כלי חשמל בשבת

[25] ספר מפורט על הלכות מוקצה מאת הרב יהודה אריה הלשטוק שליט״א. בספר כללי דיני מוקצה ורשימה גדולה של חפצים ודינם לגבי מוקצה. מרבה לצטט את הרב אלישיב שליט״א, הרב ואזנר שליט״א והרב זילבר זצ״ל.

[26] "כלי צבעין הן" (לשון רש״י, וראה בדבריו פירוש נוסף).

[27] ״גשוש — עץ ארוך שמגששים בו המים לפני הספינה, לידע שהוא בעומקו שתוכל ספינה להלך בהן" (לשון רש״י).

[28] ״ארזי ואשוחי — אין אדם מסיק אותן, דעומדין לבנין" (לשון רש״י).

[29] בהמשך נראה שר׳ שמעון מצריך גם שהאדם יידחה בידים את החפץ על מנת שיהיה מוקצה. וגם זה מתקיים כאן, שעל איסור המשנה להסיק "בעצים שבמוקצה" אומר רש״י: "רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה, על שם שהיא מוקצה לאחור, ואין נכנסים ויוצאין בה תדיר, ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה".

[30] והואיל והראנו שגם רש״י מגדיר מוקצה מחמת חסרון כיס כדבר שחושש שהטלטול יקלקלו, צריך לומר שלדעתו גם הקצב חושש לסכינו.

[31] יעויין למשל בב״י ריש סימן שי, שם מסקנתו "דמודה רבי שמעון במוקצה דאבנים".

[32] שבת מה,א וכל הסוגיה שם.

[33] רש״י שם ד״ה "אלא גרוגרות וצמוקין".

[34] שבדרך כלל מפרש הב״י את הגמרא כרש״י. והואיל ושינה כאן אפשר לדייק מהשינוי.

[35] לשון המשנה: "מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. רבי שמעון אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת" (שבת מד,א).

[36] כלי שהאדם לא מטלטלו מחמת כובדו — אינו מוקצה (כך הבינו הפוסקים מלשון המשנה ״רבי יהודה אומר: אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית — אינו אוסר". עירובין פה,ב. ועיין שו״ע שע, ב). ואם כן אי אפשר להסביר שהמנורה מוקצה בגלל שהיא כבדה.

[37] לר׳ יוחנן כל מנורה, ולריש לקיש רק מנורה הניטלת בשתי ידיו.

[38] ולמסקנת הסוגייה איסור ר׳ יוחנן ור״ל במנורה הוא דווקא במנורה של חוליות.

[39] ואמנם הדלקת השלהבת היא מלאכה, אך אין זה סיבה לומר שתהיה מוקצה, כי סוף סוף נדלקה לפני שבת, ושימושה בשבת הוא שימוש מותר.

[40] להגרמ״פ שיינברג שליט״א. נדפס בסוף הספר "שלמי יהודה".

[41] פוסקים נוספים מסתייגים מדברי החזון־איש הללו. עיין מנחת יצחק חלק ג סימן מג, שמפרש שהשלהבת מוקצה בגלל שהיא מתחדשת כל הזמן, והרי זה נולד (וכך כתב גם הגר״ז אוירבך זצ״ל במנחת שלמה חלק א, סימן יד). ולפי דעתם מנורת חשמל אינה מוקצה, כי אין שם שלהבת שמתחדשת.
וכן נסביר שנר ושלהבת אינם דומים למקרר, שבו המנוע לבד הוא מוקצה מחמת גופו, כי המנוע מאפשר להשתמש במקרר. המקרר דומה לארון, והמנוע משמש את הארון. למנוע בלי הארון אין שום משמעות. ואילו השלהבת היא תכליתה של המנורה, ולכן הכל בסיס לה. ועיין גם ציץ אליעזר חלק ו סימן ו, אות ד.

[42] שהרי הוא כקרני דאומני, לכן לבעל המאור אין לו דין של כלי שמלאכתו לאיסור, אלא הוא חמור ממנו או מוקצה מחמת חסרון כיס או מוקצה מחמת גופו, משום שאינו ראוי לכלום. אולם לפי הרשב״א הוא כלי שמלאכתו לאיסור. עיין בפיסקה הבאה.

[43] וכן פסקו מטעמים אחרים המנחת יצחק והמנחת שלמה הנ״ל.

[44] שו״ע רסו, ט על מג״א ס״ק יג.

[45] ״אמר רב הונא: היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית — מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ומתיר החבלים, והשקין נופלים".

[46] בדף סו,ב. ולשונו: "אע״פ שהן קרני דאומני שהן מוקצין מחמת מיאוס ומחמת חסרון כיס ולא חזו למידי אפילו לכסויי בהו מנא כשרגא דנפטא משום דחס עלייהו שלא יפלו וישתברו וכיון דלא חזו לצורך גופן לשום דבר אף לצורך מקומן אינן ראוין לטלטל".

[47] שבת לו,א ד״ה "הא ר׳ יהודה". וראה למעלה בחלק ב, בדיוננו בסוגיה זו לעניין כלי שרוב מלאכתו לאיסור. בשיטת רש״י (סעי׳ 4) ובשיטת התוספות (סעי׳ 5).

[48] הרשב״א בחידושיו על הגמרא שם ד״ה "וראיתי להר״ז הלוי". ואת הסוגיה מבאר בפנים אחרות, שהכלים מותרים בטלטול לצורך גופם ומקומם, ובכ״ז אסור לכתחילה להביא עבורם כרים וכסתות. יעויי״ש.

[49] עיין בציץ אליעזר הנ״ל.

[50] סי׳ שח סעי׳ ר. רכמסקנת המשנה רהסרגיה בדף קכד,ב, שנפסק כת״ק הסרבר בשברי כלים "מעין מלאכה", רלא כר׳ יהרדה הסרבר "מעין מלאכתן".