הלכות נידה

הלכות נדה סימן קצ"א

דין אשה שמצאה דם בהשתנה, ובו סעיף אחד.

סימן זה דן באישה שמצאה דם בשתן שלה. אין האשה נטמאת מדם אלא אם מקורו ברחם. השתן לעומת זאת, יוצא דרך השופכה (צינורית להולכת שתן, מהשלפוחית והחוצה), ולא דרך הרחם. השאלה הנידונה כאן היא דם הנמצא בשתן, האם מקורו מפצע במערכת השתן. או שמקורו ברחם, ובשעת היציאה התערב בתוך השתן, ויש לאוסרה. בסימן זה נלמד על מחלוקת בדין. לדעת המחבר, אין חוששים שדם הרחם יימצא בהשתנה. ולדעת הרמ"א, ההלכה מורכבת. אין כאן מחלוקת במציאות. כי ברור שבמקרים בהם החמיר הרמ"א, יש חשש גדול יותר מהמקרים האחרים. כל השאלה היא, אם לאסור בגלל חשש זה. דברי הרמ"א מורכבים, וכדי להקל על הלומד, נביא כל דין חדש שלו, בפסקה נפרדת.

סעיף א'

^א האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגליה, בין שהשתינה והיא עומדת, בין שהשתינה והיא יושבת, הרי זו טהורה. ^ב ואפילו הרגישה גופה ונזדעזעה (א), אינה חוששת, שהרגשת מי רגליה היא זו (ב) שאין מי רגלים מן החדר (ג), ודם זה דם מכה הוא בַּחַלְחֹלֶת ^(*) או בַּכּוּלְיָא (ד).

^א לשון הרמב"ם בפ"ה מהא"ב דין יז, וכר' יוסי במשנה נדה דף נט, ב דאפסיקא שם בגמרא הלכתא כוותיה, וכן פסק הרמב"ן בהלכותיו, והרשב"א. ^ב מסקנת הגמ' שם דף נז, ב. ^(*) פירוש במעי שהשתן עוברת בה.

הגה: ויש אומרים דאין להתירה אלא ביושבת והשתינה (ה), אבל בעומדת, אם מְקַלַּחַת לתוך הספל (ו) ונמצא שם דם, טהורה. אבל אם שותתין על שפת הספל (ז) ונמצא שם דם, טמאה, דהואיל והמקום צר (ח) חוזרין למקור ומביאים דם (ט) (הטור בשם הרא"ש).

יש אומרים דאפילו ביושבת אין להתיר אלא בִּמְקַלַּחַת ונמצא הדם תוך הספל, אבל על שפת הספל, טמאה. ובעומדת, בכל ענין, טמאה (י) (מרדכי ה"נ וב"י בשם הגהות מיימוני וש"ד וב"ז סימן ק"צ וכן משמע מתשובת הר"ן ומהר"ם בתשובות סימן תר"ל ואגודה והגהת ש"ד בשם מהר"ט), והכי נהוג (יא).

ודוקא כשנמצא הדם בספל שהיא משתנת שם לחוד, דידוע שהוא ממנה, אבל אם נמצא בספל שאיש ואשה מטילין שם מים, טהורה בכל ענין (יב) (טור ופוסקים מהש"ס).

וכל זה אם נמצא דם במקרה, אבל אשה שרגילה לראות דם במי רגלים ומרגשת כאב בשעה שמטלת מים כגון החולי שקורין (הארי"ן וינ"ד (יג)), נראה דיש להתיר בכל ענין, דהא איכא ידים מוכיחות שיש לה מכה המכאיב אותה בהטלת מי רגלים וממנו הדם יוצא (יד). ואפילו אם מצאה דם אחר הטלת מי רגלים (טו), כשמקנחת עצמה, טהורה, דמאחר דמרגשת כאב ואינה מוצאה דם רק אחר הטלת מי רגלים, ודאי דם מכה הוא (טז) (בהגהת ש"ד בשם מהרי"ל והוא בתשובת מהרי"ל סימן (ר"ג) [קע"ג] שכ"כ בשם מהר"ש וב"י בשם אגור בשם מהר"ש).

אך יש מחמירין (יז) שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת להצריכה בדיקה (יח) (דעת מהרי"ל שם), דהיינו קודם שתשתין, תבדוק עצמה היטב בחורין ובסדקין (יט) ואם לא תמצא דם תכניס מוך נקי על המקור בפנים (כ), ותשתין ותקנח עצמה יפה ממי רגליה ותוציא המוך, אם נקיה היא (כא) הוכחה גדולה דאין הדם מן המקור (שם ובמהרי"ו), והכי נהוג (כב).

ואם בדקה עצמה ג' פעמים בכהאי גווני ומצאה המוך נקי, מותרת אחר כך בלא בדיקה שלא בשעת וסתה, דחזקה דדם מכה הוא, מאחר שאינה מוצאה אותו רק אחר שהשתינה (כג).

וכל זה (כד) דוקא (כה) שמרגשת כאב עם מי רגליה (כו), אבל אם אינה מרגשת כאב ובודקת עצמה אחר הטלת מים ומוצאה דם, אם לא מצאה דם במי רגליה ודאי טמאה (כז) (כן משמע שם ובהגהות מיימוני ובמרדכי שם).

אבל אם מצאה דם תוך מי רגליה (כח) וגם על העד שבדקה עצמה בו (כט), יש אומרים דהיא טמאה (ל), דלא התירו רק דם שנמצא תוך מי רגליה (לא) (מרדכי הלכות נדה). ויש אומרים שהיא טהורה, דדם שנמצא, תולין שעדיין נשאר מתמצית מי רגליה (לב) (ב"י ממשמעות הרא"ש והר"ן). ויש להחמיר (לג), מיהו אינה צריכה לבדוק אחר זה (לד).

ואפילו אם היתה רגילה לראות (לה) אם בדקה עצמה שלש פעמים ומצאה טהורה (לו), שוב אינה צריכה בדיקה (לז) (שם במרדכי).

ואם אינה רגילה לראות רק לפרקים (לח), קובעת לה וסת אם הוא בדרך קבע (לט), בין וסת שוה בין וסת דילוגין (מ).

ואם אינה מוצאה דם אחר כך כשבודקת עצמה, רק קרטין קרטין כמו חול וחצץ אדום (מא), ונמצא כזה גם כן במי רגליה (מב), ובשעת וסתה או לפעמים אחרים רואה דם ממש כשאר נשים (מג), ואינה מוצאת אותו חול רק אחר מי רגליה, טהורה, דאינו דם רק חול שדרכו להוולד בכליות (מד) (ב"י בשם תשובת הר"ן).

• הרגישה גופה ונזדעזעה – זה סימן שהדם יוצא מן הרחם.
• שהרגשת מי רגליה היא זו – אף שדומה הרגשה זו להרגשתה בעת הווסת, כאן מוכרח שזו תחושה על תחילת מתן השתן, כי אין דרך דם המקור להתלוות לשתן.
• שאין מי רגלים מן החדר – כלומר השתן אינו בא מהרחם, והדם שנמצא בשתן, בהכרח בא מפצע במערכת השתן.
• בחלחולת או בכוליא – ואינו דם האוסר.
• ביושבת והשתינה – בתנוחה זו, השתן קולח מתוכה בקלות ובזרם ישיר. ואין חשש שאולי זלג מעט לאחוריה, ופגש בדם, שיצא מן הרחם.
• אם מְקַלַּחַת לתוך הספל – הקילוח פירושו שהשתן יצא בזרם כרגיל, ואין חשש שדם הרחם התערב בו.
• שותתין על שפת הספל – שתן שותת פירושו, שיוצא בקצב איטי. זרימה זו, עלולה להפגיש בין השתן לדם. וכשנמצא דם בספל, היא טמאה. אבל דווקא בספל, שהוא כלי המקבל טומאה. לא כן באסלה של ימינו, הואיל והיא מחוברת לקרקע, אינה מקבלת טומאה, ואין כאן איסור דרבנן.
• דהואיל והמקום צר – כלומר השתנה בעמידה, מכווצת את איברי ההשתנה.
• חוזרין למקור ומביאים דם – כיווץ איברי ההשתנה, גורמים לזליגת השתן בכיוון הרחם, שם הוא פוגש אולי, בדם מן הרחם. שיטה זו מחמירה יותר מן המחבר, בדין אחד בלבד והוא "עומדת, ודם שותת על הספל".
• ובעומדת, בכל ענין, טמאה – שיטה זו מחמירה עוד יותר, ומתירה רק ביושבת, ובשתן זורם.
• והכי נהוג – מנהג אשכנז.
• טהורה בכל ענין – כי יתכן שהדם הגיע מהגבר, וספק דרבנן לקולא.
• הארי"ן וינ"ד – אשה החולה בחולי זה, צריכה תמיד להטיל מי רגלים מעט מעט, ואין מי רגלים שלה כלין בבת אחת[1].
• וממנו הדם יוצא – אף שהחמיר הרמ"א בדם בשתן, בכל זאת, אם יש סימנים שיש לה פצע, הוא מודה למחבר, שאינו אוסר.
• מצאה דם אחר הטלת מי רגלים – בהמשך נראה כי כל ההיתר הוא דווקא כשהגיע הדם בזמן ההשתנה, אבל אם הוא נמצא בבדיקה פנימית אחר ההשתנה, היא אסורה. עם זאת, גם במציאת דם אחרי ההשתנה, אם חשה כאב, תולים את הדם בפצע במערכת השתן.
• ודאי דם מכה הוא – כלומר היא רואה רק אחרי השתנה, המלווה בכאב עז. בזה אין מחמירים, אפילו שהדם לא נראה מיד בזמן ההשתנה.
• אך יש מחמירין – בפסקה זו הובאה שיטה מחמירה מאוד.
• שיש לה וסת להצריכה בדיקה – כלומר אין להתיר אישה שאין לה ווסת קבוע, וראתה דם בשתן. ורק אישה בעלת ווסת קבוע, אפשר להתירה, שלא בשעת ווסתה. אך גם היתר זה, אפשרי רק על ידי בדיקה, כפי שמפרש.
• בחורין ובסדקין – לפני ההשתנה.
• מוך נקי על המקור בפנים – אם יוצא דם מן המקור, המוך ימנע את עירובו עם השתן.
• אם נקיה היא – אם אין דם על המוך, רק בשתן.
• והכי נהוג – להחמיר כדעה זו.
• רק אחר שהשתינה – הדם שהיא מוצאת נראה רק אחרי ההשתנה, וכבר עשתה בדיקה שלוש פעמים, לכן אין כל חשש בפעמים הבאות. אמנם כל זה רק שלא בתאריך הווסת קבוע, כי אם נמצא הדם בשתן בזמן ווסתה הקבוע, היא נאסרת.
• וכל זה – כאן מדבר הרמ"א על מקרה אחר ובו, האשה מוצאת דם לאחר ההשתנה, ולא ביחד עם ההשתנה. דין זה מוסכם על המחבר.
• דוקא – מתי יש מקום להקל בדם בהשתנה.
• שמרגשת כאב עם מי רגליה – הכאב הוא סימן על פצע שיש לה.
• ודאי טמאה – אם מצאה דם בשתן, היא מותרת. אבל אם מצאה דם בבדיקה פנימית רק אחרי ההשתנה, היא אסורה, ולא תולים דם זה במכה במערכת השתן.
• אם מצאה דם – דעה זו מחמירה עוד יותר, שאפילו אם ראתה דם בשתן, הואיל וראתה גם על העד, היא אסורה.
• על העד שבדקה עצמה בו – אחרי ההשתנה.
• יש אומרים דהיא טמאה – אף שראתה דם גם בשתן, ולמרות שהתקיימו התנאים שגם הרמ"א מסכים להקל, היא בכל זאת טמאה. כי לא מקשרים בין הדם שבהשתנה, לדם שנמצא בבדיקה אחרי ההשתנה.
• דם שנמצא תוך מי רגליה – כי רק במקרה זה אפשר לתלות את הדם במכה במערכת השתן.
• נשאר מתמצית מי רגליה – כי הדם הנמצא בשתן הוא סימן שגם הדם שנמצא בבדיקה, לאחר הטלת השתן, הוא שאריות מהדם שבא עם השתן.
• ויש להחמיר – כשיטה הראשונה, שאפילו מצאה דם גם בהשתנה, הואיל ומצאה גם בעד הבדיקה, עמו בדקה אחרי ההשתנה, היא אסורה.
• אינה צריכה לבדוק אחר זה – כי כשרואים דם בשתן, לא צריכים לחשוש לדם שהגיע גם מהמקור. אמנם אם החמירה על עצמה ובדקה, ומצאה דם, נאסרת.
• היתה רגילה לראות – דם אחרי ההשתנה, ונאסרה בכל פעם, נקבע ווסתה לראות אחרי ההשתנה. וצריכה לבדוק בכל פעם, אחרי ההשתנה.
• ומצאה טהורה – נעקר ווסתה הקבוע, לראות דם אחרי השתנה.
• שוב אינה צריכה בדיקה – אחרי כל השתנה.
• רגילה לראות רק לפרקים – כלומר אינה רואה דם בכל בדיקה אחרי השתנתה, אלא רק מידי תקופה, כגון אחת ל-20 יום.
• אם הוא בדרך קבע – הרואה דם בקביעות, בכל השתנה מידי 20 יום, הרי היא קובעת ווסת, אם הדבר ארע שלוש פעמים ברצף. ואינה חוששת אלא להשתנה שתהיה אחר 20 ימים, ממתן השתן האחרון, בו נמצא דם.
• בין וסת שוה בין וסת דילוגין – ווסת שווה כגון שרואה כל 20 יום. ווסת לדילוגין היינו שרואה בשני לחודש, ובחודש הבא בג' לחודש. וכן הלאה, כל פעם יום נוסף בחודש.
• כמו חול וחצץ אדום – שזה משונה מאוד ממה שרואה בשעת הווסת.
• ונמצא כזה גם כן במי רגליה – הצורה המשונה הזו, של יציאה מגופה.
• רואה דם ממש כשאר נשים – ראיית הדם הרגיל מוכיחה, שהגופיפים המשונים הנראים אחרי ההשתנה, מגיעים מאיזו מחלה במערך השתן.
• חול שדרכו להוולד בכליות – ברור שהשתן היוצא ממנה ובו גרגירים זעירים אלה, אף שהם אדומים, אינם דם. אלא מקורם במחלה שהתפתחה במערכת השתן, ולא מן הווסת[2].

דין אשה שמצאה דם בהשתנה (קצא)

• למנהג ספרד, אשה המוצאת דם בהשתנה, אינה נידה [א].
• למנהג אשכנז, אינה מותרת אלא אם השתינה בישיבה. ושטף השתן יצא בזרם ובקילוח, ולא בזליגה איטית. והדם נמצא רק בתוך הספל, ולא על שפת הספל [א].

[1] סדרי טהרה ס"ק ה.

[2] נראה שהכוונה לכאורה לאבנים הכליות.