כפייה בהלכה

6. התמודדות עם המקורות שדורשים כפייה

אחר שהתבאר כי אין לכפות תורה ומצוות, יש לעיין כיצד זה מתיישב עם ארבעת המקורות מהם הוכחנו לכאורה, כי חובה לכפות את ההלכה.

1. הטלת עונשים על מי שעובר על מצוות התורה.
2. הפסוק "ועשית" מלמד כי חובה על בית דין לכפות את קיום מצוות עשה.
3. מצוה מן התורה להוכיח.
4. חובה מדרבנן לנדות מי שאינו מקיים מצוות.

1. העונשים על מי שעובר על מצוות התורה

העונשים המושתים על עוברי עבירה, אין להוכיח מהם שהתורה רוצה לכפות את מצוותיה. כי הם אינם מוטלים אלא על עוברי עבירות במזיד. והנה הגדרת "מזיד" מבוארת ברש"י על התורה, שכתב כי הוא זה שמכיר את ריבונו, ומתכוון למרוד בו[8]. כמו שכתב בפרשת בחוקותי, על הפסוק הכתוב לפני הקללות "ואם לא תשמעו לי" (ויקרא כו, יד):

ומה תלמוד לומר לי? אין לי אלא זה המכיר את רבונו, ומתכוין למרוד בו. וכן בנמרוד (בראשית י ט) גבור ציד לפני ה', שמכירו ומתכוין למרוד בו, וכן באנשי סדום (שם יג יג) רעים וחטאים לה' מאד, מכירים את רבונם ומתכוונים למרוד בו.

ברור ופשוט כי אדם שאינו מאמין, אינו מזיד כלל, כי הוא כלל אינו מכיר באמיתת התורה. וכבר כתבו הן הרמב"ם והן הרמב"ן שכל מי שאינו מאמין, נחשב שוגג או אנוס. ראה בדברי הרמב"ם:

במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו, וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס, וכן כל התועים אחריו. אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם, ונולדו בין הקראים וגידלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם […] לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה (הלכות ממרים ג, ג).

ראה גם בדברי הרמב"ן, פרשת שלח, על הפסוקים:

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם (במדבר טו, כב-כג).

פסוקים אלה עוסקים בקורבן שיחיד או ציבור מחויבים להביא, לאחר שעברו בשגגה על כל מצוות התורה. כיצד ייתכן שאדם יעבור על כל התורה כולה, על כל מצוות ה' – ועם כל זה ייקרא "שוגג" בלבד?

הסביר הרמב"ן על הפסוק, שהמציאות המתוארת בפסוק יכולה להתקיים ביהודי מתבולל:

והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם, ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל.

ומדוע ייקרא העוזב את היהדות ומתערב בין הגויים "שוגג"? על שאלה זו עונה הרמב"ן כמה תשובות מדהימות. נביא שתיים מהן – האחת נוגעת ליחיד, השנייה עוסקת בציבור. ראשית, אומר הרמב"ן, כי יהודי שגדל מגיל צעיר הרחק מחינוך יהודי, איננו מכיר כלל את התורה ואת מצוותיה. על כן חוסר קיום המצוות שלו – בשוגג יסודו:

"ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות".

הבהרה זו נוקטת בקו שווה, אותו ראינו כבר בדברי רמב"ם. אך הרמב"ן מרחיק לכת יותר וקובע, כי גם מחשבה מוטעית יכולה להיחשב שוגג, בנסיבות מסוימות:

"ובקהל, כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם".

הרמב"ן מלמדנו – מתוך קריאה מדוקדקת של הפסוקים – שגם מי שטועה בשל אידאולוגיה לא נכונה, נקרא שוגג. המזיד הוא רק המאמין בה' ומכיר את מצוותיו – ולמרות זאת, מורד בו, כפי שנאמר על נמרוד: "יודע ריבונו, ומתכוון למרוד בו" (ראו רש"י על בראשית י, ט). דברי הרמב"ן מלמדים זכות על כלל ישראל, והוא מדריך אותנו להביט על הטועים מבני עמנו, כעל אחים של ממש.

הרב קוק פסע בעקבות הרמב"ן. היה זה כאשר קיבל מכתב בדואר, מאחד מידידיו הרבנים, בו התאונן הכותב על בניו. שהתרחקו מהתורה וממצוותיה. וביקש מהרב עצה, כיצד לנהוג בהם. השיב לו הרב באיגרת, שאין לדחות את הבנים כלל וכלל. הם נחשבים אנוסים – בשל הרוח החדשה הנושבת, ומפתה את בני הדור הצעירים. לא מרשעה עזבו הבנים את התורה, הבהיר הרב, אלא משום שנִשבו בקסמן של דעות פסולות, ולא יכלו לעמוד בפני הפיתויים הגדולים, שהציעה להם הסביבה. וכה כותב הרב:

כן, ידידי, הנני מבין הרבה את דאבון לבבו. אבל אם יחשוב כבוד תורתו כרוב המון הלומדים, שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר אותם הבנים אשר סרו מדרכי התורה והאמונה על ידי זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך אשר ד' חפץ בה. כשם שכתבו תוספות סנהדרין כו ע"ב ד"ה החשוד, דיש סברא לומר דלא יפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו, וכהאי גונא שכתבו כן תוספות גיטין מא ע"ב ד"ה כופין, שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאנוסים, כן יש "שפחה בישא" של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים, וחלילה לנו לדון אונס כרצון (איגרות הראיה א, קלח).

מלבד דברי התוספות שהביא הרב קוק להוכחת דרכו, נוכל להביא את דברי הגמרא (שבת סט), ולפיהם רק מי שיודע את הדינים על בוריָם, הוא שניתן להגדירו "מזיד". ואף אם הוא יודע שהדבר אסור, אך אינו יודע מהו העונש על האיסור, הוא עדיין נחשב שוגג. מכאן אנו למדים, כי חומרת המעשה תלויה בהבנת חומרת האיסור. ולכן זה שאינו מבין את משמעות המצוות, אינו אלא שוגג – ואפילו אנוס, כדברי הרב קוק.

יהודֵי ימינו, הנמנעים מקיום המצוות, אפילו אלו שקיימו מצוות וזנחו את דרך התורה (דתל"שים), אינם עושים זאת בכוונה להכעיס. חלקם נמשכים אחר רוח התרבות היצרית, המשבשת כל מחשבה נכונה. אחרים רואים בחלק מהמצוות הוראות חסרות היגיון בעליל, משום שכלל לא הפנימו את משמעות התורה ומצוותיה, על כן בחרו לזנוח הכול.

איננו מקבלים חלילה מצב כזה, בשוויון נפש. זו תופעה בלתי רצויה וכואבת מאד. אך יחד עם הלב הכואב על המצב, השכל מבין כי תיקון המצב לא יבוא באמצעות כפייה וריחוק, אלא בדרכי קירוב, באהבה גדולה, ובניסיון להסביר ולשכנע על עומקן של התורה והמצוות, שהן תמצית לשד החיים.

מעתה שהתברר, כי העונשים בתורה אינם מעשיים כל כך, שהרי בקושי ניתן לממש אותם, נראה שעיקר סיבת כתיבתם בתורה היא, כדי להגדיר את דרגת חומרת המעשים. שהרי חומרת כל עבירה נמדדת לפי עונשה. וכאשר הוא גדול יותר, אנו מבינים כי זאת עבירה חמורה יותר.

2. ועשית – מכאן שיש חיוב על הבית דין לכפות על קיום המצוות

הובא לעיל, כי הפסוק בו נקטה הגמרא בראש השנה, בו נאמר ועשית, מלמד "שֶׁיְּעַשּׂוּךָ". כלומר, יש לכפות את קיום המצוות. וזה מוכיח לכאורה, כי רצון התורה הוא, שקיום המצוות ייאכף וייכפה.

כפייה רק בידי סנהדרין

אמנם כבר דקדק רש"י וכתב (על הגמרא ראש השנה שם) "אזהרה לבית דין לכוף", כלומר אין אדם מן השורה רשאי לכוף את חבירו, כי סמכות הכפייה נתונה רק בידי סנהדרין. ואכן, יש קושי גדול שבני אדם יכפו את חבריהם לקיים מצוות, נגד רצונם. ולהלכה, הסמכות הזאת אכן נתונה בידי סנהדרין בלבד, כפי שכתב רש"י הנ"ל.

יתירה מזו, כיום ניטלה סמכות זו, ואין בית דין רשאי לכפות, כמבואר בגמרא:

אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי א"ל: והא אנן הדיוטות אנן, ותניא, היה ר"ט אומר: … לפניהם – ולא לפני הדיוטות! א"ל: אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי! כי עבדינן שליחותייהו – במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא – לא עבדינן שליחותייהו (גיטין פח, ב)

אביי פגש את רב יוסף, וראהו מכריח גבר פלוני, לתת גט לאשתו. תהה אביי ושאל, הלא איננו דיינים מומחים, וכתוב בתורה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפניהם אלה דיינים מומחים. כלומר, הכוח לכפות ניתן רק בידי חברי הסנהדרין. השיב לו רב יוסף, אנו שלוחי הסנהדרין מן הדורות הקודמים, ומפאת זה, יש בידינו כוח לדון בוויכוחי בני אדם, כגון הלוואות והודאות. אמר לו אביי אם כן מדוע אסור לנו לדון גם בדיני גזלות וחבלות? השיב רב יוסף ואמר, איננו שלוחים אלא לדברים שכיחים.

מהגמרא הזאת נפסק להלכה (שולחן ערוך חושן משפט סימן א הלכה א), שאין סמכות לבית דין לדון דיני עונשים, אפילו בסכסוכים שבין בני אדם. על אחת כמה וכמה, שאין להם סמכות לכפות, על קיום המצוות שבין אדם למקום.

וכן כתבו התוספות במסכת סנהדרין (ב, ב ד"ה ליבעי), וראה בספר קצות החושן שנקט כן להלכה, על פי דבריהם וז"ל:

ונראה ליישב לפי מה שמבואר מדברי תוס', דאפילו נימא דמן התורה בחד סגי לדון, אבל על כל פנים בדיני כפיה, ודאי צריך מומחין (קצות החושן סימן ג סק"א).

מכאן מוכח, כי בימינו, הואיל ובטלה סנהדרין, לא שייך כלל כפייה על קיום המצוות!

להלכה גם בעת הסנהדרין לא כופים על מצוות בין אדם למקום

אחר שנתבאר כי אין כלל דיני כפייה בימינו, צריך ביאור בדעת הרמב"ם. כי הוא פסק בחלק מן הדינים, כי ניתן לכפות אדם. כלומר, נקט להלכה, כי יש דין כפיה בצורה חלקית מאוד. כגון המתחייב להביא קורבן, או כדי להחזיר חוב, או לכפות על גבר את גירושי אשתו, כשהוא מאוס עליה. בשלושה מקרים אלה, הביא הרמב"ם את ההלכה "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני", אבל לא פסק כן בכל מצוות עשה. וצריך לדעת מהיכן לקח חילוק זה.

ונראה, שלמד זאת מהמשנה במסכת סנהדרין:

מתני': ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר הנערה המאורסה. אבל הרודף אחר בהמה, והמחלל את השבת, ועובד עבודה זרה אין מצילין אותן בנפשן (סנהדרין עג, א).

חילקה המשנה בין סוגי העבירות. ניתן לפגוע בעומד לרצוח, או לבעול זכר, או נערה מאורסה. אמנם במבקש לבעול בהמה, או לחלל שבת, או עבודה זרה, אין לפגוע. מכאן מוכח, שלא בכל עבירה ניתן למנוע את האדם. אלא תמיד יש לדון איזו עבירה הוא מבקש לעבור. ויש בזה תנאים רבים. מלבד זאת, בטרם באים לענוש אדם בבית דין, נדרשת עדות, וגם התראה. וכפי שכבר התבאר לעיל, מן הטעם הזה אמרו במסכת מכות (ז, א) כי סנהדרין הפוסקת דין מיתה אחת לשבעים שנה, מוגדרת "סנהדרין חובלנית".

מכאן למד הרמב"ם שיש חילוק, ולהלכה לא התקבלה הנהגה זו של כפייה על אדם, לקיים מצות עשה, עד שתצא נפשו.

אמנם בקורבן או החזרת חוב וגט, כן נותרה הנהגה זו על כנה, ועדיין כופים, כי בקורבן האדם אכן התחייב בפירוש, ואף אחד לא דרש ממנו להתחייב. הואיל והתחייב, עליו לקיים את דבריו. וכן אם לווה ממון, ולא החזיר את כספו, הרי זו התחייבות שאינו מקיים. ובגט גם כן ניתן לאכוף, בגלל הפגיעה הנגרמת לאשה, כשהגבר ממאן לתת גט לאשתו. על כן ניתן להכות במקרים אלה, עד שיאמרו רוצה אני.

לא נכחד, כי הכאה זו טעונה הסבר. הלא דין מפורש הוא בהבאת קורבן, וכן בנתינת גט, שצריך להביא או לתת ברצון. וכיצד מועילה הבאה או נתינה בכפייה, על ידי מכות, הלא זה נוגד לכאורה את רצונו.

ביישוב הדבר מצינו הסבר אחד, בדברי הרמב"ם ולפיו, הרצון הליבתי הפנימי והמהותי של כל יהודי, הוא קיום רצון ה', כלומר עשיית המוטל עליו. המחשבה שאין רצון כזה, לידתהּ בהשפעת היצר החיצוני. בתוך־תוכו היהודי תמיד רוצה. אותו רצון שבא מכורח הכפייה, הוא רק חישוף של הרצון האמיתי, הפנימי. משום כך, גט שניתן מתוך כפייה, עד שהנותן אמר "רוצה אני" – כשר. וכך גם הקורבן, שהרצון להקריבו, עבר "ריענון" בכפייה.

נציע הסבר נוסף – יש שני סוגי רצון: רצון פנימי, ורצון שנוצר בהשפעת מציאות מסוימת. הרצון שנוצר בעקבות כפייה (כגון גירוש אשתו או הקרבת עולה), איננו רצון פנימי. זהו רצון שכל עניינו תועלת – האדם מבקש להביא להפסיק את הלחץ המופעל עליו. הסיבה שמסתפקים ברצון שהתקבל בהשפעת הכפייה (כדי להכשיר את הגט או הקורבן) היא, שרצון זה הוא למעשה הרצון העליון: כופים על אדם לגרש, כדי להציל את האישה מעגינות. כיוון שאין איש מלבדו היכול לגרשהּ – כופים עליו לגרש; וכיוון שאת הקורבן שהקדיש, איש איננו יכול להקריב במקומו – כופים עליו להקריבו. אין שום מחשבה או אשליה שהרצון שבא בעקבות הכפייה הוא רצון פנימי, אבל הוא עולה בקנה אחד עם הרצון האלוקי. ומשום כך – הוא תקף ומכשיר את הפעולות.

ברם כל זה נכון כאמור רק במי שלוה ולא החזיר, או במי שהתחייב להביא קורבן ולא הביא, ובמי שאשתו רוצה גט, מה שאין כן שאר מצוות, בהן לא שייך לכפות.

מכאן שדין כפייה במצוות שייך רק בזמן שיש סנהדרין, ולהלכה גם בזמן הסנהדרין, לא היתה יכולת כפייה אלא במצוות מסוימות, ואין בזה כל הוראה כללית.

3. המצוה מן התורה להוכיח

עתה נבחן האם מצוות התוכחה מלמדת כי חובה לכפות את המצוות. הנה המקור של מצות תוכחה הוא פסוק בפרשת קדושים:

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (ויקרא יט, יז).

אלא שהתנאי הראשון לקיום מצות תוכחה הוא, שיוכיח רק אם אין בליבו שנאה על חברו. רק לב אוהב ומכבד, רשאי למתוח ביקורת. לכן מסיים הפסוק בקביעה "ולא תשא עליו חטא!" הווי אומר, הישמר לך, שלא תחטא בתוכחתך, כפי שאומרת הגמרא:

תנו רבנן: … מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: (ויקרא י"ט) הוכח תוכיח, הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח, מכל מקום; יכול אפי' משתנים פניו? ת"ל: לא תשא עליו חטא (ערכין טז, ב).

כלומר מצות תוכחה מהותה אהבת רֵע, ולא הפגנה והתייצבות נגד פושעים. על כן צריך שהיא תביא בכנפיה תועלת. ולולי תקוים בדרך ראויה, אין להוכיח. וזהו מה שאמרה הגמרא, שבדורנו (כלומר כבר בזמן חז"ל), היה קשה להוכיח, הן מצד המקבל והן מצד המוכיח:

תניא, א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: (משלי ט') אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (ערכין שם).

גם במקום בו הביא המחבר בשולחן ערוך, הִלְכַת תוכחה למעשה, לא הביאה אלא בהסתייגות רבתי, כמבואר בלשונו:

נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא יבואו לעשות בזדון (אורח חיים תרח, ב).

הלכה זו צוטטה אמנם רק בדיני תוספת מחול על הקודש, בערב יום כיפור, שהוא איסור תורה. אך היא באמת רלוונטית לכל המצוות, כפי שהוסיף שם הרמ"א:

הגה: והוא הדין בכל דבר איסור, אמרינן "מוטב שיהיו שוגגין, ולא יהיו מזידין".

מקור דברי הרמ"א הוא בגמרא, שערכה הבחנה בין ציווי המפורש בתורה, לשאר דיני התורה, ובוודאי לשאר דיני דרבנן. מלבד זאת, יש להבחין בין תוכחה ליחיד, לתוכחה לציבור (כמו שהסביר רמ"א שם בהמשך דבריו):

ודוקא שאינו מפורש בתורה, אף על פי שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור). ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות, מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד, חייב להוכיחו, עד שיכנו או יקללנו (ר"ן ס"פ הבע"י).

מלבד זאת, הרי מצוות התוכחה אינה מתקיימת אלא בדיבור, ולא בהכאת מכות. על כן אין שום היתר בעולם, לכפות על מישהו את קיום המצוות.

יכול אמנם הטוען לטעון, הלוא מצינו גמרא מפורשת שאמרה, כי צדיקים שלא הוכיחו את בני דורם, ולא הטיפו להם מוסר, נענשו יחד עם הרשעים:

אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי – לוכחינהו מר, דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב (יחזקאל ט, ד) ויאמר ה' אליו, עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים, הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה.

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב (שם פסוק ו) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית, וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו, אַל תִּגַּשׁוּ. וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ, וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת. תני רב יוסף: אל תקרי מִּקְדָּשִׁי, אלא מִמְקוּדָשַׁי – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה, מאלף ועד תיו (שבת נה, א).

אמנם המעיין בספר יחזקאל יבין, כי לא מדובר בחוטאים שלא שמרו שבת, או מאכלים שאינם כשרים, אלא על תועבות וכשלים נוראיים, בין אדם לחברו:

וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים, וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה, כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה (יחזקאל ט, ט).

וכפי שמפרש הרד"ק:

וַיֹּאמֶר אֵלַי, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים – ארץ ישראל ויהודה, לפיכך חרבה הארץ מהם. ואף על פי שהיו בהם שאר עברות, העונש הגדול הוא בעבור החמס, כי לא יעמוד שום יִשוב בחמס. והמבול בא בעבור החמס, ובקצת ספרים המדויקים ותמלא הארץ דמים, פירוש שופכי דמים.

צריך להטיל עונש חמור כזה גם על מי שאינו מוכיח, כי אסור להישאר אדיש בפני אלימות בין אדם לחברו, חלילה. ומלבד קים מצוות תוכחה, צריך גם לפעול בכל דרך שהיא, להצלת עשוק מיד עושקו, והצדיקים של אותו דור שתקו, למרות שראו עיוותים קשים בין אדם לחברו.

דבר מובן מאליו, כי אין מצוות התוכחה מצומצמת רק למצוות שבין אדם לחברו, כי התורה לא הבדילה, וכיצד אנו נבדיל? אמנם מה שברור, שדרך יישומה משתנה לפי המצב. כלומר אל תוכיח אדם שהתוכחה לא תעזור כלל, אלא גש ותוכיח אדם מאמין בתורה ובמצוות, שבסך הכול טועה בדרך. במצב כזה, יש עניין להוכיח.

אדם שאינו מסוגל להוכיח, ובכל זאת אוהב את כל היהודים, ומבקש לסייע להם, יכול לקיים את מצוות התוכחה בדרך של דוגמא אישית, כי בזה יתקדש שם שמים על ידו, כפי שהסבירה הגמרא במסכת יומא, שבדוגמא אישית, מקיימים מצוַות אהבת ה', ומקרבים את הלבבות לה' יתברך:

אביי אמר: כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ (יומא פו, א).

מלבד הדוגמא האישית, קיימות דרכים רבות לקירוב לבבות, כגון הוספת מקומות של קודש, פיתוח קהילות, הוצאת ספרים, תמיכה בשיעורים, כי בכל המקומות הללו, קיימת מערכת הסברה לתורה ומצוותיה, באופן בהיר והגיוני, המתקבל על הדעת. עד שאפילו הגויים יכולים להגיב ולומר, אין כמו העם הזה, שיש לו תורה יפה כל כך.

נראה כי הכפייה היא כעין עבירה, הואיל והיא מרחיקה במקום לקרב.

לרבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, היתה שפחה סמכותית. בתלמוד מובאים מספר מעשים בהם הטילה את סמכותה על תלמידי רבי. באחד הסיפורים מובא, שהבחינה באדם המכה את בנו הגדול (מעל שלש עשרה שנה), והטילה עליו נידוי ושמתא. זאת משום, שעבר על איסור התורה "לפני עיור לא תיתן מכשול", כמבואר בלשון הגמרא:  

דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשל. דתניא: ולפני עור לא תתן מכשל – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר (מועד קטן יז, א).

מכל האמור ברור, כי אין כל ראיה ממצוות התוכחה, שהותרה כפייה כוחנית על יהודי, גם לא לצורך קיום מצוה מן המצוות. והמכה את חברו, או מטריד אותו, נקרא רשע, ואף עובר על איסור תורה.

4. החיוב מדרבנן לנדות מי שלא מקיים מצוות

לעיל ראינו כי לכאורה מוכח מן החיוב לנדות את העובר על איסור דרבנן, וכל שכן על איסור תורה, שיש היתר לכפייה כוחנית, בהפעלת לחץ חברתי על המנודה, כדי שישוב לקיום המצוות.

אכן לאמיתו של דבר אין כאן ראיה כלל. כבר מאות בשנים, שדיני נידוי אינם מקוימים למעשה, מלבד מקרים יחודיים ביותר, כגון גבר סרבן שאינו נותן גט לאשתו, אחר שבאופן מעשי, כבר יש פירוד ביניהם. מזה נראה, שכל העניין של הנידוי נועד למנוע את הציבור שלא יצעד בעקבות החוטא. וזה היה שייך רק במציאות שכל היהודים היו מאמינים, וקיימו מצוות. לכן אם בא אחד ויצא מן הכלל, היו צריכים לפעול כדי להחליש את השפעתו. אבל בדורות שלנו, זה כלל לא שייך. צא וראה מה שכתב החזון איש, שהסביר כי העניינים האלה היו שייכים, רק בזמן שהשכינה היתה גלויה, וכה כתב:

ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין, ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז, הוא בנליזות מיוחדת, בהטיית היצר לתאוות והפקרות. ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור, מביא פורענויות לעולם, ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפִּרצה, אלא הוספת הפִּרצה, שיהא בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת (הלכות שחיטה ב, טז).

אין לנו אלא להתפעם מגודל אהבת ישראל הפורצת מדבריו אלו של החזון איש, ועל כולנו לקבל על עצמנו לאהוב ולקרב – וחלילה לא לכפות, להרחיק, ולגרום לשנאה.