הלכות מקוואות

שולחן ערוך יורה דעה הלכות מקואות סימן ר"א

דיני המקוה ומימיו, ובו ע"ה סעיפים.

סימן זה דן בכשרות המקווה ומימיו.

עיקרי ההלכות בדיני המקווה, נובעים מהפסוק המרכזי העוסק במקווה (ויקרא יא, לו) "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא".

טבילה בקרקע ולא בכלי: מהמילים "מַעְיָן וּבוֹר" לומדים שהטבילה צריכה להיות במקום המחובר לקרקע, כמו מעיין ובור. טבילה במים שבכלי, אפילו גדול מאוד, פסולה מהתורה (סעיף ו).

מים זורמים ומים עומדים: מהמילה מַעְיָן לומדים שמעיין מטהר גם בזרימתו. המילה "אַךְ" מלמדת שרק מעיין, שטבעו בכך, מטהר בזרימה. בור מקווה מטהר רק כאשר מימיו עומדים. הפוסקים נחלקו בשאלה אם פסול מים זורמים בבור הוא מן התורה או מדרבנן (סעיף ב).

זחילה (דליפה): מדין המים העומדים במקווה לומדים שדליפה (זחילה) פוסלת את המקווה, כיוון שהיא הופכת חלק מהמים לזורמים (נ).

מים שאובים: מים שנשאבו בכלי ונשפכו למקווה פסולים. יש אומרים שפסול זה הוא מן התורה, ולומדים זאת מהסמיכות בין "מַעְיָן" ל"מִקְוֵה" – כמו שמעיין הוא נביעה טבעית מהקרקע, כך גם המקווה צריך לקבל את מימיו באופן טבעי (למשל, מי גשמים). יש הסוברים שהפסול הוא מדרבנן, גזירה שמא יטבלו בכלי. לדעת המחבר, אפילו כל המקווה ממים שאובים, האיסור הוא מדרבנן. לדעת הרמ"א, מיעוט מים שאובים פוסל מדרבנן, ואילו רוב מים שאובים פוסל מן התורה (סעיף ג).

מי פירות: מהמילים "מִקְוֵה מַיִם" לומדים שמקווה כשר רק במים ולא במשקים אחרים, כמו מיצי פירות (סעיף כד).

שיעור מקווה: שיעורו המינימלי של מקווה נלמד מהפסוק (ויקרא יד, ט) "וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם". חכמים דרשו מכך שהטבילה צריכה להיות במקום שיכול להכיל את כל הגוף. ושיערו שזה מקום בגודל "אמה על אמה בגובה שלש אמות", המכיל ארבעים סאה (סעיף א).

המשכה: מים שאובים שלא נשפכו ישירות למקווה, אלא נגררו על הקרקע, אינם נחשבים שאובים, וחכמים לא גזרו עליהם. עם זאת, המשכה כשרה רק אם יש במקווה יותר מ-20 סאה מי גשמים, המהווים את רוב המקווה (סעיף מד).

הוויה: מהפסוק "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר" למדו חכמים שהבאת מים למקוה ("הוויה") צריכה להיעשות בטהרה. כלומר, המים צריכים להגיע למקווה שלא באמצעות אדם או חפץ שמקבל טומאה. הפוסקים נחלקו אם פסול זה הוא מן התורה או מדרבנן (דין זה מופיע בסעיפים לה, לט ועיקרו בסעיף מח).

חלוקת הסימן

הסימן ארוך ורובו דן באיסור מים שאובים. חלוקתו היא כדלקמן:

• סעיף א: עיקר הדין
• סעיפים ב-יד: הבדל בין נהר למקווה בדיני מים עומדים, זוחלים, שאובים ובכלים.
• סעיפים טו-כב: מתי מים שאובים, אינם פוסלים את המקווה.
• סעיפים כג-לג: אלו נוזלים נחשבים כ"מים שאובים" הפוסלים את המקווה.
• סעיפים לד-מג: אלו כלים הופכים את המים ל"שאובים".
• סעיפים מד-מט: דיני המשכה והוויה על ידי טהרה.
• סעיפים נ-נא: דיני זחילה.
• סעיפים נב-סא: דיני חיבור בורות ומקוואות.
• סעיפים סב-סו: טבילה במקוואות שאין בהם כמות מים מספקת או שאינם עמוקים.
• סעיפים סז-עה: ספק מים שאובים וספקות בטבילה.

סעיף א'

^א אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ (א). ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם, עדיין היא בטומאתה וחייבין עליה כרת ^ב עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקוה (ב) או מעיין (ג) ^ג שיש בהם ארבעים סאה (ד); ושיעורם, אמה על אמה על רום שלש אמות במרובע (ה), ^ד באמה בת ששה טפחים וחצי אצבע (ו), ^ה ואם הוא רחב יותר ואינו גבוה כל כך, כשר אם יכולה להתכסות כל גופה בהן בבת אחת (ז); ^ו וצריך שיעלה בְּתִשְׁבֹּרֶת (ח) מ"ד אלף וקי"ח אצבעות בְּגוּדָל ועוד חצי אצבע (ט) (ד"ע בב"ה); וצריך שיהיה החריץ שבו המים גדול יותר משיעור זה (י), כדי שכשתכנס הטובלת ויתפחו המים ישארו שם ארבעים סאה (יא) (תוס' פ' ערבי פסחים).

^א לשון הרמב"ם בפי"א מהא"ב. ^ב ציינתיו לעיל ריש סימן קצז וקצח. ^ג ברייתא עבודה זרה דף עה, ב וספ"ק דחגיגה. ^ד רשב"ץ בשם הראב"ד דבעינן אמה שוחקת, וכ' הרשב"א שהשוחקת יתירה על העצבה חצי אצבע, ממשנה ט, פי"ז דכלים. ^ה רבינו ירוחם. ^ו הוא לפי חשבון אמה בת ו' טפחים וחצי אצבע, שהוא כ"ד אצבעות וחצי אצבע, דאז יש באמה על אמה ת"ר אצבעות. וברום ג' אמות, מ"ד אלפים וקיח אצבעות, וג' חלקים שמינית אצבע, ולא דק הרב בשמינית האצבע, ולחומרא.

• ברחיצה במרחץ – המרחץ של ימיהם היה פסול מכמה סיבות: א) יתכן שהמים היו שאובים. ב) יתכן שלא היה למרחץ את הגודל הנדרש. ג) יתכן שרחצו בכלים, והמרחץ אינו מחובר לקרקע, כנדרש מן התורה. לכן טבילה במרחץ פסולה מן התורה. גם אם מדובר במרחץ המחובר לקרקע, בעל השיעור הדרוש, אבל מולא במים שנשאבו על ידי כלים, המקווה פסול.
• מקוה – המקווה הוא מי גשמים המכונסים במקום אחד, ואינם זורמים.
• מעיין – מעיין הוא מים טבעיים הנובעים מהאדמה וזורמים. מעלת המעיין גדולה יותר ממקווה, שכן טמא זב אינו נטהר אלא במי מעיין, ככתוב בתורה (ויקרא טו, יג) "מַיִם חַיִּים".
• ארבעים סאה – הסאה היא שיעור נפח השווה ל-144 ביצים.

לדעת הרב חיים נאה, נפח ביצה הוא 57.6 סמ"ק, ולכן סאה היא 8.3 ליטרים (8,294.4 סמ"ק), ו-40 סאה הן 332 ליטרים.

לדעת החזון איש, נפח ביצה הוא 99.53 סמ"ק, ולכן סאה היא 14.3 ליטר (14,332.3 סמ"ק), ו-40 סאה הן 572 ליטרים.

למרות שהעיקר להלכה כדעת הרב חיים נאה, נהוג להקים מקוואות על פי השיטה המחמירה של החזון איש, כדי למנוע כל ספק.

• על רום שלש אמות במרובע – שיעור אמה על אמה בגובה שלוש אמות נלמד מהפסוק (ויקרא יד, ט) "וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם". חז"ל דרשו מכך שהכוונה היא למים שכל גופו של הטובל נכנס בהם, ושיערו זאת במידות אלו.
• באמה בת ששה טפחים וחצי אצבע – בכל אמה יש 6 טפחים וחצי אצבע, וכל טפח הוא 4 אצבעות. לכן, אמה שווה ל-24.5 אצבעות. מכאן החישוב של 44,118 אצבעות מעוקבות (73.5×24.5×24.5), המובא בהמשך הסעיף.
• להתכסות כל גופה בהן בבת אחת – כי למדנו, שאם לא יוכנס כל הגוף בבת אחת, הטבילה פסולה מן התורה.
• בתשבורת – המילה "תשבורת" פירושה חשבון. כעת יסביר המחבר את חשבון המקווה, באצבעות מעוקבות.
• ועוד חצי אצבע – תרגום: החשבון הוא 44,118 אצבעות מעוקבות[1]. ולפי השיטות השונות ביחס בין אצבעות, ובין המידות של ימינו, נדרשים 353 ליטרים – לפי הדעה המקילה[2], ויש מחמירים עוד יותר. למעשה, המקוואות הנבנים בימינו, אין בהם כל חשש.
• גדול יותר משיעור זה – לא די במקווה שיכול להכיל ארבעים סאה עד שפתו.
• ישארו שם ארבעים סאה – המקווה צריך להכיל יותר מארבעים סאה עד שפתו, משום שכאשר האישה נכנסת למקווה, היא תופסת נפח, והמים עולים. אם היו בדיוק ארבעים סאה עד השפה, חלק מהמים היו נשפכים, והטבילה הייתה נפסלת. על כן צריך המקווה להכיל בצורה ניכרת, כמות מים גבוהה מארבעים סאה.

סעיף ב'

^ז (יב) מי מעיין מטהרין ^ח אף בזוחלין (יג) (פירוש 'זוחלין', נמשכים והולכים ואינן מכונסים); מי גשמים אין מטהרין אלא בְּאַשְׁבּוֹרֶן (יד) (פירוש, מקום עמוק שמתכנסים בו המים, ונקרא אַשְׁבּוֹרֶן) אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה (טו) (ב"י בשם מהרי"ק שורש קט"ו) אם הם לחוד בלא מעיין ^ט היו הזוחלין מן המעיין מתערבים עם הנוטפים (טז) שהם מי גשמים, הרי הכל כמעיין לכל דבר (יז); ואם רבו הנוטפים על הזוחלין (יח), וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר (יט), אינם מטהרים בזוחלין אלא באַשְׁבּוֹרֶן (כ). ^י לפיכך צריך להקיף מַפָּץ (כא) (פי' כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב, עד שֶׁיִּקָּווּ המים ויטבול בהם (כב). הגה: וכן נכון להורות ולהחמיר (כג) (מהרי"ק ות"ה שם ושאר אחרוני' כתבו ויש להחמיר כשטת הר"ם ורא"ש וסייעתם); אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה, אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין, משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו (כד) (טור בשם ר"ת וב"י בשם רש"י וסה"ת וסמ"ג); וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה (כה), ואין למחות ביד הנוהגין להקל, כי יש להם על מי שיסמוכו (כו) (מהרי"ק ובת"ה שם ומהרי"ו סימן ע' וב"ז סימן קנ"ד). מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי על ידי גשמים, וכשאין גשמים פוסק לגמרי, אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן, מכל מקום הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשם, אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שֶׁיִּקָּווּ המים שבתוכו (כז) (שם במהרי"ק); אבל בנהר שאינו פוסק, אף על פי שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו, מותר לטבול בו בכל מקום (כח) (ב"י לדעת המרדכי והאשירי והתוספות), לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו (כט).

^ז משנה סוף פ"ק דמקואות. ^ח טור וכ"כ התוס' שבת דף סה, ב. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות מקואות וש"פ, וטעמא דמלתא משום דמעיין נקרא בכל ענין, בין בזוחלין בין באשבורן. אבל מקוה, אינו נקרא אלא באשבורן, כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד. וכהאי גוונא מפרשי' מקוה דכתיב בקרא. ^ט לשון הרמב"ם פ"ט דין י"ד מהא דאבוה דשמואל עביד מקואות לבנתיה וכו', שבת שם ע"א, והא דתנן במשנה ה פ"ה דמקואות העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפים וכו', הוא להכשירן לזבים ולמצורעים, דבעינן מים חיים, אבל לענין אשבורן, מהני אפי' מחצה על מחצה, כ"מ וב"י בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש. ^י שם מהא דאבוה דשמואל שם וכפי' הרמב"ם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בהבדל לדין מקווה, בין מים הנובעים במעיין, ובין מי גשמים.
• אף בזוחלין – מי מעיין מטהרים אפילו כשהם זורמים (ואינם מכונסים), וכן אם הם עומדים.
• בְּאַשְׁבֹּרֶן – מי גשמים מטהרים רק כשהם מכונסים (עומדים במקומם), ולא זורמים.
• על ידי זחילה פסולין מן התורה – כלומר, מי מקווה זורמים שאינם באים מנביעה, פסולים למקווה מן התורה.
• הנוטפים – מי גשמים שנוספו אל מי המעיין, אבל מי מעיין הם עדיין הרוב.
• הכל כמעיין לכל דבר – הכל נחשב כמעיין, ומטהר אפילו בזרימה.
• רבו הנוטפים על הזוחלין – רבו מי הגשמים על מי המעיין.
• רבו מי גשמים על מי הנהר – התערבו מי גשמים בנהר, ומי הגשמים רבים יותר, אינם מטהרים בזחילה. לכן בחורף, או בעת הפשרת השלגים, כשהנהר גדל, אין לטבול בו.
• אלא באשבורן – כיון שרבו מי הגשמים, על מי הנהר הנובעים מן האדמה, לכן אינם מטהרים בעודם זורמים. כאן רואים כי לדעת המחבר, במקרה שנהר מעורב במי גשמים וניכר שגדל מחמתם, אין לטבול בו כלל, גם במקומות בהם זרמו מים לפני עונת הגשמים (כגון אמצע הנהר)[3].

• צריך להקיף מַפָּץ – יש להקיף מקום כלשהו בנהר, במחיצה (כגון מחצלת).
• עד שֶׁיִּקָּווּ המים ויטבול בהם – מאוד קשה להבין, איך למעשה אפשר לעשות זאת. הלא אם אין זה מבנה של ממש, המים לא יתאספו ויעמדו. ונראה שהכוונה למצוא מקום בצד הנהר, שם המים עומדים, וזה דבר שקורה. אלא שזה לבד לא מספיק, כי תמיד יתכן שייכנסו לשם מי הנהר, ויזחלו לצד אחר. על כן יעשה בכניסה למקום זה כעין מחיצה, וזה ייחשב כמקווה לכל דבר. ואף שקצת מים תמיד ימשיכו לזרום, עיקר המים עומדים. ומעיקר הדין, זחילה במקווה אוסרת דווקא כשהיא גורמת למים להתמעט משיעורם, וכשהזחילה נראית, כמבואר בסעיף נ (וכאן המים לא מתמעטים, והזחילה לא נראית).
• נכון להורות ולהחמיר – כשיטת המחבר, שלא לטבול בנהר בעונת הגשמים, כשהוא מתרחב ומתפשט.
• דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו – עקרונית מסכימה דעה זו, שבמציאות בה יש יותר מי גשמים ממי מעין, אין לנהר דין מעיין. עם זאת, סבורה דעה זו, שגם בשעת גשמים או הפשרת שלגים, הנהר מתעצם גם ממים הנובעים מן האדמה. על כן אפילו אז, רבים מי הנהר (שהם מי מעיין) על מי הגשמים, ומותר לטבול בכל מקום בנהר, ובכל ימות השנה.
• במקום שאין מקוה – והאפשרות היחידה היא לטבול בנהרות. ובאירופה – מקום מגורי הרמ"א וחכמי אשכנז, היו נהרות למכביר, במקומות רבים.
• יש להם על מי שיסמוכו – כלל גדול מלמד אותנו כאן הרמ"א. אין להרהר אחר הנוהג על פי שיטה שלא התקבלה בכל מקום, מאחר וסומך על אחד הפוסקים החשובים.
• עד שֶׁיִּקָּווּ המים שבתוכו – כי עיקר מקור מימיו של נהר זה, מן הסתם, הוא מי גשמים. ואסור לטבול במימיו הזורמים, עד שהמים יתאספו בו.
• מותר לטבול בו בכל מקום – כפי שהסברנו, אף בעונת הגשמים והשלגים, כמו שמתרבים מי הגשמים, כך מתעצמת נביעת המים מתוך האדמה.
• ולפי מה שנהגו – למסקנה, לדעת המחבר, אין לטבול אלא בנהר שלא בשעת התרבות מימיו מגשמים, כי מניחים שמי הגשמים רבים אז ממי המעיין. ואין לטבול במימיו הזורמים, אלא כשיתאספו. לפי מנהג אשכנז, לכתחילה צריך לחשוש לדעת המחבר, אך בשעת הצורך מותר לטבול בכל נהר שזורם כל השנה, גם בתקופה שמימיו מתרבים. ובשעת דחק גדול, גם בנות ספרד יכולות לסמוך על שיטה זו.

סעיף ג'

^יא ארבעים סאה שאמרו, צריך שלא יהיו שאובים; שאם הם שאובים (ל), פסולים (לא). הגה: ואם כל המקוה הוא שאובין, פסול מן התורה, וספיקא לחומרא (לב); אבל אם רוב המקוה כשר והמיעוט הוא שאובין, אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא (לג) (טור בשם הרא"ש ור"ש והרבה פוסקים).

^יא במשנה ז' פ"א דמקואות, ובכמה דוכתי במשנה ותלמוד, ובת"כ יליף לה מדכתיב אך מעין ובור מקוה מים, מה מעין בידי שמים, אף מקוה בידי שמים.

• שאובים – מים שנשאבו בכלי, ואז נשפכו למקווה.
• פסולים – מדרבנן[4].
• וספיקא לחומרא – הרמ"א מחלק בין מקרה שבו רוב המקווה מים שאובים, שאז הפסול הוא מן התורה, לבין מקרה שבו רק מיעוטו שאובים, שאז הפסול הוא מדרבנן[5].
• וספיקא לקולא – על פי הכלל של "ספק דרבנן לקולא" (כל ספק בדין דרבנן – דינו להקל).

סעיף ד'

(לד)  ^יב מקוה שהיא של עובד כוכבים ומקבל ממנו שכר (לה), אין להאמינו לסמוך עליו ^יג אלא אם כן יש (תמיד) במקוה כ"א סאה (לו). הגה: דמאחר דרובו כשר, ספיקא לקולא (לז). מקוה (לח) שהיתה חסרה לפנינו (לט), ובא ומצאה מלאה (ב"י בשם תשובת הרשב"ץ) ולא ידענו מי מילא אותה (מ), אי היתה כבר רובה בהכשר, דהיינו שהיה בה כ"א סאין, אזלינן לקולא (מא); ואם לא היה רובה בהכשר, דעכשיו איכא ספיקא דאורייתא, אם יש לחוש שעובד כוכבים מילאה כדי לרחוץ בה, פסולה (מב) (כך משמע בתוספתא); ואם לאו, דודאי ישראל מילא אותה כדי לטבול בה, כשרה (רשב"ץ שם), דרוב המצויין אצל מקוה ועושין כדי להכשירה בקיאין הן ובודאי בהכשר מילא אותה (מג); וכל שכן אם הישראל לפנינו ואומר שבהכשר מילא אותה, דנאמן (מד) (מהרי"ק שורש קט"ו ודלא כרשב"ץ) מאחר שבידו לתקנה (מה) וכהאי גוונא עד אחד נאמן באיסורין (שם עד"מ) כדלעיל סימן קכ"ז ועיין עוד לקמן סוף הסימן בדין ספק שאובים (מו).

^יב טור בשם תשובת אביו הרא"ש בכלל יח סימן ח. ^יג שם בתשובה.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף צריך להקדים: א. לפי המחבר (סעיף מד), אם רוב מי המקווה הם שאובים שהומשכו אליו, הוא פסול. אם מיעוטם הומשכו, הוא כשר. ב. הסעיף דן במקווה באחריות גוי, וקיימות שלש דרכים למילוי מקווה: מי גשמים היורדים על הגג וזורמים למקווה, שפיכת מים על הגג, הנמשכים ויורדים למקווה. או הבאת מים בכלים (אלא שיש בזה טרחה).
• ומקבל ממנו שכר – ואם כן יש לו אינטרס למלא מים נקיים, כי כל טובלת משלמת לו.
• יש (תמיד) במקוה כ"א סאה – אם לא ידוע שרוב המים במקווה הם מי גשמים, חוששים שהגוי מילא את המקווה על ידי שפיכת מים על הגג (המשכה), ורוב המשכה פוסלת. אם ידוע שרוב המים כשרים, אין לחשוש, כי אפילו אם נשפכו מים שאובים, מיעוט המשכה כשרה. אין לחשוש שזרק שלושה לוגין מים שאובים, כי זו לא דרך מקובלת למילוי מקווה, וזהו רק חשש דרבנן, ולדעת המחבר, אפילו כל המקווה מים שאובים, האיסור הוא רק מדרבנן, וספק דרבנן לקולא[6].
• ספיקא לקולא – הרמ"א פוסק אמנם כמו המחבר, אבל החמיר יותר וסובר, שאם רוב המקווה מים שאובים, הוא פסול מן התורה (רק מיעוט שאובים פסול מדרבנן). לכן, אם רוב המקווה אינו כשר, יש לחשוש שהגוי הוסיף מים שאובים. אם רוב המקווה מים כשרים, אין לחשוש, כי זהו ספק דרבנן[7].
• מקוה – להבנת דברי הרמ"א כאן נזכיר, שהוא סובר שאם רוב המקווה מים שאובים, הוא פסול מן התורה. ואם רובו מי גשמים, והשאר מים שאובים, הוא פסול מדרבנן.
• שהיתה חסרה לפנינו – יש במקווה פחות מארבעים סאה, והוא פסול מן התורה. ומדובר במקווה שאינו שייך לגוי, ולא באחריותו.
• ולא ידענו מי מילא אותה – אם יהודי שומר מצוות, או גוי, או יהודי שאינו שומר מצוות.
• אזלינן לקולא – כי הספק אם התמלאה בפסול, על ידי מים שאובים, או בהכשר על ידי המשכה, הוא ספק דרבנן.
• פסולה – כי לדעת הרמ"א, יש כאן חשש איסור תורה, והדין הוא להחמיר. אמנם לדעת המחבר, כמבואר בסעיף סז, יש להקל.
• ובודאי בהכשר מילא אותה – בהמשכה, או בהבאת מי גשמים.
• דנאמן – כדין 'עד אחד נאמן באיסורים'.
• שבידו לתקנה – יש דעות בהלכה שיהודי אינו נאמן בדבר איסור, כשידוע שהיה איסור (חזקת איסור), אלא אם כן היה באפשרותו לתקן את האיסור. במקרה זה, יכול היה הישראל למלא את המקווה במי גשמים או בהמשכה כשרה, ולכן הוא נאמן.
• לקמן סוף הסימן בדין ספק שאובים – מסעיף סז והלאה.

סעיף ה'

^יד כל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזחילה (מז); הילכך ^טו גל שנתלש מהים (מח) ובו ארבעים סאה ונפלו על האדם או על הכלים, עלתה להם טבילה (מט). ^טז אבל אם הטביל בגל כשהוא באויר, קודם שיפול על הארץ, אף על פי שיש בו ארבעים סאה, ^יז או שזרק כלים באמצעית הגל שהוא עשוי ככיפה, לא עלתה להם טבילה (נ).

^יד משנה ח פרק ח דפרה, ומשנה ד פרק ה דמקואות, וכרבי יוסי שם, הסכמת הפוסקים. ^טו משנה ו פרק ה דמקואות. ^טז לשון הרמב"ם שם בספ"ט מהתוספתא, הובאה בחולין דף לא ע"ב, וכתבה הר"ש בפ"ד דמקואות. ^יז טור וכפירוש רש"י שם בחולין.

• דין מעיין לטהר בזחילה – יש למעיין (נביעת מים מן האדמה) שני תפקידים: א) טהרת זבים הצריכים "מים חיים". ב) טהרת טמאים גם במים זורמים. המחבר מלמד שכל הימים והאגמים, אף שאין להם דין "מים חיים" לטהר זבים, יש להם דין מעיין לעניין טהרה אפילו במים זורמים. הטעם לכך הוא, שהימים והאגמים מקבלים מים מנהרות, ולהם יש דין מעיין לטהר ב"זוחלים", כלומר במים זורמים.
• גל שנתלש מהים – עקב סערה או סיבה דומה.
• עלתה להם טבילה – אם הגל הניתק, המכיל 40 סאה, נופל על אדם או כלים, הטבילה כשרה, מכיוון שמי הים מטהרים גם בזרימתם (כדין מעיין), ויש בהם את כמות המים הנדרשת.
• לא עלתה להם טבילה – טבילה בגל בעודו באוויר, לפני נחיתתו על הארץ, או זריקת כלים למרכז הגל, אינה כשרה, כי הטבילה צריכה להתבצע במים המחוברים לקרקע. כאשר הגל באוויר, הוא אינו מחובר לקרקע, ולכן הטבילה בו אינה מועילה. זהו כלל יסודי בהלכות טבילה: הטבילה צריכה להיות במים המחוברים לקרקע.

סעיף ו'

^יח צריך שלא יהיו ארבעים סאה של מקוה בתוך הכלי (נא), שאין טובלין בכלים (נב).

^יח משנה ה פרק ד דמקואות ובכמה דוכתי.

• בתוך הכלי – אפילו אם חובר הכלי למקווה באופן פיזי, הטבילה בו עדיין אסורה.
• שאין טובלין בכלים – הטבילה בכלי שאינו מחובר למקווה, פסולה מן התורה, כפי שנלמד מהפסוק (ויקרא יא) "מַעְיָן וּבוֹר". גם מעיין וגם בור הם מקומות המחוברים לקרקע, ואינם כלים. אם חיברו כלי למקווה, הפסול הוא מדרבנן, כדין מים שאובים.

סעיף ז'

(נג)  ^יט הלוקח כלי גדול, כגון חבית גדולה או עריבה גדולה (נד), וְנִקְּבוֹ נֶקֶב ^כ המטהרו (נה) (ויש אומרים דבעינן נקב כשפופרת הנוד (נו) (טור והרא"ש בתשובה) וכן יש להחמיר (נז)) וּקְבָעוֹ בארץ וְעָשָׂהוּ מקוה (נח), הרי זה כשר (נט). ^כא וכן אם פָּקַק הנקב בסיד ובבנין (ס), אינו פוסל והמים הנקוים בתוכו מקוה כשר (סא). סתמו בסיד או בגפסית (סב), עדיין הוא פוסל את המקוה (סג) עד שיקבענו בארץ או יבנה (סד). ^כב ואם הוליכו על גבי הארץ ועל גבי הסיד (סה), ומירח בטיט מן הצדדין (סו), הרי זה כשר (סז). הגה: מותר לעשותו על הגג (סח), ובלבד שלא יהיה תוך כלי או אבן אחת שֶׁחָקְקוּ (סט) וּלְבַסּוֹף קָבְעוּ, אבל חִבּוּר אבנים הרבה לא מִקְרֵי כלי (ע) (תשובת הרשב"א סימן ת"ת).

^יט לשון הרמב"ם בפ"ו דמקואות דין ד, מהתוספתא קסטילון המחלק מים וכו', וכרבי אלעזר ברבי יוסי שם. ^כ כתב הכ"מ שם דבכלי עץ דשיעור טהרתן בכמוציא רמון, הוי טפי טובא מכשפופרת הנאד, דמכשיר ביה הת"ק במשנה סוף פ"ד דמקואות, וכלי חרס הוא דשיעורו כמוציא זית. ושיעור כשפופרת הנוד עיין לקמן בסעיף מ. ^כא שם ברמב"ם דמפרש התוספתא, דתרתי בעינן, חדא שיהא ניקב נקב המטהרו, ועוד צריך, שיקבע בארץ, דומיא דקסטילון וכו', או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בנין וכו', ומשום הכי קתני שאם פקק בסיד ובבנין, כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין, לא חשיב כלי כלל, וה"ה דכשר לטבול בו. משא"כ כשסתמו בסיד או בגפסית לבד, כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות, נמצא חסר אחד מהתנאים הצריכין לבנין, כ"מ וב"י ועיין בסעיף מ. ^כב שם, ופי' שנסתם הנקב מחמת מה שנדבק באותה גרירה, וכשמירח אח"כ סביבות הנקב, הוי במקום סיד שטחין בבנין, ומה שנדבק בו על ידי גרירה הוי כצרורות.

• הקדמה לסעיף – ראינו שכלי פסול לטבילה גם אם הוא מחובר לאדמה, והמים הנכנסים לתוכו מוגדרים "שאובים". בסעיף זה דנים באיזה תנאים אפשר לבטל "שֵׁם כלי", כדי שהמים העוברים בו לא ייחשבו שאובים
• חבית גדולה או עריבה גדולה – כיון שהם מוגדרים כלים, הטבילה פסולה בהם. ואם טבל בהם, אין זו טבילה כלל, ובנוסף המים העוברים בתוכם, דינם מים שאובים.
• וְנִקְּבוֹ נֶקֶב המטהרו – אם יש נקב בכלי, הוא אינו נחשב יותר כלי. והמים העוברים בו אינם שאובים, וכשיחובר לקרקע, יהא מותר לטבול בו. מה נקרא נקב המבטל הגדרת כלי? מסביר המחבר, שלומדים זאת מדיני טומאה: בדיני טומאה וטהרה, כלי מקבל טומאה. כגון אם שרץ נגע בכלי, אין להניח תרומה בתוך כלי זה. אם שוברים את הכלי או עושים בו נקב המשבית את שימושו, הוא נטהר מטומאתו, כי אינו מוגדר עוד "כלי". דיני נקבים בדיני טומאה וטהרה, רבים הם. תלוי בסוג הכלי, במקום הנקב, וכן בגודלו. מסביר לנו המחבר, שבאותם אופנים בהם מתבטל הכלי בדיני טומאה וטהרה, כך מתבטל דין הכלי בדיני מים שאובים. ולהלן בסעיף מ יבאר, שיש כלים שאם ניקבו בשוליהם, הם אינם נחשבים יותר כלי, ואינם פוסלים את המים מדין "שאובים" בדיעבד. אבל לכתחילה, צריך נקב כשפופרת הנאד.
• דבעינן נקב כשפופרת הנוד – נקב שפופרת הנאד הוא יחסית גדול, והוא בערך כרוחב שתי אצבעות על שתי אצבעות מהיד כ- 4X4 ס"מ, ויש כלים שנטהרים בנקב קטן יותר. על כן אומר לנו הרמ"א שצריך להחמיר בנקב זה, שיהיה לכל הפחות כשפופרת הנאד.
• וכן יש להחמיר – משמע שבדיעבד, כשר. וגם דעת מרן המחבר, כאמור, להתיר רק בדיעבד.
• וּקְבָעוֹ בארץ וְעָשָׂהוּ מקוה – הכלי המנוקב אינו נחשב מקוה עד שהוא יחובר ויקובע לארץ, רק אז המים שבו כשרים לטבילה. ניקובו לבד, מבטל ממנו אמנם את הגדרתו כ"כלי", אבל בהעדר קיבוע לארץ, אין לו דין מקווה.
• הרי זה כשר – אם יוכנסו בו מי גשמים, יהא כשר בדיעבד. ואם הנקב גדול כשפופרת הנאד, מותר גם לכתחילה (כמו שיבואר להלן סעיף מ).
• פָּקַק הנקב בסיד ובבנין – 'סיד' בנקב אינו בר קיימא, ולא הונח שם אלא כסתימה זמנית. ו'בניין' היינו צרורות אבנים קטנות, שגם כן אינם סותמים את הנקב בצורה איכותית. וגם יש בזה סימן שכוונתו לקובעו בארץ. סתימת הנקב בסוג של צרורות אינה מבטלת את הנקב, כי אין זו סתימה טובה. ומלבד זאת, השימוש בהם מעיד על כוונה לחבר את ה"כלי" לקרקע. לכן אין הוא נחשב עוד כ"כלי", ואינו פוסל את המים שבתוכו מדין "שאובים". וכשיחובר למקווה, מותר לטבול בתוכו.
• מקוה כשר – המים הנאספים בתוכו כשרים לטבילה, אם יחובר לארץ. וכל זמן שלא קובע בארץ, המים העוברים בתוכו אינם "מים שאובים".
• סתמו בסיד או בגפסית – שני סוגים של סיד, וגם הם אינם סתימות איכותיות. אלא שסתם באופן שאינו מעיד על כוונה לחבר את הכלי לקרקע.
• עדיין הוא פוסל את המקוה – כי הכלי תוקן ונסתם, ואף שאין זו סתימה איכותית, די בה לפסול אותו לשימוש כמקווה.
• עד שיקבענו בארץ או יבנה – כי אז מתברר שסתימת הכלי נעשתה בדווקא באופן חובבני ולא איכותי, מאחר והתכוונו לחבר את הכלי לקרקע. לכן מכאן ולהבא, אינו נחשב "כלי שחיברו", אלא "כלי מנוקב שחיברו", והטבילה בתוכו כשרה. וכמובן, המים המתכנסים בתוכו, אינם מוגדרים "שאובים".
• הוליכו על גבי הארץ ועל גבי הסיד – אז ברור שכוונתו לקובעו.
• ומירח בטיט מן הצדדין – כדי לקובעו בקרקע.
• הרי זה כשר – כלי זה המונח על הארץ על על סיד, וטחו אותו בטיט, לא נחשב "כלי שחיברו" אלא כלי מנוקב, שאין לו דין כלי שחיברו, והוא מוכשר כמקווה לכל דיניו.
• מותר לעשותו על הגג – כלומר מותר לבנות מקווה על גג מבנה, והוא נחשב כמו מקווה בקרקע.
• אבן אחת שֶׁחָקְקוּ – שחצבו בתוכה, ודינה ככלי, לגבי דיני מקווה[8].
• לא מִקְרֵי כלי – על כן מותר לחפור באדמה, למטרת מקווה. ולהביא ריצוף ואבנים, לצורך איטום המקווה, ואין זה נקרא כלי.

סעיף ח'

(עא) מעיין ^כג שמקלח לתוך כלי (עב), פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי (עג) בין ^(*) לאחר שיצאו מהכלי (עד). ^כד ואם המעיין מקלח על שפת הכלי ולתוכו (עה), תוך הכלי אסור לטבול (עו); וחוצה לו, מותר (עז), אפילו אם המים שבתוכו מרובין (עח).

^כג משנה ריש פ"ה דמקואות. ^(*) פי' כשהוא מלא או שיש נקב בצדו, ואם ניקב בשולי הכלי כשפופרת הנוד, שרי לטבול אף בתוך הכלי, כת"ק במשנה ספ"ד דמקואות, רש"ל. ^כד שם במשנה ספ"ה, ופי' הרמב"ם שיהיה שופע על השוקת, קצתם ילך לתוך השוקת וקצתם על שפת השוקת, הנה המים היוצאים מן השוקת כשרים, והם מי מעיין. ואע"פ שילך על גבי השפה דבר מועט, ופירש הרא"ש שכל המים מחוברים למעיין ע"י המים המעוטים שנופלים על שפת הכלי.

• הקדמה לסעיף – בסעיף יא נלמד שאין איסור "מים שאובים" במעיין עצמו. סעיף זה מלמד הן חריגה מכלל זה, והן יישום שלו.
• שמקלח לתוך כלי – הוא זורם ישירות לכלי, ונעשו המים שאובים, ופסולים לטבילה.
• במים שבתוך הכלי – אסור לטבול בתוך כלים, אלא רק במים המחוברים לקרקע, וכאן הכלי אינו שקוע במעיין. אף על פי שהמים שבכלי מחוברים למעיין, גזרו חכמים שלא לטבול בהם, כדי שלא ייראה כאילו טובל בכלי.
• לאחר שיצאו מהכלי – גם לאחר שהמים יוצאים מהכלי, הם עדיין פסולים, משום גזירת חכמים.
• מקלח על שפת הכלי ולתוכו – המעיין זורם גם על שפת הכלי וגם לתוכו, ונוצר מצב שהכלי "שקוע" במים.
• תוך הכלי אסור לטבול – גם במקרה זה הטבילה בתוך הכלי אסורה מדרבנן, משום שנראה כאילו טובל בתוך כלי, אף שהמים מחוברים למעיין.
• וחוצה לו, מותר – הטבילה במים שמחוץ לכלי מותרת, מכיוון ש"מים שאובים" אינם פוסלים במעיין, ובמקרה זה, שהכלי שקוע במים, חכמים לא גזרו.
• אפילו אם המים שבתוכו מרובין – אף אם כמות המים שבתוך הכלי גדולה יותר מכמות המים שמחוצה לו, הטבילה מחוץ לכלי עדיין מותרת, משום שכל המים מחוברים למעיין ואין להם דין "מים שאובים"[9].

סעיף ט'

(עט)  ^כה כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים והטביל הכלי, עלתה להם טבילה אף על פי שפי הכלי צר ביותר, שהרי המים נכנסים לו, ומתוך שעלתה טבילה לכלי הגדול עלתה טבילה לכלים שבתוכו (פ); ^כו ואם הִטָּהוּ על צדו והטביל (פא), לא עלתה להם טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנאד; ^כז וכן אם היה הכלי טהור ונתן לתוכו כלים טמאין והטבילן, לא עלתה להם טבילה, עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנוד (פב). הגה: ומותר לטבול כלים בסל או בשק (פג), דכיון דאינו מחזיק מים עָדִיף טְפֵי מִנִּקַּב כשפופרת הנוד (פד) (בית יוסף בשם משנה ופירש הר"ש פ"ו דמקואות ורמב"ם פ"ו).

^כה מימרא דרבא חגיגה דף כב, א. ^כו רמב"ם בפ"ג מהלכות מקואות דין כו מהתוספתא פ"ה. ^כז שם בגמ' דחגיגה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה אינו דן בדיני טבילת אישה במקווה, אלא בדיני טבילת כלים טמאים, דינים שאינם נוהגים כיום. חשיבות הסעיף היא בלימוד כלל חשוב, הנוגע לחיבור בין מים בשני מקומות, והוא גודל פתח "כשפופרת הנאד", שהוא כ-4X4 ס"מ.
• עלתה טבילה לכלים שבתוכו – מדובר בכלי גדול טמא המכיל בתוכו כלים טמאים אחרים, והכל מוטבל יחד במקווה, במצב זקוף, כאשר שולי הכלי הגדול פונים כלפי מטה. גם אם פתח הכלי החיצוני צר מאד, כל הכלים שבתוכו נטהרים. כי המים חודרים לכלי החיצוני ומרטיבים את הכלים הפנימיים, גם הוא נטהר וגם הכלים שבתוכו נטהרים.
• הִטָּהוּ על צדו והטביל – במצב בו הוטה הכלי על צידו והוטבל, הכלים הפנימיים יהיו טהורים רק אם הפתח של הכלי החיצון רחב לפחות כ"שפופרת הנאד". הסיבה לכך היא, שכאשר הכלי מוּטה, נראה כאילו הכלים הפנימיים נמצאים בתוך כלי ולא במקווה עצמו, ולכן נדרש פתח רחב כדי לחבר את המים שבתוך הכלי החיצון למי המקווה.
• שיהיה פיו רחב כשפופרת הנוד – כאשר הכלי החיצוני טמא, הוא והכלים שבתוכו נחשבים כיחידה אחת, וכמו שהכלי החיצוני נטהר, כך גם הכלים שבתוכו נטהרים. אך כאשר הכלי החיצוני טהור, הוא והכלים הפנימיים אינם נחשבים כיחידה אחת. כדי שהכלים הפנימיים ייטהרו, נדרש רוחב פתח מספיק בכלי החיצוני, כדי לאפשר מעבר חופשי של מים, בין אם החיצוני זקוף ובין אם הוא מוטה.
• בסל או בשק – שיש בהם הרבה נקבים קטנים, והמים יכולים להיכנס ולצאת מהם בקלות. לכן, מותר לטבול בהם כלים.
• עדיף טפי מניקב כשפופרת הנוד – כלומר, הם עדיפים אף מפתח בגודל "כשפופרת הנאד" כי הם לא אטומים בשום מקום, והמחבר מסכים לדין זה.

סעיף י'

^כח מעיין שהמשיכו לבריכת מים שהם נִקְוִים ועומדים (פה), יש לו דין מעין (פו); ואם הפסיק ראש הקילוח (פז), חזר להיות לה דין מקוה (פח); ואם חזר והמשיך קילוח המעין לתוכה, ^כט חזרה לדין מעין (פט).

^כח משנה ריש פ"ה דמקואות. ^כט הרא"ש בסוף נדה וש"פ, ופי' לטהר בכל שהוא ובזוחלין ומ"מ עדיין הם פסולים לזבים וכו' שם במשנה.

• שהם נקוים ועומדים – מעיין מטהר הן כאשר מימיו זורמים ("זחילה") והן כאשר הם עומדים.
• יש לו דין מעין – כאשר מעיין מוּמשך לבריכה, הבריכה מקבלת את דין המעיין. במצב זה, הבריכה מטהרת גם אם אין בה 40 סאה, ובלבד שכל גוף הטובלת מכוסה במים בבת אחת.
• הפסיק ראש הקילוח – אם זרימת המעיין לבריכה נפסקת, כלומר אין יותר חיבור ישיר בין מי המעיין למי הבריכה (המקווה).
• חזר להיות לה דין מקוה – כאשר יש לבריכה דין מקווה, היא מטהרת רק אם המים עומדים ואינם זורמים, ורק אם יש בה 40 סאה.
• חזרה לדין מעין – הבריכה שוב מקבלת את דין המעיין, ומטהרת הן כאשר המים זורמים והן כאשר הם עומדים, ואין צורך בארבעים סאה, אלא רק שכל גוף הטובלת יהיה מכוסה במים.

סעיף י"א

^ל מקוה מים שאובים (צ) שהמשיכו עליו מי מעין (צא), אפילו מי המעין מועטים, המועטים של מעין מטהרין את השאובים המרובים (צב), בין קדמו מי מעין לשאובים בין קדמו שאובים למעין (צג). הגה: כמו שיתבאר למטה (צד); ומכל מקום אין לטבול בו רק באשבורן (צה), דלא עדיף מנהרות שרבו הנוטפים על הזוחלין (צו) (מהרי"ק).

^ל הרשב"א בת"ה (בשער המים).

• מקוה מים שאובים – הפסולים לטבילה מדרבנן (לדעת הרמ"א, אם רוב המים שאובים, הפסול הוא מן התורה). גם אם יפלו על מים שאובים מי גשמים רבים, הם לא יכשירו את המקווה.
• שהמשיכו עליו מי מעין – הכוונה היא לזרימה רציפה (קילוח) של מי מעיין, לתוך המקווה.
• מטהרין את השאובים המרובים – כוחו של מעיין גדול עד כדי כך שהוא מטהר מים שאובים, ובתנאי שמי המעיין המגיעים למקווה מחוברים למקורם על ידי רצף של זרימה.
• בין קדמו שאובים למעין – בניגוד לדין מקווה רגיל, שם אם קדמו מים שאובים (אפילו שלושה לוגים) לפני שהתמלאו 40 סאה מי גשמים, המקווה פסול, הרי שבמקרה של מי מעיין, סדר ההוספה אינו משנה. אפילו אם קדמו מים שאובים ורק אחר כך זרמו עליהם מי מעיין, המים השאובים נטהרים. פעולת מי המעיין הנכנסים למקווה היא לטהר את המים השאובים, אך הם אינם הופכים אותם למי מעיין ממש. לכן, יש לטבול בהם רק כשהם עומדים, כפי שראינו בסעיף ב, שם פסק המחבר שאסור לטבול בנהר בשעת גשמים כאשר מי הגשמים רבים ממי המעיין, וכפי שכותב הרמ"א בהמשך.
• כמו שיתבאר למטה – בסעיף טו "מעיין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה, וליתן לתוכה, והם כשרים" (מקווה שיש בו 40 סאה ומעיין כלשהו מחובר אליו, ניתן לשאוב ולהוסיף לו מים ככל שירצה, והם יהיו כשרים, אף אם כמותם גדולה מכמות המים שהייתה במקווה קודם לכן). הפנייה זו מחזקת את העיקרון שמעיין מטהר מים שאובים בכל כמות שהיא.
• לטבול בו רק באשבורן – כפי שהסברנו בדברי המחבר שהמים השאובים לא נהפכו להיות מי מעיין רק שאין לפסול אותם כשאובים.
• שרבו הנוטפים על הזוחלין – כלומר רבו מי גשמים על מי מעיין, ובסעיף ב נפסק, שאסור לטבול במים הזורמים[10]. לכן הטבילה צריכה להיעשות במים עומדים.

סעיף י"ב

(צז)  ^לא מעין שֶׁהֶעֱבִירוֹ על גבי אחורי כלים (צח) והמשיכוֹ למקום אחר, חזר להיות לו דין מקוה (צט), ובלבד שלא יטבול על אחורי כלים ממש (ק).

^לא משנה ב' פ"ה דמקואות, וכפירוש הרמב"ם והרא"ש וכרבי יוסי שם.

• הקדמה לסעיף – כפי שראינו בסימן קצח סעיף לא, אסור לטבול כאשר עומדים על כלי (טעם הדבר, ראה שם). דין זה תקף גם לגבי מי מעיין.
• שֶׁהֶעֱבִירוֹ על גבי אחורי כלים – והטבילה על גבי הכלים (שבתוך המים) אסורה.
• חזר להיות לו דין מקוה – לאחר שהמים עברו על גבי הכלים, וחיבורם למקורם חדל, הם מטהרים רק בעודם עומדים ואינם זורמים, כדין מקווה רגיל. מעבר המים על גבי הכלים, אינו פוסל את המים עצמם, אך עדיין אסור לטבול על גבי אחורי הכלים ממש.
• על אחורי כלים ממש – שזה אסור, כפי שלמדנו בסימן קצח סעיף לא.

סעיף י"ג

^לב מעיין שיורד מההר טיפין טיפין בהפסק, יש לו דין מקוה (קא) אלא אם כן יורד בקילוח בלא הפסק (קב).

^לב שם ממשנה ה.

• יש לו דין מקוה – מי מעיין היורדים מההר בטפטוף עם הפסקות בין טיפה לטיפה, אינם נחשבים עוד כמעיין זורם. במצב זה, המים מטהרים רק כאשר הם נאספים במקום אחד ואינם זורמים ("אשבורן"), ורק אם יש בהם 40 סאה.
• יורד בקילוח בלא הפסק – אם המעיין יורד בזרימה רציפה ללא הפסקה, דינו כמעיין לכל דבר, והוא מטהר גם בזרימה ("זוחלין").

סעיף י"ד

(קג)  ^לג נוטפין שעשאן זוחלין (קד), כגון שֶׁסָמַךְ לַמָּקוֹם הַמְנַטֵּף טַבְלָא שֶׁל חֶרֶס חֲלָקָה והרי המים זוחלים ויורדים עליה, הרי הם כשרים (קה). וכל דבר שמקבל טומאה, ואפילו מדברי סופרים, אין מזחילין בו (קו). ^לד וזוחלין (קז) שֶׁקִּלְּחָן בַּעֲלֵי אגוז (קח), כשרים (קט).

^לג שם במשנה וכפי' הרמב"ם בפ"ט דמקואות דין יד, וכרבי יוסי שם במשנה דאוסר במקל שהוא פשוטי כלי עץ כיון שמקבל טומאה מדרבנן. ^לד רמב"ם שם משנה ד פרק ז דעדיות.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה ממשיך את הנושא מהסעיף הקודם, ומציע דרכים להפוך מים זורמים מהמעיין בטפטוף למים הזורמים ברציפות, כדי שיהיה להם דין מעיין.
• נוטפין שעשאן זוחלין – "נוטפים" הכוונה לזרימה מים בטפטוף מהמעיין. הסעיף דן במצב בו הופכים טפטוף זה לזרימה רציפה ("זוחלין").
• הרי הם כשרים – אם מניחים לוח חרס חלק במקום הטפטוף, המים מתרכזים וזורמים עליו ברציפות. במצב זה, המים כשרים כמעיין, מכיוון שהם זורמים ללא הפסקה. לפני הנחת הלוח, המים היו מטפטפים לכל עבר ולא היו מחוברים ברצף.
• אין מזחילין בו – כל דבר המקבל טומאה (אפילו טומאה דרבנן), פוסל את המים. לדוגמה, אם היו משתמשים בכלי מתכת או עץ, אפילו ללא בית קיבול, כדי ליצור את הזרימה הרציפה, המים היו נפסלים, מכיוון שכלים אלו מקבלים טומאה. לכן נקט המחבר בדוגמא של לוח חרס חלק, שאין לו בית קיבול ואינו מקבל טומאה, לכן הוא כשר.
• וזוחלין – מי מעיין זורמים.
• שֶׁקִּלְּחָן בַּעֲלֵי אגוז – אם השתמשו בעלי אגוז, שהם עלים רחבים ביותר, וכופפו אותם כעין צינור כדי לנתב את הזרימה למקום הרצוי, המים עדיין כשרים.
• כשרים – כי עלי אגוז אינם מקבלים טומאה, ואינם נחשבים ככלי. לכן, השימוש בהם אינו פוסל את המים.

סעיף ט"ו

(קי)  ^לה מקוה שיש בו ארבעים סאה, ומעין כל שהוא, יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים, אף על פי שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה (קיא). (ואין חילוק בין קדם המעין לשאובין או לא (קיב), כמו שנתבאר, ועיין לקמן סעיף מ' דיש חולקין) (ב"י בשם תשובת רמב"ן סימן רל"א). אבל כל זמן שאין במקוה מ' סאה, אפילו אם אינו חסר אלא כל שהוא, ^לו אם נפלו לתוכו ג' לוגים (קיג) מים שאובים, פסלוהו (קיד). לא שנא שְׁאָבָן בכלי, לא שנא ^לז סוחט כסותו והגביהו והמים שבה נופלין ממקומות הרבה (קטו) (רמב"ם פ"ה); וכן הַמְעָרֶה ^(*) מֵהַצַּרְצוּר (קטז) ומטיל ממקומות הרבה לתוכו, או שזרקם ^לח בחפניו (קיז), ואפילו נפלו בו ^לט משני כלים או משלשה, מזה מעט ומזה מעט, מצטרפין (קיח). ^מ במה דברים אמורים, שמתחיל מכלי השני עד שלא פסק מהכלי ראשון (קיט), אבל אם פסק הראשון קודם שהתחיל השני, אין מצטרפין (קכ). ואם התחיל השני עד שלא פסק [הראשון], ^(*) דוקא משלשה כלים, ^מא אבל מארבעה אין מצטרפין (קכא). ^מב במה דברים אמורים שמארבעה אין מצטרפין, שלא היה דעתו מתחלה ליתן כל השלשה לוגין (קכב); אבל אם מתחלה היה דעתו ליתן כל הג' לוגין, אפילו אם לא נתן אלא מעט מעט מכמה כלים עד שהשלים לג' לוגין, פסול (קכג). הגה: ואם העביר שלושה לוגין בידיו על גבי קרקע (קכד), או שֶׁנִּתְּזוּ מרגלי בהמה (קכה), כשר (טור). ויש אומרים דרגלי הבהמה כדין רגל אדם (קכו), ובשניהן אינו כשר אלא בהעביר על גבי קרקע, דהוי כהמשכה (קכז), אבל לא בְּנִתְּזוּ (קכח) (ר"ש פ"ב דמקואות רמב"ם פ"ה) ועיין לקמן בסימן זה סעיף ל"ט (קכט).

^לה הרמב"ם והר"ש שם ממשנה ז פ"ק דמקואות, וממשנה ג פ"ה, ואפילו לכתחלה, הרא"ש בתשובה והמרדכי בפרק ב' דשבועות. ^לו כעדות הגרדי במשנה ג פ"ק דעדיות, וחכמים במשנה דף פ"ב דמקואות. ^לז שם משנה ג פ"ג וכחכמים. ^(*) פי' כלי חרס ועשוי בפיו כעין רשת. ^לח שם משנה ו, ושם בתוספתא. ^לט שם משנה ד. ^מ שם. ^(*) משום דמטי לוג לכל כלי, אי נמי דנפל דווקא לוג מכל כלי, אבל ביותר מג' דלא מטי לוג לכל כלי, לא מצטרפי ובטלי, בית יוסף בשם רש"י והראב"ד. ^מא שם הסכמת הפוסקים. ^מב שם במשנה.

• הקדמה לסעיף – מכאן עד סעיף כב נעסוק בשאלה מתי מים שאובים פוסלים מקווה, ומתי לא.
• שהיו בתוכה תחלה – מים שאובים פוסלים את המקווה, כל עוד אין בו ארבעים סאה. לעומת זאת, מקווה כשר (לאחר שהתמלאו בו ארבעים סאה), וכל שכן מעיין, אינו נפסל על ידי מים שאובים. כשרוצים למלא מקווה במי ברז (-מים שאובים), בונים בור נוסף קרוב לבור הטבילה, בו נקווים מי גשמים. בקיר החוצץ בינם, יש פתח ניקוז, וכשנשפכים מי ברז אל בור מי הגשמים, עוברים המים המעורבים בפתח הניקוז, והבור הסמוך מתמלא במי מקווה כשרים. כך מכשירים את מי הברז, שלפני עירובם במי הגשמים הוגדרו "שאובים". הכשרת מקווה בדרך זו מכונה "זריעה", ובור מי גשמים נקרא "בור זריעה".

• קדם המעין לשאובין או לא – זה ההבדל בין מעיין למקווה: במקווה, מים שאובים פוסלים אותו כל עוד אין בו 40 סאה. לאחר שהתמלאו ארבעים סאה, הם אינם פוסלים אותו. במעיין, לעומת זאת, אפילו אם המים השאובים קדמו למעיין, הם אינם פוסלים אותו.
• ג' לוגים – ה'לוג' הוא מידת נפח של משקים, והוא כנפח של שישה ביצים. על פי חשבונו המקובל, שלושה לוגין הם קצת יוצר מליטר 1050 מ"ל.[11]
• פסלוהו – הפסול של שלושה לוגים מים שאובים הוא מדרבנן, כדי שלא יטבלו בכלים.
• והמים שבה נופלין ממקומות הרבה – שלושה לוגים של מים שאובים פוסלים את המקווה גם אם נפלו ממקורות רבים, ובלבד שהנפילות יהיו רצופות.
• הַמְעָרֶה מֵהַצַּרְצוּר – כלי חרס (דומה לבקבוק), על פיו הותקנה כעין רשת, ומים הנשפכים מתוכו, יוצאים ממקומות רבים.
• שזרקם בחפניו – בידיו. אף שהיד איננה כלי, גזרו חכמים על כל תלישת מים.
• מצטרפין – טיפות המים כולן הצטרפו יחד לשלושה לוגים, הפוסלים את המקווה.
• עד שלא פסק מהכלי ראשון – נפילות קטנות מכמה כלים מצטרפות לשלושה לוגים הפוסלים את המקווה, ובלבד שהן נעשות ברצף, ואף שלא נשפכו ממש בבת אחת.
• אין מצטרפין – כי הלוג הראשון התבטל כבר במי הגשמים, הנמצאים במקווה.
• מארבעה אין מצטרפין – הואיל וחולקו שלשה לוגים לארבעה כלים, ובכל כלי יש פחות מלוג, אין חשיבות לכמות זו. ואפילו אם בצירוף הכל יש שלושה לוגים אינם פוסלים את המקווה.
• ליתן כל השלשה לוגין – לכן נידונה כל "נפילת מים" כנפילה נפרדת, והיא בטלה במים הרבים.
• פסול – כוונה מלכתחילה לתת שלושה לוגים של מים שאובים, מצרפת כל מה שנשפך, אפילו אם ניתנו מעט מעט מכמה כלים, והמקווה פסול.
• העביר שלושה לוגין בידיו על גבי קרקע – כלומר, לא תלש מים מהקרקע, אלא דחף מי גשמים הסמוכים למקווה, בעזרת ידו, אל תוך המקווה. אין אלו מים שאובים, והמקווה כשר[12].
• שנתזו מרגלי בהמה – שהלכה לתומה סמוך למקווה, והתיזה מים בפסיעותיה, אל תוך המקווה. המים אמנם נתלשו מעט מן הקרקע, אך אינם נחשבים כשאובים, כי אין לבהמה דעת, והמקווה כשר.
• דרגלי הבהמה כדין רגל אדם – ואם הותזו המים מרגליה אל המקווה, הוא פסול. כי לא זרמו על הקרקע, ונחשבים כעין שאובים[13].
• דהוי כהמשכה – בשני המקרים, המקווה כשר רק אם המים עברו על גבי הקרקע ("המשכה"), ובלבד שלא ניתזו (הורמו) מהקרקע. ה"המשכה" היא אמצעי להכשרת מים שאובים, ונעשית בהעברתם על הקרקע, לאורך שלושה טפחים, טרם כניסתם למקווה. במקרה שרגלי בהמה דחפו אותם אל המקווה, די בעובדה שהועברו על הקרקע אפילו פחות משלושה טפחים, כדי שלא יוגדרו "שאובים".

• בְּנִתְּזוּ – אם הותזו ברגליה, דינם "מים שאובים", לדעה מחמירה זו. ולכתחילה, צריך לחשוש לה.
• ועיין לקמן בסימן זה סעיף ל"ט – שם מוסבר כי לכל הדעות, התזה על ידי ידיו או רגליו של אדם, מגדירה אותם כ"מים שאובים".

סעיף ט"ז

(קל)  ^מג הספוג שבלועין בו ג' לוגין וכשנפל למקוה נתערבו המים הבלועין עם מי המקוה (קלא), וכן דלי שפיו צר (קלב) ובו ג' לוגין מים שאובין ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו (קלג) אלא נתערבו עם מי המקוה, לא פסלוהו (קלד), שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה (קלה).

^מג משנה ד פ"ז דמקואות וכפירוש הרא"ש והרמב"ם ז"ל.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בהקלה נוספת בדין נפילת שלושה לוגים של מים שאובים, הפוסלים את המקווה.
• עם מי המקוה – אם המים השאובים בלועים בספוג, והספוג נופל למקווה, המים השאובים אינם נשפכים ישירות לתוכו, אלא מתחברים אליו בהדרגה, כשהם נסחטים מהספוג.
• דלי שפיו צר – באופן דומה, אם דלי שפיו צר נופל למקווה, לא כל המים שבו נשפכים בבת אחת, אלא חלקם נשארים בדלי, וחלקם מתערבבים עם מי המקווה.
• ולא יצאו כל המים שבתוכו – אל תוך המקווה, כי חלקם נותר בספוג או בכלי שפיו צר.
• לא פסלוהו – כי חכמים גזרו רק על מקרה בו שלושה לוגים של מים נשפכים ישירות בתוך מי המקווה.
• שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה – חלק מהמים השאובים נשאר בספוג או בדלי. והמים שיצאו מהם מצטרפים למי המקווה ונעשים כשרים, כי הם פחות משלושה לוגין בבת אחת.

סעיף י"ז

^מד מים שאובין שהיו בצד המקוה (קלו), אף על פי שהמים נוגעים במי המקוה, לא פסלוהו (קלז).

^מד רמב"ם בפ"ו מהלכות מקואות דין יא, ממשנה י פ"ו דמקואות, האביק שבמרחץ וכו'.

• שהיו בצד המקוה – הכוונה למצב בו יש, לדוגמה, בדופן המקווה מעין חור או גומחה המכילה שלושה לוגים של מים שאובים. חור זה ממוקם כך שהמים שבו נוגעים במי המקווה עצמו, אך לא נשפכו לתוכו באופן ישיר. המקרה מתייחס למצב שבו המקווה טרם התמלא ב-40 סאה.
• לא פסלוהו – למרות שהמים השאובים נוגעים במי המקווה, הם אינם פוסלים אותו. הסיבה לכך היא, שחכמים גזרו רק על מקרה בו מים שאובים נפלו לתוך המקווה עצמו ונתערבבו בו. מים שאובים העומדים בצד המקווה, אף אם יש ביניהם מגע, אינם פוסלים אותו, משום שלא חלה עליהם גזירת חכמים.

סעיף י"ח

^מה שתי בריכות (קלח) זו למעלה מזו וכותל ביניהן (קלט) ואחד מהן מלאה מים כשרים (קמ) ^(*) וחבירתה מלאה שאובין ונקב ביניהם, אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין מים שאובין, נפסלה (קמא). כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין, אחד ^(*) משלש מאות ועשרים לבריכה (קמב).

^מה שם דין יב ממשנה סוף פ"ו דמקואות, וכרבי יוסי שם. וכבר נתבאר, שאין המים שאובין פוסלין אלא כשאין בכשרים מ' סאה. ^(*) פי' פחות ממ' סאה, דאם יש בו מ' סאה, לעולם אינו נפסל. ^(*) פי' שהבריכה של מ' סאה שאובין היא תתק"ס לוגין, לפי חשבון הסאה ו' קבין, והקב ד' לוגין. נמצא א' מש"ך, הוא ג' לוגין. כי ג"פ ש"ך, הוא תתק"ס.

• שתי בריכות – מדובר בשתי בריכות, הדומות למקוואות (חפירות באדמה הכשרות למקווה אם מתמלאות במי גשמים, אך פסולות אם מתמלאות במים שאובים), המופרדות על ידי קיר משותף.
• וכותל ביניהן – בקיר זה יש נקב או פתח המחבר בין שתי הבריכות.
• מלאה מים כשרים – מי גשמים, אך פחות מ-40 סאה.
• נפסלה – אם יש בתוך הנקב או כנגדו (כלומר, כמות מים שאובה השווה לשלושה לוגים סמוך לנקב), הבריכה הכשרה נפסלת. אף שראינו בסעיף הקודם ששלושה לוגים של מים שאובים אינם פוסלים את המקווה אם הם נמצאים בצדו, כאן, מכיוון שמדובר בנקב המחבר בין שתי הבריכות, הדבר חמור יותר, והוא פוסל את הבריכה הכשרה.

• אחד משלש מאות ועשרים לבריכה – המחבר מסביר שהיחס בין שלושה לוגים למקווה שלם (ארבעים סאה) הוא 1/320[14].

סעיף י"ט

^מו שתי מקואות שאין בשום אחת מהן מ' סאה, ונפל לזו לוג ומחצה ולזו לוג ומחצה (קמג) ונתערבו ב' המקואות (קמד), הרי אלו כשרים מפני שלא נקרא על אחד מהם שם פסול (קמה); אבל מקוה שאין בו מ' סאה, שנפלו לתוכן ג' לוגין מים שאובין (קמו) ואחר כך נחלק לשנים (קמז), וריבה מים כשרים על כל אחד מהם (קמח), הרי אלו פסולין (קמט).

^מו שם פרק ה דין ה, ממשנה רפ"ג דמקואות וכרבי יוסי.

• לזו לוג ומחצה ולזו לוג ומחצה – מדובר בשני מקוואות נפרדים, כאשר באף אחד מהם אין כמות מים המגיעה ל-40 סאה. נפילת לוג ומחצה מים שאובים, אינה פוסלת אף לא אחד מהם. ואם יתווספו מי גשמים עד ל-40 סאה, המקוואות כשרים.
• ונתערבו ב' המקואות – כגון שהמחיצה ביניהם נפרצה, ונוצר מקווה אחד ובו ארבעים סאה, שיש בו שלושה לוגים מים שאובים.
• שלא נקרא על אחד מהם שם פסול – המקוואות המאוחדים כשרים, כיוון שעל כל אחד בנפרד לא חל דין פסול של שלושה לוגים, כי בכל אחד מהם היה רק לוג ומחצה. אין כאן פסול, משום שהגזירה היא על נפילת 3 לוגים למקווה שאין בו ארבעים סאה. וכעת, לאחר האיחוד, יש מקווה אחד גדול, ואם יוסיפו בו מים כשרים עד שישלימו לארבעים סאה, המקווה כשר לטבילה.
• שנפלו לתוכן ג' לוגין מים שאובין – והמקווה נפסל.
• ואחר כך נחלק לשנים – ובכל מקווה יש פחות מ-3 לוגים.
• וריבה מים כשרים על כל אחד מהם – לאחר החלוקה, הוסיפו מים כשרים לכל אחד מהמקוואות, עד שהגיעו ל-40 סאה.
• הרי אלו פסולין – אף על פי שהוסיפו מים כשרים עד שהגיעו לארבעים סאה בכל אחד מהמקוואות, הם עדיין פסולים. הסיבה היא שהמקווה כבר נפסל בשעת נפילת שלושת הלוגים, והחלוקה והוספת המים לא מתקנות את הפסול. ברגע שנפלו 3 לוגים למקווה שאין בה ארבעים סאה, היא נפסלת לחלוטין.

סעיף כ'

^מז בור שהוא מלא מים שאובים (קנ) ^(*)וְהָאַמָּה נכנסת לו ויוצאה ממנו (קנא), לעולם הוא בפסולו, עד שיתחשב שלא נשארו מהשאובים שהיו בבור שלשה לוגין (קנב).

^מז שם דין ו ממשנה ג' פ"ג דמקואות. ^(*) פי' של מי גשמים, דאלו מי מעיין אפילו כל שהוא מטהרים את השאובים, כדלעיל סעיף יא וכדלקמן בהג"ה.

• מלא מים שאובים – והוא, כמובן, מקווה פסול.
• וְהָאַמָּה נכנסת לו ויוצאה ממנו – לתוכו זורמים מים כשרים (מי גשמים) דרך אַמָּה (תעלה) הנכנסת מצד אחד ויוצאת מצד שני. מצב זה יוצר תחלופה של מים בבור.
• שלא נשארו מהשאובים שהיו בבור שלשה לוגין – כדי לטהר את הבור, יש להזרים דרך התעלה כמות גדולה של מי גשמים, עד שכמות המים בבור תפחת לפחות משלושה לוגים. לא ניתן להניח שעל כל סאה של מי גשמים הנכנסת לבור, יוצאת סאה של מים שאובים בלבד. למעשה, המים היוצאים הם תערובת של מים שאובים ומי גשמים, לכן יש להכניס כמות גדולה בהרבה של מי גשמים, וראה דוגמת חישוב בהערה[15].                                                                                    כדי להשלים את טיהור הבור, יש לסתום את יציאת המים מהבור, לאחר שכמות המים השאובים פחתה משלושה לוגים. מכיוון שמי גשמים מטהרים רק כשהם עומדים במקווה, ולא כשהם זורמים.

סעיף כ"א

^מח מקוה (קנג) שנפל לתוכו מים שאובים ונפסל (קנד), ואחר כך ריבה עליו מים כשרים עד שנמצאו הַכְּשֵׁרִים מ' סאה, הרי הוא בפסולו (קנה) עד שֶׁיֵּצְאוּ כל המים שהיו בתוכו ויפחתו השאובים פחות מג' לוגין (קנו). ^מט וכן (קנז) אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים, וְעֵרְבוֹ עם המקוה הזה הפסול (קנח), טִהֲרוּ אלו את אלו (קנט) (והוא הדין בְּמַעְיָן כל שהוא (קס) שהמשיך אליו השאובין, נטהרו כמו שנתבאר לעיל).

^מח שם ממשנה ב דפ"ג. ^מט שם וכת"ק הסכמת הפוסקים.

• מקוה – שלא היו בו 40 סאה של מי גשמים.
• שנפל לתוכו מים שאובים ונפסל – נפלו לתוכו שלושה לוגים או יותר של מים שאובים, ולכן נפסל.
• הרי הוא בפסולו – אם לאחר הפסילה הוסיפו למקווה מים כשרים (מי גשמים) עד שהגיע לשיעור ארבעים סאה, המקווה עדיין נשאר פסול. כי נפסל לפני שהיו בו ארבעים סאה, ומעתה לא תועיל תוספת המים הכשרים, אפילו שיש 40 סאה כשרים.
• ויפחתו השאובים פחות מג' לוגין – כדי להכשירו, יש צורך להוציא ממנו כמות מים גדולה יותר מכמות המים שהייתה בו לפני הפסילה. הוצאת כמות גדולה יותר של מים, תבטיח ששיעור המים השאובים ביחס לכלל המים במקווה, יפחת משלושה לוגים. לדוגמה, נניח שבמקווה היו 30 סאה מי גשמים (מים כשרים). נפלו למקווה 3 לוגים של מים שאובים, לאחר מכן הוסיפו למקווה עוד 10 סאה של מי גשמים. במקרה זה, כדי להכשיר את המקווה, יש להוציא ממנו יותר מ-30 סאה של מים. רק לאחר הוצאת כמות זו, ניתן למלא את המקווה מחדש עד שיגיע לשיעור של 40 סאה[16].

• וכן – דרך נוספת להכשיר את המקווה הפסול, בלי להוציא את מימיו.
• וְעֵרְבוֹ עם המקוה הזה הפסול – חיבר את המקווה הפסול למקווה הכשר שיש בו ארבעים סאה של מי גשמים, על ידי יצירת נקב בין שני המקוואות.
• טִהֲרוּ אלו את אלו – דין זה נקרא "השקה". חיבור שמים שאובים פסלוהו, למי מקווה כשר, המים הכשרים משפיעים על הפסולים ומכשירים אותם. זה כאילו המים השאובים נפלו לתוך מקווה שכבר היו בו ארבעים סאה, ובמקרה כזה הם אינם פוסלים אותו, אלא נעשים כשרים בעצמם. דין ה"השקה" חשוב מאוד, מכיוון שהוא מהווה בסיס למקוואות רבים בימינו. לעיתים ישנו בור נפרד עם ארבעים סאה של מי גשמים (בור טהרה), וממנו מושקים המים למקווה עצמו (בריכת הטבילה). בדרך זו, גם אם מוסיפים מים שאובים לבריכת הטבילה, היא נשארת כשרה בזכות ההשקה מהבור הכשר.

• בְּמַעְיָן כל שהוא – דין זה של השקה תקף גם לגבי מעיין שהוזרמו אליו מים שאובים. המעיין מטהר מעצם היותו מקור מים כשר, ויש לו כוח הכשרה גדול יותר ממקווה רגיל, כפי שראינו בסעיף יא.

סעיף כ"ב

(קסא)  ^נ היה המקוה חסר ג' לוגין (קסב), ונפלו לו ג' לוגין מים שאובים (קסג), לעולם הוא בפסולו עד שירבה עליו מי גשמים או שישטפו (קסד) עליו מים כשרים עד כדי שנשער שנפלו עליו ^(*) בִּמְלוֹאָן הראשון ועוד (קסה), שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו ומוציאין אותן (קסו). היה המקוה פחות (קסז), ואפילו קורטוב (קסח), ונפלו עליו מים שאובין פחות מג' לוגין והשלימוהו (קסט), לא פסלוהו (קע) ולא הכשירוהו (קעא); כיצד, הרי הוא בפסולו עד שירדו עליו מי גשמים או שישטפו (קעב) כשיעור המים שהיה חסר (קעג). נפלו עליו מי גשמים כשיעורן, הרי זה כשר. היה חסר אפילו קורטוב, ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים, פסלוהו והרי הוא בפסולו עד שיֵצֵא ממנו מילואו ועוד (קעד). הגה: ודוקא בג' לוגין שאובין מכשרינן בכהאי גוונא, אבל אם היתה כולה שאובה אפילו נתן עליה עד שיצאו כדי מילואה ועוד, לא מהני, אלא מחשבין המים היוצאין, לפי ערך הכשרים והפסולים (קעה) (ב"י בשם הראב"ד).

^נ משנה ריש פ"ג דמקואות וכחכמים הסכמת הפוסקים (ורשב"א בשער המים). ^(*) פי' כשיעור מים שהיו בו תחלה ועוד דבר מועט כדי למעט מג' לוגין ואע"פ שהמים שצפין ויוצאין מן הבור מעורבים הם מן הראשונים שנפסלו ויש בהן מן הכשרים שיורדים בסוף.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דומה לסעיף הקודם, אך מתמקד במקווה שכמעט מלא בים כשרים (מי גשמים).
• המקוה חסר ג' לוגין – כדי להגיע לכמות הכשרה של ארבעים סאה.
• ונפלו לו ג' לוגין מים שאובים – המקווה נשאר פסול.
• שישטפו – לשטוף משמעותו הזרמה של כמות גדולה של מים, עד שהם גולשים על גדות המקווה. זוהי דרך נוספת לתאר הוספה משמעותית של מי גשמים.
• שנשער שנפלו עליו בִּמְלוֹאָן הראשון ועוד – יש להוסיף עליו מי גשמים או לשטוף אותו בכמות מים כזו, שנוכל להעריך כאילו נפלו עליו מלוא תוכלתו הראשונה ועוד. כלומר, יש להוסיף כמות מים השווה לפחות למלוא תכולת המקווה המקורית (לפני הפסילה), כך שהמים הנכנסים ידחקו ויוציאו את המים שבתוכו, כולל המים השאובים.
• ומוציאין אותן – אם תכולת המקווה היא 40 סאה, הכנסת 40 סאה חדשים תוציא 40 סאה. ומסתבר שיחד עמם, יֵצאו חלק מהמים השאובים, ובכך יוכשר המקווה.
• היה המקוה פחות – חסר פחות משלושה לוגים, כדי להגיע ל-40 סאה.
• קורטוב – מידה קטנה מאוד, 1/64 של לוג.
• פחות מג' לוגין והשלימוהו – נפלו לתוכו מים שאובים בכמות קטנה משלושה לוגים, והשלימו את החוסר לארבעים סאה – המים השאובים לא פוסלים את המקווה (כי לא נפלו 3 לוגים) אך גם לא מכשירים אותו.
• לא פסלוהו – כי רק 3 לוגים פוסלים.
• ולא הכשירוהו – כי מים שאובים לא יכולים להכשיר מקווה אפילו אם חסר לו רק קורטוב. אלא המקווה נשאר במצבו הקודם, עד שירדו עליו מי גשמים או שישטפו עליו מים כשרים בשיעור שהיה חסר מלכתחילה. אם נפלו עליו מי גשמים בשיעור החוסר, המקווה כשר.
• או שישטפו – יזרמו מי גשמים מבחוץ, אל תוך המקווה.
• כשיעור המים שהיה חסר – כלומר, צריך להוסיף קורטוב מי גשמים.
• עד שיֵצֵא ממנו מילואו ועוד – כמו שראינו בתחילת הסעיף, צריך להוציא קצת יותר מכמות המים שנפסלו.
• לפי ערך הכשרים והפסולים – רק כאשר מדובר בשלושה לוגים מים שאובים, אנו מכשירים את המקווה בדרך זו (הוספת מים כשרים בכמות מרובה). אך אם כל המקווה היה מלא מים שאובים, אפילו אם יוסיפו עליו מים כשרים עד שתצא כמות השווה למילויו ועוד, זה לא מועיל. במקרה זה יש לחשב את המים היוצאים לפי יחס המים הכשרים והפסולים שבהם, וכמו שראינו בסעיף כ.

סעיף כ"ג

(קעו)  ^נא אין ג' לוגין פוסלין אלא אם כן יהיו של מים ומראיהן מראה מים (קעז); לפיכך ג' לוגין מים שנפל לתוכן יין, והרי מראיהן מראה יין, שנפלו למקוה, לא פסלוהו (קעח). וכן שלש לוגין חסרים כל שהוא, שנפל לתוכן מעט חלב (קעט) והשלימוהו לג' לוגין ונפלו למקוה חסר, לא פסלוהו (קפ).

^נא משנה ה פ"ז דמקואות, וכת"ק וכ"פ רמב"ם שם בפ"ז, וש"פ.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה, יחד עם הסעיפים הבאים עד סעיף לג, דנים בנוזלים שונים ובשאלה האם הם נחשבים "מים" לעניין פסול מים שאובים והכשרת מקווה. קיים כלל יסודי, שרק מים יכולים להכשיר מקווה, ולא נוזלים אחרים, כפי שנאמר בתורה (ויקרא יא, לו) "מִקְוֵה מַיִם".
• ומראיהן מראה מים – הכוונה היא לא רק שהנוזל מוגדר כ'מים', אלא גם שהוא נראה לעין כ'מים'.
• לא פסלוהו – כי לא נראים כ'מים', ולא נקראים 'מים', אלא יין, ולכן אינם פוסלים. חשוב לציין שתנאי זה תקף רק כל זמן שהיין שנוסף לא שינה את צבע המים במקווה עצמו, כפי שנראה בסעיף כו.
• שנפל לתוכן מעט חלב – ועדיין נראים כמו מים.
• לא פסלוהו – למרות שנפח הנוזל הוא שלושה לוגים, הוא אינו נחשב 3 לוגים של מים, ולכן אינו פוסל.

סעיף כ"ד

^נב מי כְּבָשִׁים (קפא) ומי שְׁלָקוֹת (קפב) וְתֶמֶד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ (קפג), וכן ^נג מי צֶבַע (קפד), פוסלין המקוה בג' לוגין (קפה); ^נד אבל כל שאר המשקין ומי פירות (קפו) וּמֻרְיָס (קפז) ותמד משהחמיץ (קפח), אין פוסלין מקוה החסר בג' לוגין (קפט) וגם אין משלימים אותו להכשירו (קצ), שאם היה בו ל"ט סאין ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, אין משלימים אותו (קצא); ^נה אבל אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו (קצב), ונטל מתוכן סאה אחרת (קצג), כשר (קצד) ^נו אפילו עשה עד י"ט פעמים (קצה). אבל במים שאובים שנפל סאה למ' סאה כשרים, ונטל מתוכן סאה אחת ונפל לתוכן סאה מים, כשרים, אפילו עשה כן עד עולם, כשר (קצו).

^נב שם משנה ב. ^נג שם משנה ג, משמיה דרבי יוסי, וליכא מאן דפליג עלה דצבעא לית בה ממשא, הרמב"ם שם וש"פ. ^נד שם משנה ב. ^נה שם. ^נו כדעת הרא"ש והתוספות ביבמות דף פב, ב (ד"ה אמר רבי יוחנן) דהא דאמרינן שם עד רובו, קאי אמי פירות, דהחמירו חכמים במי פירות דלא חזי לטבילה כלל.

• מי כְּבָשִׁים – מים בהם הושרו ירקות, כדי שיספגו את טעמם.
• ומי שְׁלָקוֹת – מים שבהם בושלו ירקות.
• וְתֶמֶד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ – משקה שהוכן מענבים, על בסיס מים. בתוכם הושרו גרעיני ענבים או קליפותיהם (זגים), לצורך קליטת טעמם. כל עוד המים לא תססו והחמיצו, דינם כמים, ונקראים "מי תמד שלא חמיצו".
• מי צֶבַע – מים שקיבלו צבע מחומרים שונים, וכיון שקרויים 'מי צבע', הם עדיין נחשבים כסוג של מים[17].
• פוסלין המקוה בג' לוגין – מכיוון שהם עדיין נחשבים מים. ומלבד זאת, הם גם קרויים מים, מי כבשים, מי שלקות, מי תמד ומי צבע.
• ומי פירות – נוזלים שיצאו מפירות סחוטים.
• וּמֻרְיָס – רוטב דגים.
• ותמד משהחמיץ – משתסס והפך למשקה אלכוהולי, הוא קרוי יין ולא מים.
• אין פוסלין מקוה החסר בג' לוגין – כי חכמים גזרו דווקא על מים שאובים, ולא על שאר נוזלים, שבדרך כלל, לא טובלים בהם.
• אין משלימים אותו להכשירו – אינם משלימים אותו לכמות הכשרה של ארבעים סאה. לדוגמה, אם היו במקווה שלושים ותשע סאה, ונפלה לתוכו סאה אחת מאחד מנוזלים אלו, אין רואים זאת כהשלמה לארבעים סאה, כי המקווה נעשה כשר רק על ידי מים.
• אין משלימים אותו – עם זאת, המקווה לא נפסל. ואם יוסיפו לתוכו סאה של מי גשמים, הוא יהיה כשר לטבילה.
• ונפל לתוכו סאה אחת מאלו – המקווה נשאר כשר.
• ונטל מתוכן סאה אחרת – כלומר הוציא סאה של מים מהמקווה.
• כשר – כי מי פירות לא פוסלים את המקווה, וכל סאה של מי פירות שהוכנסה אל מי המקווה, בטלה ברוב מי הגשמים.
• אפילו עשה עד י"ט פעמים – אפילו אם נעשתה פעולה זו (הכנסה והוצאה של סאה) עד 19 פעמים, עדיין יש רוב מי גשמים. אך אם נעשתה 20 פעמים או יותר, רוב המים במקווה יהיו מי פירות, והמקווה ייפסל, מכיוון שמי פירות אינם כשרים לטבילה.
• אפילו עשה כן עד עולם, כשר – אם נפלה סאה של מים שאובים למקווה כשר (ארבעים סאה), ולאחר מכן הוציאו סאה מהמקווה והחזירו סאה של מים כשרים, המקווה נשאר כשר, ודין זה תקף אפילו אם נעשתה פעולה זו פעמים רבות. כיוון שמים שאובים עדיין קרויים מים. ולא גזרו עליהם חכמים, אם נופלים למקווה כשר, ולכן אינם פוסלים מקווה שכבר יש בו 40 סאה[18].

סעיף כ"ה

(קצז)  ^נז מי צבע יש להם דין מים לפסול את המקוה החסר בג' לוגין, אף על פי שמשונים מראיהן ממראה המים (קצח). ^נח אבל המקוה השלם (קצט), אף על פי שנפלו בו מי צבע ושינו מראיו, לא נפסל (ר). ^נט וכן אם הדיח בו כלים ונשתנו מראיו, או ששרה בו סמנים או אוכלין ונשתנו מראיו, לא נפסל (רא) (ראב"ד ורשב"א). ^ס אבל אם נפל לתוכו יין או מוהל (פי' המים היוצאים מהזיתים בתחילת טעינת הזיתים ויש בהן צחצוחי שמן (רב)) ושינו מראיו מכמות שהיה, נפסל (רג). כיצד יעשה, אם הוא חסר (רד) ימתין לו עד שירדו גשמים ויתמלא ויחזרו מראיו למראה מים (רה); ואם יש בו מ' סאה שאינו נפסל עוד בשאיבה, ימלא בכתף (רו) ויתן לתוכו עד שיחזרו מראיו למראה המים (רז).

^נז ציינתיו בסעיף דלעיל. ^נח שם וכר"י וכמש"ל. ^נט שם במשנה. ^ס שם והטעם כיון שהיין והמוהל הם מגוף הפרי ממש.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בפסול מקווה מחמת שינוי מראה מימיו. ההבדל העיקרי הוא בין שינוי מראה עקב חומרים שאין בהם ממשות של משקה (כמו צבע או לכלוך), שאינו פוסל את המקווה, לבין שינוי מראה עקב משקה ממשי (כמו יין או מוהל), הפוסל את המקווה. ישנם שני הבדלים חשובים בין פסול שינוי מראה לפסול מים שאובים: א) לאחר שהמקווה כשר (יש בו ארבעים סאה), מים שאובים אינם פוסלים אותו, אך לפני שהגיע ל-40 סאה, פסול מים שאובים נשאר עד שמכשירים אותו [לפי הכללים הנוקשים שנלמדו בסעיפים הקודמים]. ב) שינוי מראה פוסל גם מקווה שלם (ארבעים סאה), אך ברגע שהמים חוזרים למראם המקורי, המקווה חוזר לכשירותו. פסול שינוי מראה, הוא פסול מדרבנן.

• שמשונים מראיהן ממראה המים – בסעיף הקודם ראינו, כי 3 לוגים של מי צבע, פוסלים את המקווה. מדגיש המחבר, כי מים אלו, אף על פי שאינם נראים כמים רגילים, עדיין נחשבים כמים לעניין פסילת מקווה חסר.
• אבל המקוה השלם – שיש בו 40 סאה.
• לא נפסל – כי לצבע אין ממשות של משקה, ואף ששינה את מראיו, המקווה נשאר כשר.
• ונשתנו מראיו, לא נפסל – כל זמן שמראית המקווה לא שונתה בגלל ממשות של משקה, המקווה נותר כשר. וכן אם התחלפה מראית המקווה בגלל רוב הטובלים בו, המקווה נשאר בהכשרו.
• ויש בהן צחצוחי שמן – המים היוצאים מהזיתים בתחילת הטחינה, מכילים מעט שמן, ויש כאן ממשות של משקה.
• מכמות שהיה, נפסל – המוהל שינה את מראה המקווה מכפי שהיה קודם לכן, וכיון ששונתה מהות המים שבו, לכן המקווה נפסל.
• אם הוא חסר – אין בו 40 סאה, ואי אפשר להוסיף לתוכו מים שאובים.
• ויחזרו מראיו למראה מים – והמקווה יוכשר.
• ימלא בכתף – כלומר, ניתן למלא מים שאובים (בכלי) ולהוסיף למקווה.
• למראה המים – ואז המקווה חוזר להכשרו.

סעיף כ"ו

^סא היו בו מ' סאה, ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו של חֶצְיוֹ (רח), אם אין בו מראה מים מ' סאה (רט) הרי זה לא יטבול בו (רי).

^סא שם משנה ד (ורמב"ם וראב"ד ור"ש).

• ונשתנו מראיו של חֶצְיוֹ – היין שנפל לתוכו, שינה את מראה מימיו של חלקו.
• אין בו מראה מים מ' סאה – לא נותרו במקווה ארבעים סאה מים, בעלי מראה מים.
• לא יטבול בו – כיוון שכתוצאה מנפילת היין, אין במקווה 40 סאה של מים כשרים שנראים כמים, לא יטבול בו, אפילו במקום שצבע המים לא השתנה. אם נותרו במקווה 40 סאה של מים שלא השתנה מראם, הטבילה כשרה, אך יש לטבול דווקא בחלק זה של המקווה.

סעיף כ"ז

^סב מקוה שנשתנו מראה מימיו מחמת עצמו (ריא) ולא נפל לו דבר, הרי זה כשר (ריב).

^סב רמב"ם סוף פ"ז מהלכות מקואות, ונלמד מדין הדיח בו את הכלים, וציינתיו בסעיף כה.

• מחמת עצמו – חל שינוי במי המקווה באופן טבעי, כגון עקב עמידתם לאורך זמן, התפתחות אצות, או שינויים מינרליים.
• הרי זה כשר – כי פסול "שינוי מראה" חל, רק כאשר השינוי נגרם על ידי משקה שנפל למקווה, ושינה את צבעו.

סעיף כ"ח

^סג אין שינוי מראה פוסל אלא במי גשמים שנעשו מקוה, אבל מעיין אינו נפסל בשינוי מראה (ריג) ((רמב"ם) [ראב"ד] ורשב"א בשער המים); ולא עוד, אלא אפילו המקוה שנפסל (ריד), אם המשיך אליו מי מעין, המעין מטהר אותו אפילו לא חזרו למראיהן (רטו) (לשון רשב"א שם).

^סג הראב"ד בספר בעלי הנפש.

• מעיין אינו נפסל בשינוי מראה – גם אם הוסיפו למעיין משקים כמו יין שמשנים את צבעו, המעיין נשאר כשר. העיקרון הוא, שלמעיין יש כוח טהרה חזק יותר ממקווה מי גשמים. לכן, שינוי מראה פוסל רק במקווה מי גשמים. המים הנובעים ממעיין נחשבים "מים חיים", כפי שנאמר בתורה לגבי טהרת הזב והכנת מי חטאת (מי פרה אדומה), בהם מטהרים טמאים.
• אלא אפילו המקוה שנפסל – בין אם עקב שינוי מראה ובין אם עקב מים שאובים.
• אפילו לא חזרו למראיהן – גם אם צבע המים לא חזר לקדמותו, וכדין מעיין.

סעיף כ"ט

^סד נפלו לו שלשה לוגין יין (רטז), כאילו לא נפל (ריז) (ומותר לטבול) בין במקום היין בין במקום המים (ריח); היה שאוב (ריט) ^(*) וְהִשִּׁיקוֹ (רכ), הִשִּׁיק במקום היין (רכא), זה וזה לא טהר (רכב). השיק במקום המים (רכג), מקום המים טהר, מקום היין לא טהר. הגה: מקוה חסר שנפל שם יין ונשתנו מראיה (רכד) ונפל שם ג' לוגין מים שאובין (רכה), אינן פוסלין (רכו) וכשחוזר והשלים המקוה במים כשרים וחזרה למראה מים, כשרה (רכז) (ב"י בשם התוספתא בשם הראב"ד [כפי' הר"ש]).

^סד תוספתא, וכתבה הר"ש בפרק ז' דמקואות, ופי' הר"ש דאיירי דלא שינו מראיהן. ^(*) פירוש למקוה אחרת כדי להכשירו ואינו עולה לו ההשקה אלא אם השיקו וחברו אל מקוה המים.

• נפלו לו שלשה לוגין יין – נפילת יין למקווה כשר, שיש בו 40 סאה, אינה פוסלת אותו, אם לא שינתה את מראהו.
• כאילו לא נפל – כלומר, נפילה זו אינה פוגעת בכשרות המקווה אם שלושת הלוגים של היין, לא שינו את מראה המקווה.
• בין במקום היין בין במקום המים – כי היין בטלים במי מקווה.
• היה שאוב – היה המקווה מלא מים שאובים, ופסול לטבילה. ומדובר במקום גדול מאוד, המכיל שנים או שלושה מקוואות.
• וְהִשִּׁיקוֹ – חיבר מקווה זו של מים שאובים, באמצעות נקב בקיר החוצץ, למקווה כשר במי גשמים.
• הִשִּׁיק במקום היין – אם נפלו למקווה שיש בו הרבה מים שאובים, שלושה לוגים יין לבן, המראה של המקווה לא משתנה באופן שפוסל את טהרתו. ולאחר מכן פתחו נקב המחבר בין המקווה של המים השאובים לבין המקווה של מי גשמים, והיין הלבן נמצא בצד הנקב, אם כן זה יין שמחבר בין שתי המקוואות.
• זה וזה לא טהר – המקווה השאוב לא נטהר, כי יין לא יכול לחבר בין מקוואות, אלא רק מים יכולים ליצור השקה זו. גם אין אפשרות לטבול בצד המקווה שיש בו יין, כי יין אינו כשר לטבילה. אבל המקווה שיש בו 40 סאה מי גשמים, נשאר בהכשרו.
• השיק במקום המים – אם היין שהוכנס במקווה של שאובים לא נמצא בצד הנקב, אז המקווה של שאובים נטהר על ידי השקה עם מקווה של מי גשמים – מקום המים טהור, כלומר, המקווה שהיה פסול עקב המים השאובים, טוּהר באותו חלק שבו הייתה ההשקה במים כשרים, אך מקום היין לא טוּהר[19].
• ונשתנו מראיה – ואין לו דין מקווה.
• ונפל שם ג' לוגין מים שאובין – ואם היו נופלים למקווה חסר של מי גשמים, היו פוסלים אותו.
• אינן פוסלין – כי בזמן נפילת המים השאובים, המקווה לא ראוי להיקרא "מקווה" כלל בגלל שינוי המראה מהיין, ולכן אין שום משמעות לפסול של מים שאובים.
• כשרה – רק לאחר השלמת 40 סאה, והחזרת מראה המים, המקווה מקבל שוב את מעמדו, והוא כשר.

סעיף ל'

(רכח) אין שאיבה פוסלת אלא במים, ^סה אבל השלג והברד והכפור (רכט) והמלח (רל) והטיט שהוא עב קצת אפילו יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי (רלא), אין שאיבה פוסלת בהם שאם שאב מאלו למקוה החסר, לא פסלוהו (רלב). ולא עוד, אלא אפילו עשה כל המקוה ^סו משלג או ^סז כפור או ברד שהביאו ^סח בכלי ועשה מהן מקוה, כשר (רלג). הגה: וכשמשער שיעור המקוה בשלג, יְמַעֵךְ חללו תחילה (רלד) (ב"י בשם הראב"ד והרא"ש וכ"כ הרמב"ם) ואז מותר לטבול בו כמות שהוא (רלה) (מרדכי ס"פ במה טומנין בשם ר' שמריה). ויש מחמירין לטבול בכל אלה, עד שנימוחו ונעשו מים (רלו) (שם במרדכי בשם הר"ר שמחה והר"א מביהם). וטוב להחמיר לכתחלה (ב"י) ועיין באורח חיים סימן ק"ס (רלז).

^סה משנה ריש פ"ז דמקואות וכת"ק. ^סו שם במשנה העידו אנשי מידבא וכו'. ^סז טור מדברי אביו הרא"ש, וסובר דא"א לומר דעושין מטיט הנרוק מקוה שלם, מהא דסוכה דף יט, ב טיט הנרוק יוכיח שמצטרף למ' סאה ואין טובלין בו. ^סח שם מהתוספתא מודה רבי יהודה שהוא מביא טיט הנרוק וכו', וכ"כ הראב"ד בספר בעלי הנפש.

• הקדמה לסעיף – פסול "מים שאובים" הוא גזירת חכמים, שנועדה למנוע טעות, כאילו מותר לטבול בכלי. על כן גזרו חכמים רק על מים, עמם רגילים לרחוץ בכלי. אך לא על שלג וכדומה, כפי שיוסבר.
• והכפור – דומה לברד, אך גרגריו קטנים יותר.
• והמלח – מלח שנמס במים, יכול להשלים את שיעור המקווה לארבעים סאה. והעובדה שהוא הובא בכלי אינה פוסלת אותו, כי דין "שאובים" חל רק על "מים".
• שיכולין להריקו מכלי אל כלי – הטיט המתואר כאן הוא תערובת נוזלית של מים עם אבק, עפר או חומרים אחרים מהאדמה, והוא נחשב כמים לצורך השלמת שיעור המקווה.כאן אנו לומדים כי אין פסול "שאובים" בטיט שהועבר בכלי למקווה, והשלים בו 40 סאה. להלן בסעיף לב, ירחיב המחבר בדין מקווה שטיט רך ונוזלי נמצא בתוכו.

• לא פסלוהו – אם שאבו חומרים אלו והוסיפו אותם למקווה חסר (שאין בו ארבעים סאה), לא זו בלבד שאינם פוסלים אותו, אלא הם נחשבים כמי גשמים לכל דיניהם.
• ועשה מהן מקוה, כשר – אם נמסו[20].
• יְמַעֵךְ חללו תחילה – כאשר משערים את שיעור המקווה בשלג, יש למעכו תחילה, כדי למדוד את נפחו האמיתי לאחר הדחיסה.
• ואז מותר לטבול בו כמות שהוא – לדעה זו, מותר לטבול בשלג שבמקווה כמות שהוא, כלומר, גם לפני שהפך למים.
• עד שנימוחו ונעשו מים – הדעות השונות לגבי טבילה בשלג עצמו נובעות מהפרשנות של הפסוק "מקווה מים". יש הסוברים שרק מים נוזליים כשרים לטבילה, ויש הסוברים שגם שלג נחשב "מים" לעניין זה. כיון שטבילת הנידה היא מן התורה, צריך להחמיר ולטבול רק לאחר שהשלג נמס למים, כדי לצאת ידי חובת דעה זו, שהיא, כנראה, גם דעת המחבר.

• ועיין באורח חיים סימן ק"ס – סעיף יב, שם יש דיון על נטילת ידים בשלג[21].

סעיף ל"א

^סט מקוה שאוב (רלח) ^(*) שהגליד (רלט), טהור משום מים שאובים (רמ). נימוחו (רמא), ^ע כשר לְהִקָּווֹת (רמב).

^סט תוספתא דטהרות, והביאה הרא"ש כלל לא סימן ב בשם התוספתא. ^(*) פירוש שנעשה קרח. ^ע משמע שם מדברי הרא"ש, דפירושו כשר לטבול בו שהוא מקוה כשר, וכן פי' סמ"ג ורבינו ירוחם.

• מקוה שאוב – שמילאוהו מים שאובים (ולכן הוא פסול לטבילה).
• שהגליד – קפא ונעשה קרח.
• טהור משום מים שאובים – פנים חדשות באו לכאן[22], ומים אלו אינם נחשבים עוד מים שאובים.
• נימוחו – וחזרו להיות מים.
• כשר לְהִקָּווֹת – לאחר הפשרת המים, וחזרתם למצבם הנוזלי, הם כשרים לטבילה, וזאת בתנאי שיש במקווה לפחות 40 סאה. אם לאחר ההפשרה אין במקווה 40 סאה, ניתן להוסיף לו מי גשמים (שאינם שאובים), כדי להכשיר אותו[23].

סעיף ל"ב

(רמג)  ^עא מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט רך ^עב שֶׁהַפָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ (רמד), אם המים צפים על גבי הטיט יכולין לטבול אפילו בטיט (רמה); אין המים צפים על גבי הטיט (רמו), אין טובלין במקום הטיט (רמז). אבל במים, טובלין אפילו אין בו מ' סאה ^עג אלא על ידי הטיט (רמח).

^עא משנה י פ"ב דמקואות וכרבי יהושע. ^עב מסקנת הגמרא זבחים דף כב, א וכל הני שיעורי דפליגי תנאי במתניתין, בהא פליגי, דמר סבר בהאי שותה ומר סבר בהאי שותה, הר"ש שם בפי' המשנה, וכ"כ התוס' בספ"ק דסוכה דף יט, ב והרא"ש בסוף נדה, וכ"נ מדברי הרמב"ם בפרק ח מהלכות מקואות. ^עג שם מהא דספ"ק דסוכה שציינתי לעיל.

• הקדמה לסעיף – בעבר, כאשר לא היו רצפות במקוואות, היה נפוץ יותר מצב בו היה טיט בתחתית המקווה. הטיט המתואר כאן, הוא תערובת של מים עם אבק, עפר או חומרים אחרים מהאדמה, כאמור לעיל, והלכה זו דנה בדין כשרות הטבילה בתוכו. דין זה לא שכיח בימינו.
• שֶׁהַפָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ – על כן הטיט משמש כמים, להשלמת שיעור ארבעים סאה.
• יכולין לטבול אפילו בטיט – כאשר המים צפים על גבי הטיט, מותר לטבול אפילו אם חלק מהגוף שקוע בטיט, והטבילה כשרה. כיוון שלפני שהרגלים שוקעים בטיט, הם נוגעים במים. והמים קודמים לטיט, לכן הטיט אינו נחשב חציצה, אפילו אם יש ארבעים סאה רק בזכות הטיט, כי הוא נחשב כמים שמצטרף אליהם.
• אין המים צפים על גבי הטיט – אלא יש אזור נפרד של מים ואזור נפרד של טיט, והטיט משלים ל-40 סאה.
• אין טובלין במקום הטיט – מכיוון שלא נראה כאילו הטובל טובל במים, כנדרש מהפסוק "מקווה מים". ואף על פי שהטיט נחשב כמים לצורך השלמת שיעור המקווה, הוא אינו נחשב כמים גמורים לעניין טבילה ישירה בו. ונראה שטבילה ישירה בתוך טיט כזה הוא פסול דרבנן, כי אם היה פסול מן התורה, לא היה הטיט יכול להשלים את שיעור המקווה.

• אלא על ידי הטיט – גם כאשר אין ארבעים סאה מים אלא בשילוב עם הטיט (כגון מקווה שיש בו שלושים סאה מים ועשרה סאה טיט), והמים צפים על הטיט, מותר לטבול רק בצד של המים, ולמרות שהרגליים שוקעות בטיט.

סעיף ל"ג

^עד כל שתחלת ברייתו מן המים, כגון יבחושים אדומים, מטבילין בו (רמט). ^עה ומטבילין בעינו של דג גדול שֶׁנִּמֹּק שֻׁמַּן עֵינוֹ בְּחוֹרוֹ (רנ).

^עד רמב"ם בפ"ח מהא דזבחים שם וכפירש רש"י שם. ^עה שם ומפירוש רש"י שם.

• מטבילין בו – דבר זה קשה להבינו, כי לא ידוע על בריות הנבראות ישירות ממים במובן הפשוט. הכוונה ההלכתית במילים "תחילת ברייתו מן המים" אינה בהכרח ללידה ביולוגית במים במובן המודרני. אלא להתפתחות וגדילה במים, והתכוונו לחומרים קטנים שאינם נראים לעין, שהתפתחו וגדלו במים. עם זאת, למעשה, לא ידוע על מקוואות שמולאו ביבחושים אדומים, או בשומן עיניים של דגים.

• שֶׁנִּמֹּק שֻׁמַּן עֵינוֹ בְּחוֹרוֹ – כלומר אפשר להחשיב גם את שומן העין הנימוח של דג גדול, כ"מים" לעניין מקווה, ולטבול בתוכו, כי גם הדגים גדלו במים. עם זאת, כאמור, לא נהוג להשתמש ביצורים אלו, או בחלקים מהם, למילוי מקוואות.

סעיף ל"ד

(רנא) אין הכלי חשוב לפסול המים שבו משום שאיבה, ^עו אלא אם כן הוא ראוי לקבל קודם שיקבענו (רנב) ^עז ושיתמלא לדעת (רנג), ואז פוסל בין אם הוא ^עח כלי גדול ^עט המחזיק ארבעים סאה בלח (רנד) שהם כוריים ביבש (רנה), בין אם הוא כלי קטן ביותר (רנו), ואפילו הם כְּלֵי גללים (רנז), כלי אבנים, כלי אדמה (רנח).

^עו ברייתא ב"ק דף סז, א. וב"ב דף סה, ב. ^עז ממשנה ב פ"ב דמקואות. ^עח משנה שם בריש הפרק. ^עט לפי' התוספות, שבת דף טז, ב (ד"ה אחד).

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה יחד עם הסעיפים הבאים עד סעיף מד, המחבר דן בהגדרת "כלי" לעניין פסול "שאובים". ההגדרה של "כלי" לעניין פסול "שאובים" אינה זהה להגדרת "כלי" לעניין טומאה וטהרה. העיקר הוא קיומו של "בית קיבול", גם אם הכלי אינו מקבל טומאה, ולהיפך, גם כלי שמקבל טומאה אך אין לו בית קיבול, אינו פוסל מים מדין "שאובים".
• ראוי לקבל קודם שיקבענו – כדי שכלי יפסול מדין "שאובים", עליו להיות בעל בית קיבול, לפני קיבועו בקרקע. א) אך אם הכלי נוצר או נקבע במקומו לפני שהיה לו בית קיבול, הוא אינו נחשב כלי אלא חלק מהקרקע, ולכן אינו פוסל מים מדין "שאובים". לעומת זאת, אם היה לו בית קיבול לפני קביעתו, הרי שהמים העוברים בו נחשבים "שאובים", גם אם הקביעה ביטלה את האפשרות לקבל טומאה, כי הוא דומה לכלי, והרואים יחשבו שאם אפשר לטבול בכלי מחובר, אפשר לטבול גם בכלי שאינו מחובר.
• ושיתמלא לדעת – כלומר, מולא מים מרצון (מילוי מכוון של הכלי במים). פרטים נוספים על דין זה, יוסברו בהרחבה בסעיף מא.
• המחזיק ארבעים סאה בלח – כלי גדול המחזיק ארבעים סאה בלח (כשיעור המינימלי של מקווה – אותו ראינו בסעיף א) אינו מקבל טומאה, אך הוא פוסל את המים שבו מדין "שאובים".
• כוריים ביבש – שני כורים ביבש שווים ל-60 סאה (דברים יבשים, יכולים להצטבר מעל שפת הכלי, לכן הכלי מחזיק יותר). כלי כה גדול אינו נחשב כלי לעניין טומאה, אך הוא נחשב כלי לעניין "מים שאובים".
• כלי קטן ביותר – אם יש לו בית קיבול, פוסל את המים מדין "שאובים".
• כְּלֵי גללים – כלים עשויים מצואת בעלי חיים.
• כלי אבנים, כלי אדמה – כלי גללים, אבנים או אדמה אינם מקבלים טומאה, אך הם נחשבים כלים לעניין "מים שאובים"[24].

סעיף ל"ה

(רנט)  ^פ המניח טבלא תחת הצנור אצל המקוה כדי שיפלו ממנו המים למקוה, אם ^פא יש לה ד' שפות שראויה לקבל המים, פוסלת (רס); ואם לאו, אינה פוסלת (רסא). זקפה על צדה לִדּוֹחַ (רסב), אפילו יש לה שפות, אינה פוסלת כיון שאינה עומדת בענין שראויה לקבל; ^פב וכגון שהמים ראויים לבא למקוה זולתה (רסג), אבל אם אין המים ראוים לבא למקוה זולתה, אפילו זקפה על צדה או כפאה על פיה, פוסלת (רסד).

^פ שם במשנה ב, ואיירי בצנור שקבעו ולבסוף חקקו, הר"ש. ^פא שם כפי' הר"ש, והתוספות שם בבבא קמא, ובבבא בתרא. ^פב הרא"ש בסוף נדה, משום דבעינן הויה ע"י טהרה, ממשנה ה פרק ה וכרבי יוסי שם.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה נלמד על כלל חדש והוא ה"הוויה" של המקווה (אופן הגעת המים למקווה). מים המגיעים למקווה באמצעות כלי המקבל טומאה, אפילו אין לו בית קיבול, פוסלים את המקווה (אם אין בו 40 סאה מים, כשיעור טבילה). לכן יש לוודא שהמים מגיעים למקווה ישירות, ללא מגע עם חפץ המקבל טומאה[25].
• פוסלת – כי אם יש לה ארבע דפנות (שפות), היא ראויה לקבל מים (כלומר יש לה ארבע דפנות היוצרות כלי קיבול), היא פוסלת את המקווה. הסיבה לכך היא, שהטבלה נחשבת כלי קיבול, והמים העוברים דרכה נחשבים "שאובים" ובכך פוסלים את המקווה (כאמור, אם אין בו 40 סאה).
• אינה פוסלת – אם אין לה צורה של כלי קיבול, היא אינה פוסלת. מכיוון שאינה נחשבת כלי, והמים העוברים עליה אינם נחשבים "שאובים". אפילו אם המים נעצרים זמנית על ידי שפה קטנה בתחתית הכלי, אין זה הופך אותם ל"שאובים".
• זקפה על צדה לִדּוֹחַ – גם אם לטבלה יש ארבע דפנות, אם היא מונחת על צידה, כך שאינה משמשת ככלי קיבול רגיל, היא אינה פוסלת את המקווה, כיוון שהמים אינם עוברים דרכה באופן של "שאיבה". הביטוי "זקפה על צידה לידוח" יוסבר בהמשך.
• ראויים לבא למקוה זולתה – טבלה זו אינה הגורם הבלעדי להגעת המים למקווה. לכן אין כאן בעיה של "הווייה" על ידי דבר המקבל טומאה, ואינה פוסלת את המקווה.
• כפאה על פיה, פוסלת – במקרה זה, הטבלה היא הדרך היחידה המביאה את המים אל המקווה, לכן היא פוסלת אותו, אפילו אם היא על צידה או הפוכה. משום שהמים מגיעים למקווה באמצעות כלי המקבל טומאה, וזה פסול של "הווייתו על ידי אדם או חפץ שמקבל טומאה".

סעיף ל"ו

(רסה)  ^פג צינור שאין לו ד' שפות אינו חשוב כלי (רסו) וראוי להביא על ידו מים למקוה (רסז); ואם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו (רסח), אם הוא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא, נעשה כולה על ידה כלי (רסט) וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים (רע); ואם הוא של חרס (רעא), ^פד אין החקיקה פוסלתו אלא אם כן היא מחזקת רביעית (רעב), ואם נפלו צרורות או עפר בגומא ^פה אינו חשוב סתימה לבטלו מתורת קבלה (רעג) אלא אם כן יהיו מהודקים לתוכה (רעד). ^פו סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע, אינו חשוב קבלה לפסול בו המקוה (רעה). הגה: ולכן מותר לעשות מקוואות על ידי צנורות וסלונות של עץ שמביאין מים מן הנהר או שאר מַעְיָן (רעו) אל המקוה (רעז) (מרדכי דקדושין בשם הר"ר שמריה ור"ן ה"נ ותשובת רא"ש וכן הוא דעת הטור ורמב"ם), או צנורות של הגגות (רעח) (מהרי"ק שורש (נ"ד) [נ"ו]); ולא חיישינן שמא נעשה בהן גומא מכח לחלוחית ומקבלים, דלא מקרי קבלה אף אם היה בהן גומא הואיל ולא עשאו אדם בכונה (רעט) (שם טעמא דהר"ש). ואם המים באים אל הצינור על ידי כלים הקבועים בגלגל (רפ) והם נקובים בדרך שלא מקרי כלי (רפא), מותר לטבול בהן אם יש מ' סאה במקוה (רפב) (מרדכי הלכות נדה בשם רוקח); אבל אם אין בה מ' סאה (רפג), אין לטבול שם, דלא מקרי חבור לנהר על ידי זה (רפד) ועיין בא"ח סימן קנ"ט (רפה) (ב"י ס"ס זה ולא כרוקח).

^פג משנה ג פ"ד דמקואות וכפי' הרא"ש שם. ^פד שם וכת"ק. ^פה שם במשנה. ^פו שם במשנה, ומפרש שם במשנה שלא נעשה לקבלה, ופי' הרמב"ם שם, שהיה הכוונה שיצא המים מן מקום הצר בחוזק, וכ"כ בחבורו ריש פ"ז.

• הקדמה לסעיף – קיימים שני פסולים עיקריים הקשורים לאופן הגעת המים למקווה: א) מים "שאובים" שנשאבו בכלי קיבול (כלי בעל דפנות ותחתית), ופוסלים מקווה שאין בו 40 סאה. ב) "הוויה" על ידי דבר המקבל טומאה שמשמעותה, העברת מים דרך חפץ הראוי לקבל טומאה (גם אם אין לו בית קיבול) פוסלת את המקווה, אלא אם כן החפץ קבוע בקרקע, ואז אינו מקבל טומאה. הצד השווה בינם, שאינם פוסלים אלא מקווה חסר, שאין בו 40 סאה. וההבדל בינם הוא, שמים שאובים אינם פוסלים אלא בכלים שיש בהם בית קיבול, בין אם הם מקבלים טומאה ובין אם לאו. בנוסף, אם היה לכלי בית קיבול טרם קיבועו בקרקע, הוא גורם למים שעוברים להיות שאובים, גם אחרי היקבעו בקרקע. הוויתו על ידי טומאה: אם מועברים המים מעל גבי כלי הראוי לקבל טומאה, בין אם יש לו בית קיבול, ובין אם לאו, חל עליהם פסול "הוויתו בדבר המקבל טומאה". אמנם לאחר קיבועו בקרקע, הוא חדל מלקבל טומאה, וכבר אינו את פוסל המקווה משום הווייה על ידי דבר המקבל טומאה.
• אינו חשוב כלי – כי המים רק עוברים דרכו ואינם מתעכבים עליו, כי אין לו בית קיבול, לכן אינו הופך את המים ל"שאובים".
• וראוי להביא על ידו מים למקוה – ובתנאי שהוא מחובר לקרקע, שאז אינו מקבל טומאה. לולי כן, אף שאין כאן פסול משום "מים שאובים", יש כאן פסול משום "הווייתו על ידי חפץ שראוי לקבל טומאה".
• קודם שקבעו – ונעשה צינור זה כלי קיבול.
• נעשה כולה על ידה כלי – הגומא מיועדת לקלוט לכלוכים, כדי שהמים היוצאים יהיו צלולים, ולכן הצינור נחשב כלי קיבול.
• חשובין שאובים – כי עוברים דרך הצינור הזה, הנחשב בית קיבול. זו הסיבה שאין לטבול בבריכות של ימינו, בגלל שהמים שבהם חלפו דרך צינורות, ובהם מצויים כלי קיבול לקבלת לכלוכים, וכל המים הללו נעשים "מים שאובים".
• ואם הוא של חרס – שאינו כלי חשוב.
• רביעית – כ-86 מ"ל.
• לבטלו מתורת קבלה – כי אין זו סתימה קבועה, לכן הצינור עדיין נחשב ככלי שיש לו בית קיבול.
• יהיו מהודקים לתוכה – הצרורות או העפר שנפלו לגומא זו, מבטלים את מעמד הצינור ככלי, רק אם הם מהודקים היטב, כי אז הגומא מליאה בחומר.
• אינו חשוב קבלה לפסול בו המקוה – צינור כזה אינו נחשב כלי קיבול, ואינו פוסל את המקווה, מכיוון שההרחבה באמצע, אינה מיועדת לאגירה, אלא ליצירת לחץ על היציאה הצרה, והגברת זרימת המים.
• שמביאין מים מן הנהר או שאר מַעְיָן – מדובר שהמים הבאים מן המעיין, אינם זורמים מן המעיין ברצף. אם הייתה זרימה רציפה, לא היה חל על המים פסול "שאובים" או "הוויה על ידי דבר מקבל טומאה", כמבואר בסעיף יב.
• אל המקוה – אפילו אינם מחוברים לקרקע, כי אין להם בית קיבול, ואינם מקבלים טומאה.
• צנורות של הגגות – באמצעותם מובאים מי גשמים למקווה. מים אלה כשרים, כי אין לצנורות הללו בית קיבול מוגדר, ולמרות קיומם של חריצים או גומות טבעיות בגגות, הן אינן פוסלות, משום שלא נוצרו במכוון לקבלה.
• הואיל ולא עשאו אדם בכונה – גומא שנעשתה מעצמה ולא נעשתה לקבלה, אינה הופכת את הכלי לכלי שיש לו בית קיבול[26].
• על ידי כלים הקבועים בגלגל – מדובר בנהר שמימיו זורמים בעוצמה, ומגיעים לגלגל גדול עליו תלויים כלים, והם מתמלאים במי הנהר. גלגל זה מונע ומתגלגל בכח זרימת הנהר, והכלים שקיבלו מים מהנהר, מונפים תוך כדי הגלגול כלפי מעלה, וכשמגיעים למעלה נשפכים אל תוך צינור הקבוע בקרקע, ומן הצינור ממשיכים המים אל המקווה. אם לא היו הכלים הללו נקובים, היו המים הנשפכים מהגלגל פסולים מדין "מים שאובים", והמקווה היה פסול.
• נקובים בדרך שלא מקרי כלי – הנקבים מונעים מהכלים להיחשב כלי קיבול, והמים אינם נעשים שאובים[27].
• אם יש מ' סאה במקוה – כלומר מותר לטבול במקווה שהתמלא באמצעות גלגל זה, כי המים זרמו מכלים נקובים, שאינם פוסלים את המים שבהם מדין "שאובים".
• אם אין בה מ' סאה – במקווה עצמו.
• דלא מקרי חבור לנהר על ידי זה – הרמ"א בא לבטל את הדעה הסוברת שאפילו אם אין 40 סאה במקווה, אפשר לטבול בו, כי הוא מחובר לנהר על ידי טפטוף המים הזורמים מן הכלים חזרה לנהר. ועל ידי זה הכלי מחבר בין הנהר למקוה, כי מצד אחד זורמים מים מן הכלים למקווה, ומן הנקב הם מטפטפים חזרה אל הנהר. אמנם הרמ"א לא קיבל הקלה זו, כי במציאות, אין זרימת מים רציפה בין הנהר למקווה, ואין חיבור ישיר לנהר. והמחבר מסכים לכל דברי הרמ"א האלה.
• ועיין בא"ח סימן קנ"ט – סעיף ז, שם דנים לגבי נטילת ידים, ואם טבל אדם ידיו בכלי, ממנו זורמים המים לנהר (דרך הנקב), הרי זה כאילו טבל את ידיו בנהר. ורצו המקילים להשוות את דין הגלגל, לדין הנ"ל[28].

סעיף ל"ז

^פז רעפים שמכסין בהן הגגות, אף על פי שיש בהן גומות וחקקים (רפו), אינן פוסלין המקוה לפי שלא נעשו לקבל בהם (רפז).

^פז רשב"א בשער המים בסוף ת"ה.

• שיש בהן גומות וחקקים – מי הגשמים זורמים מן הגג, דרך הגומות והחריצים שעל הרעפים, אל תוך המקווה.
• לפי שלא נעשו לקבל בהם – רעפים המשמשים לכיסוי גג, על אף שיש בהם חריצים וגומות, אינם נחשבים כלי קיבול במובן ההלכתי, כי לא נועדו לאסוף מים, אלא נוצרו בתהליך הייצור.

סעיף ל"ח

^פח המניח שק או קופה (רפח) תחת הצנור (רפט), אין המים הנמשכין מהן פוסלין את המקוה (רצ).

^פח רמב"ם שם ממשנה ה פ"ו דמקואות.

• שק או קופה – סוגים של סלים, ויש בהם נקבים רבים.
• תחת הצנור – המים זורמים מהצינור אליהם, ודרכם למקווה.
• את המקוה – משום שאובים, כי מפאת הנקבים הרבים המים לא נאגרים שם, ואינם מוגדרים "כלי קיבול".

סעיף ל"ט

(רצא)  ^פט זה שאמרנו כל שאינו עשוי לקבל את המים אינו פוסל את המקוה, לא אמרו אלא כשנפלו מתוכן למקוה מעצמן (רצב); אבל אם נתנם אדם למקוה, הרי זה פוסל (רצג); שכל על ידי אדם, אפילו זילף בידיו וברגליו ואפילו עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה, פסלוהו (רצד). במה דברים אמורים (רצה), כשנזדלפו ברגליו (רצו). אבל אם היה רוכב על גבי בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה, לא פסלוהו; אף על פי שעל ידי בהמה שהוא רוכב עליה נזדלפו, אין זה כמזלף ברגליו (רצז)  (וכבר נתבאר דיש חולקין ועיין לעיל סעיף ט"ו (רצח)).

^פט הרשב"א שם וכ"כ הראב"ד.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק באיסור הבאת מים למקווה על ידי מעשה אדם, מכיוון שהבאה על ידי אדם מוגדרת "הווייתן על ידי טומאה", שכן בני אדם מקבלים טומאה[29]. ואינו פוסל את המקווה אלא ב 3 לוגים, ובמקווה חסר.
• כשנפלו מתוכן למקוה מעצמן – הכוונה ב"מעצמן" היא, שהמים מגיעים למקווה באופן טבעי, כגון בזרימה טבעית או בנפילה מגובה, דרך כלים שלא נועדו לקבלם.
• הרי זה פוסל – כי זו פעולה ישירה של האדם.
• פסלוהו – כיוון שפעולה ישירה של האדם הביאתם למקווה, ואין זו "הֲוָיָתָן עַל יְדֵי טָהֳרָה".
• במה דברים אמורים – שמעורבות אדם בהבאת המים, פוסלת את המקווה.
• כשנזדלפו ברגליו – כל פעולה של אדם, ההודפת את המים למקווה, פוסלת את המקווה, אפילו אם נהדפו רק ברגליו.
• אין זה כמזלף ברגליו – המקווה אינו נפסל, אף על פי שהמים הגיעו אליו באמצעות בהמה שאדם רוכב עליה. כי רק מעורבות ישירה של האדם פוסלת, וכאן אין מעורבות ישירה.
• ועיין לעיל סעיף ט"ו – שם ברמ"א הובאה דעה החולקת על דין זה, וסוברת שגם מים שניתזו מרגלי בהמה הרכובה בידי אדם, פוסלים את המקווה.

סעיף מ'

(רצט)  ^צ כלי שניקב בשוליו, אפילו כל שהוא, אינו חשוב כלי לפסול המקוה (ש); ^צא ומכל מקום אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה (שא). ^צב ואם הנקב בצדדין (שב), אינו בטל מתורת כלי עד שיהא ברוחב הנקב כשפופרת הנאד, שהוא כשתי אצבעות ^צג ראשונים מהארבעה שבפס היד, מתהפכות בחלל הנקב בריוח (שג), בין שהוא מרובע ^צד בין שהוא עגול, ^צה ויהא קרוב לשוליו (שד), שאינו יכול לקבל שום מים ממנו ולמטה, אבל אם מקבל שום מים למטה ממנו, לא נתבטל מתורת כלי (שה). ^צו ואם עירב סיד וצרורות וסתם בהם הנקב, לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי (שו). או אם הושיבו על גבי הארץ, ואפילו על גבי סיד וְגִפְסִיס, לא חשיב סתימה (שז); אבל אם עירב סיד וְגִפְסִיס וסתמו, חשוב סתימה (שח). ^צז הילכך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותו, וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו המים ג' לוגין למקוה, אחר שחסרו מ' סאה, ויפסלוהו, יִקֹּב הכלי בשוליו כל שהוא, ואז לא יֵחשבו המים שבו שאובין (שט); ^צח ואם הם מים נובעים (שי), אין צריך לכך כי המעיין אינו נפסל בשאיבה (שיא). הגה: ומכל מקום נהגו להחמיר גם במעיין (שיב) (מרדכי ה"נ בשם השאלתות מהרי"ק שורש נ"ה ותה"ד סימן רנ"ח), כי יש חולקין אפילו במעיין ואומרים דשאיבה פוסלת ולכן לכתחלה יש להחמיר לנקוב הכלי ששואבין בו, אף במעיין (שיג), ואם לא עשו כן ושאבו בכלי שלם ונפלו שם שלשה לוגין שאובין ונפסלה המקוה (שיד) ורוצין לנקותה ולהכשירה, אם אפשר לפקוק נקבי הנביעה בקלות (שטו), טוב להחמיר ולעשות כן (שטז); אבל אם יש טורח גדול בדבר, או בדיעבד שלא עשו כן, יש לסמוך אמקילין דסוברין דאין שאיבה פוסלת במעיין (מהרי"ק שורש נ"ה), כי כן עיקר (שיז); ואפילו במקוה שאין בה מעיין (שיח), אם אין הכלי גדול כל כך שבודאי יפלו שם ג' לוגין שאובין (שיט), אלא שיש לחוש שמא נפלו בזה אחר זה וכיוצא בזה (שכ), אזלינן לקולא; דספיקא דג' לוגין שאובין הוי ספיקא דרבנן, ואין לחוש בדיעבד (שכא) (מהרי"ק שורש נ"ו והגהות סמ"ק).

^צ תוספתא לפי פי' הר"ש והרא"ש. ^צא טור בשם אביו הרא"ש בתשובה. ^צב שם בתוספתא, ובמשנה ז פ"ו דמקואות.

^צג רמב"ם בפ"ח מה"מ, ופי' שם ואינו בגודל. ^צד הר"ש בספ"ק דטהרות. ^צה שם בתוספתא. ^צו שם, ועיין לעיל סעיף ז, וצריך לחלק לענ"ד לומר, שבכאן איירי שלא עשאו כעין בנין. ^צז הרא"ש בסוף מסכת נדה והמרדכי בפ"ב דשבועות. ^צח שם, וכ"כ עוד הרא"ש בתשובה, שכן דן לפני ר"ע והודה לו, וכ"כ הרשב"א בשער המים בסת"ה ורבינו ירוחם.

• הקדמה לסעיף – הסעיף מגדיר מה מבטל את הכלי מהיות "כלי קיבול".
• אינו חשוב כלי לפסול המקוה – מדין "מים שאובים". ואם הכניסו מים למקווה מכלי כזה, המקווה לא נפסל, אפילו אין בו 40 סאה. ובתנאי שלא בא אדם ושפך את המים שבכלי זה, אל תוך המקווה. כי אף שהמים אינם "שאובים", הם פסולים מדין "הווייתו על ידי אדם".
• בכלי מנוקב כזה – כי יש דעות שכלי ובו נקב קטן כזה, לא בטל מהיות "כלי קיבול", ורק נקב גדול מבטלו. וכפי שאמרנו בסעיף קטן הקודם, אם הובאו המים שבכלי כזה אל המקווה במעורבות ישירה, הוא פסול משום "הווייתו על ידי אדם". ולא הותר אלא כשהמים זולגים אליו מאליהם, דרך כלי זה.
• הנקב בצדדין – בדופן הכלי.
• מתהפכות בחלל הנקב בריוח – אצבעות יכולות להתהפך ברווח, בנקב שרוחבו כ- 4×4 ס"מ.
• ויהא קרוב לשוליו – ממש בתחילת הדופן, סמוך לשוליים, כך שלא ניתן יהיה לקבל מים מתחתיו.
• לא נתבטל מתורת כלי – אם ניתן לקבל מים מתחת לנקב, הכלי עדיין נחשב כלי, והמים החולפים דרכו, נחשבים שאובים.
• לתורת כלי – הסתימה אינה מחזירה את הכלי למעמדו הקודם, כי היא זמנית בלבד.
• לא חשיב סתימה – הנחת כלי על הארץ, אפילו על סיד וגבס, אינה סתימה. כי אם יוגבה, הנקב עדיין יימצא שם, וברור שאינו כלי.
• חשוב סתימה – רק אם ערבבו סיד וגבס וסתמו בהם את הנקב, הסתימה נחשבת כתיקון, והכלי חוזר למעמדו.
• לא יֵחשבו המים שבו שאובין – וגם לא ייפסלו מדין "הווייתם בידי אדם", כי האדם רוצה רק בריקון המקווה. והמים הזורמים כנגד רצונו, לא יוגדרו כ"הווייתם בידי אדם"[30].
• ואם הם מים נובעים – כלומר מי מעיין.
• ואינו נפסל בשאיבה – כמו שראינו בסעיף יב.
• אף במעיין – הרוצה לנקות מקווה, שמקור מימיו במעיין, וחושש שמא יחזרו שלושה לוגים מהכלי למקווה, לאחר שחסרו בו ארבעים סאה ופיסלוהו, ינקב את הכלי בשוליו, ואז המים שבו לא ייחשבו שאובים.
• שיב דשאיבה פוסלת – בניגוד למה שלמדנו בסעיף ח, חלק מן הראשונים סבורים, שגם מעיין נפסל במים שאובים. ולכתחילה, חוששים לדעה זו.
• ונפסלה המקוה – לפי הדעה המחמירה.
• לפקוק נקבי הנביעה בקלות – פקיקת כניסת המים, מאפשרת את ריקון המקווה לגמרי, מכל המים השאובים. רק אחר ריקון מוחלט מכל המים השאובים, מסירים את הפקק, כדי לאפשר למי המעיין למלא את המקווה מחדש.
• טוב להחמיר ולעשות כן – ואז אין מים נכנסים למקווה, ואפשר לרוקן ולמלאות שוב את המקווה, בפתיחת הנקבים של הנביעה.
• כי כן עיקר – כי מעיקר הדין, אין שאיבה פוסלת במעיין.
• ואפילו במקוה שאין בה מעיין – שהוא נפסל מן הדין, ב-3 לוגים מים שאובים.
• ג' לוגין שאובין – כלומר מרוקנים את המקווה בכלי קטן, ואף אם יפלו ממנו מים, לא תהיה זו כמות של 3 לוגים.
• וכיוצא בזה – וקיים חשש לנפילת שלושה לוגים, משלושה כלים שונים.
• ואין לחוש בדיעבד – אפילו במקווה, כי אם משתמשים בכלים קטנים לריקון המקווה, אין ודאות שיפלו מהם שלושה לוגים "מים שאובים", אלא רק חשש. ובדין דרבנן, פוסקים בספיקות לקולא.

סעיף מ"א

(שכב)  ^צט המניח כלים תחת הצנור לקבל מימיו שיפלו מהם לתוך המקוה (שכג), ^ק אם הניחם בשעת קִשּׁוּר עָבִים (שכד) וקודם שנתפזרו העבים ירדו גשמים ונתמלאו, חשובים לדעת והווי שאובין (שכה); ^קא אבל אם לא נתקשרו העבים בשעה שהניחם (שכו), ואחר כך נתקשרו ונתמלאו (שכז); או אפילו הניחן בשעת קישור העבים, ^(*) ונתפזרו (שכח), ונשארו שם עד שחזרו ונתקשרו וירדו גשמים ונתמלאו (שכט), לא חשיבי לדעת ואינם פוסלין (של); ^קב ובלבד שישבור את הכלי או יהפכנו בענין שלא יגביהנו מעל הארץ, שאם מגביהו מן הארץ עם המים, חשובים שאובין ופוסלים את המקוה (שלא).

^צט משנה ריש פ"ד דמקואות ואיירי בצינור שקבעו ולבסוף חקקו. ^ק כאוקימתא דרב משרשיא דבי רב אמי, שבת דף טז, ב. ^קא שם וכב"ה, וכרבי יוסי שם במשנה, דעדיין היא מחלוקת, הרא"ש ורבינו ירוחם וכ"כ הטור. ^(*) אע"ג דבמשנה תנן דב"ה מתירין בשוכח דוקא, סבירא להו להפוסקים הנ"ל, כיון דנתפזרו העבים, הסיח דעתו מנפילת המים, והוי כשוכח. ^קב שם ממשנה ז פ"ב דמקואות, והביאו המחבר בסעיף שאחר זה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה, יחד עם סעיפים מב-מג, מלמד כי לא ייפסלו המים מדין "שאובים" אלא בתנאי שנשאבו "לדעת" האדם (ברצונו), ופרטי כלל זה יוסברו. סעיף זה מתמקד במקרה בו יורדים מי גשמים על גג משופע, ומתנקזים ממנו, דרך צינור קבוע (הקבוע אינו מקבל טומאה), ישירות למקווה.
• שיפלו מהם לתוך המקוה – מדובר במקרה בו אדם הציב כלים תחת צינור ניקוז גשם, ומתוך הכלים, זורמים מים הגשמים אל תוך המקווה. השאלה היא האם מעברם בכלי, הופך אותם ל"שאובים". כפי שהסברנו, מי הגשמים, לולי הכלי, היו מגיעים ישירות מהצינור למקווה. אחרת, המים פסולים, גם אם אינם שאובים, אלא מדין "הווייתם על ידי טומאה".
• הניחם בשעת קִשּׁוּר עָבִים – בשעה שהעננים היו מכונסים, ומבשרים על גשם קרוב.
• חשובים לדעת והווי שאובין – הגשם אכן ירד ומילא את הכלים לפני שהעננים התפזרו, המים נחשבים שנאספו בכלי לדעתו (ברצונו), ולכן הם נחשבים "שאובים" ופוסלים את המקווה (אם לא היו בו כבר 40 סאה).
• לא נתקשרו העבים בשעה שהניחם – הנחת הכלים שלא בשעת קישור עבים, נחשבת כהנחה אקראית, שלא נועדה לקבלת מי גשמים.
• ואחר כך נתקשרו ונתמלאו – המים שנאספו, אינם נחשבים שאובים, כי אינם "לדעתו".
• ונתפזרו – בלי שירדו גשמים.
• וירדו גשמים ונתמלאו – גם אם הונחו הכלים בשעת קישור עבים, אך העננים התפזרו ואז חזרו, המים שנאספו לאחר מכן אינם "שאובים", כיוון שלא היו בדעת האדם בעת הנחת הכלים.
• לא חשיבי לדעת, ואינם פוסלין – כי פסול "שאובים" חל רק במים שנשאבו לרצון[31].
• ופוסלים את המקוה – הרמת הכלי עם המים, נחשבת כפעולה אקטיבית של איסוף המים, ולכן נפסלים מדין "שאובים". ובנוסף, הם נפסלים מדין "הווייתו בידי אדם"[32].

סעיף מ"ב

^קג המניח קנקנים בראש הגג, לנגבם, וירדו עליהם גשמים ונתמלאו, ^קד אף על פי שהיא עונת גשמים (שלב), הרי זה ישבור הקנקנים (שלג) או יִכְפֵּם (שלד); והמים שהיו בקנקנים, כשרים לטבול בהן ואף על פי שכל המים האלו היו בכלים (שלה), שהרי לא מילאן בידו (שלו); אבל אם הגביה הקנקנים ועירם, הרי כל המים שבהם שאובים (שלז).

^קג רמב"ם בפ"ד מה"מ ממשנה הנ"ל. ^קד כדרבי יהושע שם במשנה, ובת"כ יליף לה מקרא "מעיין", מה מעיין בידי שמים, אף מקוה בידי שמים. לאפוקי, אם מילא בכתפו ועשה מקוה. אי מה מעיין שאין בו תפיסת ידי אדם, יצא המניח קנקנים בראש הגג וכו', ת"ל בור.

• שהיא עונת גשמים – סביר היה שירד גשם, והיה ניתן לשער זאת.
• ישבור הקנקנים – המים שבכלים כשרים לטבילה, כי אינם "שאובים". ואף על פי שהמים היו בכלים, הרי לא נאספו על ידי מעשה אדם מכוון (להיפך, רצה לנגבם). לכן ישברם או יהפכם, והמים ילכו מאליהם למקווה. אך אם האדם הרים את הקנקנים ושפך את המים למקווה, הם פוסלים את המקווה, הן מדין "שאובים", והן משום "הווייתו בידי אדם".
• או יִכְפֵּם – יהפכם על פיהם. מים אלה אינם נחשבים מים שאובים כלל, אלא מי גשמים הכשרים למקווה. לכן התירו את הטיית הכלי, כדי שמימיו יפלו למקווה, ולא ייפסלו מדין "שאובים" או משום "הווייתו בידי אדם".
• היו בכלים – הקנקנים שהתמלאו היו גדולים מספיק כדי למלא את כל המקווה, ובכל זאת, כיוון שהונחו לייבוש, וכינוס המים בתוכם נעשה באופן לא מכוון, המים כשרים.
• שהרי לא מילאן בידו – מלבד זאת, המים גם לא התאספו לדעתו (לא היו מטרה ראשונית, אלא תוצאה משנית), על כן לא נחשבים שאובים.
• כל המים שבהם שאובים – ברגע שמרימים את הכלים, המים נעשים שאובים. ובנוסף, נפסלים משום "הווייתם על ידי כלי שמקבל טומאה", ומשום "הווייתם בידי אדם".

סעיף מ"ג

^קה הסייד ששכח עציץ במקוה (שלח) ונתמלא מים (שלט), אף על פי שלא נשאר במקוה אלא מעט (שמ) והרי העציץ יש בו רוב המקוה (שמא), הרי זה ^קו ישבור העציץ במקומו ונמצא המקוה כולו כשר (שמב). ^קז וכן המסדר את הקנקנים בתוך המקוה כדי לחסמן (שמג), ונתמלאו מים (שמד), אף על פי שבלע המקוה את מימיו (שמה) ולא נשאר שם מים כלל אלא מים שבתוך הקנקנים, הרי זה ישבור את הקנקנים, והמים הנקוים מהם מקוה כשר (שמו).

^קה לשון רמב"ם שם דין ה, ממשנה ח שם, וכרבי יהושע שם. וכ"כ הרא"ש, ומשמע להו, דלא הכשיר רבי יהושע אלא בשיש שם מעט מים, משום דחשיב תפיסת ידי האדם יותר מסדור קנקנים. ^קו שם, ממשנה שם. אבל לא יכפה, כיון שהוא בתוך הבור, גרע טפי. וכן לקמן, בסדר קנקנים בתוך המקוה. ^קז הרמב"ם שם, ממשנה שם.

• עציץ במקוה – העציץ הוא כלי בו הסייד מניח את כלי עבודתו, לצורך סיוד המקווה.
• ונתמלא מים – סיים הסייד לעבוד במקווה, והשאיר עציץ גדול בתוכו. הגשם שירד, מילא את העציץ בהרבה מים.
• שלא נשאר במקוה אלא מעט – מי גשמים שאינם 40 סאה, ואף לא רוב של 40 סאה.
• העציץ יש בו רוב המקוה – אם יתערבו מימיו עם מי המקווה, מי העציץ הם רוב המקווה.
• ונמצא המקוה כולו כשר – המים שבעציץ אינם נחשבים "שאובים", מכיוון שלא נאספו ברצון. הסייד השתמש בעציץ למטרת עבודתו (לצורך כליו, או שהביא בתוכו סיד), ולא לאיסוף מי גשמים. אסור להרים את העציץ ולערות את המים למקווה, מכיוון שאז המים ייחשבו "שאובים" וגם "הווייתם בידי אדם", דבר הפוסל את המקווה. אף הטיית העציץ אסורה, מכיוון שהיא נחשבת לפעולה אקטיבית יותר מאשר שבירת או הפיכת הכלים (שהועלו לגג לייבוש), כי במקרה של עציץ, הוא שימש את האומן, יש בכך מעין התערבות של אדם. לעומת זאת, בקנקנים שהועלו לגג לייבוש, התירו גם הטיה, מכיוון שבאותה שעה לא נחשבו כלי קיבול כלל.

• כדי לחסמן – לצורך חיזוקם, ולא לאיסוף מים. השרייתם בבור מספיגה מים בעובי הדפנות, ומונעת את בליעת היין שיינתן בתוכם.
• ונתמלאו מים – לא רק הדפנות ספגו מים, אלא תוך הקנקנים גם הוא התמלא במים.
• שבלע המקוה את מימיו – אף על פי שהמקווה סביבם התייבש, ולא נשארו בו אלא המים שבתוך הקנקנים.
• והמים הנקוים מהם מקוה כשר – ואינם שאובים, כי לא היה לו כל רצון במים הנכנסים לקנקנים. מה גם, ששבירתם היא פעולה פסיבית יחסית, המאפשרת למים להיכנס למקווה ללא שאיבה אקטיבית.

סעיף מד

(שמז) ^קח אין המים שאובים פוסלים את המקוה בג' לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מהכלי (שמח), אבל אם נגררו המים השאובים חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה, אינם פוסלים את המקוה עד שיהיו מחצה על מחצה (שמט); אבל אם היו רוב מהכשרים, הרי המקוה כשר. כיצד, מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים, והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים למקוה, בין שהיו נמשכים על גבי קרקע או בתוך הסילון (שנ) וכיוצא בו מדברים שאינם פוסלים את המקוה, הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאין, שהשאובה שהמשיכוה, כשרה אם היה שם רוב מ' סאה מן הכשר. ^קט וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים (שנא), ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות מעשרים (שנב), שנמצא הכל פסול (שנג), ופתח הצנור ונמשכו הכל למקוה אחר, הרי זה מקוה כשר, שהשאובה שהמשיכוה כולה כשרה, הואיל ויש שם רוב מהכשר (שנד). הגה: אבל אם המשיך תחילה מים פסולים, ואחר כך הביא עליהם רוב מים כשרים, לא מהני (שנה) (דקדוק הב"י מדברי הרמב"ם).

^קח לשון הרמב"ם שם, מברייתא דר"א ב"י, תמורה דף יב, א ודלא כי הא דאתי רבין אמר ר' יוחנן שם ע"ב, וכ"כ התוספות שם, והרא"ש בסוף נדה וש"פ. עוד פירשו שם בתוספות, בשם רבי' שמואל, דאיירי רבי יוחנן כשיבאו במקוה מי גשמים מ' סאה. ^קט שם מהתוספתא פ"ד.

• הקדמה לסעיף – מסעיף זה עד סעיף מט, ידון המחבר באפשרות להכשיר מים שאובים על ידי "המשכה", כלומר גרירתם על הקרקע לפני כניסתם למקווה.
• שיפלו לתוך המקוה מהכלי – כלומר, נשפכו ישירות מן הכלי למקווה.
• עד שיהיו מחצה על מחצה – כלומר אם יש במקווה קצת יותר מ-20 סאה מי גשמים, אפשר להמשיך ולמלא את המקווה על ידי גרירת מים שאובים על הקרקע.
• בתוך הסילון – הסילון הוא צינור, בין מעץ בין ממתכת, אם הוא מקובע בקרקע, אינו מקבל טומאה, והמשכה בתוכו, דינה כהמשכה על קרקע.
• כ' סאה ומשהו מי גשמים – על הגג קיים מאגר של מי גשמים, ובו עשרים סאה ומעט יותר.
• ונתן לתוכו פחות מעשרים' – סאה מים שאובים, שפסלו את מאגר מי הגשמים, כי יש כאן שלושה לוגים מים שאובים, הפוסלים אותו.
• שנמצא הכל פסול – כל המים של המקווה נעשו פסולים.
• ויש שם רוב מהכשר – צריך להבחין בין מילוי המקווה ישיר בהמשכת מים שאובים, שאינו יכול להיות כשר אלא אם מיעוט מי המקווה הגיע בהמשכה, ובין מקווה שנפסלה בגלל מיעוט מים שאובים, שאם המשיכו את כולו למקווה אחר, וכשר לטבילה, בגלל שסוף סוף, אף שהמקווה כולו פסול, הרי יש בתוכה רוב מי גשמים.
• לא מהני – הרמ"א מסביר, כי סדר הבאת המים חשוב. כלומר, זה שהכשרנו מקווה שמיעוט מימיו שאובים שהומשכו למקווה,הוא משום שהיו בו תחילה מים כשרים (מי גשמים) ולאחר מכן הומשכו לתוכם מים שאובים. אבל במקרה בו הומשכו תחילה מים פסולים (שאובים), ורק לאחר מכן הובא רוב מים כשרים, אף שהשאובים המושכו, ואף שהם מיעוט, המקווה פסול. ונראה שהמחבר מסכים עם דין זה[33].

סעיף מ"ה

^קי שיעור המשכה זו אין פחות מג' טפחים (שנו).

^קי כל בו בתשובת ר"י וכ"פ בהגהות סמ"ג והריב"ש בתשובה.

• אין פחות מג' טפחים – סעיף זה קובע את המידה המינימלית של גרירת המים על הקרקע ("המשכה") הנדרשת כדי שהמים השאובים לא יפסלו את המקווה. אין די בהמשכה קצרה וסמלית, אלא נדרשת המשכה משמעותית של שלושה טפחים לפחות, לפני כניסת המים למקווה[34].                                                                                                          שיעור שלושה טפחים הוא כ-24 ס"מ לפחות.

סעיף מ"ו

^קיא אין המשכה מועלת אלא על גבי קרקע או על גבי צנור שלא היה עליו שֵׁם כְּלִי בְּתָלוּשׁ (שנז), אבל אם המשיך על גבי כלים, אפילו כלי גללים וכיוצא בהם (שנח), לא הוי המשכה (שנט) (הראב"ד). הגה: ויש אומרים דאין המשכה מועלת אלא דוקא על גבי קרקע הראוי לבלוע בה, אבל אם המשיך על גבי רצפת אבנים שאין ראוי לבלוע בה, וכל שכן על גבי דף או כלי (שס), אף על פי שאינו פוסל המקוה, לא מהני (שסא) (ב"י בשם מרדכי פ"ב דשבועות שכ"כ בשם הרוקח). וטוב להחמיר לכתחילה (שסב).

^קיא מדברי הרמב"ם בפ"ד, וכרבי יוסי משנה ה פ"ה דמקואות, וציינתיו לעיל בסעיף לה.

• שלא היה עליו שֵׁם כְּלִי בְּתָלוּשׁ – הלא ראינו כבר, שמים העוברים על גבי כלי, אף שקבעוהו בקרקע, עדיין נחשבים שאובים. כל שכן שלא ניתן להכשיר שאובים בהמשכתם על גביו.
• אפילו כלי גללים וכיוצא בהם – שאמנם אינם מקבלים טומאה, אבל יש להם בית קיבול.
• לא הוי המשכה – ומלבד זאת, הם גם פוסלים את המים העוברים על גבם, והם נעשים "שאובים".
• או כלי – אפילו כזה שאין לו בית קיבול.
• לא מהני – לדעה זו, ההמשכה מועילה רק על קרקע הראויה לבלוע מים, כי בקרקע כזו קיימת גם תכונת נביעה. מעבר על קרקע כזו גורם למים להיראות כאילו נבעו ממנה, ולכן הם אינם נחשבים עוד "שאובים"ּ.
• וטוב להחמיר לכתחילה – המחבר לא הביא חומרא זו, וגם לרמ"א זו חומרא לכתחילה. לכן, כאשר מביאים מים בהמשכה, משתדלים להעבירם דרך חומר בולע, אפילו במעט. לדוגמה, לפני הגעת המים למאגרי מי גשמים, מקפידים להעבירם על תעלה מבטון (חומר שאינו אטום לחלוטין).

סעיף מ"ז

^קיב מקוה שנובע ונתייבש בקיץ, והיה בור רחוק ממנו קצת ומלאוהו מים שאובים ונתמלא המקוה מתחת הקרקע מאותם מים שאובים, המקוה כשר כאילו הוא נובע (שסג).

^קיב טור בשם אביו הרא"ש בתשובה.

• המקוה כשר כאילו הוא נובע – ההיתר של המקווה במקרה זה מבוסס על ההנחה שגם לאחר שהמעיין התייבש על פני השטח, עדיין קיימים מים תת-קרקעיים מזינים אותו. כאשר מוזרמים מים שאובים לבור סמוך, הם מתערבבים עם המים התת-קרקעיים של המעיין, ונוצר רוב של מי מעיין, ומיעוט של מים שאובים.                                                                המים השאובים נטהרים על ידי עירובם במי המעיין, ועל ידי הזרימה התת-קרקעית, הדומה ל"המשכה", ועל כן היתר זה תקף רק למקווה שמקורו במעיין, ולא למקווה המבוסס על מי גשמים[35].

סעיף מ"ח

(שסד) ^קיג הבא להמשיך מים למקוה (שסה), צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה (שסו), כגון מי גשמים שרוצה להמשיכם למקום אחר לעשות מקוה, לא יאחז בידו דף (שסז) ויעבירם עליו (שסח), אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו (שסט). ^קיד וכן סילון של מתכת (שע), אסור להמשיך בו מים למקוה, שמקבל טומאה; והוא שיהיו המים נופלים להדיא מדבר המקבל טומאה לתוך המקוה (שעא), ^קטו אבל אם נופלים על שפתו בחוץ, ונמשכין לתוכו (שעב), או שמחבר לְפִי הַסִלּוֹן שֶׁל אֲבָר (שעג) צנור קטן של עץ או של חרס (שעד) שהמים מקלחין ממנו למקוה (שעה), כשר. ^קטז ואם הַסִלּוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת מחובר לקרקע (שעו), אפילו מקלח, להדיא לתוך המקוה, כשר שהרי אינו מקבל טומאה, לפי שהוא בטל אגב קרקע (שעז). (ואין חילוק בין אם טמון תחת הקרקע או לא (שעח)) (כתב הב"י שכן משמע מתשובת הרא"ש ותשובת רמב"ן ורשב"א ומרדכי בשם הרא"מ ור"ש בר"ב).

^קיג לשון הטור מדברי אביו הרא"ש בסוף נדה. ^קיד שם, פירוש, אע"פ שאין לו בית קבול, כיון דמקבל טומאה. וכ"כ הרשב"א בתשובה והמרדכי בפ"ב דשבועות בשם רא"ם. ^קטו שם מדברי אביו הרא"ש שם ובתשובה מהא דזבחים דף כה, ב. ^קטז שם ושם, וביאר שם, ולא עוד אלא אפילו מחובר לדבר המחובר לקרקע, כגון טבעת שבדלת, אינו מקבל טומאה, וכדאיתא בברייתא, ומייתי לה בשבת דף נח, ב וממשנה בפי"א דכלים.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה אנו לומדים על פסול "הוויתו בדבר המקבל טומאה" כלומר, הבאת מי גשמים למקווה באמצעות גורם המקבל טומאה, אף אם הוא בפועל טהור, ואף אם אין לו בית קיבול. מהפסוק "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר" למדו חכמים שהבאת מים למקוה ("הוויה") צריכה להיעשות בטהרה. כלומר, המים צריכים להגיע למקווה שלא באמצעות אדם או חפץ שמקבל טומאה. ונראה שפסול זה מדרבנן[36]. ושלושה לוגים, הנכנסים למקווה חסר, פוסלים אותו[37]. ואינם פוסלים אלא במקוה חסר

• מים למקוה – רוצה להעביר מי גשמים ממקום אחד, למקום המקווה.
• שלא יהא בדבר המקבל טומאה – פסול זה נקרא "הווייתו על ידי דבר המקבל טומאה".
• לא יאחז בידו דף – לוח עץ ללא דפנות, שמדאורייתא אינו מוגדר "מקבל טומאה"[38].
• ויעבירם עליו – אין לאחוז ביד דף (לוח) ולהעביר עליו את המים, כיוון שהאוחז בדף נחשב כגורם פעיל בהבאת המים למקווה. אחיזה זו נחשבת "הווייתו על ידי אדם", והיא פוסלת את המקווה.
• בטרם יעברו המים עליו – ואז אפילו אם הייתה הגעת המים למקווה בסיוע הדף שהניח, לא חל בהם פסול "הווייתו על ידי אדם", כי הסיר את היד לפני שהמים עברו על הדף.
• סילון של מתכת – צינור מתכת מקבל טומאה, אפילו ללא בית קיבול.
• לתוך המקוה – רק נפילה ישירה של המים למקווה, מדבר המקבל טומאה קרויה "הווייתו על ידי דבר המקבל טומאה".
• ונמשכין לתוכו – אין צורך בשלושה טפחים על הקרקע, בשונה מפסול "מים שאובים", המתבטל רק בהמשכה של שלושה טפחים.
• הַסִלּוֹן שֶׁל אֲבָר – צינור עופרת, שמקבל טומאה.
• של עץ או של חרס – שאינם מקבלים טומאה.
• שהמים מקלחין ממנו למקוה – המקווה כשר, אפילו התמלא כולו. יש להבחין בין פסול "הווייתו על ידי דבר המקבל טומאה", לפסול "שאובים". כי המשכת מים שאובים פוסלת אם רוב המקווה מורכב ממים שהומשכו, אך במקרה של "הווייתו" אין דין זה תקף. פסול "הווייתו" קיים רק כאשר המים נופלים ישירות מהגורם המקבל טומאה למקווה.

• הַסִלּוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת מחובר לקרקע – צינור מקובע זה בטל אגב הקרקע, וכבר אינו מקבל טומאה[39].
• שהוא בטל אגב קרקע – הוא נחשב כחלק מהקרקע, ולכן אין זה נקרא "הווייתו על ידי דבר המקבל טומאה". אמנם נזכיר, שכלי קיבול, אף אם חובַּר לקרקע, עדיין מוגדר "כלי קיבול". והמים העוברים עליו, מוגדרים כ"שאובים".
• בין אם טמון תחת הקרקע או לא – די בחיבורו לקרקע, אף אם הוא מצוי מעל הקרקע.

סעיף מ"ט

^קיז (שעט) במה דברים אמורים (שפ), בממשיך מי גשמים בעלמא, אבל אם ממשיך ממעין או ממקוה (שפא), אפילו על ידי דבר המקבל טומאה, כשר, דחשבינן לזה המקום שממשיך המים לתוכו כאילו הוא מחובר למעיין או למקוה שממשיך המים משם (שפב); ^קיח ויש מי שאינו מחלק בכך (שפג).

^קיז שם מדברי הרא"ש בסוף נדה, ממשנה ח פ"ו דמקואות, כיון דאין לו בית קבול, ומשמע מדברי הרא"ש דמפרש, דבסילון תלוש איירי. ^קיח הרשב"א בתשובה, ובתשובות להרמב"ן בסי' רנ"ז דמפרשי דבסילון המחובר לקרקע איירי.

• הקדמה לסעיף – הסעיפים הקודמים עסקו בהבאת מי גשמים "סתם", שאין להם מקור קבוע. במקרה כזה, פעולת ההבאה יוצרת למעשה את המקווה, ולכן יש חשיבות לאופן הביצוע. בסעיף זה, מדובר בהעברת מים ממקור כשר, ולכן פעולת ההעברה אינה יוצרת מקווה חדש, אלא רק מעבירה מים ממקווה קיים.
• במה דברים אמורים – שאין לנתב מי גשמים למקווה, על ידי דבר המקבל טומאה.
• אם ממשיך ממעין או ממקוה – כלומר מביא מים ממעיין או ממקווה כשר אחר, אל המקווה.
• שממשיך המים משם – כאשר המים מגיעים ממקור טהור, אנו רואים את המקום אליו הם מגיעים כאילו הוא המשך ישיר של אותו מקור. לכן פעולת ההמשכה אינה נחשבת ליצירת מקווה חדש, אלא להרחבה או להעברה של מקווה קיים. הדבר דומה לאדם שמזיז את ידו במים בתוך מקווה – פעולה זו אינה פוסלת את המקווה, מכיוון שהיא מתבצעת בתוך גוף מים כשר.
• שאינו מחלק בכך – ולפיו, גם במקרה זה יש חשש של "הווייתו", מכיוון שבסופו של דבר, המים מגיעים ליעדם בזכות האדם או הכלי.                                                                                                                                                            הלכה כדעה הראשונה, המתירה את ההמשכה ממקור כשר, אפילו על ידי דבר המקבל טומאה, אבל נכון לכתחילה לחשוש לשיטה זו.

סעיף נ'

(שפד) ^קיט מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק (שפה), אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק, כשר (שפו); ואם לאו, פסול משום דהוי ליה זוחלין, ואין מקוה מטהר בזוחלין (שפז). הגה: ויש מחמירין אפילו אם ישארו מ' סאה עד הסדק (שפח), ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לסתום הסדק (שפט) (טור בשי"א וב"י בשם המרדכי). וכל זה דוקא במקוה שאינה באה ממעיין, אבל אם היא באה ממעיין, אין לחוש לזחילתה (שצ) (ב"י בשם מהרי"ק שורש קנ"ו). ואין יציאת המים קרוי זוחלין, אלא כשאין חוזרין למקוה אבל כשיוצאין מעט וחוזרין שם, לא מקרי זחילה (שצא) (ריב"ש סימן רצ"ב). ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאה, ^קכ לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה (שצב); ^קכא ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר שמקבל טומאה (שצג).

^קיט טור בשם אביו הרא"ש בסוף נדה, ממשנה ה פ"ה דמקואות, נוטפים שעשאן זוחלים, וכפי פירושו שם, ורבינו ירוחם. ^קכ שם לפי' הר"ש. ^קכא שם בשם אביו הרא"ש, ממשנה ספ"ה מטבילין בחרדלית וכו', ומודים שהוא גודר בכלים.

• הקדמה לסעיף – למדנו שמקווה מטהר רק ב"אשבורן" (מים עומדים), ולא במים זוחלין (זורמים). בסעיף זה ושאחריו נלמד מתי ייפסל מקווה שמימיו יוצאים דרך פירצה, מדין "זוחלין".
• והמים יוצאים דרך הסדק – בצורה משמעותית, ולא בחלחול איטי.
• כשר – כיוון שלאחר יציאת המים, נשארו ארבעים סאה עד גובה הסדק.
• ואין מקוה מטהר בזוחלין – יציאת המים נחשבת "זוחלין" (זורמים), וכבר למדנו בסעיף א, שמקווה מטהר רק כשהמים עומדים.
• אפילו אם ישארו מ' סאה עד הסדק – כי עדיין יש חשש שהטובל יטבול את ראשו או חלק מגופו בחלק המקווה בו מים זורמים, ונמצא שלא טבל את כל גופו במים עומדים.
• לכתחלה לסתום הסדק – ובדיעבד, כשר. ואם אין מקווה כשר אחר, מותר אף לכתחילה.
• אין לחוש לזחילתה – מקווה שמקורו במי מעיין או נהר, לא נפסל, ביציאת מימיו. כי זה טבעו של מעיין, בהיותו מקור מים חי ומתחדש, ומימיו נכנסים מן הצד האחד, ויוצאים מן הצד השני, לכן אינו נפסל מדין "זוחלין"[40].
• לא מקרי זחילה – הגדרת "זוחלין" היא כאשר המים יוצאים מהמקווה ואינם חוזרים אליו. אם המים יוצאים וחוזרים, אין זו נחשבת זחילה הפוסלת את המקווה. לכן מערכת טיהור מים המוציאה מים מהמקווה ומחזירה אותם לאחר סינון, אינה פוסלת את המקווה.
• ולא בכל דבר המקבל טומאה – סתימת הסדק ב"דבר המקבל טומאה" היא המאפשרת את כשרות המקווה, ודומה הדבר ל"הווייתו על ידי טומאה".
• שמתיר לסתום בכל דבר שמקבל טומאה – לדעה זו, אין להגדיר את סתימת הסדק ""הווייה", אלא רק מניעת פסול. עם זאת, אין לסמוך על שיטה זו אלא בשעת דוחק גדול.

סעיף נ"א

^קכב ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט, כשר לפי שאין זחילתן ניכרת (שצד).

^קכב הרשב"א בשער המים בסוף ת"ה.

(שצד) לפי שאין זחילתן ניכרת – בניגוד למקרה של מקווה שנפרץ (סעיף נ), שם מדובר ביציאת מים משמעותית היוצרת זרימה ניכרת[41], בסעיף זה מדובר בנטיפה או חלחול מועטים, ותזוזתם אינה ניכרת.

סעיף נ"ב

(שצה) ^קכג הבא לערב מקוה פסול (שצו) או חסר (שצז) עם מקוה כשר, להכשירו; או ששניהם חסרים ובא לערבם להכשירם (שצח), צריך שיהא נקב שביניהם רחב ^קכד כשפופרת הנאד ^(*) (שצט) (וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב (ת)) (ריב"ש סימן רצ"ב בשם א' מהמפרשים וכן כתב הבית יוסף), ^קכה ולאחר שנתערב הפָּסול (תא) עם הכָּשר, אפילו רגע, נשאר לעולם בהכשרו (תב), אפילו נסתם הנקב אחר כך (תג). ^קכו כל שיעמוד כשפופרת הנאד ממעטו (תד), ^קכז אפילו דבר שהוא מבריית המים (תה). ^קכח ספק אם הנקב רחב כשפופרת הנאד אם לאו, פסול (תו). ^קכט אם יש נקבים דקים הרבה, מצטרפין לכשפופרת הנאד, אם המקוה האחד שלם והשני חסר (תז). הגה: ומותר לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בה (תח), אף על פי שאין בה מ' סאה, דהא ארעא חלחולי מתחלחלת (תט) והואיל והוא סמוך לנהר ואנו רואין החלחולים שביניהם, שהמים באין מן הנהר דרך החלחול, דהיינו מנקבים דקים שבקרקע (תי), הוו חבור (תיא) (מרדכי ה"נ בשם ראבי"ה). ^קל אבל אם שניהם חסרים, אין הנקבים הדקים מצטרפין לכשפופרת הנאד (תיב) (והוא הדין אם חלק מקוה בסל או שק, אם אין שיעור מקוה בצד אחד, פסול (תיג)).

^קכג משנה ו פ"ו דמקואות. ^קכד שיעורו מפורש לעיל סעיף מ. ^(*) וה"מ להכשיר, אבל לפסול מקוה החסר ע"י השקת מים שאובים, צריך שיהיה כנגד הנקב ג' לוגין מים שאובים, כדלעיל בסעיף יח. ^קכה טור מדברי אביו הרא"ש בתשובה מדין ג' מקואות וכו', הביאו המחבר בסעיף נה וציינתיו שם. ^קכו שם במשנה. ^קכז שם וכת"ק הרמב"ם בפ"ח מה"מ וכ"כ הרא"ש. ^קכח שם במשנה, ומפרש שם הטעם, מפני שהוא מן התורה, כלומר שעיקר טבילה היא מן התורה. ^קכט המרדכי בפ"ב דשבועות בשם ראבי"ה, ממשנה ה פ"ו דמקואות השידה והתיבה וכו', אם היה שק וכו'. ^קל שם ממימרא דרבא חגיגה דף כב, א וכפירוש רש"י שם בתוס'.

(שצה) הקדמה לסעיף – מסעיף זה עד סעיף סא, דן המחבר בחיבור בין מקוואות.                                                                דינים אלה חיוניים להכשרת מקוואות לשימוש מעשי. מטבע הדברים, מקווה מתלכלך כתוצאה משימוש תדיר, ולכן יש צורך לנקותו באופן קבוע כדי לשמור על ניקיונו והיגיינתו. עם זאת, קשה למצוא בכל עת כמות של 40 סאה מי גשמים, מכיוון שברוב ימות השנה אין גשמים. הפתרון ההלכתי לכך הוא בניית בור אגירה הצמוד למקווה הטבילה. בבור זה מאוחסנים באופן קבע 40 סאה מי גשמים. בבור הטבילה עצמו משתמשים במים שאובים, אותם מחליפים לפי הצורך. מים שאובים אלו מקבלים את כשרותם באמצעות פתח או נקב המחבר בין בור הטבילה (שמימיו מוגדרים "שאובים") לבין בור האגירה, בו נמצאים 40 סאה מי הגשמים. דיני החיבור בין שני הבורות הללו, המאפשרים את הכשרת המקווה לטבילה על ידי חיבור המים השאובים למי הגשמים, מוסברים ומפורטים בסעיפים אלה.

(שצו) מקוה פסול – המלא במים שאובים.

(שצז) חסר – שיש בו מי גשמים, אבל אין בו 40 סאה. עם זאת, כמות המים שבו מספיקה לטבילת כל גופה בבת אחת.

(שצח) ובא לערבם להכשירם – כי בשניהם יחד, יש 40 סאה.

(שצט) רחב כשפופרת הנאד – כ-4×4 ס"מ. נקב ברוחב זה, מחבר בין שני המקוואות.

(ת) וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב – כלומר המים החולפים בנקב צריכים למלא אותו בכולו, כי הנקב נמצא מתחת לשפת המים. המחבר מודה לדין זה, כי ההכשרה מתבצעת באמצעות השקת מים, ולא בעצם נוכחותו של הנקב.

(תא) ולאחר שנתערב הפָּסול – כלומר המקווה שמימיו שאובים.

(תב) נשאר לעולם בהכשרו – כי כבר אין להם דין מים שאובים.

(תג) אפילו נסתם הנקב אחר כך – כל זה מועיל רק להכשיר מקווה שמימיו שאובים. אבל מקווה שהיה חסר, ואחר שהוכשר בדרך זו, נסתם הנקב, אי אפשר לטבול שם, כי אין בו 40 סאה, והוא שוב חסר.

(תד) ממעטו – כלומר, כל דבר שסותם את המעבר, אפילו חלקית, מבטל את המעבר. והמקוואות, הן החסרים והן הפסולים בגלל מים שאובים, אינם כשרים.

(תה) דבר שהוא מבריית המים – כגון יבחושים אדומים או שומן עינו של דג, שבסעיף לג לעיל למדנו שאפשר לטבול בתוכם. למרות זאת, נוכחותם בתוך המעבר מבטלת את הנקב.

(תו) פסול – כי חובת טבילת האישה מן התורה היא, ואי אפשר לפסוק לקולא במקווה שהוא ספק כשר. כי אם זה מקווה חסר, הוא כלל לא מקווה. ואם הוא מקווה שמימיו "שאובים", ניתן להכשירו בקלות בנקב קטן, כמוסבר בסעיף הבא.

(תז) האחד שלם והשני חסר – נקבים דקים רבים מצטרפים יחד לשיעור שפופרת הנאד, רק אם אחד המקוואות שלם (כלומר, יש בו ארבעים סאה), אולם לא לחיבור שני מקוואות חסרים, כמבואר בסוף הסעיף, כי אם להכשרת מים שאובים[42].

(תח) לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בה – לא מדובר שהכניסו  מים לתוכו.

(תט) דהא ארעא חלחולי מתחלחלת – שהרי הבור מתמלא במים הבאים מהנהר, המחלחלים אליו דרך הנקבים הדקים באדמה, שאינה אטומה.

(תי) מנקבים דקים שבקרקע – לכן זה נחשב לחיבור. ואף שכל נקב הוא קטן מאוד, כל הנקבים מצטרפים יחד לשיעור שפופרת הנאד.

(תיא) הוו חבור – הרי זה חיבור, כי הנהר אינו חסר ארבעים סאה.

(תיב) לכשפופרת הנאד – אם שני המקוואות חסרים, הנקבים הדקים אינם מצטרפים לשיעור זה. אלא צריך נקב שרוחבו נראה לעין, ורק הוא יכול לחברם.

(תיג) פסול – אם חצה את המקווה על ידי סל או שק, ואין בשום צד 40 סאה, הנקבים הדקים אינם מועילים לצירופם. ואף שבאים ממקווה כשר, אין חיבור בין שני המקוואות. ואם יש בצד אחד 40 סאה, ובצד השני אין, הצד שאין בו, נפסל לטבילה.

סעיף נ"ג

(תיד) ^קלא הבא להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב, אף על פי שאינו משיקו אלא כְּשַׂעֲרָה, כשר (תטו) ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר (תטז). הגה: ודוקא בפסול שאיבה שהיא מדרבנן (תיז), אבל בפסול דאורייתא (תיח) בעינן כשפופרת הנאד (ת"ה ור"ש במקואות) כמו שנתבאר; ואפילו בפסול שאובה יש חולקין (תיט) (טור והרא"ש), וכן ראוי להורות (תכ).

^קלא הרשב"א בשער המים בסוף ת"ה, ומפרש הטעם, לפי שהשאוב אינו פוסל אלא מדבריהם, והם הקילו בו כך.

(תיד) הקדמה לסעיף – סעיף זה מלמד כיצד ניתן להכשיר מקווה פסול, מלא מים שאובים, על ידי חיבורו למקווה כשר, שיש בו 40 סאה מי גשמים.

(תטו) כשר – ואין צורך בחיבור שרוחבו "כשפופרת הנאד" (כנדרש במקרים אחרים), כי בפסול "שאובים", שהוא מדרבנן לחלק גדול מהפוסקים, די בחיבור קטן ביותר, והוא מכשיר את המקווה הפסול, לכן הקילו.

(תטז) רואין פני האויר – אפילו אם נקודת ההשקה בין המים ה"שאובים" ובין מי הגשמים אינה נראית לעין, אלא מתחת לפני המים, הרי זה חיבור. העיקר הוא שיש חיבור פיזי בין המקוואות, המאפשר מעבר של מים, והמקווה הפסול נעשה כשר.

(תיז) בפסול שאיבה שהיא מדרבנן – הרמ"א מדגיש כי הקלה זו תקפה רק בפסול "שאובים", כיון שפסול זה הוא מדרבנן, ולכן הקילו בשיעור החיבור הנדרש.                                                                                                                                                        מה שכתב כאן רמ"א ש"פסול שאיבה הוא דרבנן", אינו סותר את דבריו בסעיף ג, שם כתב "וְאִם כָּל הַמִּקְוֶה הוּא שְׁאוּבִין, פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה". כי דבריו בסעיף ג אין זה עיקר הדין, אלא חשש לשיטת המחמירים. מה שאין כן בחיבור בין מקוואות, בזה מודה הרמ"א שלא צריך לחשוש לשיטת המחמירים, אלא מקילים ומספיקה השקה קטנה ביותר, כדי לחברם[43].

(תיח) אבל בפסול דאורייתא – כגון מקווה חסר, שדינו התבאר בסעיף הקודם.

(תיט) בעינן כשפופרת הנאד – יש צורך בחיבור ברוחב כשפופרת הנאד, כשיטת הרמ"א, שכולו שאוב פסול מן התורה[44].

(תכ) וכן ראוי להורות – למעשה, כך נוהגים, ומחברים מקווה מלא מים שאובים עם מקווה כשר (שיש בו 40 סאה) על ידי נקב שרוחבו "כשפופרת הנאד", כדי לצאת ידי כל הדעות.

סעיף נ"ד

(תכא) ^קלב כותל שבין ב' מקואות שנסדק מצד זה לצד זה, אפילו כל שהוא, לַ'שְּׁתִי' (תכב), מצטרף לְעָרֵב שני המקואות להכשירם (תכג); ואם לָ'עֵרֶב' (תכד), אינם מצטרפים עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנאד (תכה), ואם נפרץ הכותל למעלה זה לזה על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנאד, כשר (תכו). הגה: והוא הדין אם היה גל של עפר בין ב' המקואות (תכז), אם נטל מגובה הגל מעט עד שמקלחין זה לזה כרוחב שפופרת הנאד ברום קליפת השום, סגי, דלא בעינן כמלא שפופרת הנאד אלא בנקב (תכח) (מרדכי ה"נ).

^קלב משנה ט פ"ז דמקואות, וכפי פירוש הרמב"ם והר"ש והרא"ש שפי' לשתי ברוחב ופי' לערב מלמעלה למטה.

(תכא) הקדמה לסעיף – סעיף זה מתייחס למקרה בו יש שני מקוואות סמוכים שחסרים כל אחד ארבעים סאה, ורוצים לחברם כדי להשלים את השיעור הנדרש.

(תכב) לַ'שְּׁתִי' – הכוונה שיש סדק דק לכל אורך הקיר המפריד בין שני מקוואות חסרים, אפילו האם הוא דק מאד, ואין בשום מקום פתח שרוחבו "כשפופרת הנאד" (4×4 ס"מ).

(תכג) מצטרף לְעָרֵב שני המקואות להכשירם – הדבר מספיק כדי לחבר את המקוואות ולהכשירם. זאת מכיוון שהמים יכולים לעבור דרך הסדק לכל אורכו, ובכל מקום במקווה בו תטבול האישה, יש חיבור למקווה השני, והמקוואות נחשבים למקווה אחד. ואפשר לטבול בכל אחד, בתנאי שכל גופה של הטובלת, יושקע כולו בבת אחת בתוך המים.

(תכד) ואם לָ'עֵרֶב' – אם הפריצה בקיר אינה לכל אורכו אלא מלמעלה למטה, לכל עומק המקוואות.

(תכה) שיהא במקום אחד כשפופרת הנאד – בנקב כזה, שני המקוואות מתחברים, ובתנאי שהמים ימלאו אל הנקב כולו.          יש מפרשים שההיתר ניתן דווקא למקרה בו הסדק בקיר הוא מלמעלה למטה, שמטבע הדברים, סביר שהוא ימשיך ויתרחב. למעשה, צריך לחשוש לדעה זו, ולא להסתפק בחיבור שרוחבו סדק, אלא אלא ברוחב "כשפופרת הנאד".

(תכו) כשר – כלומר, בחלקו העליון של הקיר המפריד בינם, על שפת המקוואות, יש פריצה שאורכה 4 ס"מ, ובעומק דק מאוד, והוא מאפשר מעבר מים מצד לצד. שני המקוואות כשרים, כי החיבור גלוי וברור, ואין צורך שעומק הפתח יהיה בן 4 ס"מ.

(תכז) גל של עפר בין ב' המקואות – גל זה מפריד בינם, ואם נטל מעט מגובהו, עד שהמים חולפים מצד לצד ברוחב שפופרת הנאד, ובגובה זעיר ממש (רום קליפת השום), די בכך.

(תכח) אלא בנקב – בתוך המים. דין זה של הרמ"א, בא לתאר את דברי המחבר.

סעיף נ"ה

^קלג שלשה מקואות שיש בשנים מהם בכל אחד עשרים סאה מים כשרים, ובאחד מהם עשרים סאה מים שאובין (תכט), ועומדין זה בצד זה, אם השאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהם ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד (תל), הוכשרו שלשתם, כיון שפעם אחת היו מחוברים ביחד מ' סאה מים כשרים (תלא), ואותם שטבלו בהם (תלב), טהורים. ואם השאוב באמצע, שאין שני הכשרים יכולין להתערב אלא על ידו, לא הוכשרו (תלג) אלא נשארו כמו שהיו תחלה (תלד) ואותם שטבלו בהם לא נטהרו (תלד).

^קלג שם משנה ג פ"ו.

(תכט) עשרים סאה מים שאובין – כל מקווה לחוד פסול לטבילה, השניים, בגלל היותם חסרים (אם ימולאו, יהיו כשרים), והשלישי בגלל שיש בו מים שאובים. פסולו נובע משני טעמים, הוא גם חסר, וגם יש בו מים שאובים. מילויו לא יכשירו, והוא יישאר פסול.

(תל) ויצאו על שפתם ונתערבו יחד – הטבילה בו זמנית של שלושה אנשים גרמה את עליית המים על גדותיהם, ואת עירוב שלושת המקוואות, עד שלרגע נוצר מצב בו חוברו ארבעים סאה מים כשרים יחד: שני המקוואות הסמוכים זה לזה, הוכשרו בזכות החיבור. כי ביחד, יש בהם 40 סאה. גם המקווה העומד בצד הוכשר, כי מפאת חיבורו עם המקוואות האחרים, יש בו כעת 40 סאה, ומקווה שאוב המחובר למקווה כשר, נעשה כשר אף הוא.

(תלא) היו מחוברים ביחד מ' סאה מים כשרים – טבילתם של השלושה בו זמנית, הכשירה את שלושת המקוואות. אחר יציאתם, חזרו כל המקוואות להיות חסרים. אמנם אם יתמלאו במי גשמים, הטבילה בהם, כולל במקווה שהיו בו מים שאובים, תהיה כשרה. כי בזכות השקתם זה לזה, המים כבר לא מוגדרים "שאובים".

(תלב) ואותם שטבלו בהם – בזמן שהיו מחוברים, או לאחר מכן, משנוספו לתוכם מי גשמים.

(תלג) לא הוכשרו – במקרה זה, המקווה עם המים השאובים משמש כ"חוצץ" בין שני המקוואות שמימיהם כשרים, אך הם חסרים. לכן גם אם המים מתערבבים, אין זה נחשב לחיבור ישיר בין שני המקוואות שמימיהם כשרים, אלא רק למעבר מים דרך מקווה פסול. לכן, המקוואות לא הוכשרו, והטבילה בהם לא מטהרת.

(תלד) נשארו כמו שהיו תחלה – ואם ימולאו שני המקוואות שיש בהם מי גשמים, יהיו כשרים לטבילה. ואף שנכנסו אליהם מעט מים שאובים, לא נפסלו, כי נכנסו באמצעות המשכה, ולא מתוך כלי[45].

(תלה) לא נטהרו – כי המקוואות לא מוגדרים כמחוברים, וממילא הם חסרים. והמקווה שיש בו מים שאובים, לא הוכשר.

סעיף נ"ו

^קלד שני מקואות של כ' כ' סאה (תלו), אחד שאוב (תלז) ואחד כשר (תלח), ירדו שנים והשיקום וטבלו בהם (תלט), אפילו ^(*) אדומים והלבינום או לבנים והאדימו (תמ), המקואות כמות שהיו (תמא) והטובלים כמות שהיו (תמב).

^קלד תוספתא וכתבה הר"ש בפ"ז דמקואות ופירש והשיקום, דמחמת שירדו הטובלים לתוכה עלו המים וצפו על גביהם. ^(*) פירוש המים של כשר, והלבינום המים של שאוב שהיו לבנים.

(תלו) שני מקואות של כ' כ' סאה – שניהם חסרים את שיעור ארבעים הסאה הנדרש לטבילה.

(תלז) אחד שאוב – בנוסף, אחד המקוואות פסול מטעם "מים שאובים" ועלול לפסול את המקווה השכן.

(תלח) ואחד כשר – המקווה עם המים הכשרים, חסר מהשיעור הנדרש. ואינו כשר לטבילה עד שיגיע לשיעור ארבעים סאה, על ידי הוספת מי גשמים.

(תלט) ירדו שנים והשיקום וטבלו בהם – טבלו שניים בו זמנית, וגרמו למים להתערבב. המקווה עם השאובים נשאר פסול, ולא הוכשר על ידי ההשקה עם המקווה הכשר (כי הוא חסר). והמקווה עם המים הכשרים (מי גשמים) לא נפסל, כי המים השאובים שהגיעו אליו בהשקה מבור, ולא בשפיכה מכלי, והמשכת שאובים, אפילו מועטה ממש, אינה פוסלת את המקווה.

(תמ) או לבנים והאדימו – אפילו אם ניכרת השפעת ה"שאובים" על מי הגשמים, כגון שניכר שינוי בצבע המים[46].

(תמא) המקואות כמות שהיו – המקווה עם המים השאובים נשאר פסול כמו שהיה, גם אם ירבו עליו מי גשמים, הוא יישאר פסול. והמקווה שיש בו מי גשמים, נשאר פסול משום "חסר", ואינו כשר לטבילה עד שיתווספו אליו מי גשמים.

(תמב) והטובלים כמות שהיו – נשארו בטומאתם, כיוון שטבלו במקוואות שאינם כשרים.

סעיף נ"ז

^קלה כל המעורב למקוה הרי הוא כמקוה ומטבילין בו (תמג).  ^קלו גומות הסמוכות לפי המקוה (תמד) ומקום רגלי פרסות בהמה (תמה) שהיו בהם מים מעורבים עם מי המקוה כשפופרת הנאד, מטבילין בהם (תמו). הגה: ולכן כלי המונח בצד המקוה (תמז), מנענע בידו המקוה כדי שיעשה גל במים ויעבור על הכלי, ועולה לו הטבילה (תמח); ובלבד שלא יעקור הגל ממקומו (תמט), אלא יהא מחובר למקוה (כן משמע בפ"ז דמקואות לדעת המפרשים).

^קלה לשון הרמב"ם ריש פ"ו דמקואות. ^קלו שם ממשנה סוף פ"ה.

(תמג) הרי הוא כמקוה ומטבילין בו – העיקרון המרכזי הוא ש"כל המעורב למקווה הרי הוא כמקווה", כלומר, כל מקום מים המחובר למקווה כשר באופן משמעותי (יש ביניהם פתח ברוחב "כשפופרת הנאד"), דינו כמקווה עצמו, וניתן לטבול בו.

(תמד) גומות הסמוכות לפי המקוה – כאן מובאות הדוגמאות לעיקרון זה, כגון גומות הסמוכות לשפת המקווה.

(תמה) ומקום רגלי פרסות בהמה – מקומות בהם דרכו רגלי בהמות, ויצרו גומות.

(תמו) מטבילין בהם – אלו מקומות קטנים, ומותר להטביל בהם כלים זעירים.

(תמז) כלי המונח בצד המקוה – ומחויב טבילה, כגון שנקנה מאינו יהודי.

(תמח) ועולה לו הטבילה – מותר לאדם לנענע בידו את מי המקווה, כדי ליצור גל שיעבור על הכלי, והטבילה נחשבת כשרה, ובלבד שהגל יישאר מחובר למקווה ולא ייעקר ממקומו[47].

(תמט) שלא יעקור הגל ממקומו – אם הגל ניתק מהמקווה, ואינו מחובר, אין לו דין מקווה כלל, והטבילה אינה כשרה.

סעיף נ"ח

^קלז חורי המערה וסדקי המערה, מטבילין בהם אף על פי שאין המים שבהם מעורבים עם מי המקוה אלא בכל שהוא (תנ).

^קלז שם ממשנה ריש פ"ו.

(תנ) בכל שהוא – חורי וסדקי המערה הם חלק בלתי נפרד מהמבנה הטבעי של המקווה עצמו, והם מלאים במים המחוברים למקווה, לכן ניתן לטבול בהם גם אם אין ערבוב מלא של המים.                                                                                                ההבדל בין דין זה לדין גומות הסמוכות למקווה (סעיף נז) הוא, שבגומות נדרש חיבור בשיעור "כשפופרת הנאד", כי הן נחשבות למקומות מים נפרדים מהמקווה. לעומת זאת, בחורי המערה וסדקים, שהם חלק טבעי של המקווה, די בחיבור כלשהו.

סעיף נ"ט

^קלח עוּקָה (פירוש, חפירה) שבתוך המקוה (תנא), אם היתה הקרקע המבדלת בין העוקה ובין המקוה בְּרִיאָה ויכולה להעמיד את עצמה (תנב), אין מטבילין במים שבעוקה עד שיהיו מעורבין עם המקוה כשפופרת הנאד (תנג); ואם אינה יכולה להעמיד את עצמה, אפילו אינם מעורבים אלא בכל שהוא, מטבילין בהם (תנד).

^קלח שם, ממשנה הנזכרת וכר' יהודה שם, וכפי פירושו בפי' המשנה שם.

(תנא) חפירה שבתוך המקוה – הכוונה שמתחת למקווה יש כעין פיר או נקיק, ובתוכו מים, אלא שאין בהם ארבעים סאה. ואפשר לגשת לעוקה, כגון שיש פתח כניסה צדדי, למערה זו.

(תנב) להעמיד את עצמה – כאשר הקרקע בינם יציבה, העוקה נחשבת למעין מקווה נפרד בתוך המקווה הגדול, ולא כחלק ממנו.

(תנג) כשפופרת הנאד – כדי שהטבילה בעוקה תיחשב כשרה, נדרש חיבור משמעותי בין מי העוקה למי המקווה הגדולה, כי עוקה זו אינה מוגדרת כחלק בלתי נפרד מהמקווה, אלא, כאמור, כעין מקווה אחר ונפרד בתוך המקווה הגדול.

(תנד) מטבילין בהם – אם הקרקע המפרידה בינם אינה יציבה, היא נחשבת כחסרת משמעות, והעוקה מוגדרת כחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהמקווה. לכן, אפילו ערבוב מועט של המים (בסדק צר ודק כחוט השערה) מספיק, כדי שהטבילה בה תהא כשרה.

סעיף ס'

^קלט ג' גומות שבנחל (תנה), התחתונה ועליונה של כ' סאה (תנו), והאמצעית של מ' (תנז), ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל, אף על פי שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן, אין זה עירוב ואין מטבילין אלא באמצעית, שאין הנזחלין מערבים ^(*), אלא אם כן עמדו (תנח).

^קלט לשון הרמב"ם שם מהתוספתא בפ"ז דמקואות וכחכמים, וס"ל דלחכמים אין קטפרס לעולם חיבור לערב המקואות, אפילו בגוד אחית. ומ"ש בחגיגה דף יט, א דבגוד אחית לא פליגי, הוא אליבא דר"מ ורבי יהודה. ^(*) פירוש את המקוואות.

(תנה) ג' גומות שבנחל – גומות טבעיות, כעין בורות (גֵבִים), ובהם מי גשמים.

(תנו) התחתונה ועליונה של כ' סאה – הגומה התחתונה והעליונה מכילות עשרים סאה כל אחת, ואי אפשר לטבול בהן, כי הם חסרים.

(תנז) והאמצעית של מ' – והטבילה בתוכה כשרה.

(תנח) אלא אם כן עמדו – השטף הזורם של מי גשמים בתוך הנחל, חולף דרך שלוש הגומות, ומונע התאחדות מלאה של המים בין הגומות, גם אם המים נוגעים זה בזה. רק אם הייתה הזרימה נעצרת, והמים בשלוש הגומות היו מתאחדים לגוף מים אחד, היה נוצר חיבור המכשיר את הטבילה גם בגומות החסרות.

סעיף ס"א

(תנט)  ^קמ הכופת ידיו ורגליו (תס) וישב לו באמת המים (תסא), אם נכנסו מים דרך כולו, טהור (תסב).

^קמ רמב"ם בפ"א מהתוספתא ריש פ"ז דמקואות.

(תנט) הקדמה לסעיף – סעיף זה מתייחס לדין טבילה שנדון בסימן קצח, שם נקבע כי הגוף כולו צריך להיכנס בבת אחת למים, וכאן מדובר במקרה חריג בו לא ניתן לטבול כראוי בעמידה.

אם האדם ישב בתעלה זו, ווידא שהמים יכסו את כל גופו בבת אחת, על ידי ישיבה וקיפול גפיו, אף שלא טבל בעמידה, הטבילה כשרה, כפי שמבאר המחבר.

(תס) הכופת ידיו ורגליו – הכוונה לקיפול גפיים (ידיו ורגליו), כדי להתכסות במים בתעלה שאינה עמוקה מספיק. אף שלכתחילה יש לטבול במים בעמידה, כפי שלמדנו בסימן קצח סעיף לו.

(תסא) וישב לו באמת המים – "אמת המים" היא תעלה המשמשת להעברת מים, ובשעת הגשמים היא מתמלאת, והחקלאים דולים ממנה מים, להשקיית שדות. דינה של תעלה זו כמקווה, אלא שאינה עמוקה מספיק לטבילה רגילה בעמידה. כדי להתכסות לגמרי, יש לקפל את הגפיים.

(תסב) נכנסו מים דרך כולו, טהור – אף שבמקום הטבילה אין גובה מספיק, ואינה יכולה לטבול בעמידה כנדרש לכתחילה, העיקר הוא כיסוי כל הגוף בבת אחת, והטבילה כשרה גם בישיבה או אפילו בשכיבה, ובתנאי שווידאה שהמים מכסים את כל חלקי גופה.

לסיכום: לכתחילה, עדיף תמיד לטבול במקווה תקני ועמוק המאפשר טבילה בעמידה, אך במקרה שאין ברירה אחרת, טבילה באמת מים שאינה עמוקה, תוך כיסוי כל הגוף בבת אחת, יכולה להיות כשרה[48].

סעיף ס"ב

(תסג)  ^קמא מקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות (תסד), האדם הטובל בתוכו לא יקפוץ לתוכו, שלא יחסרו המים בקפיצתו בתוכו (תסה); ^קמב ולא יטבול בו פַּעֲמַיִם זה אחר זה (תסו); ^קמג טבלו בו שְׁנַיִם זה אחר זה, אף על פי שרגליו של ראשון נוגעות במים (תסז), השני בטומאתו, שהרי חסרו המים מארבעים סאה (תסח).

^קמא תוספתא, כתבה ר"ש בפ"ז דמקואות, וכפירוש הרא"ש בסוף נדה, דהמים נתזין לחוץ בקפיצתו. ^קמב שם בתוספתא, ומטעם שכתב הרא"ש בסוף נדה, וביאר הריב"ש דבריו בתשובה. אבל הרמב"ם בפ"א מה"מ כתב להתוס' סתם ואפילו במקוה גדולה, וכמ"ש הכ"מ בשם הריב"ש בתשובה, שרבינו מפרש שלא יקפוץ לתוכו מפני הרואים, שסבורים שאינו מתכוין אלא להקר, וכן הטובל, פעמים יחשבו שאינו טובל אלא להקר. ^קמג משנה ג פ"ז דמקואות, וכת"ק וכלישנא קמא דרבי נחמן וכו', דמטומאה לטהרה ד"ה טמא חגיגה דף יט, א וכך פסק הרמב"ם בפירוש המשנה, ובחיבורו בפרק הנזכר, וכ"פ הראב"ד בספר בעלי הנפש.

(תסג) הקדמה לסעיף – סעיף זה יחד עם הסעיפים סג-סו, עוסקים במקרים מיוחדים של טבילה במקווה שיש בו 40 סאה בלבד, או במקוואות שאינם עמוקים.

(תסד) מצומצמות – כלומר, בדיוק 40 סאה (כמות המים היא מינימלית, ללא עודף). במצב כזה, כל הוצאה של מים מהמקווה עלולה לפסול אותו.

(תסה) שלא יחסרו המים בקפיצתו בתוכו – אם יקפוץ, יתכן שיתיז ויוציא קצת מים החוצה. דבר העלול לפסול את המקווה, בהיותו פחות מ-40 הסאה.

(תסו) פַּעֲמַיִם זה אחר זה – אין לטבול במקווה זה פעמיים ברציפות. הסיבה לכך היא שאולי הטבילה הראשונה לא הייתה מושלמת (לא הכניס כל גופו), משום שהטובל סמך על הטבילה השנייה, וביציאתו מהטבילה הראשונה ייתכן שיצאו מעט מים מהמקווה, וכך יחסרו 40 הסאה.

(תסז) שרגליו של ראשון נוגעות במים – והיינו יכולים לחשוב שהמים על גופו מתחברים למקווה.

(תסח) שהרי חסרו המים מארבעים סאה – מכיוון שבעליית הראשון מהמקווה יצאו עמו מעט מים, וכך חסרו ארבעים הסאה בזמן טבילת השני.

סעיף ס"ג

(תסט)  ^קמד הטביל בו בגד עבה שהמים נבלעים בתוכו, ^(*) כל זמן שהבגד נוגע במקוה, הוא כשר אף על פי שזבו ממנו שלשה לוגין למקוה (תע); ^קמה הֶעֱלָהוּ ממנו (תעא), פסול, שנעשה שאוב מהמים שירדו מהבגד לתוכו (תעב); ^קמו ואם מטביל בו יורה או שאר כלים, מורידן לתוכו דרך פיהן (תעג), שלא ינתזו המים כשמכניסן לתוכו ונמצא שהוא חסר, ^קמז ומעלהו דרך שוליו ^קמח כדי שלא ישאר בו מהמים ויחסר מהמקוה (תעד). הגה: כל המים שבכלי (תעה), וגם שהמים שבכלי יהיו שאובים (תעו), ואם יפלו אחר כך למקוה יפסלו אותה, מאחר שלא נשאר בה כשיעור מקוה (תעז) (מלשון הרמב"ם).

^קמד שם במשנה. ^(*) ואינו דומה להא דלעיל, שאע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים דלא מהני, דשאני בגד עבה שהוא בולע הרבה מן המים, ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאילו כל המים הבלועים בבגד בקצתו של מעלה נוגעים במים שבקצתו שבתוך המים, והרי כל המים מעורבין למקוה. הריב"ש בתשובה. ^קמה טור מפירוש דברי רא"ש בסוף נדה, ומפי' הר"ש. ^קמו רמב"ם בפ"ח מהתוספתא פ"ז דמקואות. ^קמז שם מהתוספתא. ^קמח לשון הטור, ופי' הב"י דצ"ל דאינו מצומצם לגמרי, אלא שיש בו מעט יותר ממ' סאה, לכן אינו נחסר כשמעלהו דרך שוליו מחמת המים שטופחין ביורה בפנים ובחוץ.

(תסט) הקדמה לסעיף – סעיף זה ממשיך את הדיון במקווה שיש בו בדיוק 40 סאה, ומלמד כי יש לנהוג בזהירות רבה, בעת טבילת חפצים.

(תע) שזבו ממנו שלשה לוגין למקוה – המים הנספגים בבגד נחשבים מחוברים למקווה, כל עוד חלק מהבגד בתוכו, ועדיין יש 40 סאה במקווה.

(תעא) הֶעֱלָהוּ ממנו – אם הוצא הבגד לגמרי מהמקווה, ונעשה המקווה חסר, כי חלק מן המים ספוג בבגד.

(תעב) שנעשה שאוב מהמים שירדו מהבגד לתוכו – המקווה נפסל, מכיוון שהמים שבבגד נחשבים כעת "שאובים". והם יוצאים מהבגד וחוזרים למקווה, ואם יש בהם שלושה לוגים, הם פוסלים את המקווה, שכעת הוא חסר.

(תעג) מורידן לתוכו דרך פיהן – כאשר מטבילים יורה (סיר) או כלי אחר במקווה זה, צריכה הכנסתו להיעשות אט אט, ודרך פיו, כדי למנוע התזת מים החוצה. אם יוכנסו דרך שוליהם, יש סיכוי גבוה להתזת מים, שהרי אובייקט רחב החודר למים, יוצר בקלות נתזי מים רבים. אחר השקעת הכלי במי המקווה, יש להופכו מעט, כדי שהמים יכנסו בכל הכלי.

(תעד) ויחסר מהמקוה – לאחר הטבילה, יש להוציא את הכלי דרך שוליו, כשהפה כלפי מטה, כדי שכל המים שבתוכו יחזרו למקווה, ולא יחסרו ממנו.

(תעה) כל המים שבכלי – אם לא יהפוך את הכלי, כל המים הנותרים בו, יחסרו למקווה, והוא ייפסל מדין "חסר".

(תעו) שהמים שבכלי יהיו שאובים – מלבד זאת, המים שבכלי ייעשו שאובים.

(תעז) שלא נשאר בה כשיעור מקוה – ולאחר שיפסלוהו שלושה לוגים אלה, אפילו אם יתווספו אל תוכו מי גשמים, יישאר המקווה פסול.

סעיף סד

(תעח) ^קמט המטביל כר (תעט) או כסת (תפ) במקוה שיש בו מ' סאה מכוונות (תפא), כיון שהגביה שפתותיה מהמים נמצאות המים שבתוכן שאובין (תפב); כיצד יעשה, מטבילן ומעלן דרך שוליהן (תפג). ^קנ אבל הקופה וְהַשַּׂק (תפד), מטבילן ומעלן כדרכן ואינו חושש (תפה).

^קמט לשון הרמב"ם בפ"ה מה"מ ממשנה ו' פ"ו דמקואות. ^קנ שם במשנה ה פרק ו.

(תעח) הקדמה לסעיף – סעיף זה ממשיך להתייחס לטבילת חפצים במקווה שיש בו בדיוק ארבעים סאה. חשוב להבין כי בימינו אין נוהגים דיני טומאה וטהרה, ואין צורך מעשי לטבול כריות ושמיכות. אך הסעיף מלמד אותנו עקרונות חשובים בדיני מקוואות, ובפרט את הזהירות הנדרשת בהטבלת כלי אוכל במקווה עם כמות מים מינימלית.

(תעט) המטביל כר – כרית. כאן הכוונה לכיסוי הכרית, שיש לו פתח (פה או שפה), דרכו מכניסים את הכרית למים.

(תפ) כסת – שמיכה. כאן מדובר בשמיכה מקופלת, והאדם נכנס לתוכה כמו אל שק שינה של ימינו, ויש בה תוך.

(תפא) שיש בו מ' סאה מכוונות – בדיוק 40 סאה.

(תפב) נמצאות המים שבתוכן שאובין – כיסוי הכרית והשמיכה שיש בה תוך, מוגדרים "כלי קיבול", כי אל תוך הכר מכניסים את הכרית. ובתוך הכסת, נכנס האדם לשכב. ברגע שמרימים את שפתותיהם (פתחיהם) מהמים, המים שבתוכם נחשבים "שאובים", ובנוסף, המקווה נעשה חסר, ועלולים המים הללו, אם יחזרו אליו, לפסול את המקווה.

(תפג) מטבילן ומעלן דרך שוליהן – יש להטבילם ולהעלותם דרך שוליהם, כלומר, שהפתח כלפי מטה, כדי שהמים יצאו מהם ישירות למקווה, מבלי  להיחשב שאובים.

(תפד) הקופה וְהַשַּׂק – סלים שיש בהם נקבים רבים.

(תפה) מטבילן ומעלן כדרכן ואינו חושש – אפשר להטבילם ולהעלותם כרגיל, ואין חשש שהמים שבתוכם ייהפכו לשאובים, כי בגלל הנקבים שבהם, הם אינם נחשבים כלי קיבול לגבי מים, והמים שבתוכם לא ייהפכו ל"שאובים".

סעיף ס"ה

(תפו) ^קנא מקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה (תפז) (וטבלה בו), צריכה לחזור ולטבול כל זמן שלא ידענו בודאי שבשעה שטבלה היה בו מ' סאה (תפח); אבל אם לא הוחזק להיות מימיו מתמעטין כל כך שיעמדו על פחות מארבעים סאה, אף על פי שֶׁפְּעָמִים שֶׁמֵּימָיו עוֹלִין וּפְעָמִים מִתְמַעֲטִין (תפט), אינה צריכה לחזור ולטבול; ומכל מקום כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו ארבעים סאה (תצ) (ועיין לקמן סעיף ע"א (תצא)).

^קנא הר"ן בתשובה שאלה סי' ע"ג.

(תפו) הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במקרה של מקווה שידוע כי כמות המים בו פוחתת עם זמן, וכיצד הדבר משפיע על כשרות הטבילה. לצורך הבנתו , נסביר את מושג ה"חזקה", בו הסעיף עושה שימוש. משמעותו של מושג ה"חזקה" היא, מצב שהיה ידוע לנו, בין לאיסור בין להיתר, כל עוד אין ידיעה על שינוי, ממשיכים להתייחס אליו כאילו לא השתנה. דוגמא לכך היא אשת כהן שבעלה נסע לחו"ל-  היא רשאית לאכול תרומה, מכיוון שחזקה שהוא עדיין בחיים (גם בעבר, כשלא היו דרכי תקשורת כמו בימינו).

(תפז) ולעמוד על פחות ממ' סאה – ההתמעטות במקווה יכולה להיגרם, למשל, מחלחול מים לקרקע (כדי לשמר את שיעור כשרותו, מוסיפים אליו מים מפעם לפעם)[49].

(תפח) שבשעה שטבלה היה בו מ' – סאה, האישה נשארת בחזקת נידה, מכיוון שיש ספק אם טבילתה הייתה כשרה. אף על פי שידוע שבשלב מסוים היו במקווה 40 סאה, אין זו חזקה מספקת, מכיוון שידוע שהמקווה נוטה להתמעט[50].

(תפט) שֶׁפְּעָמִים שֶׁמֵּימָיו עוֹלִין וּפְעָמִים מִתְמַעֲטִין – במקרה של מקווה שאינו מוחזק כמתמעט, אם נמדד ונמצאו בו 40 סאה, הוא נשאר בחזקתו, וחשש רחוק אינו מבטל את חזקתו. לכן למרות שלעיתים כמות המים בו עולה ולעיתים פוחתת, האישה אינה צריכה לחזור ולטבול.

(תצ) אם יש בו ארבעים סאה – כי אין לסמוך על חזקות, כאשר ניתן לבדוק בקלות את המצב בפועל[51].

(תצא) ועיין לקמן סעיף ע"א – העוסק בספקות בטבילה.

סעיף ס"ו

^קנב מקוה שמימיו מתפשטין ואינו יכול להתכסות בו (תצב), נותן בו מצד אחד ^קנג אבנים או חבילי עצים, כדי שֶׁיִּקָּבְצוּ מימיו אל מקום אחד וְיַעֲלוּ בענין שיוכל להתכסות בו (תצג), ^קנד ובלבד שלא יְחַלְּקוּ כל המקוה (תצד); ^קנה אבל בכלים, פסול (תצה). הגה: ואפילו אם יכולה להתכסות במים, אם אין המים עמוקים עד טבורה ^(*) ולמעלה ממנו זרת, לא תטבול בה לכתחלה שמא לא תטבול יפה (תצו) (ב"י בסימן קצ"ח בשם תשובת הרשב"א וכ"כ רשב"ץ). מיהו אם אין מקוה אחרת ואי אפשר לתקן, אפילו צריכה להשתטח על פניה מחמת שאין המים עמוקים, אם מתכסה גופה בדרך זה בפעם אחת, טובלת שם (תצז) (תשובת הרשב"א סימן תתי"ח) ועיין לעיל סימן קצ"ח (תצח).

^קנב משנה סוף פ"ז דמקואות. ^קנג בפירוש ר"ש שם. ^קנד שם. ^קנה רשב"ץ בתשובה מהא דחגיגה דף כב, א. ^(*) וכן כתב הרב ב"י לעיל בש"ע, בסי' קצח סעיף לו וע"ש.

(תצב) ואינו יכול להתכסות בו – יש במקווה 40 סאה, אך הוא רחב ושטוח מדי ואינו עמוק מספיק, כדי לאפשר לטובלת טבילה תקינה, כי גם בשכיבה לא ניתן לכסות בו את כל הגוף.

(תצג) שיוכל להתכסות בו – ניתן להניח בצד אחד של המקווה אבנים או חבילי עצים, במטרה לצמצם את שטח פני המים, ולהגדיל את עומקם, כך שהטובלת תוכל לכסות את כל גופה.

(תצד) שלא יְחַלְּקוּ כל המקוה – חשוב להקפיד שההצבה לא תחלק את המקווה לשני חלקים נפרדים, כי אז לא יהיו 40 סאה במקום אחד. אבל אם המים יכולים לעבור מצד אחד לצד אחר, המקווה כשר, גם אם הוא נחלק לשניים.

(תצה) אבל בכלים, פסול – אין להשתמש בכלי כדי לחלק את שטח המקווה, מכיוון שהוא אינו מנוקב, והצבתו תיצור הפרדה בין חלקי המים, ותמנע את חיבורם למקווה אחד[52].

(תצו) שמא לא תטבול יפה – דין זה הובהר לעיל בסימן קצח סעיף לו, ולפיו המקווה בו טובלת האשה צריך להיות עמוק מספיק, לפחות עד טבורה ועוד זרת מעליו, כדי שהמים יכסו את כל גופה. ואם אין עומק כזה, לא תטבול בו לכתחילה, מחשש שלא תטבול יפה.

(תצז) טובלת שם – אם אין מקווה אחר זמין, ואין אפשרות לתקן את המקווה הקיים, ואפילו אם האישה צריכה להשתטח על פניה בגלל חוסר העומק, מותר לה לטבול שם.

(תצח) ועיין לעיל סימן קצ"ח – סעיפים לה-לז.

סעיף ס"ז

(תצט)  ^קנו ספק מים שאובים, טהור (תק). כיצד, מקוה שנסתפק אם נפלו לו מים שאובים או לא נפלו; ואפילו ידע בודאי שנפלו, ספק יש בהם ג' לוגין ספק אין בהם; ואפילו ידע בודאי שיש בהם ג' לוגין, ספק שהיה במקוה שנפלו בו מ' סאה ספק לא היה, הרי זה כשר (תקא).

^קנו לשון הרמב"ם ריש פ"י דמקואות, ממשנה ג פ"ב דמקואות.

(תצט) הקדמה לסעיף – סעיף זה פותח סדרה של סעיפים (סז-עה) הדנים במקרים של ספקות, הן לגבי מים שאובים והן לגבי טבילת האישה.                                                                                                                                                                        ראינו לעיל בסעיף ג שנחלקו המחבר והרמ"א בנוגע לפסול מים שאובים. המחבר סובר, שאפילו היו כל מי המקווה שאובים, הוא פסול מדרבנן[53]. ואילו הרמ"א סובר שמיעוט מים שאובים אינו פוסל אלא מדרבנן, אבל רובו פוסל מן התורה. וכאשר יש ספק הנוגע לאיסור או דין שמקורו בדברי חכמים (דרבנן), הכלל הגדול הוא לדון אותו לקולא. כלל זה חל אפילו כאשר קיימת חזקת איסור קודמת, כגון אשה שוודאי הייתה נידה לפני הטבילה. כיוון שספק הכשרות הוא מדרבנן, האישה שטבלה בו נטהרה מן התורה, והספק הוא רק מדרבנן, שדינו להקל.

(תק) טהור – על פי הכלל "ספק דרבנן לקולא".

(תקא) הרי זה כשר – מכיוון שהמקווה נחשב כשר במקרה של ספק מים שאובים, האישה הטובלת במקווה זה מותרת לבעלה.

סעיף ס"ח

^קנז ב' מקואות, אחד יש בו מ' סאה, ואחד אין בו; נפלו ג' לוגין מים שאובין לאחד מהם ואינו יודע לאיזו מהם נפלו, סְפֵקוֹ טהור מפני שיש לו בַּמֶּה יִּתְלֶה (תקב); היו שניהם פחותים ממ' סאה ונפלו לאחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם, כל אחד משניהם פסול (תקג) שאין לו בַּמֶּה יִּתְלֶה  (תקד).

^קנז שם ממשנה הנזכרת.

(תקב) מפני שיש לו בַּמֶּה יִּתְלֶה – אם אחד משני המקוואות מכיל ארבעים סאה בוודאות, והשני פחות מכך, ונפלו שלושה לוגים של מים שאובים לאחד מהם, אך לא ידוע לאיזה, שניהם טהורים. הסיבה לכך היא, שיש "על מה לתלות" את הספק. יתכן שהמים השאובים נפלו למקווה שיש בו 40 סאה, ואז הם לא פסלו אותו.

(תקג) כל אחד משניהם פסול – אם שני המקוואות פחותים מארבעים סאה, ונפלו שלושה לוגים של מים שאובים לאחד מהם, אך לא ידוע לאיזה, שני המקוואות פסולים. הסיבה לכך היא, שאין "על מה לתלות" את הספק. בכל מקרה, המים השאובים נפלו למקווה שאינו מלא, ופסלו אותו. ולא ניתן להחיל כאן את הכלל "ספק דרבנן לקולא", כי יש כאן וודאות שיש איסור, אלא שאיננו יודעים היכן הוא נמצא[54].

(תקד) שאין לו בַּמֶּה יִּתְלֶה – המונח "במה לתלות" מתייחס לאפשרות לפרש את המציאות באופן שמקל על הספק. במקרה הראשון, יש אפשרות שהמים השאובים נפלו למקווה הכשר, ולכן יש "במה לתלות". במקרה השני, אין אפשרות כזו, ולכן אין "במה לתלות".

סעיף ס"ט

^קנח מקוה (תקה) שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא (תקו), כשר, מפני שזה ספק מים שאובין למקוה (ועיין לעיל ריש סימן זה (תקז) מה שכתבתי בזה).

^קנח שם מהתוספתא פ"ב דמקואות.

(תקה) מקוה – מדובר במקווה שמטופל על ידי יהודים בשביל המצווה, ולא סתם בור מים. בור מים רגיל אינו כשר כמקווה, כפי שמבואר בסעיף עד. כמו כן, המקווה לא היה באחריות גוי, שאז אין לסמוך על כשרותו, כפי שמבואר בסעיף ד.

(תקו) ובא ומצאו מלא – ואפשר להניח שהמים הגיעו ממקור כשר (כגון גשמים, או מילוי על ידי יהודי לשם מצווה, על פי כללי ההלכה). במקרה זה, אין לפסול את המקווה על סמך חשש בלבד.

(תקז) ועיין לעיל ריש סימן זה – בסעיף ד, שם הובאה דעת הרמ"א ולפיה, מקווה שמולא כולו במים שאובים פסול מהתורה. לכן, במקרה שלנו, מדובר בספק דאורייתא, ולדעת הרמ"א, המקווה פסול.

למעשה, למרות שהמקווה כשר בדיעבד במקרה של ספק, לכתחילה, גם לדעת המחבר, כאשר יש אפשרות לברר כיצד התמלא המקווה, חובה מן הדין לעשות כן. כי אין לסמוך על חזקות, כאשר יש דרך לברר את המציאות[55].

סעיף ע'

^קנט צנור שמקלח למקוה וְהַמַּכְתֶּשֶׁת נתונה בצדו (תקח), ספק מהצנור למקוה, ספק מהמכתשת למקוה (תקט), הרי זה פסול ^(*) מפני שֶׁהַפְּסוּל מוֹכִיחַ (תקי); ואם יש במקוה רובו מים כשרים, הרי זה כשר שזה ספק מים שאובים, שהרי יש שם מקוה כשר קבוע (תקיא).

^קנט שם מהתוספתא. ^(*) פירוש, כיון דהמכתשת בצדו, אע"ג דספק הוא, לא הכשירו בו. וכשרובו כשר, אע"פ שהפיסול בעין, כשר, מפני שיש שם רוב מקוה קבוע כשר.

(תקח) וְהַמַּכְתֶּשֶׁת נתונה בצדו – הסעיף מתאר מציאות בה יש שני מסלולים אפשריים להגעת מים למקווה. מסלול ישיר (דרך הצינור) ומסלול עקיף (דרך המכתשת). המכתשת היא כלי קיבול (שצורתו מזכירה קערה) הממוקם בסמוך למקווה, וכאשר יורדים גשמים בעוצמה, במים זורמים מתוכו ודרכו אל המקווה, ובכך הופכים למים שאובים. כאשר הגשמים יורדים בנחת, הם זורמים ישירות למקווה דרך הצינור[56].

(תקט) ספק מהמכתשת למקוה – יש ספק אם המים הגיעו למקווה דרך הצינור (מים כשרים) או דרך המכתשת (מים שאובים).

(תקי) שֶׁהַפְּסוּל מוֹכִיחַ – אף שיש לנו כלל "ספק שאובים לקולא", כאן אין להקל. כי במקרה זה, יש הוכחה או אפשרות ממשית ששלושה לוגים מים שאובים הגיעו למקווה דרך המכתשת, לפני שהמקווה התמלא. כי לצורך זה, מספיקה פעם אחת בה ירדו גשמים בעוצמה[57].

(תקיא) שהרי יש שם מקוה כשר קבוע – אם התמלא רוב המקווה במים כשרים (מי גשמים שנאספו ישירות), חל עליו דין "מקווה כשר", אף שאין לטבול בו, כי עדיין לא התמלא. ומעתה יש לנו שני צדדים להקל – א. קיימת חזקה של מקווה כשר (כי רוב המים כשרים), ב. מדובר בספק דרבנן (ספק מים שאובים), ובספק דרבנן ההלכה היא להקל. לכן, על אף שהמכתשת בצידו, המקווה כשר[58].

סעיף ע"א

^קס טמא שירד לטבול, ספק טבל ספק לא טבל (תקיב); ואפילו טבל, ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו (תקיג), שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו, טבל באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם (תקיד), טמא, לפי שהטמא בחזקתו עד שֶׁיִּוָּדַע שטבל כראוי (תקטו). ^קסא וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר, בין שהיה המקוה ברשות הרבים בין שהיה ברשות היחיד (תקטז), כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, עד שיודע זמן שנמדד בו שהיה שלם (ועיין לעיל סעיף ס"ה (תקיז)).

^קס שם משנה ב פ"ב דמקואות וכרבי יוסי. ^קסא שם ממשנה הנזכרת.

(תקיב) ספק לא טבל – סעיף זה עוסק במקרים של ספקות הנוגעים לטבילה במקווה. במקרה הראשון, מדובר בספק תורה.

(תקיג) ספק אין בו – גם זה ספק תורה.

(תקיד) ואין ידוע באיזה מהם – גם זה ספק תורה.

(תקטו) עד שֶׁיִּוָּדַע שטבל כראוי – הכלל העומד בבסיס דינים אלו הוא, שהטמא נותר בחזקת טומאתו, עד שייוודע שטבל כראוי. כלומר, ספק אינו מוציא מחזקת טומאה בספק מן התורה. ולכן אי אפשר להתיר את הטובלת, מאחר והייתה אסורה בוודאי[59].

(תקטז) שהיה ברשות היחיד – דברי המחבר נאמרו בהקשר של דיני טומאה וטהרה בזמן בית המקדש, כי אז, היה צריך להיטהר מטומאה, כגון, אחר מגע בשרץ. מן התורה, ספק טומאה ברשות היחיד (מקום שאין בו יותר משני בני אדם), טמא. ואילו ספק טומאה ברשות הרבים (מקום שיש בו לכל הפחות שלושה בני אדם), טהור. כאן במקווה, גם אם נכחו בו בני אדם רבים, ודינו "רשות הרבים", הטובל טמא. כי דין "ספק טומאה ברשות הרבים" נאמר בספק טומאת אדם או חפץ, אבל כאשר יש וודאות בטומאה, וספק רק הטהרה, הטומאה נשארת גם אם הספק היה ברשות הרבים. ולענייננו, אישה שטבלה במקווה, ולא ידוע אם היה מלא או חסר, נשארת באיסורה.

(תקיז) ועיין לעיל סעיף ס"ה – שם נפסק, כי אישה שטבלה במקווה שמימיו מתמעטים, צריכה לחזור ולטבול.

סעיף ע"ב

^קסב ב' מקואות שאין בהם ארבעים סאה, ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהם וידוע לאיזה מהם נפלו (תקיח), ואחר כך נפלו שְׁנִיִּים ואין ידוע לאיזה מהם נפלו, הריני יכול לתלות ולומר: למקום שנפלו ראשונים נפלו שְׁנִיִּים (תקיט); אבל אם בראשונים לא נודע לאיזה מהם נפלו (תקכ), וּבַשְּׁנִיִּים נודע לאיזה מהם נפלו, אין יכול לתלות ולומר (תקכא): למקום שנפלו שניים נפלו הראשונים. אחד, יש בו ארבעים סאה, ואחד, אין בו. הריני אומר: לתוך של ארבעים נפלו. אחד שאוב ואחד שאינו שאוב, הריני אומר: לתוך של שאוב נפלו (תקכב).

^קסב תוספתא פ"ב דמקואות.

(תקיח) וידוע לאיזה מהם נפלו – בנפילה הראשונה, ידוע איזה משני המקוואות נפסל.

(תקיט) למקום שנפלו ראשונים נפלו שְׁנִיִּים – ניתן "לתלות" ולומר שהנפילה השנייה הייתה לאותו מקווה, אליו נפלו שלושת הלוגים הראשונים, מכיוון שבספק דרבנן מקילים. במקרה זה, רק המקווה אליו נפלו ששת הלוגים נפסל.

(תקכ) בראשונים לא נודע לאיזה מהם נפלו – במקרה זה, נפסלו שני המקוואות מחמת הספק, כפי שראינו בסעיף סח.

(תקכא) אין יכול לתלות ולומר – כיוון ששני המקוואות נפסלו בתחילה מפאת הספק, אין אפשרות להכשיר אותם למפרע על ידי "תלייה".

(תקכב) לתוך של שאוב נפלו – מקווה א' מכיל ארבעים סאה, מקווה ב' פחות. נפלו מים שאובים לאחד מהם, אנו אומרים שהם נפלו למקווה א'. מקווה א' מלא שאובים, מקווה ב' מים כשרים. נפלו מים שאובים לאחד מהם, אנו אומרים שהם נפלו למקווה א', כי בספק דרבנן תולים להקל.                                                                                                                                                  בשני המקרים האחרונים, יש "תלייה" ברורה שמקילה על הספק. במקרה הראשון, תולים שהמים נפלו למקווה הכשר. במקרה השני, תולים שהמים נפלו למקווה שכבר פסול.

סעיף ע"ג

^קסג שני מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהן ואין ידוע לאיזה מהם נפלו (תקכג), ואחר כך ירדו גשמים ונתמלאו, לא יטבול בשום אחד מהם לכתחלה (תקכד).

^קסג שם וכרבי יוסי.

(תקכג) ואין ידוע לאיזה מהם נפלו – בשני המקוואות אין 40 סאה, ולאחר שנפלו מים שאובים לאחד מהם (בלי לדעת לאיזה), ונפסלו, ירדו גשמים ומילאו אותם.

(תקכד) לא יטבול בשום אחד מהם לכתחלה – כי בתחילה נפסלו שני המקוואות (מפאת הספק). גם לאחר הגשמים, עדיין קיים הספק הקודם לגבי נפילת המים השאובים. הגשמים לא ביטלו את העובדה שהיה ספק מלכתחילה. לכן, לכתחילה יש להימנע מטבילה.                                                                                                                                                                    דקדק המחבר וכתב "לכתחילה", כי בדיעבד, אם טבלה אישה באחד המקוואות, עלתה לה טבילה. הטעם לקולא זו הוא, מכיוון שמן התורה שני המקוואות כשרים (יש בשניהם 40 סאה), ואחד מהם פסול מדרבנן (בשל נפילת המים השאובים), הטבילה יוצרת ספק דרבנן, האם עלתה לה טבילה גם מדרבנן. ובספק דרבנן, ההלכה היא להקל.

סעיף ע"ד

^קסד כל המקואות הנמצאים (תקכה), פסולין, שחזקתם שאובין (תקכו).

^קסד רמב"ם בפ"י מה"מ חילק בין ארץ העמים לא"י, ממשנה ריש פ"ח דמקואות. וכתב בכ"מ ובב"י, דמשמע שאין זה אלא בזמן שהיו ישראל יושבים על אדמתן וכו', וכן משמע בתוספתא.

(תקכה) המקואות הנמצאים – כלומר, מקוואות שאינם מיועדים לטבילה של מצווה, חזקתם שהם פסולים, כי חזקה עליהם שהתמלאו במים שאובים.

(תקכו) שחזקתם שאובין – בסעיף סט ראינו כי מקווה כזה, דינו כשר. ההבדל הוא, שבסעיף סט מדובר במקווה שנמצא באחריות יהודי, ומיועד למצווה, לכן ניתן להניח שהוא נעשה בכשרות. אבל בסעיף זה מדובר במקוואות סתם, שאין עליהם השגחה יהודית, ולכן חזקתם שהם פסולים.                                                                                                                                הש"ך מוסיף שאם נראה בבירור שהמקוואות התמלאו ממי גשמים, הם כשרים כי אפשר לסתור את החזקה, על ידי סבירות גדולה[60].

סעיף ע"ה

(תקכז) ^קסה יש מי שאוסר להטיל יוֹרָה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו (תקכח), וכן לְמַלֹּאת מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנוד (תקכט). הגה: ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה (תקל) כדי לחממו (תקלא) (הגהות מרדכי דהל' נדה בשם ראבי"ה וריב"א). ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל (תקלב), אז אין למחות בידן (תקלג) (בנימין זאב); ובחמי טבריא מותר לכולי עלמא (מרדכי בסוף שבועות). ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים, מותרת ליכנס למרחץ (תקלד) כדי שתחמם עצמה (מרדכי); אבל לחזור ולרחוץ אחר כך, יש אוסרים (תקלה) (מרדכי בשם ר' שבט), וכן נהגו (תקלו).

^קסה מרדכי בפ"ב דשבועות בשם ר"ת, וכתב שאפשר הטעם משום גזירת מרחצאות, דאיתא בנדה דף סו, ב ובסוף פ"ק [דתענית] אילימא בחמין [טבילה בחמין] מי איכא, והא שאובין, פי' דכשאובין חשיבי. ובברכות דף כב, א א"ל רבא, וכי יש טבילה בחמין. ואע"ג דתנן ביומא לא, ב אם היה כהן גדול אסטניס, מחמין לו חמין וכו', י"ל כמה דברים התירו במקדש, ואסרו בגבולין מדרבנן.

(תקכז) הקדמה לסעיף – בסימן קצא סעיף לא, הובא מושג הקרוי "גזירת מרחצאות" שנגזרה על טבילה בכלים המצויים בתוך המקווה, מחשש לטבילה במרחצאות שמימיהם שאובים (כלים אלה שימשו בבתי מרחצאות, וחששו שאם יתירו את השימוש בהם, יבואו לטבול בבתי מרחץ). גזירה זו מלמדת, שיש למנוע טעות ובלבול בין מקווה כשר למרחץ פסול. על פי הקדמה זו, נוכל להבין את הסעיף.

(תקכח) לחממו – כי חימום המים במרחצאות, נעשה בדרך זו. לכן גזרו, שלא לעשות כן במקווה. כדי שלא יטעו אנשים לחשוב שמותר לטבול בבית המרחץ, שמימיהם שאובים.

(תקכט) ולחברו לנהר בשפופרת הנוד – יש הסוברים שאסור למלא מקווה במים חמים ולחברו לנהר באמצעות צינור.            טעם האיסור הוא, החשש להידמות למרחצאות, שם נהגו לחמם את המים באופן זה. ואף שמן הדין מקווה זה כשר לטבילה, גזרו חכמים שלא לטבול בו, מפאת דמיונו לבית מרחץ.                                                                                                                      שתי גזירות אלו (הטלת סיר רותחים למקווה, או חימומו וחיבורו לנהר) לא הובאו בתלמוד, אלא הראשונים הם שהקישו דין זה לאיסור טבילה על כלים בתוך המקווה, משום גזירת מרחצאות, שמקורה בתלמוד. ומלשון המחבר נראה שמקל בזה, ולכן דקדק וכתב "יש מי שאוסר", כי מחברים רבים מקילים ומתירים להוסיף מים חמים למקווה כדי לחממו.                              ההלכה למעשה היא, להקל ולחמם מקוואות, כפי שנהגו כיום, שלא חוששים לזה כלל. ופוסקים רבים כתבו, שבזמננו, אסור להחמיר בזה.

(תקל) ומתירין להטיל חמין למקוה – שלם, שיש בו 40 סאה, ומים שאובים הנוספים אליו, אינם פוסלים אותו.

(תקלא) כדי לחממו – לדעת המקילים, אין להוסיף גזירות על גזירות חז"ל.

(תקלב) יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל – למרות הדעות המקילות, צריך לחשוש לדעת הראשונים המחמירים, שראו בתוספת מים חמים דמיון למרחץ, ולא לחמם מקווה באופן זה.

(תקלג) אין למחות בידן – כיום, המנהג הרווח בכל הקהילות, בין אצל האשכנזים ובין אצל הספרדים, להקל ולחמם מקוואות. ובנוסף, כאמור, גם המחבר לא כתב חומרה זו בצורה חד משמעית, אלא כתב "יש מי שאוסר", מכאן שיש מתירים, ופסיקתם התקבלה בכל תפוצות ישראל.

(תקלד) מותרת ליכנס למרחץ – כדי להתחמם בחום הנעים של מבנה המרחץ, אבל אין היתר לרחוץ במים.

(תקלה) יש אוסרים – להתרחץ מיד אחר הטבילה, שמא יטעו לחשוב שהרחיצה אחר המקווה היא זו שמטהרת, ולא הטבילה עצמה. אך גם בעניין זה יש דעות מקילות, וכך נהוג כיום.

(תקלו) וכן נהגו – אמנם לאחר שהאישה חזרה הביתה מהמקווה, היא יכולה להתקלח כרגיל, ללא כל חשש.

דיני המקוה ומימיו (רא)

• אישה לא יוצאת מטומאתה ואיסורה אלא אם תטבול במקום הכשר לטבילה [א].
• אין אפשרות לטבול בכלי, אפילו אם הוא גדול מאוד [ו].
• אין לטבול אלא במים שנמצאים בקרקע [א].
• יש אפשרות לטבול הן במקווה והן במעיין [א].

דיני מקווה

• מקווה הוא חפירה באדמה או מבנה בנוי המחובר לקרקע, ומכיל מי גשמים [א].
• שיעור המקווה הוא 40 סאה [א].
• ולכל הפחות 360 ליטרים (ט). כיום, המקוואות הסטנדרטיים מכילים הרבה יותר מים, ואין בהם כל חשש.
• הבור של המקווה צריך להיות גדול מספיק, כך שבשעת טבילת האישה לא יזלו מים החוצה ויתמעטו מכמות המים הנדרשת [א].

מי גשמים

• מקווה כשר צריך שמימיו יהיו מי גשמים. בהמשך יוסבר מה עושים למעשה כדי להכשיר מקווה כשאין מי גשמים למילוי [הק].

מים עומדים ופסול זחילה

• מקווה מטהר רק אם המים עומדים במקווה, ולא זורמים כמו בנהר [ב].
• אם יש סדק במקווה ומשם המים דולפים החוצה, הדליפה פוסלת את המקווה, אם היא ניכרת ומורגשת, ואם אין 40 סאה של מים מתחת לסדק. פסול זה נקרא "פסול זחילה" [נ]
• למנהג אשכנז, גם אם הסדק הוא החלק העליון של המקווה, ואין חשש שהמקווה יתרוקן ויעמוד על פחות מ 40 סאה, אין לטבול בו לכתחילה, אלא רק בשעת הדחק [נ].
• אם המקווה ניקב ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע באיטיות, הוא עדיין כשר, כי אין זחילתן ניכרת [נא].
• סתימת הנקב ביד או על ידי דבר המקבל טומאה אינה מועילה [נ].

פסול מים שאובים

• מים שאובים הם מים שנשאבו בכלי, ואז נשפכו למקווה לפני שהיו בו 40 סאה של מי גשמים. מים אלה, פוסלים את המקווה [ג].
• גם אם יוסיפו לאחר מכן מי גשמים רבים למקווה, המקווה יישאר פסול [כא].
• דבר נחשב לכלי רק אם יש לו בית קיבול, כלומר שהוא יכול להכיל בתוכו נוזלים [לד].
• כלי שנקבע בקרקע עדיין נחשב כלי ופוסל את המים העוברים דרכו כשאובים [לו].
• לכן, אין למלא מקווה ישירות ממי ברז, כי בצינורות המים יש כלים שונים לקבלת לכלוכים ומשקעי עפר (רע).
• מים שאובים אינם פוסלים את המקווה בפחות משלושה לוגים, שהם קצת יותר מ-1050 מיליליטר [טו].
• מים שאובים פוסלים את המקווה רק אם נאספו מתוך רצון [לז].
• מקווה שיש בו כבר 40 סאה מי גשמים, לא ייפסל גם אם יישפכו לתוכו מים שאובים רבים [טו].
• כאשר רוצים למלא מקווה ממי ברז (הפסולים מדין מים שאובים), בונים בור נוסף ליד בור הטבילה. בבור זה נקווים מי גשמים, והוא נקרא "בור זריעה". שני הבורות מחוברים בפתח הבנוי בקיר החוצץ בינם, ומי הברז מוזרמים אל בור הזריעה, שם הם "נזרעים" בתוך מי הגשמים. לאחר מכן, המים המעורבים זורמים דרך פתח הניקוז לבור הטבילה, וכך המקווה מתמלא במים כשרים (קיא).
• מקוה כשר רק עם מים, ולא עם מי פירות. מי הפירות אינם פוסלים את המקווה אם נפלו שלושה לוגים מהם, אך הם לא נחשבים כחלק מכמות המים הנדרשת להשלמת המקווה [כד].
• אין שאיבה פוסלת אלא במים, אבל שלג וברד שהובאו בכלים, כשרים למילוי מקווה [ל].
• כלי שנקבע בקרקע עדייו נחשב לכלי, והמים העוברים דרכו נחשבים כמים שאובים [לד].
• כלי ללא בית קיבול, שנקבע בקרקע, ולאחר מכן חקקו בו בית קיבול, אינו פוסל את המקווה [לד].

המשכה

• ההמשכה היא הזרמת מים על הקרקע, למרחק שלושה טפחים. מים שאובים שלא נשפכו ישירות למקווה, אלא הוזרמו על הקרקע למשך שלושה טפחים או יותר, אינם נחשבים מים שאובים [מד].
• גם אם המים נגררו על צינור הקבוע בקרקע, הם אינם נחשבים שאובים [מו].
• ולמנהג אשכנז לכתחילה אין לעשות המשכה על אבנים או דברים שאינם בולעים כלל [מו]
• אמנם אין להכשיר באמצעות המשכה אלא מיעוט מהמקווה [מד].
• אין להקדים מים שאובים בהמשכה לפני הבאת מי גשמים למקווה [מד].

שינוי מראה

• משקה שנפל למקווה ושינה את מראה המים, פוסל את המקווה [כה].
• אם חזרו המים להיראות כמים רגילים, כגון שנוספו מים, אפילו שאובים, אל מי המקווה. המקווה חוזר להכשרו, ובלבד שהיו מימיו מי גשמים, בטרם השתנה מראהו [כה].
• מקווה שנשתנה מראה מימיו בגלל הטובלים בו, לא נפסל (רא).
• מקווה שנשתנה מימיו מחמת עצמו (כגון התפתחות אצות, או שינויים מינרליים), ולא מחמת נוזל זר, כשר [כז].

הווייה

• הווייה היא פעולה הגורמת למים להגיע למקווה (רנט).
• אסור שהמים יגיעו ישירות למקווה על ידי אדם [לט]
• או על ידי כלי הראוי לקבל טומאה [מח]
• צינור ללא בית קיבול, המקובע בקרקע, כשר להבאת מים למקווה [לו].
• אם הצינור אינו קבוע בקרקע, הרי הוא מקבל טומאה, ופוסל את המקווה [מח].
• המשכה קטנה של מים, אפילו פחות משלושה טפחים מועילה שהמים לא ייפסלו מדין "הווייה על ידי טומאה" [מח].
• פסול הוויה בידי אדם או על ידי דבר שמקבל טומאה, אינו פוסל את המקווה אלא, כאשר אין בו 40 סאה (שסד).
• וגם אינו פוסל המקווה, אם אין בו שלושה לוגין (שסד).

הכשרת מקווה שיש בו מים שאובים

• אם יש בור של 40 סאה מי גשמים ועל ידו בור של 40 סאה מים שאובים וביניהם נקב אפילו קטן, המים שבבור מֵי השאובים, הוכשרו על ידי ההשקה [[נג]
• אחרי שהתחברו המים, אפשר לסתום את הנקב [נב].
• ולפי מנהג אשכנז צריך שהנקב יהיה ברוחב כשפופרת הנאד, שהוא 4 ס"מ על 4 ס"מ [נג].

דיני מעיין

• מעיין הוא מים טבעיים הנובעים מאדמה וזורמים (ג).
• מעיין כשר לטבילה אפילו אם המים זורמים [א].
• כל הימים והאגמים יש להם דין מעיין ומטהרים גם במים זורמים [ה].
• מים שאובים אינם פוסלים מעיין [ח].
• מי גשמים שהתערבו עם מי מעיין, אם מי מעיין הם רוב, דין המקווה כמעיין [ב].
• אם מי גשמים הם הרוב, זה לא נחשב כמעיין, ואינו מטהר אלא כמי מקווה, כלומר, במים עומדים בלבד [ב].
• לכן אסור לטבול בנהר בחורף ובעת הפשרת השלגים, כי חוששים שמי גשמים רבים על המים הנובעים [ב].
• למנהג אשכנז לא חוששים, ומותר לטבול בנהר גם בחורף, ובעת הפשרת הגשמים [ב].

ספקות

• ספק מים שאובים, טהור. אם יש ספק לגבי המים שנכנסו, שמא מילאו והשלימו את המקווה, בשלושה לוגים מים שאובים, או שהיה כולו מים כשרים, המקווה כשר, אפילו לאישה שהיא נידה מן התורה [סז].
• ספק אם היו 40 סאה במקווה אם לא, לא עלתה טבילה לאשה שטבלה בו [עא].
• יש אומרים שאפילו אם טומאתה הייתה מדרבנן, גם אז, לא עלתה לה טבילה [הערה 59].
• מותר לחמם המים של המקווה [עה]

[1] על פי החשבון שאמה היא 24.5 אצבעות, נמצא שיש בכל אמה על אמה בגובה 3 אמות, 24.5 אצבעות * 24.5 אצבעות * 73.5 אצבעות, ובסך הכל – 44,118 אצבעות מעוקבות.

[2] על פי החשבון שאצבע הוא 2 ס"מ, החשבון הוא 49*49*147=353,000 ס"מ מעוקבים, המכילים 353 ליטר. וזה די דומה לחשבון על פי אמות, לפי שיטת הגר"ח נאה.

[3] לשון השולחן ערוך כאן הוא ציטוט לשון הרמב"ם, וממנו משמע שזה איסור תורה. אבל בבית יוסף עצמו משמע, שאפילו לרמב"ם, האיסור הוא רק דרבנן. עוד משמע, שאיסור הטבילה בנהרות בשעת הגשמים, חל רק במקומות בהם לא זרמו מים לפני עונת הגשמים. כגון גדות נהר רחוקות, בהמשכו או בצדדיו, שלפני ירידת הגשמים, לא זרמו בהם כלל מי נהר, ובמסקנתו שם, אף דחה שיטה זו. אמנם כאן בשולחן ערוך משמע, שקיבל חומרה זו, ולכן העתיק את לשון הרמב"ם. משמע שלמעשה סובר, שהאיסור הוא איסור תורה, ולא גזירה.

[4] כמובא בסעיף סט שם פסק, שספק במים שאובים מותר. זו גם דעת הרי"ף, והרמב"ם (הלכות מקוואות פרק ד הלכה ב) "מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין פְּסוּלִין לִטְבִילָה".

[5] יש הסוברים שפסול מים שאובים הוא מן התורה, משום שהוא נלמד מפסוק (ראה באר הגולה כאן). עם זאת, אי אפשר לומר שאפילו מיעוט מים שאובים פוסל מהתורה, משום שבמקומות רבים בש"ס מבואר, שפסול שאובים הוא מדרבנן (ראה בבא בתרא (סו, ב) – "שאיבה דרבנן"). מכאן ההבחנה בין רוב למיעוט.

[6] נכון הדבר שלדעת מרן, גם אם "כולה בהמשכה" אסור רק מדרבנן, עם כל זה אסר מקווה של גוי מחשש שרובו שאובים. והטעם שאוסר הוא משום שזו הדרך למלא את המקווה, בשפיכה על הגג ובהמשכה. על כן סביר שהגוי פעל למלא את המקווה בדרך זו, ולא טרח להביא מי גשמים. ולגבי שפיכה ישירה של שלשה לוג אל המים, אין חוששים. כי הבאת מים בכלים כרוכה בטרחה רבה, ואין רגילים בזה, על כן הדין הוא "ספק דרבנן לקולא".

[7] יש פוסקים המחמירים תמיד לחשוש שהגוי שפך שלושה לוגין מים שאובים, לפני שהמקווה התמלא, והכל לפי העניין.

[8] אמנם לגבי דיני טומאה וטהרה, אין דינה של אבן זו כדין כלי.

[9] אין להשוות סעיף זה לסעיף ב. שם ראינו שאם יש רוב מי גשמים ומיעוט מי נהר, אסור לטבול בזרימה כדין מעיין, אלא רק בעומדים, כדין מקווה. ההבדל הוא שמי גשמים פסולים מן התורה כשזורמים, ואילו "מים שאובים" נפסלו רק בגלל שעברו בכלי. מי גשמים ראויים למקווה, ואין זה פְּסול אלא שינוי דין ממעיין למקווה. שמי מעיין דינם מן התורה לטהר גם כשזורמים, בעוד שמי גשמים מטהרים גם כשהם עומדים. וכשהתערבו מי מעיין עם מי גשמים, הולכים אחרי הרוב. לעומת זאת "מים שאובים" הם מי גשמים או מים נובעים שנפסלו, וכאשר הם נזרעים במי מעיין, הם נטהרים. כוחו של המעיין לטהר אותם בכל כמות שהיא, ואילו המקווה מטהר רק כאשר יש בו 40 סאה, כפי שנלמד להלן בסעיף טו (ועיין ט"ז ס"ק ג, שהאמור כאן נלמד מדבריו).

בסעיף מ נראה שהרמ"א חושש לכתחילה לדעת הסוברים שיש דין "מים שאובים" גם במעיין, אך הוא כותב שזו רק חומרה לכתחילה. בדיעבד או בשעת הדחק, מותר, לכן הוא לא העיר כאן.

[10] הרמ"א הביא אמנם (שם בסעיף ב) דעה שונה ולפיה, בזמן הגשמים, יש תוספת משמעותית של מי תהום לנהרות, ולכן הם נחשבים כמעיין גם כשהם זורמים, ואף אם רבו מי גשמים. אך במקרה שלנו, מדובר במים של מעיין שנופלים למקווה מלא מים שאובים, ולכן אין להם דין של מעיין זורם, ויש לטבול רק כשהם עומדים.

[11] על פי שיטתו של הגר"ח נאה. קיימות אמנם שיטות רבות אחרות, על פיהם כמות הלוג גדולה הרבה יותר מליטר, אמנם כאן הואיל ומדובר לחומרא, כולם מודים שצריך לחשוש לשיטה שהלוג קטן יותר.

[12] ואף שנלמד בסעיף לט שהווייתו בידי אדם פסול כאן שלא נתלשו מן הקרקע אלא הומשכו בקרקע כשר.

[13] להלן בסעיף לט נראה, שהעיקר כדעה ראשונה, ואין התזת רגלי בהמה פוסלת את המקווה.

[14] החישוב הוא כדלקמן:

• סאה אחת שווה ל-6 קבים.
• קב אחד שווה ל-4 לוגים.
• לכן, סאה אחת שווה ל-24 לוגים (6 קבין * 4 לוגים/קב).
• 40 סאה שוות ל-960 לוגים (40 סאה * 24 לוגים/סאה).
• לכן, 3 לוגין הם 3/960, שהם 1/320.
• אם המקווה מכיל רק 20 סאה, היחס יהיה 1/160.

[15] דוגמת חישוב: בתחילה, היחס בין המים השאובים למי הגשמים הוא 1:1. לכן, מתוך 40 הסאה שיצאו, יש 20 סאה מים שאובים ו-20 סאה מים גשמים. כתוצאה מכך, נשארו בבור 20 סאה מים שאובים.

כעת נכנסים שוב 40 סאה מי גשמים, כך שהבור מכיל תערובת של מי גשמים ומים שאובים. בשלב הזה, המים השאובים מהווים שליש מסך כל המים בבור. לכן, מתוך 40 הסאה שיצאו, 2/3 הם מי גשמים ורק 1/3 הם מים שאובים. כלומר, לאחר יציאת המים, נשארו בבור בערך 6.7 סאה מים שאובים.

תהליך זה ממשיך, כאשר בכל פעם נכנסים מים חדשים לבור, ויוצאת כמות המכילה פחות מים שאובים. לכן, יש להכניס כמות גדולה מאד של מי גשמים, כדי לצמצם את המים השאובים שנותרו בבור.

על פי המפרשים, ובהסתמך על פירוש קהתי, כדי להבטיח שלא יישארו בבור יותר מ-3 לוגים מים שאובים, יש צורך ביותר מ-12,760 סאה מי גשמים.

[16] יש להדגיש, כי מקרה זה שונה מסעיף כ, שם מדובר במקווה שהיה מלא כולו במים שאובים. במקרה כזה, דרך ההכשרה שונה לחלוטין. כאן מדובר במצב בו כמות המים השאובים היא שלושה לוגים.

[17] בניגוד למובא בסעיף כג, כאשר נפל יין לתוך 3 לוגים מים, שאינם פוסלים את המקווה, כי אין הנוזל הזה נקרא מים, אלא יין.

[18] יש מחמירים בדין "נתן סאה ונטל סאה" (עיין ש"ך ס"ק סג), כדעת הרמב"ם (הלכות מקוואות פרק ד הלכה ז), ועל פי זה יש שפקפקו בכשרות מקוואות המקבלים מים דרך "בור זריעה" (שם נכנסים המים לבור שיש בו 40 סאה כשרים, ונזרעים בתוכם, ולאחר מכן עוברים למקווה. כיון שבחלוף הזמן, קיים חשש "נותן סאה ונוטל סאה" בבור הזריעה, ולא יוכלו מימיו להכשיר את המים הנזרעים בתוכם. ועוד הוסיפו להחמיר ב"בור השקה", שהוא בור מי גשמים, אליו מתחברים מי המקווה באמצעות נקב, והשקתם מטהרתם. אלא שלשיטת הרמב"ם, לכאורה, כעבור זמן, תיווצר מציאות של "נותן סאה ונוטל סאה".

אכן כל אלו הן חומרות ללא יסוד, כי הרמב"ם אמר את דבריו רק במקווה שיש בו בדיוק 40 סאה מכוונות, וכאשר עושה מעשה בידיו, לתת סאה וליטול סאה. כי אז נראה כמחליף את מי הגשמים למים שאובים (מוסבר על פי הכסף משנה שם).

אבל מקווה שכולו מים כשרים, ולא נותנים אליו ולא נוטלים ממנו, אלא בסך הכל מוסיפים מים שאובים, כשר ללא כל פקפוק, אף לדעתו, וכפי שכתב מפורש וזה לשונו (הלכות מקוואות פרק ד הלכות ו – ז): הלכה ו:  כֵּיצַד פּוֹסְלִין הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשָׁה לוֹגִין, שֶׁאִם הָיָה בַּמִּקְוֶה פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים סְאָה [וְנָפַל לְתוֹכָן שְׁלֹשָׁה לוֹגִין וְהִשְׁלִימוּם לְאַרְבָּעִים סְאָה] הַכּל פָּסוּל, אֲבָל מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין וְשָׁאַב בְּכַד וְשָׁפַךְ לְתוֹכוֹ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ כָּשֵׁר, וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִקְוֶה עֶלְיוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִין וְהָיָה מְמַלֵּא בִּכְלִי וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמַּיִם וְיָרְדוּ לַמִּקְוֶה הַתַּחְתּוֹן אַרְבָּעִים סְאָה הֲרֵי הַתַּחְתּוֹן כָּשֵׁר.

הלכה ז:  מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת וְנָתַן לְתוֹכוֹ סְאָה מַיִם שְׁאוּבִין וְנָטַל אַחַר כָּךְ מִמֶּנּוּ סְאָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְכֵן נוֹתֵן סְאָה וְנוֹטֵל סְאָה וְהוּא כָּשֵׁר עַד רֻבּוֹ.

מלבד זאת, השולחן ערוך והרמ"א לא פסקו כרמב"ם בעניין זה, ולכן מקוואות אלו כשרים למהדרין.

[19] ואף שאמרנו שנפילת יין במקווה כשר אינה פוסלת את המקווה, כאן שמדובר ביין שנמצא במקווה של מים שאובים, ויהיה אסור לטבול הן במים והן ביין, לא נכשר מקום היין בהשקה.

[20] כך דעת הש"ך ס"ק עא.

[21] ויתכן שהרמ"א הביא את המקור הזה כדי ללמוד ממנו שאין לטבול בהם אלא אם ריסקן עד שנעשו מים. אמנם המשנה ברורה מסביר שם דברי המחבר שהצורך לרסק עד שנעשו מים זה רק אם נוטל בהם בכלי אבל מותר ליטול ידיו בשלג עצמו ויש להקל בנטילת ידים שנטילתו מדרבנן.

[22] הטעם שהביא ב'בית יוסף' הוא, שדומים מים אלה ל"מים שהומשכו". וכוונתו, שהמשכת מים שאובים, עוקרת את המקור שלהם, שבאו מתוך כלי. וזה ממש כעין המושג "פנים חדשות" בו נקטנו כאן, בהסבר הדין.

[23] לפעמים המילה "לְהִקָּווֹת" משמעה לטבול, כמו במקרה זה. ולפעמים משמעה שמותר להוסיף מי גשמים, עד שיתמלא ל-40 סאה.

[24] ההבדל בין כלי חרס (שמקבל טומאה) לכלי אדמה (שאינו מקבל טומאה) הוא, שכלי חרס עבר תהליך של שריפה בתנור, שהופך אותו לחזק ועמיד יותר.

[25] דין זה מוסבר בהרחבה בסעיפים מח ומט.

[26] יש אמנם פוסקים המחמירים בזה (שיטת הראבכ"ד הגהה על רמב"ם הלכות מקוואות פרק ח הלכה ז), ועיין פתחי תשובה ס"ק כד אבל ודאי אפשר לסמוך על פסיקת השולחן ערוך, שהרמ"א לא חלק עליו. עם זאת, לכתחילה, נהוג לבנות את המקוואות בצורה שתמנע היווצרות גומות. בספר שערי מקוואות באות קנח כותב שהרבה אחרונים מחמירים כשיטת הראב"ד וביניהם הביא החזון איש סימן קכו אות א. אמנם המעיין בדבריו יראה שלא פסל כי כתב "והמדקדקים שלא יהיה שום גומא נראה דאם אי אפשר לתקן אין לפסול דיעבד אף שהיתה גומא …אלא אפילו גומא מחזקת רביעית כיון שלא נעשה לקבלה אינה פוסלת…" וגם לכתחילה לא חייב אלא כתב שגם המדקדקים אין להם לפסול.

[27] על גודל הנקב, נחלקו המפרשים.

[28] הסברתי את דברי הרמ"א בקטע זה, על פי מקור הדין, שהוא ה'מרדכי', בסוף מסכת שבועות, אות תשמ"ה.

[29] אמנם החזון איש (יורה דעה קל סעיף ג אות יז) כתב שזה דין נפרד, וגם למי שסובר שהווייתו על ידי טומאה הוא איסור תורה, בהווייתו על ידי אדם, אין זה כך. אמנם המשנה (מסכת פרה פרק ו משנה ד) שהיא מקור דין זה, לא הפרידה בין הווייתו על ידי אדם להווייתו על ידי טומאה.

[30] פירשתי סעיף זה על פי הש"ך, אבל הט"ז פירש אותו בדרך אחרת.

[31] הש"ך (ס"ק צג) הביא את דעת הרמב"ם שהנחת כלי תחת צינור תמיד נחשבת כ"לדעת" (כרבי מאיר, ולא כרבי יוסי), מכיוון שהנחת הכלי במקום זה מראה על כוונה לקבל מים שיזרמו מהצינור מתישהו. ההבדלים בין המקרים השונים מתייחסים רק להנחת הכלים בחצר, ולא תחת צינור.

[32] המחבר נקט בפסול "שאובים", כי פסול "הווייתם בידי אדם", או "בידי טומאה", תלוי במחלוקת. ואף שהכריע המחבר ולדעתו גם הם מוגדרים "פְּסול", עדיף להביא פסול המוסכם על כל הדעות.

[33] כך נראה ממה שכתב "כיצד", ונתן דוגמא שקדמו מי גשמים למים שאובים שהומשכו.

ודע שיש ראשונים הסוברים שאפילו מקווה שכולו נעשה ממים שאובים שהומשכו כשר, אך הבית יוסף דחה שיטה זו. ומסוף דברי הבית יוסף, נראה שאפשר לצרף שיטה זו, אם יש טעמים אחרים להכשיר את המקווה. ועיין במה שהארכתי בעניין זה במאמרי "כשרות בריכה לטבילה, בשעת הדוחק", בספרי 'בעקבות המחבר', חלק ד.

[34] מקור השיעור של שלושה טפחים הוא "הלכה למשה מסיני", הקובעת שפחות משלושה טפחים נחשב "לבוד" (מחובר). מכאן למדנו שעד שלושה טפחים אין מדובר בשיעור חשוב. אמנם יש ראשונים שסברו שדי בהמכה כלשהי, מכיוון שהגמרא לא נתנה שיעור מפורש. אולם, להלכה לא התקבלה דעתם, והשיעור המחייב הוא שלושה טפחים.

[35] כך עולה מלשון המחבר שכתב "מעיין", וכן כתבו הש"ך הט"ז.

ובעוניי היה נראה לי לפרש שהמים השאובים, לאחר שחלחלו באדמה ויצאו במקום אחר, נחשבים כנביעה טבעית מהאדמה, בדומה למי גשמים שחלחלו ונובעים בנהר,  שאינם נחשבים עוד "מי גשמים", ובוודאי שאינם "מם שאובים בהמשכה".

ניתן אף לצרף לפרשנות זו את השיטות הסוברות שמקווה שכולו ממים שאובים שנמשכו כשר.

אדגיש כי למעשה, אין לסטות מדברי הפוסקים, שהדין נאמר רק במקווה שמקורו במעיין, ולא במקווה שמקורו בגשמים, ולא כתבתי את הנ"ל אלא לעיון.

[36] כי הנה הרמב"ם הביא דין זה רק בדין "נוטפים שעשאן זוחלים", כי רק זה נקרא הוויה. אבל הבאת מי גשמים למקומם, אינה מוגדרת "הווייה" (הלכות מקוואות פרק ט הלכה יד).

ונראה שאין להרחיב את המחלוקת, ולא להחמיר בזה יותר משאובים, בהם פסק מרן המחבר שאפילו כולו שאובים, פסול רק מדרבנן (סעיף סט). אמנם יש סוברים שרובו בהווייה על ידי טומאה, פסול מן התורה (חזון איש מקוואות תנינא, סימן קל סעיף ג אות יז), ומצד שני מקל מאוד, שמיעוטו אינו אסור כלל, ודלא כדמשמע בבית יוסף סעיף לט.

[37] כך משמע במשנה (מקוואות פרק ב משנה ט), וכך הובא בבית יוסף, סעיף לט.

[38] אמנם מדרבנן הוא אכן מקבל טומאה, וראינו בסעיף ד, שאין להפוך מי מעיין המטפטפים טיפה אחר טיפה, לזרם רציף של מים, בסיוע כלי המקבל טומאה אפילו רק מדרבנן. בכל זאת, כאן הדין שונה. הלא מדובר ב"מי גשמים", שאין צורך לשנות את מהותם, אלא רק לנתבם לכיוון הנכון. לכן ניתן לעשות זאת, בסיוע דבר המקבל טומאה מדרבנן (על פי ש"ך ס"ק קג).

[39] פתחי תשובה הביא כאן את דברי שו"ת נודע ביהודה, ולפיו, דווקא אם עשאו לכתחילה כדי לקבעו, הוא אינו מקבל טומאה אחרי קיבועו. אמנם המחבר לא כתב זאת, כי סמך על הרמב"ם שפסק להיפך, ולפיו כבר לפני קיבועו, אם דעתו לכתחילה לקובעו, אינו מקבל טומאה. אבל אם קבעו, בכל אופן אינו מקבל טומאה. דברי הרמב"ם הם בהלכות כלים (פרק ט הלכה א), על פי המשנה במסכת כלים (פרק יא משנה ב).

[40] לפי משמעותם הפשוטה של דברי המחבר, מקווה זה כשר גם אם בעת יציאת המים ממנו אין כניסה של מים מהמעיין, כי המקווה עדיין מוגדר מקווה ממי מעיין. אמנם יש מחמירים בזה, כמו שהביא הש"ך ס"ק קח.

[41] הגר"א מחמיר וסובר שאפילו זחילה שאינה ניכרת פוסלת את המקווה. אולם, אין צורך לחשוש לדעתו, מכיוון שהמחבר, הרמ"א סוברים שהמקווה כשר במקרה כזה, וגם הש"ך והט"ז, לא העירו דבר.

אם נקבל את דעת הגר"א, כמעט כל המקוואות בעבר היו פסולים, מכיוון שלא היו אמצעי איטום יעילים כמו היום. בנוסף, אנו יודעים שטבלו במקוואות שלא היו מרוצפים, וגם התבאר (לעיל סעיף ב), שמותר לטבול בנהר בשעת גשמים, על ידי יצירת מחיצה בתוך המים  – מחיצה שלא הייתה אטומה בוודאות.

ונראה שאפילו לדעת הגר"א, אין הזחילה פוסלת אלא אם כן היא גורמת לירידה משמעותית בשיעור המקווה בטווח זמן קצר. כלומר, אם כמות המים במקווה יורדת מתחת ל-40 סאה עקב הנטיפה או החלחול בזמן קצר, אז המקווה פסול. אך אם הירידה איטית ומועטה, אין בכך כדי לפסול את המקווה.

[42] כי פסול מים שאובים, לדעת המחבר, הוא דרבנן. אבל מקווה חסר, פסול לכל הדעות מן התורה.

[43] בצירוף השיטה שגם בפסול "חסר", מועילה השקה קטנה ביותר. ואף שלא פסקו כשיטה זו, הרי אין לצרף את שתי החומרות.

[44] אמנם במקווה שנפסל בגלל שלושה לוגים "מים שאובים", שהוא מדרבנן, אין צורך להחמיר (ש"ך ס"ק קיז).

[45] הכשרת המים השאובים תקפה אפילו אם לא הייתה זו המשכה בת שלושה טפחים, כי הצורך בהמשכת 3 טפחים תכליתה הכשרת המים השאובים. אבל מים שאובים שאינם באים מכלי, אלא מבור מים, אינם פוסלים מקווה אפילו בהמשכה קטנה מאד. כך נראה לי מדברי הר"ש שכתב שהם בטלים ברוב.

מלבד זאת, קיימים פירושים נוספים, המבארים מדוע לא פסלו המים השאובים, את המקוואות שיש בהם מים כשרים.

[46] ראה לעיל סעיף כה, מתי פוסל שינוי מראה המים, את כשרות המקווה.

[47] יצירת הגל אינה נחשבת "הוויה בדבר המקבל טומאה" (יצירת מקווה על ידי דבר המקבל טומאה), מכיוון שהגל נוצר בתוך המקווה עצמו (ראה ט"ז ס"ק עג). כמו כן, אין זה נחשב "זוחלין" (מים זורמים), מכיוון שהתנועה היא בתוך המקווה עצמו, ולא זרימה חיצונית.

[48] הסבר אפשרי למיקום סעיף זה כאן (אף שמקומו בסימן קצח, כפי שנהג המחבר בבית יוסף, והביאו שם), הוא הקֶשֶר לסעיף הקודם (סעיף ס), שם נפסק כי אין לטבול במקום שאין בו 40 סאה, כאשר הוא מחובר למקום אחר על ידי זרימת מים. בסעיף זה, המים עומדים, ולכן אף על פי שבמקום הטבילה אין גובה מספיק, הטבילה כשרה בישיבה.

[49] אין כאן פסול "זחילה" (מים זורמים), מכיוון שההתמעטות האיטית אינה ניכרת.

[50] לעומת זאת, אם כעת יש במקווה 40 סאה, ואין חשש שהוא מתמעט ומתרבה, הטבילה כשרה, שהרי המקווה בפנינו מלא וראוי לטבילה, כי יש בו ארבעים סאה מים (ומה שכתב הש"ך בס"ק קלה, אין זה אלא במקווה הרגיל להתמעט, ורק לפעמים מתרבה).

[51] כמבואר בגמרא (פסחים ד, א).

[52] הש"ך מסביר (ס"ק קמ) שהסיבה לאיסור אינה "משום הווייתו על ידי כלי שמקבל טומאה", שהרי המקווה עצמו כשר, ואין צורך להוות אותו. על כן הסביר שבכלים, מן הסתם, אין העברת מים מצד אחד לצד שני.

[53] זו גם דעת הרי"ף, ודעת הרמב"ם שכתב (הלכות מקוואות פרק ד הלכה ב) "מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין פְּסוּלִין לִטְבִילָה".

[54] כלל זה מוסבר ביורה דעה סימן קיא.

[55] כפי שמבואר בגמרא (פסחים ד, א), ובבית יוסף (סוף סעיף סה).

[56] תיאור המציאות המובא כאן, מבוסס על הספר "אמת ליעקב" עמוד קעט.

[57] חשוב לציין שהנחת המכתשת צריכה להיעשות במטרה שהמים יזרמו דרכה, אחרת אין איסור "שאובים", כפי שמבואר בסעיף מא.

[58]  דין זה כוחו יפה גם לדעת הרמ"א, הסובר שרוב מים שאובים פוסל מן התורה. במקרה שלנו, מכיוון שרוב המים כשרים, אין חשש פסול מן התורה.

[59] הט"ז מסביר (ס"ק פו) שאפילו אם הטומאה היא מדרבנן, האדם לא נטהר בספק טבילה במקווה שיתכן שאינו כשר, כי הוחזק טמא, ואינו נטהר בטבילה במקווה שספק כשר מן התורה. וצריך לומר שהוא מבחין בין מקרה זה למקרה שנדון בסעיף סח, שם אישה טמאה מהתורה טבלה במקווה שיש ספק אם הוא פסול מדרבנן (נפלו לתוכו שלושה לוגים מים שאובים). במקרה האחרון, האישה טהורה, על אף חזקת טומאתה, מכיוון שהספק נוגע רק לפסול דרבנן, ולא לעצם כשרות המקווה מהתורה (הרי מן התורה, היא ודאי טהורה, כי אין כאן מקווה שפסול מן התורה, ונמצא שהוסרה ממנה "חזקת טומאה", על כן היא טהורה מספק. מה שאין כן בסעיף שלנו, האישה טמאה מדרבנן טומאה וודאית, ויש ספק אם נטהרה בטבילה במקווה, שיתכן שאין לו דין מקווה מן התורה).

אמנם יש חולקים וסוברים שאם הטומאה מדרבנן, הטבילה כשרה ככל ספק דרבנן (ועיין פתחי תשובה ס"ק מד).

[60] ש"ך ס"ק קנ.