השאלת רכב לרב

בס"ד, כוכב יעקב ערב שבת חזון תשפג

לכבוד הרב ניר בן אביב שליט"א

קיבלתי בשמחה ובהנאה רבה את סדרת ספריו החדשה "הגלה נא", שם נכתבו שאלות ותשובות בדיני ממונות, משולחן ערוך חושן משפט, ומלבד שהתענגתי על קריאת הנאמר בהן, אף החכמתי רבות.

מרשה אני לעצמי להעיר על תשובתו שם בסימן פ"ז, אשר השיב לשואל, שברוב טובו נענה לבקשת אחד הרבנים, והשאיל את רכבו לנסיעת חכם זה. והנה הרב הזה, אף כי נוסע ברכבו של הלה בהסכמה, משלם מכספו על הדלק, ומשיב את הרכב, בגמר הנסיעה.

לאחר שחכם זה הפך את השאלת הרכב מדבר חד פעמי, לאירוע רגיל, כדבר שבשגרה. ופנה מידי חודש בחודשו ליהודי טוב לב זה בבקשה, שיואיל להשאיל את רכבו לנסיעות ארוכות. פנה היהודי המשאיל בשאלה אל כבודו שיחי' ושאל, האם רשאי הוא לבקש מהרב השתתפות בהוצאות אחרות של הרכב.

וכבודו שיחי' האריך לבאר בתשובתו, כמה גדולה היא המצווה לסייע ביד תלמיד חכם, ולתת לו מנכסיו. מלבד זאת, קרא תיגר על חישוב עלויות הנסיעות, שערך היהודי בעל הרכב, וממש מכווין ומעודד אותו, להמשיך ולהשאיל את רכבו לאותו חכם ולהסתפק בתשלום הוצאות הדלק.

והנה, במה שהאריך כבודו שיחי' על גודל המצווה לסייע לתלמיד חכם, אפשר להוסיף את דברי הגמרא בסוף מסכת ברכות (סג, ב).

פתח ר' נחמיה בכבוד אכסניא ודרש מאי דכתיב (שמואל א טו, ו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. והלא דברים קל וחומר. ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבוד עצמו, כך. המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה.

פתח ר' יוסי בכבוד אכסניא ודרש (דברים כג, ח)  לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. והלא דברים קל וחומר ומה מצריים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן וכו', כך. המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה.

פתח ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בכבוד אכסניא ודרש (שמואל ב ו, יא) וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ… בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים. והלא דברים קל וחומר, ומה ארון שלא אכל ושתה אלא כבד ורבץ לפניו, כך. המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה.

אמנם במה שנקט כבודו שיחי', לעודד ולקיים מצוה, אף כי זה ודאי דבר טוב. הרי בסיכומם של דברים הוא כמעט אומר לו, כי מחובתו להמשיך ולוותר על מה שמגיע לו:

"לסיכום נראה שלא ראוי לבקש מן הרב השתתפות של השימוש ברכב, פעם בחודש, למעט הדלק".

מלבד זאת שאיני מבין מה ההבדל בין עלות הדלק, לשאר העלויות הישירות של שימוש ברכב, הרי אין חובה מיוחדת על אדם זה, יותר מאדם אחר, להשאיל את מכוניתו. וברור שיש לו זכות מלאה לבקש השתתפות, כי למרות שכל אחד מאתנו מחויב בקיום המצוות בעצמנו, אבל אין בידינו כח לכוף ולומר לזולת, עשה מצוה. ובוודאי שאין כל חובה על בעל הרכב להשאיל את רכבו, ואם הוא בכל אופן עושה כן, הרי זה מעשה חסד, ולא חיוב.

אבל יתירה מזו. חשוב לי להדגיש שהתנהגות זו של אותו רב, בזויה ממש. עליו לגשת מעצמו אל המשאיל, ולהציע השתתפות בהוצאות. ולפי הנראה הוא מנצל את עובדת היותו רב, כדי לאנוס ולהכריח אדם, להשאיל את רכבו, ללא תמורה, כי בעל הרכב מרגיש חוסר נעימות לבקש הוצאות מן הרב. זו התנהגות פסולה, ויש לדמותה לדברי רבי צדוק והלל הזקן (אבות פרק ד משנה ה):

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם, וכך היה הלל אומר, ודישתמש בתגא, חלף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם.

צא ולמד כמה נצטער אותו צדיק, רבי טרפון התנא הקדוש, על שהציל עצמו מטביעה, כשהכריז "רבי טרפון, אני", כמבואר במסכת נדרים (סב, א):

רבי טרפון, אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות, דקאכיל. אחתיה בשקא, ושקליה, ואמטייה למשדיה בנהרא. אמר לו, אוי לו לטרפון, שזה הורגו. שמע ההוא גברא, שבקיה וערק. אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל, כל ימיו של אותו צדיק, היה מצטער על דבר זה. אמר, אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה.

זאת ועוד, מבואר בגמרא שאם יחשדו הבריות בתלמיד חכם, המנצל את מעמדו כרב, הרי זה חילול השם, כלשונה (יומא פו, א):

היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי, והדר מקרב להו גבי הדדי, ועביד חושבנא… אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים (כלומר, תלמיד חכם היודע ללמוד דבר מתוך דבר), ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ.

ברור הדבר, כי לא הרחיבו הפסוקים ודברי חז"ל בגודל מעלת המסייע לתלמיד חכם, אלא כאשר מסייע לחכם המתואר באופן הבא (שם):

ואהבת את ה' אלהיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה! אשרי רבו שלמדו תורה! אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט) ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר.

רק על רבנים כגון אלה, אפשר לומר שהמהנה תלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה.

לבי אומר לי, שאם היה נוהג הרב הנ"ל לשאול את בעל הרכב, טרם הנסיעה, האם רצונך שאשלם? היה יהודי זה, מן הסתם, שמח לעזור לו. אלא שהזמן חלף, וככל שהתרבו בקשותיו של חכם זה, חדרה תחושת ניצול לליבו של בעל הרכב. וכפי שהבהרתי כאן, זו תחושה מוצדקת.

התואר הנכבד והחשוב "תלמיד חכם" או "רב", אינו ניתן לזה שהתגדל בתורה, וקנה ידיעות נרחבות בש"ס ופוסקים. אלא לזה שמלבד ידיעותיו והבנתו בלימוד, מנהיג עצמו עם הבריות, ובין אדם לחברו, בהנהגה נטולת כל דופי.

אחר כל זאת, עלי לשוב ולהבהיר כי האמור אינו אלא הערה קטנה. ואסיים את מילותי כעין הפתיחה, שאני לומד ומעיין רבות בדברי התורה שהעלה כבודו שיחי' עלי גליון, בספרו החשוב. ואברכו, שיזכה להפיץ תורתו, ויתקבלו דבריו בבית המדרש.

שאול דוד בוצ'קו