הגיוני משה

האם חטא משה במי מריבה?

כמה נדחקו והתחבטו מפרשי התורה בהבנת חטאו של משה, שהרי מלבד השינוי ששינה משה מן הציווי לדבר אל הסלע – בכך שהיכה בו – אין רואים בכתוב גילוי בולט של חטא או סטיה חמורה ממה שאמר לו ד' לעשות.

ואמנם קשה עד מאד להבין את מהותו של חטא זה. הקושיות צצות ועולות: מדוע באמת העדיף ד' שידברו משה ואהרון אל הסלע, לעומת המסופר בפרשת בשלח, שם אמר לו הקב"ה למשה "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם" (שמות י"ז ו'). ועוד, וכי הסלע בר הבנה הוא? ומה הפרש אפוא בגודל הנס אם נענה הוא למכה או לדיבור?

ומאידך גיסא, אם באמת רצה ד' דווקא שידבר משה אל הסלע, מדוע שינה והיכה? הרי אין להעלות על הדעת שנסתפק משה ביכולת ד' להוציא מים מן הסלע רק בכח דיבור ולכן נזקק להכאה. כי אם באמת זה היה ספיקו של משה, חלילה, הרי היה כאן אמנם גילוי של חסרון גדול באמונה, ואיך אמרו אפוא חז"ל (כמובא ברש"י בבמדבר כ"ז י"ג) שמשה ביקש שבכל פעם שיוזכר עונשו יוזכר גם חטאו, כדי שלא יחשדוהו חלילה בחסרון אמונה; וכי יש חסרון אמונה גדול מזה?

והנה, רואים אנו שכמה פעמים תלה משה את עונשו בישראל. כך בדברים (א' ל"ז): "גם בי התאנף ד' בגללכם לאמור: גם אתה לא תבוא שם"; כך בפרשת ואתחנן (דברים ג' כ"ו, ד' כ"א): "ויתעבר ד' בי למענכם", "וד' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בוא אל הארץ הטובה אשר ד' א־להיך נותן לך נחלה"; וכך בתהלים (ק"ו ל"ב): "ויקציפו על מי מריבה, וירע למשה בעבורם, כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו".

ואף יתר על כן: אין אנו רואים כלל חזרה של משה בתשובה, או בקשת מחילה. מתחנן הוא אל ד' שיניחנו להיכנס אל הארץ הטובה, אבל אין בתחינתו זו כל בקשת סליחה.

ונראה אפוא שעלינו להבין מן הכתובים כי 'חטאו של משה' לא היה כלל חטא במובנו הפשוט. אדרבא, חסרונו של משה – אם ניתן לכנות זאת חסרון – נבע דווקא משלימותו; משה, שעליו אמר ד' ש "בכל ביתי נאמן הוא", לא יכול היה להבין כיצד בא אדם בטרוניא לקב"ה כאשר חסר לו דבר־מה. ואי־הבנתו זו של משה – אי הבנה טרגית, הכרחית, הנובעת מן הפער בין האדם השלם לבלתי־ שלם – היא אשר גרמה לו לכעוס על העם המלינים על ד' בצמאם למים.

ולאור הבנה זו נבחן את תגובת משה לדברי העם. הללו מטיחים בו:

"ולו גווענו בגווע אחינו לפני ד'!… ולמה הבאתם את קהל ד' אל המדבר הזה למות שם… ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה?…"

ומה היתה תגובתם של משה ואהרון? הנה: "ויבוא משה ואהרון מפני הקהל אל פתח אהל מועד, ויפלו על פניהם, וירא כבוד ד' אליהם".

אם לאחר כל ארבעים שנות הנדודים במדבר, ערב הכניסה לארץ, עוד מסוגלים העם לחזור ולהטיח "למה העליתונו", אזי נותר משה אובד עצות. הוא פשוט בורח מן העם אל האוהל – להסתופף תחת כנפי השכינה – כובש את פניו בקרקע, כדי שלא להסתכל בעיני העם. ברגע הזה, משלא ידעו עוד משה ואהרון איך להשיב את העם דבר, הם רחקו מן העדה החוטאת וקרבו אל השכינה. אז נתקיים בהם, מצד אחד, "וירא כבוד ד' אליהם", אך מצד שני, הם איבדו את היכולת להנהיג, כי נפער קרע בינם לבין העם.

וזהו הדבר אשר אומר ד' למשה ולאהרון; אי־אפשר להנהיג את העם בבריחה ממנו. קח אפוא את המטה והקהל את העדה, אתה ואהרן אחיך, ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים. הכל אמור להיעשות בשיתוף העם, לעיניהם ובעבורם, ואל לו למשה להינתק מהם אלא לשרתם.

ואולם, משה נותן את עיניו בעם ומבחין שעוד לא הכניעו את מרים. הוא פותח בהתרסה כלפיהם: "שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?"

ההדגשה היא על המילה 'לכם', כי משה כאומר לעם: אין כל ספק שיכול הקב"ה לעשות נס ולהוציא מים מן הסלע, אבל כדי להיות ראוי לקבלת הנס צריך אדם להיות מוכן ומאמין שייעשה נס עבורו; אבל לכם? סבורים אתם שראויים אתם לנס? ולאחר הנס תשנו את אופייכם לטובה? הן בכמה־וכמה נסים כבר נתנסיתם, ועדיין עם קשה עורף אתם, ומדוע אפוא ייעשה נס לכם?

משה נקלע כך להתלבטות בין מילוי צו ד' לבין אי־אמונו שלו בעם. והתלבטותו כמו הכבידה על פעולתו: מרים הוא את ידיו – שכאילו אינן רוצות עתה לשרת – ומכה הוא את הסלע. אילו היה עושה הכל בקלילות, בדיבור אחד – כאומר: בואו נא, בנים יקרים למקום, ואוציא לכם מים בדבר ד' – אזי, מי יודע, אולי המים היוצאים היו סוחפים את העם לומר שירה בהתלהבות של תשובה וטהרה, וקידוש ד' יכול היה להיות גדול ועצום. עתה, משגילה משה יחס כה עויין אל העם, איבד את הכל.

וצריכים הדברים להיאמר, כי יחס זה של אי אמון בעם, רואים אנו אצל משה כבר משעה ראשונה: תגובותיו לשליחות אשר הטיל עליו ד' היו מהוססות, "שלח נא ביד תשלח", "והם לא יאמינו לי", "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?", ו "מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?". ומשה נענש אמנם על אותו לשון־הרע אשר ביטא כנגד העם, בכך שנעשתה ידו מצורעת כשלג.

גם בפרשת בשלח קוראים אנו כי נזף ד' במשה ואמר לו: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו!". אמנם לא מספרת התורה את פשר צעקתו של משה, אך משתמע ממנה חוסר בטחון בזכותו של העם שייקרע הים לפניהם, ואולי אף מעין השתתפות בצעקת המלאכים – על־פי המדרש – שהללו והללו, המצרים וישראל, עובדי עבודה־זרה, ומדוע יינצלו אלה וייטבעו אלה?

ובתשובה לצעקתו זו גוער בו ד' "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו!", ראה עתה בעצמך כי בדור זה החשוד בעיניך, בתוככי לבו, גנוזה התלהבות של אמונה, אשר מיד לכשייקרע הים היא תפרוץ ותתגלה והם יפצחו בשירה גדולה ויאמינו בד' ובמשה עבדו. בין־רגע אחד מסוגל העם הזה למהפך אדיר: ממה שנראה ככפירה, לגילוי אמונה שאין למעלה הימנה. או־אז ממש יושווה מעמדם של משה ושל בני ישראל, ויחדיו יאמינו וישירו: "אז ישיר משה ובני ישראל".

והנה, גם כאן – במי מריבה – מבקש ד' ממשה שיגלה יחס חיובי ואוהד אל העם, אשר גם מבעד לתלונותיו גנוזה בו תכונת האמונה, ועל כן אין להלך עימם במקל חובלים אלא בנעימה ובאהבה. הכאת הסלע כמוה כהכאת העם, ודיבור אל הסלע כמוהו כדיבור אל העם. ודבר האהבה, עם גילוי הנס, הינו כמכשיר יעיל ומשכנע פי אלף מדברי התוכחה הקשים, על־מנת להוציא ולגלות את ניצוצות האמונה החבויים בגנזי נפש העם.

ומשלא מילאו משה ואהרון אחר ד' בעניין זה – ודיברו אל העם קשות תוך הכאה בסלע – נתבקשה המסקנה הישירה שאין הם ראויים לבוא עם בני ישראל יחדיו אל הארץ. אין הם מסוגלים לכך, כי דרישתם חזקה ותובענית מדי. הכתוב "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", מתפרש גם כך: 'יען לא האמנתם בעם ישראל ששמי יתקדש לעיניהם, בלבם ובקרבם, על־ידי מעשה הנס וכח הדיבור'.

עתה נקרע אפוא היחס ההדדי שבין העם לבין משה ואהרון, וממילא ניטל מהם כח ההנהגה. הקב"ה כמו אומר אליהם: 'קרובים אתם מדי לשכינה ורחוקים מדי מן העם ומהכרת חולשתיו, (וחולשות האדם ככלל). מנהיג המתכונן להכניס את בני ישראל לארצם חייב להתייחס אליהם באופן חיובי ואוהב, כל העת ובכל מצב, ולא רק להיעשות סניגור עבורם בעת צרה'.

מעתה יובן מדוע לא חזרו משה ואהרון בתשובה, שהרי לא חטא היה כאן אלא חסרון הנובע מן השלימות הבלתי מתפשרת. אין דרך לתבוע מן האדם השלם שיפחית משלמותו כדי שיוכל להנהיג את העם, אם אין הוא מסוגל לכך בעצמו, מתוך נטיית נפשו. על כן, בשל אי ההתאמה, התחייבה המסקנה – שלא יוכל משה לעבור את הירדן – אך אי ההתאמה איננה חטא, ועל־כן לא מצאנו חזרה בתשובה.

ומעתה יובנו גם הכתובים שהבאנו לעיל מספר דברים ומתהלים, שכעסו של הקב"ה על משה היה בגינם של ישראל. כך מצאנו גם בילקוט שמעוני לפרשת ואתחנן (רמז תתי"ח): "'ויתעבר ה' בי' – כאדם שאומר נתעבר בי פלוני ונתמלא עלי חימה, 'למענכם' – שאתם גרמתם לי; וכן הוא אומר: 'ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם'". כי כל אי־יכולתו של משה להיכנס אל הארץ נבעה מחולשתם וחטאם של ישראל, חולשה וחטא אשר איתם לא יכול היה משה להתפשר. על־ כן ממשיך הכתוב בתהלים (ק"ו ל"ג): "וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו, ויבטא בשפתיו", ברומזו לביטוי השפתיים "שמעו נא המורים", אשר הטיח משה בעם, וגילה בכך שמביט הוא בהם בקשי־עין, עד שאיננו מסוגל להכניסם לארץ.

על דרך זאת אולי יש להבין מדרש נוסף, בדברים רבה פרשה ז', י'.

אומר שם המדרש: "שני דברים גזר הקב"ה, אחד על ישראל ואחד על משה. אחד על ישראל בשעה שעשו אותו מעשה (=חטא העגל), מנין? שנאמר: 'הרף ממני ואשמידם'; ואחד על משה: בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל אמר לו הקב"ה 'לא תעבור את הירדן הזה'. ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן; אמר לפניו: 'רבש״ע, סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך', ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה; מנין? שנאמר: 'סלחתי כדבריך'. כיוון שבא ליכנס לארץ ישראל התחיל אומר: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה', אמר לו הקב״ה: 'משה, כבר ביטלת את שלי וקיימתי את שלך, אני אמרתי: 'ואשמידם' ואת אמרת: 'סלח נא', ונתקיים שלך. ואף עכשיו מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך. אמר לו הקב״ה: 'משה, אין אתה יודע מה לעשות! אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין!' אמר לו )הקב״ה(: 'אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'״.

כוונת חז"ל במדרש זה הינה אפוא כך: שאמר לו הקב"ה למשה: אוחז אתה את החבל בשני ראשיו, כי אם 'אעברה נא' אתה מבקש, מבטל אתה בכך את בקשתך והישגך 'סלח נא', כאשר שמעתי אז בקולך, כי משמעות הסליחה היא גם השלמה עם דרגתו הנמוכה של העם. אין השלמה זו יכולה לעמוד יחד עם בקשתך 'אעברה נא', כי משמעות כניסתו של משה אל הארץ בראש העם – שיוכל להיות מנהיגם – היא תביעה מופלגת מן העם, שיעמוד בדרגת שלימות שתתאים למעלת משה.

משה חייב אפוא לבחור: אם אין ביכולתו לרדת אל דרגת מציאותו של העם, בבחינת 'סלח נא', אזי אין תחינתו 'אעברה נא' יכולה להתקבל, כי אין הוא מסוגל להנהיג עם שאיננו דבק בד' בשלימות, כי מרומם הוא מהם עד אין חיבור.

אולי מפני זה גם אפופה מיתתו של משה במסתורין. "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים ל"ד), כי לא מת בחטאו אלא בגין מעלתו, ומנהיגותו העליונה נשארת אפוא גנוזה לעתיד לבוא – ליום הבא – כאשר ראוי יהיה המנהיג השלם לעם השלם, ואף העם ראוי יהא למנהיגו, איש המעלה.