התמודדות עם דרישות הצניעות לבנות

5. מקור ראשון – סוגיית "טפח באשה ערוה" (ברכות כד, א)

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה (רש"י: אם אשת איש היא) – והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ (רש"י אצעדה וצמיד; הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין), עם תכשיטין שבפנים (רש"י: כומז דפוס של בית הרחם, שהיו עושין לבנותיהן, ונוקבין כתלי בית הרחם, כדרך שנוקבין את האזנים ותוחבין אותו, כדי שלא יזדקקו להן זכרים)? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע (רש"י: אם טפח מגולה בה – לא יקרא קריאת שמע כנגדה). אמר רב חסדא: שוק באשה (רש"י: באשת איש), ערוה (להסתכל, וכן באשתו לקריאת שמע), שנאמר גַּלִּי שׁוֹק (רש"י, וכתיב בתריה תגל ערותך) עִבְרִי נְהָרוֹת, וכתיב תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ[1].

המילה "ערוה" פירושה, המקומות האינטימיים של הגוף. כך עולה מן ההלכה הנלמדת מן הפסוק "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כד, טו). כלומר, אסור לומר דבר שבקדושה, בפני גוף ערום. וכן להיפך, מותר לומר ברכה, כאשר האזורים האינטימיים של האשה מכוסים. כמובא בגמרא וכנפסק להלכה, שאשה ערומה יכולה לברך, אם היא ישובה, כי איבריה האינטימיים אינם חשופים.

האשה יושבת, וקוצה לה חלתה ערומה, מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע, אבל לא האיש (ברכות כד, א).

וכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן עד, סעיף ד).

הואיל ומותר לומר דברים שבקדושה, כאשר האיברים האינטימיים מכוסים, מובן מדוע שאלה הגמרא לאיזה עניין נוגע הכלל "טפח באשה ערוה". הלוא הערוה היא רק הפנים של מטה, לכאורה.

היה מקום לחשוב, שהגמרא תשיב, שזה רלוונטי להלכות צניעות. כי אם טפח מן האשה דינו ערוה, חובה על האשה, ביציאה לרחוב, לכסות את גופה. אמנם הגמרא לא השיבה כן, אלא פירשה:

אלא באשתו ולקריאת שמע (ברכות כד, א).

כלומר, אף שמשמעות המילה "ערוה" היא רק המקומות האינטימיים, שונה הדין בקריאת שמע ותפלה, שכל הגוף דינו ערוה. אמנם לא מדובר על בשר עצמה או של עצמו, אלא דווקא על טפח או שוֹק של אשה אחרת. כפי שראינו, שמותר לאשה לברך, כאשר כיסתה את ערוותה בלבד. וגם האיש רשאי לברך, אם ערוותו מכוסה (כמבואר בשולחן ערוך שם סעיף ב). נמצא כי הכלל "טפח באשה ערווה", הוא דין מיוחד לגבר הקורא קריאת שמע, שנאסר בקריאה זו, אם רואה טפח מגולה באשה, ואפילו באשתו.

הטעם לאיסור זה, הסביר המאירי, הוא החשש, שמא יהרהר באשה, בזמן המצוה, כלשונו (בית הבחירה למאירי על ברכות כד, א):

צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור אפילו באשתו. אמרו חכמים, ראיית טפח באשתו, בכל מקום שאין דרכו להגלות, אוסרת בקריאת שמע, אף על פי שאינה אוסרת לדברי תורה, שהראייה גורמת הרהור. וכן שוֹק באשה, ושער באשה הראוי להתכסות, וקול של זמר באשה ערוה, לענין קריאת שמע ובלבד במה שאין רגיל בה. אבל פניה וידיה ורגליה, וקול דיבורה, שאינו לזמר, ושער היוצא חוץ לצמתה, אין חושש להם.

כאן המקום לשאול, הרי איסור ההרהור במיניות, הוא איסור תמידי, לכל עת. מדוע לא אמרו שהוא רלוונטי גם לשעת לימוד תורה, ולשעת ההליכה ברחוב?

ונראה כי ראיית נשים, אינה גוררת עמה בהכרח הרהור מיני, אף כי זו אפשרות קיימת, ואין זה אלא חשש. לכן, דווקא בקריאת שמע, הואיל וזו שעה גדולה, כי האדם מקבל עול מלכות שמים על עצמו, חששו חכמים מפני זה, וחייבו את הקורא, שלא לראות טפח מגולה באשה. טעם נוסף צריך לומר, שהעולם נחלק לשני מגדרים, חצי גברים, וחצי נשים. והתורה לא מונעת מאיתנו, לחיות חיים רגילים. רשאי האדם להסתובב בכבישים ובחנויות, וברור מאליו, כי לא ניתן למנוע ראיה בכל עת. אלא שאם יבוא לגבר הרהור כזה, עליו להשתדל לסלקו מדעתו.

לפי האמור עולה, כי גבר שעובר ברחוב, ואגב הילוכו נפגש בנשים שמסתובבות, לצערנו, בלבוש לא צנוע, אין לו עוון, כל זמן שאין לו כוונה ספציפית לשוטט דווקא במקום כזה, שהנשים אינן צנועות. אך אם הוא שוהה בכוונה תחילה במקום מעין זה, ברור שכוונתו אינה בריאה^[2].

אין להתכחש לעובדה, שהרהור מיני אסור בכל עת, כפי שמבואר בגמרא הנזכרת לעיל, שהסתכלות לא בריאה, בכל חלק מגוף האשה, יש בה איסור חמור, וזה מחפיץ את האשה. עם זאת, בחיים הרגילים, לא חוששים לזה. ורק בזמן קריאת שמע, כשהאדם מתרכז בקבלת עול מלכות שמים, נדרשת זהירות יתירה.

מעניינת העובדה שהרי"ף לא הביא גמרא זו להלכה, כי לדעתו, היא סותרת את הגמרא שהתירה לברך גם בבגדים מינימליים, וכפי שהסביר הרשב״א בשם הראב״ד (הביאו בית יוסף אורח חיים עה):

והרי״ף שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב״ד דאפשר, דמשום דאמרינן לעיל 'עגבות (ישבן) אין בהם משום ערוה׳[3], סבר הרב, דכל שכן טפח ושוק ושער וקול.

אמנם למרות זאת, נפסקה גמרא זו להלכה, ויש איסור לקרוא קריאת שמע, בראיית טפח שוק, או טפח זרוע מגולה, מבשר האשה. אבל כאמור, לא אמרוהו אלא, לענין קריאת שמע ותפילה.

עכשיו נסביר כיצד הדברים שייכים לנידון שלנו. הנה ראינו במסכת תרומות, כי רק הפנים של מטה נחשבים ערוה^[4]. וגבר שלבוש במכנס קצר בלבד, יכול לברך. ואשה רשאית לברך, אפילו אם היא עירומה לגמרי, ובלבד שפניה של מטה יכוסו בקרקע.

ואף כי לא נזכרו בגמרא, גדרים ברורים לגבי דרישות ההלכה בעניני לבוש צנוע, ניתן להסיק ממנה, בצורה בלתי ישירה, שהנוהג הוא, לכסות את שוק האשה, בהיותה בחוץ.

זהו מקור לא ישיר, כי הוא מעיד רק על הנהגה נורמטיבית, ולא על חיוב של ממש. לכן עלינו לעיין במקור השני.

[1].    ראה בישעיהו (פרק מז, א-ג) "רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל, שְׁבִי לָאָרֶץ, אֵין כִּסֵּא בַּת כַּשְׂדִּים, כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה; קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח, גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל, גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת; תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ, גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ, נָקָם אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם.

[2].    כך מובא בגמרא (בבא בתרא נז, ב).

[3].    כך למדה הגמרא (ברכות כד, א) מדברי המשנה (חלה פרק ב משנה ג) שאמרה "הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרֻמָּה", הסיקה מכאן הגמרא, כי עגבותיה של האשה, אינן מוגדרות ערוה.

[4].    לפי רב הונא, העגבות אינן נחשבות ערוה. בעוד שלדעת התנא במשנה, רק שאר הגוף, אינו נחשב ערוה. כך או אחרת, לשתי הדעות, אין הרגלים או הידים נחשבים ערוה.