לימוד תורה ושירות צבאי

7. שבט לוי ותלמידי חכמים

רבים מנסים להוכיח מדברי הרמב"ם שתלמידי חכמים פטורים מלהילחם:

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו", והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך".

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (הלכות שמיטה ויובל פי"ג, ה' יב-יג).

לכאורה משתמע מכאן ששבט לוי אינו נלחם במלחמות ישראל, ושכל אדם המתמסר כל-כולו לתורה הרי הוא כשבט לוי. הוא אינו נלחם, והציבור נדרש לתת לו מתנות כדי לפרנסו.

אך באמת אין להביא מכאן ראיה כלל. הלכות אלו מפליגות בשבח הלוויים שכל עניינם בקודש הרחק ממנעמי החיים, ובמעלתו של כל אדם המקדיש את חייו לתורה. אדם המסתפק במועט, אינו רודף אחר מותרות והנאות ומסגף עצמו כדי ללמוד תורה – קדוש ייאמר לו. אך אין הוא רשאי להשתמט מקיום מצוות, ובכלל זה מהשתתפות במלחמת מצווה.

למעשה גם שבט לוי עצמו לא נפטר מכל מלחמות ישראל, ומעולם לא עלה על הדעת לומר כן. שבט לוי פטור אך ורק ממלחמת כיבוש הארץ מפני שאין לו נחלה בארץ, אבל אם אויבים מתקיפים את ישראל – ודאי שאינו פטור! דברים אלו כתובים שחור על גבי לבן בשתי הלכות שמשום מה נשכחו מהלומדים, שתי ההלכות הקודמות לאלו שהובאו לעיל:

כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, חלק בביזה ונחלה בארץ. וכן הוא אומר בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה, ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו.

יראה לי שאין הדברים אמורי' אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל (הלכות שמיטה ויובל פי"ג, ה' י-יא).

הלוויים לא קיבלו חלק ונחלה בארץ ולכן לא השתתפו במלחמת הכיבוש ובחלוקת השלל שבעקבותיה. בשאר מלחמות ישראל הלוויים משתתפים ומקבלים חלק מהביזה כמו כולם, ועל כן ברור שבמלחמה להגנת על ישראל מפני האויבים שתוקפים אותו אין הם פטורים כלל. "לא תעמוד על דם רעך"! אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים למלחמת מצווה (רמב"ם הלכות מלכים פ"ז, ה"ד), ובוודאי שגם שבט לוי וכמוהו כל המקדש עצמו ולומד תורה כל חייו!

ובהמשך להלכות אלו, גם הלכה י"ג שדנה בתלמידי חכמים אינה עוסקת כלל בהימנעות מיציאה למלחמה, אלא כל עניינה להעלות על נס את מעלת ההסתפקות במועט. אמנם ודאי שאין בהלכה זו הדרכה לתלמידי חכמים שלא לעבוד כלל, כי הרי הרמב"ם עצמו אסר בצורה מפורשת לחיות מן הצדקה (הלכות תלמוד תורה פ"ג, ה"י), אלא יש בה שבח לאותם יחידי סגולה שמתמסרים לחיי תורה, עובדים רק כדי צורכיהם הבסיסים ואינם דואגים כשאר בני האדם לדירה נאה, רהיטים יקרים ויציאות לחופשה. כל עניינם לשרת את ה', וודאי שהם הראשונים לכל מצווה, והם אינם משתמטים חס ושלום מהשתתפות בהצלת ישראל מידי הקמים עליהם.

לפי זה מובן מדוע לא הביא הרמב"ם את דבריו אלו בהלכות מלכים ומלחמותיהם, כי כאמור אין הם עוסקים בדיני מלחמה. אלו הם דברי מוסר על ערכם של בני לוי ועל מדרגתו של כל מי שרוצה ללכת בדרכם, לחיות במועט ולהקדיש את כל חייו לעבודת השם. וכבר כתבו הגאונים בהרבה מקומות שאין לומדים הלכה מדברי אגדה. ועל כן אין לבנות בניינים הלכתיים על דברי המוסר של הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל שעניינן ויתור על נכסים^[3].

השתתפות הלוויים במלחמות

ואכן, לכל אורך ההיסטוריה נלחמו הלוויים עם שאר העם. להלן נביא כמה דוגמאות:

א. כשה' מצווה את משה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים, משה מגייס את העם: "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" (במדבר לא, ד). רש"י מביא על הפסוק את דברי חז"ל: "לרבות שבט לוי". כולם נלחמו, ואפילו פנחס בן אלעזר הכהן נלחם עמם.

ב. בני שבט לוי נמנו עם "ראשי החלוץ לצבא" שנלחמו לצדו של דוד, כמפורש בפרק י"ב בדברי הימים א: "מִן בְּנֵי הַלֵּוִי אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן וְעִמּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת, וְצָדוֹק נַעַר גִּבּוֹר חָיִל וּבֵית אָבִיו שָׂרִים עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם" (פס' כז-כט).

ג. החשמונאים, שהיו כולם לוויים, נלחמו מלחמת חורמה ביוונים והחזירו מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני (כלשון הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פ"ג, ה"א).

שבט יששכר

וכמו שהלוויים נלחמו עם שאר עם ישראל, גם מקומם של לומדי תורה מובהקים לא נפקד. שבט יששכר היה ידוע בלימוד התורה (ראו רש"י על בראשית מט, יד-טו, וכן על דברים לג, יח), ואף על פי כן לא נמנע מלהשתתף במלחמות ישראל:

א. את הפסוק "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (בראשית מט, טו) רש"י מפרש בשני אופנים: (1) "ויט שכמו לסבול – עול תורה, ויהי – לכל אחיו ישראל, למס עובד – לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר (דה"א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים. מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם"; (2) על פי תרגום אונקלוס, שיסודתו בהררי קודש:^[4] "ויט שכמו לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר, ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד". אנו רואים אם כן שבני יששכר גם למדו ולימדו תורה וגם נלחמו כדי לכבוש את ארצם.

ב. דבורה הנביאה משבחת את שבט יששכר על השתתפותו במלחמה נגד סיסרא: "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו" (שופטים ה, טו, וראו מצודת דוד שם).

ג. בני יששכר לומדי התורה נמנו אף הם עם ראשי החלוץ בצבא דוד: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם" (דה"א יב, לג).

תלמידי חכמים

גם תלמידי חכמים אחרים שאינם משבט יששכר נשאו בעול עם כל עם ישראל:

א. כשראה משה רבנו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו הוא קם והרג את המצרי, ומשום כך זכה למלכות.

ב. יהושע בן נון, המתמיד הגדול שעליו נאמר "נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא), נשלח להילחם בעמלק ולעמוד בראש המלחמה לכיבוש הארץ.

ג. במלחמת עמלק נאמר "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים" (שמות יז, יב), ומסביר רש"י: "בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו". אמנם משה תרם תרומה עצומה למלחמה בתפילותיו, וכשהרים ידיו כלפי מעלה גברו ישראל, אך בכל זאת יש טרוניה כלפיו כי אינו דומה מי שמסתפק בתפילה ולימוד למי שיוצא למלחמה בפועל.

ד. רבי עקיבא התנא הקדוש היה מנושאי כליו של בר כוכבא (כפי שמפרש הרמב"ם בהלכות מלכים פי"א, ה"ו). ואף שטעה רבי עקיבא בראותו בבר כוכבא משיח, ודאי שהוא לא טעה בהבנת חובתו להשתתף במלחמות המגן.