הגיוני משה

חטא המרגלים
ולא תתורו אחרי עיניכם

חטא המרגלים

בכל פרשת המרגלים בולט החטא העיקרי: חסרון האמונה. כך דברי המרגלים, באמרם: "אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם" (י״ג כ״ח). כך גם כל העדה אשר קיבלו את דיבתם ובכו שם בכיה של חינם, – "ולמה ד׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב?" – וכך, בהתאם, היתה תגובת די: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי?" (י"ד ג' ו־י״א).

כידוע, נבחרו לתור את הארץ אנשים צדיקים, ראשי שבטי ישראל, ובוודאי היו הם – עד צאתם – חדורים אמונה בד'. עם־כל־זאת, מעידה עליהם התורה, כי מקטני אמנה היו, מאמינים ולא מאמינים, וכל זאת משום שראו לפתע את ילידי הענק, את הערים הבצורות הגדולות. ברגע אחד פגה אמונתם ונגוזה. כי כאשר אין האמונה דורשת עמידה באתגר 'בלתי מציאותי', אזי קלה היא לשאתה, והאדם המאמין איננו נתקל בהתמודדות או בבעיה. הקושי מתחיל מול המחסומים אשר מציבה המציאות: כאשר רואים את ענקי צבא האוייב, כאשר נדמים המרגלים בעיני עצמם כחגבים, אזי כבר אין האמונה הירגילה' מספיקה.

ואף־על־פי שהיו בני דור המדבר עדי ראיה לכל האותות והמופתים הגדולים, ממש כנגד כוחות הטבע, למן המים אשר היו לדם ועד המים אשר היו לחומה כאשר נבקע ים סוף. כאן, כאשר נדרשו הם עצמם להתייצב למשימה הנראית להם 'נגד כל הסיכויים' – מלחמה חזיתית בצבא ענקים חמושים בנשק כבד – נראתה להם המלחמה הזאת, בפשטות, ממש 'נגד השכל'. זו היתה נקודת השבירה.

ועדיין ניצבת השאלה: במה פשעם? איך ניתן בכלל 'לצוות להאמין'? האם יכול אדם להתגבר על הפחד, שהוא רגש טבעי כה חזק?

והנה, מצוות האמונה היא אחת מתרי"ג מצוות התורה לפי דברי הרמב"ם, והיא מיוסדת על הכתוב: 'אנכי ד' א־להיך'. אם ישנה מצווה בהכרח ישנה בחירה, היינו ישנה גם אפשרות שלא להאמין, אלא שמצווה להאמין. ושוב צפה הקושיא: אם ישנם לאדם ספיקות באמונה, איך אפשר לסלקם בכח של ציווי?

על כן יש לומר שהאמונה כשלעצמה איננה קשה כלל ועיקר, אך תלויה היא ביסוד נוסף, אשר הוא גם בבחינת תנאי קודם לה, וגם חלק בלתי נפרד הימנה. היסוד הזה הוא הרצון. כי באמת, כאשר רואים בכל יום ובכל רגע את מעשי ד' וגבורותיו, הרי כל הרוצה בכנות להבין ולדעת את האמת – לא יתקשה בכך. הוא יחזה את בורא העולם ומנהיגו, ויבין כי רק הוא הינו 'בעל הבירה'. קל־וחומר בבני דור המדבר, שעיניהם ראו ולא זר, שהרי נאמר להם (דברים פרק ד' פסוק ל"ה): "אתה הוראית לדעת כי ד' הוא הא־להים אין עוד מלבדו. מן השמים השמיעך את קולו לייסרך, ועל הארץ הראך את אישו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש".

אמור מעתה, כי אם גם למרות זאת קמים ועומדים בלב האדם ספיקות או קשיים המונעים אותו מלהאמין, הרי שורש הדבר נעוץ באי רצונו להאמין. כי האמונה דורשת מן האדם לקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצוות; ומי שאין רצונו בכך – בבחינת 'בהפקירא ניחא ליה' – תמיד יסתייע בכל מיני תירוצים וקושיות כדי להפיס את דעתו שהמניעות הן 'בלתי נמנעות' ומן־הנמנע אפוא שיוכל להאמין. ולעומתו, האדם המכיר בכך שאין הדבר תלוי אלא ברצונו, ורוצה הוא לגלות ולראות את האמת גם אם איננה נוחה לו – יחד עם קבלת העול אשר מצווה הוא לשאת – הוא יחזה בגילוי השי״ת לפניו בעליל ובכל רגע. המצווה להאמין היא אפוא הציווי על רצונו של אדם: שייתעלה מעל נטיותיו ותאוותיו, וממילא יימצא מאמין וחוזה באור א־להים אמת.

ומכאן נשוב עתה לדור המדבר ולמרגלים. בעיית היעדר האמונה אשר נגלתה לפתאום, בהיות המרגלים בעיצומה של שליחותם, אינה אלא גילוי של היעדר הרצון, וחסרון זה, שנתגלה מול הגויים יושבי הארץ, בוודאי כמוס היה עימהם כבר קודם־לכן. בתוך־תוכם לא רצו המנהיגים להיכנס לארץ ישראל, כי פחדו שלא יוכלו לעמוד בדרישה להקים בה מדינה המיוסדת על קדושה, אשר כל החיים בה יהיו בנויים על אדני התורה, כרצון ד'. ניתן להניח שאי־רצון ורפיון רוח זה של ההנהגה, חילחל גם אל רוב העם ככולו.

במצרים, מסתבר, קל יותר להיות יהודי טוב ושומר מצוות, על־אף עול השיעבוד. אבל בארץ ישראל, כאשר האתגר הוא בבניית ממלכה יחודית לאומה הנבחרת – בבחינת "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – העניין הוא שונה בתכלית. כאן חייבים ליטול אחריות. ולכן, כאשר נפגם הרצון להיכנס אל הארץ – ולו־גם בלא יודעין ומתחת לסף ההכרה – ממילא ראו המרגלים את צל ההרים כמכשולים בלתי עבירים, את בני הענק כבלתי מנוצחים, ואת עמלק והערים הבצורות־בשמים כחזקים אף מן היושב־בשמים. כאמור, סיבת התמוססות האמונה, נעוצה בהעדר הרצון.

עתה ניתן גם להבין את אשר קרה אחרי־כן כאשר התייצבו אנשי העם לתקן את חטאם באחת, לעלות וללחום ולבוא אל הארץ. אז, אמר להם משה: "אל תעלו כי אין ד' בקרבכם, ולא תינגפו לפני אויביכם".

מדוע אפוא מיאן ד' בתשובת־המשקל שלהם וברצונם לעלות?

יש להבין כי לא בן־לילה קמה ונבראה בהם אמונה חדשה. רק לאחר שאמר להם משה: "במדבר הזה יפלו פגריכם" הם הבינו שנסגרה בפניהם האופציה לשוב מצריימה; ואם החלופה היא למות במדבר, כי־אז עדיף לקום ולעלות ההרה. זהו פשר החלטתם הפתאומית להיכנס מיד אל הארץ, ועתה כבר לא ראו גם שום קושי בעלייתם – לפתע נעשו ההרים למישור – שהרי 'אין דבר העומד בפני הרצון'…

אבל עתה אמר להם משה: "כי אין ד' בקרבכם" (י"ד מ"ב). את אמונתכם לא תיקנתם, והרצון אשר מגלים אתם עתה הינו רק רצון טכני, ואין הוא הרצון העמוק אשר רק הוא יוכל לתמוך אמונת־אמת, אמונה אשר בכוחה להתמודד עם כל קושי ולגבור עליו. רק כאשר ישוב הדור ויצמיח אמונה שכזו, תוך מודעות למניעות העצומות – עד גבול 'הבלתי אפשרי' – וגילוי כח־רצון ונאמנות מלאה לצו ד' אף־על־פי־כן, כנאמנות כלב ויהושע, רק אז יהא ראוי לעלות מן המדבר, לשוב ולבוא אל ארצו היעודה.