כבוד ה' וכבוד הבריות

3. כבוד הבריות מול ציות להלכה: עיון בסוגיית ברכות

בתחילת הסוגיה (בברכות יט ע"ב) מובאת החובה על האדם המוצא כלאיים בבגדו לפשוט אותו, ואפילו הוא נמצא כעת בשוק. הגמרא מקשה על דין זה מחמשה מקורות, כאשר כל מקור מרחיב את העדיפות של כבוד הבריות אל מול הנאמנות להלכה:

המקור הראשון דן בכהן המלווה אבל; אותו אבל עובר בדרך שיש בה טומאה, ואם הכהן ימשיך ללוות את האבל הוא ייטמא. וכך נפסק בגמרא:

קברו את המת וחזרו ולפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה, בא בטהורה (האבל בחר ללכת בדרך הטהורה) – באין עמו בטהורה, בא בטמאה – באין עמו בטמאה (גם כהן המלווה את האבל לא יסור מדרכו, אלא ילווה את האבל בדרך שבחר וייטמא), משום כבודו (של האבל).

הגמרא בתירוצה מבחינה בין איסור דרבנן ובין איסור דאורייתא, ומבארת שההיתר כאן מבוסס על כך שהאיסור הוא מדרבנן, "בבית הפרס דרבנן". הכוונה היא שמדובר בחשש רחוק לטומאה, ועל כן התירו החכמים את איסורם משום כבודו של האבל, אבל אין ללמוד מכאן היתר באיסורים חמורים יותר.

לכאורה היתר זה קשה מאוד, וכי כמה כהנים יש בציבור? כחמשה אחוזים… וכי זהו ביזיון כה גדול לאבל שכמה אנשים יעזבו אותו בדרכו? יש לומר שמדובר כאן בחשש ממשי שהאבל ייפגע אם יראה אדם קרוב לו שעוזב אותו פתאום, ולכן נראה לי ברור שאין זה היתר גורף, אלא שכך היה מעשה. ומגמרא זו וודאי שעלינו ללמוד מוסר גדול, עד כמה יש להיזהר ברגשותיהם של אנשים.

הדין השני מוסיף על הדין הראשון בכך שההיתר אינו קיים רק כאשר ישנו חשש לפגיעה באדם כלשהו; גם נתינת כבוד זה לזה מצדיקה לעתים לעבור על איסורים. כך אמר רבי אלעזר בר צדוק:

מדלגין היינו (כהנים שאסור להם להיטמא למת) על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל; ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.

נראה שהייתה רק דרך אחת לראות את המלך, והיא עברה במקום שהיו מונחים בו ארונות מתים. חכמים התירו להיטמא כדי לכבד את המלך, ולא רק מלך יהודי, אלא אף מלך גוי, כדי שיזכו להבין את ההבדל שבין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. היתר זה מרחיק לכת, ואכן הגמרא תמהה עליו.

תשובת הגמרא שם דומה לתשובה שראינו לעיל, שמדובר באיסור דרבנן שאינו אלא חומרא רחוקה, כי לרוב לא הייתה בעיה הלכתית לדלג על הארונות^[1]; חכמים הם שגזרו עליהם, ולמטרה חשובה לא גזרו. היתר זה מרחיק לכת, שהרי הוא אינו בא כדי למנוע אי נעימות כלשהי, ועל פיו מטרה חשובה ככבוד מלכי ישראל מספיקה כדי לאפשר לעבור על איסורי דרבנן.

ואולם, עלה בדעתי לומר שלא בכל איסורי דרבנן נאמר היתר מרחיק לכת זה, אלא באיסורים קלים בלבד. שהנה, התוספות בביצה ד ע"ב ובפסחים ל ע"ב מבחינים בין שני סוגי איסור דרבנן לעניין השאלה אם מותר לבטל איסור לכתחילה (לדוגמה במקרה שנפל קצת בשר לתוך חלב, ונשאלת השאלה אם מותר להוסיף חלב כדי שהבשר שבקערה יהיה פחות מ-1/60 ויתבטל). דעת התוספות היא שבאיסור דרבנן קל מותר, ובאיסור דרבן חמור אסור. ומה נקרא איסור חמור וקל? מסבירים בעלי התוספות שאם מדובר באיסור הנסמך על איסור מן התורה הרי שזהו איסור דרבנן חמור, ואם אין האיסור נסמך על איסור דאורייתא הרי זה איסור דרבנן קל. למשל, איסור מוקצה בשבת הוא איסור דרבנן קל, אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה היא איסור דרבנן חמור. ולדעתי יש לומר שבדין שלנו מדובר באיסור דרבנן קל, ומפני כך התירוהו חכמים. ואף שמושג הטומאה מקורו בתורה, הואיל ומדובר בחשש רחוק הרי זה דומה לאיסור דרבנן קל, וזו הסיבה שהרחיקו לכת והתירו את האיסור לשם כבוד, ולא רק לצורך מניעת ביזיון^[2].

מקור שלישי: בהמשך הסוגיה מקשה הגמרא מברייתא שמרחיקה לכת בהיתר משום כבוד הבריות:

גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה

ומשמע לכאורה שכבוד הבריות דוחה איסורי תורה, בניגוד לדברי רב יהודה בשם רב. על כך מתרצת הגמרא שהכוונה גם כאן לאיסורי דרבנן, והם נקראים "לא תעשה" היות שאנו חייבים מן התורה לציית לדברי חכמים ולא להמרות את פיהם. אבל סוף סוף מדובר באיסורים דרבנן, וכאשר חכמים תיקנו את דיניהם התנו שגזירותיהם ואיסוריהם לא יחולו כשתחול פגיעה בכבוד הבריות^[3]. מכאן משמע שכבוד הבריות דוחה את כל האיסורים מדרבנן, ואין זה משנה אם הוא איסור דרבנן קל או חמור^[4]. וכן בשולחן ערוך (סימן שיא, ב) מובאת הדעה שכבוד הבריות דוחה את כל האיסורים שתקפם מדרבנן, כפי שנביא בהמשך.

מקור רביעי: מצווה מן התורה להחזיר אבדה; אמנם אם הוא זקן ואינה לפי כבודו, והוא יתבייש להסתובב עם אבדה כזו, פטור מלהשיבה לבעליה. מכאן שכבודו של אדם קודם לקיום מצווה.

הגמרא דוחה ראיה זו, כי היא מבחינה בין מצווה לכבודו של ה' ("איסורא" בלשון הגמרא) למצווה כלפי חברו ("ממונא" בלשון הגמרא). וההבדל פשוט, שהתורה אינה מצווה להיטיב עם זולתנו על חשבוננו; מעשה שלא היינו עושים למעננו לא חייבונו לעשות גם למען הזולת. אולם במצוות שבין אדם למקום נשאר הכלל שיש קדימות לציות להלכה. ראינו כאן הרחבה נוספת של חשיבותו של כבוד הבריות, שכבוד האדם דוחה מצוות מן התורה שמטרתן טובת חברו.

מקור חמישי: אדם ההולך לשחוט את קרבן הפסח או למול את בנו, פטור מלקיים מצוות אלו אם מזדמן לו מת מצווה בדרכו. מכאן שכבוד הבריות דוחה אפילו קיום מצוות  מן התורה, כגון קרבן פסח וברית מילה.

הגמרא דוחה ראיה זו באמרה שהוא אינו עובר על מצוות התורה במעשה בידיים, אלא שפשוט אינו מקיים את המצווה באופן סביל, "שב ואל תעשה".

מסקנות להלכה מלימוד הסוגיה

למסקנה מתברר שהכלל "אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'" מצומצם לאיסור לעבור באופן פעיל על איסורי תורה כדי להינצל מבושה. אבל מותר לעבור על איסורים מדרבנן לטובת כבוד הבריות, ואפילו ניתן להימנע באופן סביל מקיום מצווה מן התורה כדי להימנע מבושה.

נוסיף כאן את דעת הרמ"א, שמקל אף יותר ומתיר במקרים מסוימים אף לעבור על מצווה מדאורייתא. הסוגיה שראינו לעיל (ברכות יט ע"ב) הביאה את הדין שאדם צריך לפשוט את בגדו אם מצא בו כלאים, אפילו אם הוא נמצא בשוק. המקרה הנדון שם הוא במי שמוצא בעצמו שיש כלאיים בבגדיו, אולם בעניין אדם שמצא כלאיים אצל חברו נחלקו המחבר והרמ"א. המחבר החמיר בכך, וכך הוא כותב:

הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק, היה קופץ לו וקורעו מעליו מיד, ואפילו היה רבו (יו"ד סימן שג).

הרמ"א חולק עליו:

ויש אומרים דאם היה הלובש שוגג אין צריך לפושטו בשוק, דמשום כבוד הבריות ישתוק, ואל יפרישנו משוגג.

והוא חוזר על עיקרון זה במקום נוסף, בעניין האיסור לכהן להיטמא למת:

כהן ששוכב ערום, והוא באהל עם המת ולא ידע, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם, שיצא כדי שילביש עצמו תחלה. אבל אם כבר הגידו לו, אסור להמתין עד שילביש עצמו (יו"ד סימן שעב, סעיף א).

למדנו אם כן שמשום כבוד הבריות אין להזהיר אדם העובר על איסור דאורייתא בשגגה^[5].