ניחוש

3. הסוגיא בגמרא

מובא במסכת חולין (צה, א – צה, ב):

אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור וכו'. אלא רב היכי אכל בשרא וכו'? בסימנא! כי הא דרבה ב"ר הונא מחתך ליה אתלת קרנתא.

מבואר כי לא הותר לאכול בשר, אלא אם הוא שהה כל הזמן, תחת עינו הפקוחה של יהודי. אך במקרה שנעלם הבשר מן העין, אסור לאכול את חתיכת הבשר. כי יתכן שזו הוחלפה בחתיכת בשר אחרת, לא כשרה. מן הטעם הזה, נהג רבה בר רב הונא, כשנצרך לשגר חתיכת בשר לבני משפחה, ביד שליח גוי, לעשות סימן משולש, בקצה הבשר. כי אז ידעו בני משפחתו בבירור, שהבשר שהובא ביד הגוי, לא הוחלף.

ממשיכה הגמרא:

רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו. אזל קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא, חזי חיותא דתליא. טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחי נמי, לא עלים רב עיניה מיניה. אמר להו איכו השתא, ספיתו להו איסורא לבני ברת.

מבואר כי ביקש רב לצאת מביתו וללכת אל בית חתנו, כדי לבקר את הנכדים. בדרך הילוכו נזקק לחצות נהר. ותיכף בבואו אל שפת הנהר, הופיעה מעבורת, באמצעותה יכל לחצות במהירות ובקלות. התרגש רב ואמר, הרי לך סימן טוב, שביקור זה יעלה יפה. דומה הדבר לאדם שרוצה לצאת מן הבית, ובטרם צלצל לחברת המוניות, תיכף הופיעה מונית פנויה לנגד עיניו.

הגיע רב לבית חתנו, ובטרם נכנס פנימה, הבחין במתרחש פנימה, בתוך הבית, דרך סדק צר בדלת. ושם ראה בשר טרי, שזה עתה נשחט, תלוי על מתלה כלשהו. הקיש רב בדלת, ויצאו כולם, כולל השוחטים, מן הבית, כדי להקביל את פניו. משך כל הזמן שקיבלו את פניו, לא הסיר רב את עינו, מן הבשר שנותר תלוי בתוך הבית, כדי שלא יישאר הבשר רגע אחד ללא השגחה. ופנה אליהם בטרוניא וכעס, הרי לולי שהסתכלתי על הבשר כל העת, היה בשר זה נאסר באכילה.

ממשיכה הגמרא:

לא אכל רב, מההוא בישרא. מאי טעמא, אי משום איעלומי, הא לא איעלים. אלא, דנחיש.

מבואר כי החליט רב להימנע מאכילת בשר זה. ולא משום שנעלם, שהרי לא הסיר לרגע, את עיניו. אלא משום שעבר על איסור ניחוש, בתחילת הדרך, כי ניחש שיהיה לו יום טוב, לכן החליט לקנוס את עצמו.

אלא שהתקשתה בזה הגמרא:

והאמר רב, כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול, אינו נחש. אלא סעודת הרשות הואי, ורב לא מתהני מסעודת הרשות. רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא.

כלומר, היתכן לומר שקנס עצמו משום ניחוש, הרי אליעזר ניחש ואמר, אם תבוא נערה שתשקה את הגמלים, סימן שהיא האשה של יצחק. ויהונתן ניחש ואמר, אם יאמרו הפלישתים "עַלו אלינו", סימן שנילחם וננצח. וכל ניחוש שאינו כניחושו של אליעזר עבד אברהם, או של יונתן בן שאול, אינו מוגדר ניחוש אסור. וכיון שלא היה כל איסור בניחוש של רב, מדוע קנס עצמו. יישבה הגמרא ואמרה, רב אכן לא קנס את עצמו, אלא מנהג היה לו לרב להימנע מסעודת רשות, ושם היתה זו סעודות רשות, ולא סעודת מצוה, לכן לא אכל.

ממשיכה הגמרא:

רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא.

מפרש רש"י:

בדיק במברא – אם מזומנת לו, אזיל. ואם בקושי מוצאה, לא אזיל. בינוקא – דשייל ליה, פסוק לי פסוקיך.

כלומר לא היה רב יוצא לדרך, אלא אם כן היתה אחת המעבורות מוכנה לחציית הנהר, רק אז היה יוצא לדרך. לולי כן, לא היה יוצא לדרכו. שמואל נהג לפתוח ספר מן התנ"ך, ולפי הפסוק שנקרה לידו, היה מחליט אם לבצע את הצעד הבא, אם לאו. רבי יוחנן היה בודק בתינוק, ומבקש ממנו, פסוק לי את פסוקך. ולפי הפסוק ששמע, קיבל אינדיקציה ורמז, בנוגע למעשיו.

עוד מבואר שם בגמרא:

כולהו שני דרב, הוה כתב ליה רבי יוחנן, לקדם רבינו שבבבל. כי נח נפשיה, הוה כתב לשמואל, לקדם חבירינו שבבבל. אמר לא ידע לי מידי, דרביה אנא. כתב שדר ליה עיבורא דשיתין שני. אמר, השתא חושבנא בעלמא ידע. כתב שדר ליה תליסר גמלי ספקי טריפתא, אמר אית לי רב בבבל, איזיל איחזייה. אמר ליה לינוקא פסוק לי פסוקיך, אמר ליה (שמואל א כח, ג) וּשְׁמוּאֵל מֵת. אמר, שמע מינה נח נפשיה דשמואל. ולא היא, לא שכיב שמואל, אלא כי היכי דלא ליטרח רבי יוחנן.

מבואר כי כל שניו של רב, נהג רבי יוחנן, שהיה תושב ארץ ישראל, לשלוח אגרות לרב, והיה מכבד את רב בתואר "רבינו שבבבל". אחר מותו של רב, המשיך רבי יוחנן לשלוח את אגרותיו לשמואל, אבל בשונה מרב, תיארו בתואר "חברינו שבבבל". אמר שמואל לעצמו, וכי אינו יודע שאני רבו? הכיצד זה הוא מכנה אותי "חברינו". ביקש שמואל להודיע לרבי יוחנן על גדלותו בתורה, וערך חשבון של עיבור השנים, למשך 70 שנה קדימה. אמר רב יוחנן, אין זו ראיה על גדלות בתורה, כי יתכן שהוא מתמטיקאי מוכשר, ולא שינה את גישתו כלפי שמואל.

קלט זאת שמואל, ושלח לרבי יוחנן 12 או 13 דיונים הלכתיים מלאי ספקות, בענייני טרפות. על אתר הבחין רבי יוחנן בגדולתו התורנית העצומה של שמואל. ואמר בתגובה, אם יש בבבל תלמיד חכם גדול כזה, יש לי חכם ומורה דרך רוחני, הבה אלך ואראנו. אלא שכמנהגו, טרם צאתו לדרך, פנה לינוקא וביקשו, פסוק לי את פסוקך. ציטט לו הילד הצעיר את הפסוק "וּשְׁמוּאֵל מֵת". ולכאורה, אין סימן ברור מזה. לכן החליט רבי יוחנן על אתר, לשנות את תוכניתו, באמרו, אין טעם ללכת לבבל. אם כי לאמיתו של דבר, הבהירה הגמרא "ולא היא". כלומר, שמואל לא נפטר. ולמה זימנו פסוק זה מן השמים, כדי שלא יטרח רבי יוחנן ללכת לבבל.

ממשיכה הגמרא, אחר שביארה, כי אסור לנחש כמו שניחשו אליעזר ויונתן, והביאה את דעתו של רבי שמעון בן אלעזר בברייתא, שאמנם הניחוש אסור, אבל סימנים מותרים:

תניא רבי שמעון בן אלעזר, אומר בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש, יש סימן. אמר ר' אלעזר, והוא דאיתחזק תלתא זימני.

לדעת רבי שמעון בן אלעזר, אם הצליח או נכשל, אחר רכישת נדל"ן, או לידת תינוק, או נישואי אשה, יכול הדבר לשמש סימן, כלפי העתיד.

כפי שפירש רש"י וז"ל:

בית תינוק ואשה – בָּנה בית, או נולד לו בן, או נשא אשה. אע"פ שאין נחש – שאסור לנחש ולסמוך על הנחש. יש סימן – סימנא בעלמא הוי מיהא, דאי מצלח בסחורה ראשונה, אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה, סימן הוא שהולך ומצליח. ואי לא, אל ירגיל לצאת יותר מדאי, שיש לחוש שלא יצליח. תלתא זימני – הצליח או לא הצליח.

הרי כי לדעת רש"י, אם התעסק באיזו עסקה, אחר בניית בית או הולדת בן או נישואין, והצליח בו, שלש פעמים, אסור לסמוך על זה, ולנחש שמכאן ואילך יצליח בוודאי. אבל יש בזה כעין רמז ואינדיקציה, על ההצלחה המשחרת לפתחו.

כדי להבין זאת באופן מעשי, נוכל להפנות את הדברים לתחום הנישואין. יכול אדם לצאת עם בנות, בחפשו אחר זיווגו ההגון, והוא לא חדל להסתפק, מי אכן תהא הראויה לו. לפי דברי הגמרא, אינו רשאי לעשות סימן, ולהחליט על פיו בבירור, באופן החלטי, מי תהא אשתו, כי זה ניחוש, ואסור לנחש.

אבל כן ניתן לעשות סימן, כדי לקבל רמז בעלמא, האם זה השידוך שלו. כלומר אם נפגש עם איזו בחורה, והעסק זורם יפה, יכול הדבר לשמש סימן, כי זו אכן אשתו. אך אם הקשר בינם אינו עולה יפה, ואין זרימה טובה, כדאי לעצור, ולפגוש אשה אחרת. אלא שפגישה חד פעמית אינה מהווה סימן, אלא לפחות שלש פעמים, בהם יבחן אם הקשר בינם זורם ונחמד.

מעתה עלינו לברר, אלו מעשים נכללים באיסור "ניחוש", ואלו מעשים מוגדרים רק "סימן", ואינם אסורים. הרי כבר ראינו לעיל, שנהגו האמוראים, רב ושמואל ורבי יוחנן, לערוך בדיקות שונות, כגון פתיחת ספר, או שאילת פסוק מתינוק, ולקחו זאת בתור שיקול דעת, טרם קבלת החלטה. והם בוודאי לא עברו על איסור ניחוש.

מלבד זאת, האם מעשי אליעזר ויונתן, המוגדרים לכאורה "ניחוש", האם הם בכלל האיסור?