כמה חנוכיות מדליקים ?
סימן תרע"א
1. מחלוקת המחבר והרמ"א
2. טעם שיטת התוספות
3. שיטת הרמ"א
4. הערות
1. מחלוקת המחבר והרמ״א
כידוע, פוסק השולחן ערוך שבכל בית יש להדליק חנוכיה אחת בלבד. ולשונו (תרעא, ב):
בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך … ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר.
וחולק שם הרמ״א וכותב:
וי״א דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט.
וביאר הט״ז (ס״ק א) מחלוקתם, שנחלקו ראשונים בביאור דברי בית הלל המפורסמים (שבת דף כא,ב):
מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין… בית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.
הסבירו התוספות[1] שמעשה ה׳מהדרין מן המהדרין׳ עולה על עיקר הדין: איש וביתו אינם מדליקים נר אחד, אלא ׳מוסיף והולך׳.
אך לא נראה כן בדברי הרמב״ם, שכתב בדין המהדרין מן המהדרין (הלכות מגילה וחנוכה ד, א):
והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד, בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד.
ואם כן לשיטת הרמב״ם דין המהדרין מן המהדרין עולה על דין המהדרין, וכל אחד ואחד מוסיף והולך, ולא כתוספות.
וכתב הט״ז שדעת המחבר, שפסק שבכל בית מדליקים חנוכיה אחת, היא כדברי התוספות. ודעת הרמ״א, שכל אחד מבני הבית מדליק, הרי זה כשיטת הרמב״ם. וסיים הט״ז:
ובכאן יש חידוש במנהג, שהספרדים נוהגין כתום׳ … והאשכנזים כרמב״ם, וזה לא מצינו בשאר מקומות.
אולם אחרי העיון נראה לי שקשה לומר כדברי הט״ז. שהרי הרמב״ם מדבר על "מדליק" אחד, וכוונתו לאב הבית[2]. ואם כן הן לרמב״ם והן לתוספות בעל הבית מדליק, ולא נחלקו אלא במספר הנרות שמדליק.
ויתרה מזו, כתב הרמב״ם בהמשך דבריו (ה״ג):
מנה, פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד.
ודבריו כאן מפורשים שמדליקים חנוכיה אחת, ללא קשר למספר בני הבית.
אם כן המחבר פסק כשיטת המנהג הפשוט בספרד שהביא הרמב״ם. ומנהג הרמ״א צריך בירור.
2. טעם שיטת התוספות
לכשעצמה, שיטת התוספות ברורה. שהרי עיקר המצוה הוא "נר איש וביתו", כלומר: נר לכל משפחה. ומהותה של המצווה שתיקנוה על הבית או המשפחה. וכך מתפרסם הנס.
ועל דרך האגדה אפשר לתת טעם לדבר בשלוש דרכים:
א. עיקרה של מצוות חנוכה הוא פרסום הנס[3]. ולכן מעיקר הדין צריך להדליק בחוץ בפתח הבית. ולכן לכל בית די בחנוכיה אחת.
ב. בימי מתתיהו, כשאסרו היוונים על לימוד התורה וקיום המצוות, נמנעו חיי התורה והמצוות שברבים, ואחריות העברת הגחלת הייתה על המשפחה, שהרי קשה למנוע את לימוד התורה בבית. ולכן זכתה המשפחה וקיבלה את מצוות נר חנוכה.
ג. מצוות נר חנוכה היא לזכר הדלקת המנורה בבית המקדש, ובו דלקה מנורה אחת. ולכן בכל בית, שכעת הוא כמשכן קטן, מנורה אחת.
3. שיטת הרמ״א
כאמור, עדיין עלינו להבין את דברי הרמ״א, מנין לו שכל בני הבית מדליקים.
ונראה לי שהמפתח להבנת שיטת הרמ״א טמון בדבריו בדרכי משה (תרעא, א) בהם מסביר כיצד למרות המנהג להדליק כמה חנוכיות, בכל זאת יש היכר למספר הימים הנכנסים. ולשונו:
וכתב מהר״א מפראג דלדידן, שמדליקין בפנים ויודעין בבית כמה בני אדם בבית, וליכא למיחש שמא יאמרו כך בני אדם הם בבית, אף לדעת התום׳ מנהגנו נכון.
כלומר: כל שכתבנו בטעם המצווה הוא כשהדליקו על פתח רשות הרבים מבחוץ, שאז עיקר המצווה הוא פרסום הנס והוצאת האור החוצה. ולכן המצווה היא על הבית. אבל מאז שנהגו להדליק בפנים[4], פשטה המצווה צורה ולבשה צורה חדשה. וחזרה הדלקת נר חנוכה להיות כשאר המצוות, שהמצווה חלה על היחיד. ולכן המהדרין במצוות (כלומר כולם) מדליקים כל אחד מבני הבית.
ועל פי זה נבין הכרעות נוספות של הרמ״א:
א. לעניין זמן ההדלקה, מעיקר הדין הוא מהשקיעה עד שתכלה רגל מן השוק, וכן פסק המחבר. אולם כותב הרמ״א (תרעב, ב):
יש אומרים שבזמן הזה שמדליקין בפנים אין צריך ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק[5].
כלומר: גם זמן ההדלקה השתנה עם שינוי מהות המצווה[6].
ב. מי שאינו בביתו אולם בני ביתו מדליקים בעבורו, מעיקר הדין פטור מלהדליק. ואפשר שאם נמצא במקום שלא מדליקים בו — ידליק על מנת שיראה את הנרות. אך הרמ״א הרחיב את החיוב, וכתב (תרעז, ג):
ואפילו אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו – מדליק ומברך עליהם. וכן נוהגין.
גם כאן הרחיב הרמ״א את החיוב הואיל ולנו המצוה היא על כל אחד, ולא על הבית.
ג. גם לעניין מקום ההדלקה למי שאינו אוכל וישן באותו בית, פסק המחבר שידליק במקום שאוכל. אולם כתב הרמ״א (שם, א):
וי״א דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש, ידליק במקום שאוכל. וכן נהגו.
שאם החיוב הוא על האדם, אזי פועלו העיקרי הוא זמן הארוחה. זה הזמן בו בני הבית מתכנסים, ושם המקום העיקרי.
ובניגוד לדברי הרמ״א הללו, לשיטת המחבר החיוב מורכב — הן על האדם והן על ביתו. לכן מי שמדליקים עליו בביתו — פטור מלהדליק אף
איבה, ואפילו סכנת רוח, מוגדר כמקום סכנה (ריטב״א שבת כא,ב; ערוך השולחן תרעד, כד).
אם אינו נוכח בביתו בזמן ההדלקה. ואין זה שמוציאים אותו ידי חובה, אלא בגלל שאין לו חובה[7]. אולם אם לא מדליקים בביתו — חוזר החיוב עליו. ואם הוא נמצא בבית אחר ("אכסנאי"), חייב להשתתף עמו בפרוטה (תרעז, א). ואם הוא במקום שאין בו ישראל, הרי הוא מדליק בברכות (שם, ג).
לסיכום: למחבר החיוב מורכב — עיקר החיוב הוא בביתו, ואם אין מדליקים בביתו — חוזר עליו החיוב כיחיד.
ולרמ״א העברת הדלקה לתוך הבית הגדירה את הדלקת הנר כשאר מצוות, שחיובה הוא על היחיד
[1] שם ד״ה "והמהדרין מן המהדרין" בשם ר״י. וביארו שיטתם, על מנת שיהיו הימים ניכרים.
[2] והדברים מפורשים יותר בלשון הרמב״ם בה״ב שם, שכתב: "כיצד, הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות …״. ועיין בפירוש ׳יד פשוטה׳ לרב נחום רבינוביץ׳ שליט״א, שמבין שהרמב״ם מכוון שכל אחד מבני הבית מדליק. ומעיון בדברי הרמב״ם נראה שפירושו דחוק. אולם ייתכן שאף הט״ז הבין כך ברמב״ם, ולכן זיהה דבריו עם הרמ״א. ואף בביאור הגר״א שם (ד״ה "וי״א") מביא את הרמב״ם כמקור לדברי הרמ״א (ועוד כתב שכן דעת הרי״ף והביא ראיה, ובבה״ל שם דחה ראייתו. יעויי״ש).
[3] כדברי הגמרא לעניין עדיפות נר חנוכה על פני קידוש היום (שבת כג,ב): "נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא". וכן לעניין הזכרת חנוכה בברכת המזון (שם כד,א).
[4] לענין מקום ההדלקה, מובא בברייתא (שבת כא,ב): "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה — מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה — מניחה על שלחנו, ודיו". וכבר מתקופת הראשונים היה מקובל להניח מבפנים, כפי שכתבו התוספות (שם ד״ה "דאי לא אדליק"). ויש שביארו שהתחילו לנהוג כן בשעת סכנה, ״ואחר שנהגו על הסכנה — נהגו" (בעל העיטור, עשרת הדברות, הלכות חנוכה. מובא בשיבולי הלקט קפ״ה). ויש שביארו שגם חשש
[5] מקורו בתוספות שנזכר בהערה הקודמת.
[6] ולהלכה הלבוש והבאור הלכה חולקים וסוברים שאף כשמדליקים בפנים לכתחילה יש להדליק בזמן.
[7] ועיין בתשובת הרב משאש (תבואות שמ״ש חלק או״ח סי׳ ז), שכתב שספרדי יכול להדליק בברכה אם מתכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת ביתו. וחלקו עליו, שאין כאן יציאה ידי חובה כמו בשאר מצוות, וכפי שהסברנו. נראה לי שטעם מנהג מרוקו במקומות שנהגו שכל בני הבית מדליקים, כי סומכים על הרמ״א כמו שנוהגים בהרבה דינים.