בכלי. הטעם לאיסור זה ראה בדברי רש"י "לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויין להיות נאים, ולא גדודים ומקורחים". אמנם הגויים נהגו לחבול בעצמם בעת אבלות. ולא כן חלק יעקב בניו של מקום, המאמינים כי המוות אינו סוף פסוק, אלא הנשמה ממשיכה לחיות בעולם הבא.
- בכלי – כי עובדי האלילים ששרטו עצמם לכבוד אלילם, עשו זאת דווקא בכלי.
סעיף ו'
זגדידה ושריטה על מת, אסור, אפילו שלא בפני המת (יא). ועל צער אחר, שרי (יב) (ב"י מפי' הטור).
זתרומת הדשן.
- אפילו שלא בפני המת – הכתוב אמנם אומר "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ", אבל אין הכוונה בנוכחות המת, אלא כל שריטה נאסרה, אם באה לכבוד המת. היו אלה הגויים, ששרטו את בשרם בעת מות יקיריהם. כי בניגוד לאמונתנו בהישארות הנפש, ומעברה מעולם הזה לעולם הבא, בעת המוות. הגויים אינם מאמינים בנצחיות הנשמה, וסבורים שהמוות הוא סילוק מוחלט של החי.
- ועל צער אחר, שרי – לדברי הרמ"א, לא חידשה התורה איסור זה, אלא על מת, או לכבוד עבודה זרה, כי כזה היה מנהגם של עובדי אלילים. אבל על צער אחר, לא נאסר. כל זה כמובן רק בתנאי, שאינו מזיק לעצמו. כי מן התורה אסור לחבול בעצמו ללא צורך[5], אפילו שריטה קטנה, שתתרפא בנקל[6].
סעיף ז'
חיש מי שאומר דדוקא שריטה, אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת, מותר. טויש מי שאוסר (יג).
חטור בשם הרמב"ן בסת"ה, מהא דר"ע שפגע במטתו של ר"א וכו', סנהדרין דף סח ע"א. טשם בשם אביו הרא"ש, ור"ע היה עושה כן על התורה, כמ"ש התוס' ביבמות דף יג ע"ב.
- ויש מי שאוסר – המתיר סבור, שעובדי עבודה זרה, לא נהגו אלא בשריטת שריטה. והאוסר סבור שלמעשה, התוצאה זהה. ונראה, שהלכה כאוסרים. על פי הכלל המקובל "יש ויש, הלכה כדעה שניה".
סעיף ח'
יהמשרט חמש שריטות על מת אחד (יד), או על חמשה מתים שריטה אחת, חייב חמש (טו).
ימשנה שם במכות, דף כ ע"א.
- חמש שריטות על מת אחד – כי כתוב "וְשֶׂרֶט", בלשון יחיד. ללמדנו, שיש חיוב על כל שריטה.
- חייב חמש – כי כתוב "לָנֶפֶשׁ", בלשון יחיד, כדי לחייב על כל מת ומת.
סעיף ט'
(טז) יאקָרְחָה הוא שתולש משער ראשו על המת (יז) בכל מקום בראש (יח), בין ביד בין בסם (יט), ושיעורו כדי שיראה מראשו יבכגריס פנוי בלא שיער (כ), יגויש אומרים שתי שערות (כא). ויש מי שאומר דאיסורא ידאיכא אפילו בשיער אחד (כב).
יאברייתא שם. יבטור בשם הרמב"ם, כר' יוחנן משום ר"א בן שמוע. יגשם בשם אביו הרא"ש (בפרק ארבע מיתות) [במכות שם] כסתם ברייתא שם. ידהרא"ש בסוף מועד קטן.
- הקדמה לסעיף – מכאן עד סוף הסימן, יוסבר האיסור לקרוח קרחה על המת.
- שתולש משער ראשו על המת – כפי שנאמר וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.
- בכל מקום בראש – ואף על פי שלשון האיסור הוא בֵּין עֵינֵיכֶם, כל מקום בראש בכלל האיסור[7].
- בין ביד בין בסם – כי מה שנאסר, זו התוצאה.
- כגריס פנוי בלא שיער – כגודל מטבע ה"שקל". בשיעור זה, הקרחת ניכרת.
- שתי שערות – לא קרחת משמעותית נאסרה, אלא תלישת שיער על מת נאסרה. ושתי שערות, הן כבר שיעור חשוב.
- אפילו בשיער אחד – יש איסור, אבל אין בו חיוב מלקות.
סעיף י'
טוקרח קרחה אחת על חמשה מתים, אינו חייב אלא אחת (כג). אבל אם קרח חמש קָרָחוֹת על מת אחד, חייב על כל אחת ואחת (כד).
טומברייתא דמכות, דף כ ע"א.
- אינו חייב אלא אחת – בניגוד לשורט, החייב על כל מת, בגלל שנאמר "וְשֶׂרֶט לנפש" (משמע חייב על שרט אחד, כמספר הנפשות)[8].
- חייב על כל אחת ואחת – כי לשון האיסור הוא קָרְחָה, בלשון יחיד.
סעיף י"א
טזהקורח בראשו של חבירו, והמשרט בבשר חבירו וחבירו מסייע, אם שניהם מזידים שניהם לוקים (כה). אחד שוגג (כו) ואחד מזיד, המזיד לוקה.
טזטור בשם הרמב"ם בסוף הלכות עבודת כוכבים, מדין מקיף את חבירו, בסימן שאחר זה.
- שניהם לוקים – כי שניהם עשו מעשה.
- אחד שוגג – כגון שאינו יודע שזה אסור.
סעיף י"ב
יזגם הנשים מוזהרות בבל יקרחו (כז) (ויקרא כא, ה). הגה: וכל שכן בבל ישרטו (כח) (ויקרא כא, ה) ויש להזהירם שלא תתלשנה בשעריהן על מת, שלא תבאנה לידי קרחה (כט) (טור בשם הירושלמי), וכן בשריטה.
יזירושלמי כתבוה הרי"ף והרא"ש, בפרק קמא דקדושין, וכמשמעות סתם משנה, כל מצות ל"ת וכו', שם דף כט ע"א. וכן דעת הרמב"ם שהעתיק לשון המשנה סתם, בסוף הלכות עבודת כוכבים.
- בבל יקרחו – ככל מצוות לא תעשה, שהנשים מוזהרות עליהן.
- בבל ישרטו – גם זה איסור, שנשים מוזהרות עליו, כמו הגברים[9].
- שלא תבאנה לידי קרחה – לפעמים, מרוב הצער על המת, יש חשש שתתלושנה את שערן.
איסור כתובת קעקע וקריחה על מת (קפ)
- אסור לבצע קעקוע, כפי שנאמר בתורה: "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם" (ויקרא יט, כח) [הק].
- כתובת קעקע היא פעולת שריטה בעור ומילוי מקום השריטה בחול, דיו או צבעים אחרים [א].
- האיסור חל גם על ציורים וגם על כתיבת מילים (ב).
- אסור לבצע שריטה על העור כאות צער על אדם קרוב שמת, כפי שנאמר "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (ויקרא יט, כח) [ה].
- האיסור חל הן על שריטה ביד, והן על שריטה באמצעות כלי [ה].
- יש איסור לקרוח קרחה על מת, כפי שנאמר "וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א) [הק].
- ה'קָרְחָה' היא פעולה של תלישת שיער מראשו, כצער על המת. בכל מקום בראש, בין ביד, ובין באמצעות סם [ט].
- איסורים אלה חלים גם על נשים [יב].
[1] הגרסה ברמב"ם ובטור הוא "בכחול". אך אין בזה שינוי בהלכה.
[2] ש"ך ס"ק א.
[3] על פי שו"ת להורות נתן (חלק ח סימן עב).
[4] הרב עובדיה יוסף פסק בטהרת הבית (חלק ג עמוד כט) שיש להקל, בצירוף עוד כמה טעמים, ובכללם שהאיפור אינו קבוע לנצח, כמו הקעקוע. אמנם יש פוסקים שהחמירו בזה, ומן הראוי להימנע. מלבד אם יש צורך, כגון הסתרת צלקת וכדומה.
[5] לרמב"ם הוא חייב מן התורה, שאסרה על האדם להכות את עצמו, כמו שכתוב (דברים כה, ג) "לֹא יֹסִיף… לְהַכֹּתוֹ" (הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א). ובתפארת ישראל על המשנה (בבא קמא פ"ח מ"ו ס"ק לט) כתב, שעובר משום בל תשחית.
אם יש צורך לחבול בעצמו, כגון עבור ניתוח פלסטי וכדומה, מותר (כי אין זה דרך ניציון ומריבה), עיין אגרות משה (חושן משפט ח"ב סימן סו).
[6] כלשון המחבר (שולחן ערוך חושן משפט סימן תכ סעיף א) החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי, פטור.
[7] כך למדו חז"ל בגמרא (קידושין לו, א) "יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים, מנין לרבות כל הראש, תלמוד לומר בְּרֹאשָׁם, לחייב על הראש, כבין העינים". פירוש, האיסור לקרוח קרחה על מת נכתב פעם נוספת אצל הכהנים (ויקרא כא, ה) לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם".
אלא שאם ביקשה תורה לאסור קרחת בכל הראש, מדוע כתבה כאן "בֵּין עֵינֵיכֶם"? להבנת הדבר אעתיק כאן, מילה במילה, מן ההסבר שכתבתי בספר שלי "בעקבות רש"י":7
"אם האיסור חל על הראש כולו, מדוע כתבה התורה "בֵּין עֵינֵיכֶם"? נראה שבביטוי זה התורה מבקשת להזכיר לנו מצווה אחרת, הלוא היא מצוות התפילין, שנאמר בה "וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים יא, יח). התפילין מונחות על הפדחת, בין העיניים, אך מה רב המרחק בין פאר התפילין לאפר האבל! הביטוי המשותף ממחיש את ההנגדה בין היהודי העוטה את כתר התפילין לבין הקורֵח קרחת בראשו מתוך האבל. התפילין המונחות בקדמת הראש מסמלות את תפקידנו לעמוד ניצבים בעבודת ה' המרוממת, ואילו המתקרח לכבוד המת משפיל את עצמו, לאות ייאוש אחרי האובדן.
[8] כאן המקום לשאול, מדוע לא דרשה הגמרא גם את הפסוק "וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת", כמו שדרשה בשריטה. הלא ניתן לדרוש גם כאן "למת", לחייב על כל מת ומת (כפי שאכן דרשו בתוספתא מכות (פרק ד הלכה ח) "הקורח קרחה על ה' מתים, חייב על כל מת ומת). ואף כי איננו בקיאים בכללי הדרשות, מתי דורשים, ומתי לא, אבל יתכן שההבחנה של חכמים בין שריטה לקרחה, נעוצה בין המילה נפש ובין המילה מת. הביטוי "נפש" משמעו, רק אדם יחידני. לא משתמשים במילה זו, לתיאור כללי של בני אדם. ואילו המילה מת, מלבד המשמעות שאדם יחיד מת, היא יכולה להתפרש גם כביטוי של מושג ה"מוות". נמצא כי הוא ענין כללי, ולאו דווקא יחידני.
ולעצם הענין, מדוע הקילה התורה בקרחת, יותר מבשריטה, יתכן לבאר שהטעם הוא, שהשריטה יותר חמורה במהותה. כי ללא כל קשר לאירוע מוות, גם כן אסור לאדם לפגוע בעצמו. אמנם בקרחת אין כל איסור מצד עצמה, אלא רק כאשר היא נעשית מפאת המת. ואולי זו הסיבה שהתורה הקילה. אמנם כמובן, עדיין צריך עיון.
[9] כתב קל וחומר, כי מחמירים בשריטה יותר מקרחה. שהרי הקורח קרחה אחת על חמש מתים, אינו חייב אלא אחת. ואילו השורט שריטה אחת, על חמש מתים, חייב חמש פעמים מלקות.