הדלקת נרות חנוכה בשטח

5. ברכת הרואה

יש סיבה נוספת המחייבת את הנוכחים בשטח להדליק ולברך, והיא דין "רואה". כדי להוכיח זאת, נציג תחילה את דברי הגמרא, ואת הפירושים השונים שנאמרו בה, ומה שהכריע השולחן ערוך, הלכה למעשה.

מובא בגמרא שאדם שלא הדליק נרות חנוכה, ורואה אותם, צריך לברך:

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך (שבת כג, א).

על מי חל החיוב הזה?

לפי הרמב"ם, רק אב המשפחה מדליק, וכל הברכות נאמרות על ידו. שאר בני המשפחה, הרואים את הנרות שהדליק האב, הם שהתחייבו בברכת הרואה, כמו שכתב וזה לשונו:

כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלש ברכות ואלו הן: בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר שלחנוכה בא"י א-ל' מ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בא"י א-ל' מ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וכל הרואה אותה ולא בירך, מברך שתים, שעשה נסים לאבותינו ושהחיינו. ובשאר הלילות המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת שאין מברכין שהחיינו אלא בלילה הראשון (הלכות חנוכה פרק ג, הלכה ד [8]).

גם בפירוש רש"י אנו מוצאים דעה כזו, בפירוש הראשון, מתוך שני הסברים שהציע:

הרואה – העובר בשוק, ורואה באחד החצרות דולק. ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה, שאמר משם רבינו יעקב: דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה.

הרי כי לפי הפירוש הראשון, גם אם כבר הדליק האדם, וקיים את חובת המצווה, צריך לברך שעשה נסים כשרואה נרות דולקות. אך רבינו יצחק בן יהודה צמצם תקנה זו ופירש, שלא נתקנה ברכה זו אלא לאדם שעדיין לא הדליק, או שלא עתיד להדליק כלל.

מבואר בדעת הרמב"ם ורש"י, כי על אף שעיקר החיוב הוטל על המשפחה, יש בנוסף על כך מצוה על כל אחד, להיות שותף אקטיבי במצוה, באמירת ברכת "על הנסים".

הריטב"א על הגמרא שם, צמצם תקנה זו ופירש, כי גם העתיד להדליק, לא יברך על הראיה:

הרואה נר חנוכה צריך לברך. יפה פרש"י ז"ל בשם רבותיו שלא הוזקקה זו אלא למי שלא בירך עדיין, אבל דעתו להדליק הוא עצמו בתוך ביתו ורואה נר אחר, יש אומרים שמברך על הראייה וחוזר ומברך בשעה שמדליק, ויש אומרים דכיון שדעתו להדליק בביתו אינו צריך עכשו לברך על ראייתו, ואין בזה משום אין מעבירין על המצות כיון דעל ידי הדלקה עדיף. (חדושי הריטב"א שבת דף כג עמוד א)

מסתבר כי לדעת ראשונים אלה, שצמצמו את התקנה, גם אדם שאינו מדליק, אבל נמצא בעת ההדלקה, ושומע את הברכות, בכדי לצאת ידי חובתו, דומה הדבר כאילו בירך בעצמו.

הרשב"א צמצם תקנה זו עוד יותר וכתב, כי אדם שיצא ידי חובתו בהדלקת משפחתו, אף שלא היה נוכח עמם, אינו מברך:

הרואה מברך שתים: מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק הלילה, הא לאו הכי אין צריך לברך, דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה. ויש מרבוותא ז"ל דפירשו דאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך לברך על הראיה, ואין להם על מה שיסמוכו (חידושי הרשב"א מסכת שבת דף כג עמוד א).

הרי כי לא חלה ברכת הראיה, לפי הרשב"א, אלא על אדם שלא הדליקו עליו בביתו. על כן חייב לברך עת יראה נרות חנוכה אצל הזולת. ברם החולקים עליו, וגם הגדולים שהוא מביא, סוברים, שגם אם יקיים את המצוה בביתו, יש מצוה נוספת בראיית נרות החנוכה. והסבר המחלוקת הוא, שלדעת הרמב"ם והריטב"א ישנן שתי מצוות, האחת הוטלה על המשפחה, שהתחייבה להדליק בביתה. ומצוה זו מקוימת על ידי ראש המשפחה או אשתו או בנו. והאחרת, היא החובה האישית של כל אחד לראות נר חנוכה, ולהשתתף בכך, בהכרת הנס. אבל לדעת הרשב"א יש רק מצוה אחת והיא, חובת המשפחה להדליק. ורק מי מבני משפחה שאינו מדליק נר חנוכה, חייב לברך, כשיראה נר חנוכה, כדי לקיים את המצוה במה שאפשר.

למעשה, פסק המחבר בשולחן ערוך כדעת הרשב"א, כמו שכתב בסימן תרעו סעיף ג:

מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך: שעשה נסים, ובליל ראשון מברך גם: שהחיינו, ואם אחר כך בליל שני או שלישי בא להדליק, אינו חוזר ומברך שהחיינו.

עם זאת, בסימן תרעז הביא המחבר (בבית יוסף) דעה נוספת, והיא, שגם אדם שמדליקים עליו בביתו, חייב להדליק נר חנוכה ולברך, אם נמצא במקום שלא מדליקים בו נרות חנוכה:

מי שבא בספינה, או שהוא בבית גוים, מדליק בברכות, ומניחה על שלחנו. ולא דמי לאכסנאי דאמרינן, דאי מדלקי עליה בגו ביתיה, לא צריך להשתתף. דשאני התם, שיש פרסום הנס, בהדלקת אושפיזו (אורחות חיים חלק א הלכות חנוכה אות יח).

והנה השולחן ערוך הביא דעה זו בסימן תרעז סעיף ג:

יש אומרים שאף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל, מדליק בברכות.

כלומר הנמצא במקום שאף אחד אינו מדליק שם, או אצל גוים, חייב להדליק, כדי לראות נרות חנוכה ולברך עליהם (אף שגם בביתו מדליקים).

ובכללי הפסיקה מקובל, שאם כתב המחבר במקום אחד בשם 'יש אומרים', ובמקום אחר כתב 'סתם', הלכה כסתם, וכך הבין המשנה ברורה בסימן תרעז ס"ק ד:

כי חייב לראות – זה סותר לסימן תרע"ו ס"ג דסובר שם דכשמדליקין בביתו אין צריך לברך על הראיה ודין דכאן הוא מן המרדכי ושם סתם המחבר כשארי פוסקים שחולקין עליו. ולכן לדינא אין לנהוג כן להדליק בברכה, אלא אם כן שיאמר, שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, וכמו שכתב  רמ"א אחר זה ועיין לקמיה.

מאידך, המחבר (בבית יוסף) בהביאו דין זה, הסביר את ההבדל בין שני הסימנים. ובדבריו שם מבואר כי הנכתב בסימן תרעו, עוסק באדם השוהה בקרב יהודים, ואכן רואה נרות חנוכה. לכן אם מדליקים בביתו, אינו צריך להשתתף עם בעל הבית. אבל בסימן תרעז הוא נוכח בקרב גוים, ועל אף שמדליקים בתוך ביתו, חייב להדליק ולברך, וזה מפורש בדבריו.

עוד לשם (אות יח), מי שבא בספינה, או שהוא בבית גוים, מדליק בברכות, ומניחה על שולחנו. ולא דמי לאכסנאי, דאמרינן דאי מדליקין עליה בגו ביתיה, לא בעי לאשתתופי. דשאני התם, שיש פרסום הנס בהדלקת אושפיזו עכ"ל. וכן כתב המרדכי (סי' רסז).

ובדברי הראשונים הנ"ל, בדין זה, לא ראינו חולק. כי לפי הרמב"ם ורש"י, כל אחד צריך להשתתף במצוה, אם על ידי הדלקה, אם על ידי ראיה, וכן דעת הריטב"א. ואף בדעת הרשב"א שאסר לברך, אם מדליקים עליו בביתו, נראה שלא אסר אלא במקרה שאין מדליקים עליו כלל, כפי שהבאנו מן הבית יוסף (בסימן תרעו), שהאיסור להדליק בברכות הוא רק כשיראה נרות חנוכה בחצר יהודי אחר, או לכל הפחות יחזור לביתו, ויקיים חובתו באמצעות הנרות שבני ביתו הדליקו.

נמצא כי אין כל סתירה בין דברי המחבר בסימן תרעו, שם דיבר על המתגורר בביתו, וישהה בביתו באותו לילה. אך בסימן תרעז דיבר במי שלא שהה בביתו, ואינו עתיד לשוב אליו, וגם אינו משתתף במצוה אצל מארחו, או שנמצא אצל גוים. ולפי זה, אין מי שחולק על דברי האורחות חיים, שהביאם המחבר בבית יוסף. ומה שבסימן תרעז הביא זאת השולחן ערוך בשם יש אומרים, הטעם לכך הוא, משום שראה זאת אצל מחבר יחיד.

על כן הלכה כדעה זו, כי בפוסקים מובא כלל נוסף והוא, שאם הביא המחבר דין בשם 'יש אומרים', ולא הציג דעה חולקת, הלכה כדעה זו. ולא כתב בשם יש אומרים אלא משום שראה זאת אצל מחבר אחד, וכאמור.

עם זאת, עדיין קשה הדבר, משום שגם הט"ז וגם המגן אברהם, שניהם בקול אחד הסבירו, כי אכן יש מחלוקת בין שני הסעיפים, ומטעם זה כתב המחבר בלשון 'יש אומרים', כי אכן אין זו הלכה. וכן פסקו המשנה ברורה והכף החיים, ולדבריהם, מי שמדליקים עליו בביתו, אינו צריך להדליק, וכל שכן שלא לברך. ואף שאנו מדמים (שהמחבר סבור כי אם מדליקים עליו בביתו, עליו להדליק ולברך) לא נעשה מעשה, ויש להורות לנוכחים בשטח, ואינם רואים נרות חנוכה אבל יש מי שמדליק בביתם, שידליקו ללא ברכה.