סימן א

 דין השכמת הבוקר (ובו ט' סעיפים)

סימן זה עוסק בדינים שאין בהם חובה הלכתית, אלא התנהגויות הראויות לירא שמים. נשים לב כי אמנם המחבר בא לכתוב ספר הלכה שרובו ככולו עניינו מה עלינו לעשות ומה אסור לנו לעשות, אך הוא פתח את ספרו דווקא במערכת מצוות שאינן מחייבות. דבר זה מלמדנו שלפני שאדם פותח ספר הלכה עליו להבין כי העיקר הוא הרצון המלווה את עשיית המצוות ואת ההימנעות מהעבירות. שיעור גדול מסר לנו רבי יוסף קארו בסימן הזה, שה' יתברך אומר "את לבכם אני רוצה", וכמאמר הגמרא (סנהדרין קו ע"ב): "הקב"ה ליבא בעי". על פי זה נסביר מדוע סימן זה אינו על הסדר, כלומר שיש בו הנהגות שזמנן מאוחר יותר, מפני שהקדים דברים שטוב לאמרם ולעשותם לפני דברים שיש בהם חובה, והם מפורטים בסימנים הבאים.

סעיף א

^איתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, ^בשיהא הוא מעורר השחר (א). הגה: ועל כל פנים לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללין (ב) (טור). הגה: 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהילים ט"ז, ח) הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה" (ירמיה כ"ג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב), ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך. גם בהצנע לכת (ג) ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב. ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (ד) (טור).

^אטור.  ^בירושלמי ברכות.

(א) שיהא הוא מעורר השחר – הטור פתח את ספרו בדברי מוסר כלליים שצריכים ללַוות את האדם כל היום. דבריו מבוססים על דברי יהודה בן תימא במסכת אבות: "הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי". ומאריך הטור שהנמר מציין את העזות, שחלילה לא יימנע האדם מקיום המצוות מפני הבושה מהאחרים; הנשר מסמל את הראייה, שלא לראות דברים שאינם ראויים העלולים לעורר את היצר; כמו הצבי ירוץ האדם לקיום המצוות; וגבורת הארי היא לחזק ליבו בגבורה לעבודת ה'.

המחבר לא הביא את כל דברי המוסר האלה, וכמובן שאינו חולק עליהם, אלא שלא רצה להאריך בדברי מוסר מכיוון שספרו ספר הלכות מעשיות. אולם הביא מהטור את חשיבות גבורת הלב כארי מפני  שגבורת הלב היא המקור לכל התכונות שמנה הטור, וכן כלול בה שאם האדם גיבור בעבודת השם עליו להיות עז ולא להתבייש בפני בני אדם, וכן להיות זריז לקיום המצוות, ולהימנע מלראות ברע. אם כן, מסר כאן המחבר את המועט המחזיק את המרובה. והוסיף המחבר תרגום הלכתי מעשי לדברי המוסר על הגבורה, והוא הקימה בבוקר לעבודת השם. עולה מכאן מסר שתכלית החיים היא עשיית רצון בוראו, והתחלת היום תקבע את מהלך היום כולו. ויש בכך גם הדרכה מעשית, לקום לפני אור הבוקר לעבודת הבורא.

אולם לפי שדין זה מקורו בדברי מוסר של רבותינו – "יתגבר כארי" – אין כאן חיוב של ממש, אלא הנהגה נכונה. לכן נראה שלמעשה יש להבחין בין המקומות: במקומות ובזמנים שהלילות קצרים מאוד אין מקום לדרוש לקום לפני אור הבוקר, אלא הכוונה לקום מוקדם. וכן אנשים שלומדים או עובדים עד מאוחר יוכלו לקום מאוחר יותר, שהרי אי אפשר לאדם ללא שינה. ומכל מקום, כפי שכתב הרמ"א בהמשך, לא יאחרו את התפילה במניין.

נהגו בכל תפוצות ישראל לומר בהשכמת הבוקר את המשפט: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך"[1], ובאמירה זו מקיים את התחלת עבודת ה' מיד כשניעור משנתו[2]. גם במנהג ליטול ידיים מיד בקימה, שיתבאר בע"ה בסימן ג', יש ביטוי לעבודת בוראו מיד כשנעור משנתו.

(ב) שהציבור מתפללין – מקור משפט זה בטור. ולא העתיקו המחבר כיוון שלדעתו על האדם לעשות כל מאמץ לקום לפני אור הבוקר (אך אם אינו יכול – ודאי שלא יאחר את זמן תפילת הציבור). ואף שבע"ה נראה בסימן צ' שאין התפילה בציבור חובה גמורה, הרי זה למי שיש לו מניעה חשובה. אבל מי שיש לו מניין בעירו ואינו מתפלל עמהם – "נקרא שכן רע … וגורם גלות לו ולבניו"[3].

(ג) בהצנע לכת – כלומר: גם בישבו בבית ובשכבו על מיטתו יהיה מודע לכך שעומד לפני ה' ויתנהג בצניעות. בנוסף רומז הרמ"א בביטוי זה לעניין הליכה בענווה, והוא עושה זאת מיד לאחר שכתב שלא להתבייש מפני המלעיגים. דברי הבית יוסף יסבירו יפה מדוע הרמ"א כתב ברצף שני עניינים אלו; על דברי הטור "שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש" כותב הבית יוסף: "מפני שמידת העזות מגונה מאוד כמו שנזכר, ואין ראוי להשתמש כלל אפילו בעבודת השם יתברך, לדבר דברי עזות כנגד המלעיגים, כי [אז] יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך. לכך כתב (הטור) שלא תבוש מהם אף  על פי שילעיגו עליך". מכאן למד הרמ"א שלא יבוש מפני המלעיגים, והוסיף שאדם יהיה צנוע בעבודת השם שלו ואז עבודתו תהיה אמיתית, וכך גם האנשים יושפעו ממנו יותר מאשר מאדם שעושה הצגות בעבודתו.

(ד) יתברך ויתעלה – המחבר הדגיש את החובה לקום עם אור הבוקר, והרמ"א מוסיף שכאשר יקום –יקום לעבודתו יתברך. והדברים כמובן משלימים זה את זה.

 סעיף ב

^גהמשכים להתחנן לפני בוראו – יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה; שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות – רצויה (ה).

^גרא״ש אהא דברכות ג'.

(ה) רצויה – הקימה בלילה אינה חובה, ולא כתב המחבר אלא שזמנים אלה מתאימים לתפילה על החורבן[4]. אמנם, ודאי שתפילה רצויה לפני הבורא בכל זמן, ולכן עלינו להבין מדוע המחבר קובע כאן שהתפילה בזמנים אלה רצויה. כדי לבאר עניין זה יש להקדים ולהסביר את חשיבות בית המקדש, שאליו כל העיניים נשואות לבניינו מחדש, ובכל יום אנו מתפללים לחידוש העבודה בו. בית המקדש הוא מקום השראת השכינה, כלומר הוא המרכז למציאות שבה הא-ל אינו נסתר, והאדם יכול לראות את הנהגתו בעולם. כאשר נחרב הבית גלה כל משוש, מאחר שעם החורבן גלתה השכינה והסתיר הא-ל פניו, והאדם כביכול התייתם מאביו שבשמים.

דברי המחבר כאן מבוססים על דברי הגמרא בברכות (דף ג ע"א) האומרת ששלוש משמרות יש בלילה; בסוף משמרת ראשונה חמור נוער, בסוף השנייה כלבים צועקים, ובסוף השלישית תינוק יונק משדי אמו ואישה מספרת עם בעלה. כמובן שהגמרא רומזת לסודות גדולים ועמוקים, אולם יש לה גם מובן בעולם הפשט: הלילה מסמל את הגלות, וכיוון שהחושך מזכיר את החורבן, זהו הזמן להתפלל על הגאולה. והנה חטאי האדם המביאים את הגלות הם החומריות, העזות והשנאה; כאשר החמור נוער בסוף השליש הראשון הרי זה סימן שהאדם השקוע בחומריות אינו יכול לסבול יותר את הריקנות של חייו, וזה הזמן להתפלל לגאולה, להתפלל שהקב"ה יעזור לאדם בעת התעוררות הניצוץ שבו לצאת מהחומריות[5]. בסוף המשמרת השנייה הכלבים צועקים. הכלב מסמל את עוון העזות, שנתפס בה כל מי שאינו מאמין, וחושב את עצמו לכל יכול. והנה כל זה אשליה, וצעקת הכלב מבטאת את התעוררות הנשמה מהצער של חיים בלי אמונה. בסוף המשמר השלישי, כאשר אור הבוקר בוקע, תינוק יונק משדי אמו ואישה מספרת עם בעלה. זו התעוררות של אהבה, אהבה כפולה: ראשית, הקשר בין האם לתינוקה – קשר שכולו חסד, שיש בו כדי לכפר על השנאה שהיא אם כל חטאת. ושנית, 'אישה מספרת עם בעלה' – והרי זו התעוררות של אהבה בין האדם לאלוקיו. אם כן, תפילה בזמנים אלה יש בה לחזק את האמונה שלגלות יש קץ, ושעלינו לנצל את זמני השינוי הטמונים בחושך.

סעיף ג

^דראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש (ו).

^דרא״ש שם.

(ו) חורבן בית המקדש – היות שעיקר חיותנו נובע מהשכינה הקדושה, אין צער כצער גלות השכינה, שהתבטא בחורבן בין המקדש. המצטער על כך, תשוקת צערו יש בה כדי לעורר ניצני גאולה. אין כאן גדר הלכתי, והגדרים ההלכתיים הנגזרים מזכירת החורבן מצויים בסימן תק"ס.

 סעיף ד

^הטוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה (ז).

^הטור.

(ז) מהרבות בלא כוונה – ראינו בסעיפים הקודמים שראוי לקום באשמורת הבוקר ולהתחנן לפני הבורא ברוך הוא. מזהיר כאן המחבר שעל תפילות אלו להיות בכוונה רצויה. זאת כיוון שאין אמירתן חובה, ולכן אין עניינן אלא עבודה שבלב, ותחינות בלי כוונה אינן תחינות. לכן, אם מתקשה לכוון בתחינות ארוכות – עדיף לקצר בהן. אך אין כוונת המחבר לומר שאדם שקשה לו לכוון יקצר בנוסח התפילה שקבעו חכמים, שהלא אלו דברים שחייב לאומרם, ואין הקושי לכוון פוטר חובה זו. מכאן נלמד שבתפילות המחויבות יש לעשות כל מאמץ להתפלל בכוונה; אך אין לזלזל במי שקשה עליו הכוונה ובכל זאת מתפלל, שגם את זה מחשיב הבורא, וכפי שאנו אומרים בסוף ברכת 'שמע קולנו': "כי אתה שומע תפילת כל פה ברחמים".

סעיף זה נצרך למעשה לאדם שזמן תפילתו מוגבל, כחיילים המשרתים בצבא או כאנשים היוצאים לעבודה. עדיף להתפלל במתינות ולדלג על כל התחינות שלפני "הודו", לבד מברכות השחר וברכות התורה.

סעיף ה

^וטוב לומר פרשת העקדה (ח), ופרשת המן (ט), ^זועשרת הדברות (י), ^חופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם (יא). הגה: ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום, אבל אסור לאומרם בצבור (יב) (תשובת הרשב"א סי' קפ"ד).

^ושם בטור.  ^זתמיד ל"ב.  ^חתענית כ"ז, ומגילה ל"א.

(ח) פרשת העקדה – העקידה מזכירה 'זכות אבות', והיא שבזכות האבות הקב"ה בחר בנו כעם. בהזכרת העקדה אנו מתחברים לקבלת עול מלכות שמים של העוקד והנעקד, ומקבלים על עצמנו מוכנות למסור את עצמנו לה' יתברך.

(ט) ופרשת המן – כדי להזכיר לאדם שפרנסתו תלויה ברצון הא-ל, דבר המחזק את האמונה בא-ל המשגיח. וכדברי התורה על המן (דברים ח', ג): "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

(י) ועשרת הדברות – מעמד הר סיני הוא המעמד המחולל את אמונתנו בְא-ל המתגלה לאדם, ורב סעדיה גאון כתב כי כל המצוות כלולות בעשרת הדיברות.

(יא) וחטאת ואשם – בזמן שבית המקדש היה קיים הקריבו ישראל קורבנות. מהם קורבנות נדבה, כעולה, כמנחה וכשלמים; ומהם קרבנות חובה, כחטאת וכאשם, לכפר על חטאינו. ואומרת הגמרא שמעת חורבן בית המקדש קריאת סדר הקורבנות נחשבת כהקרבת קורבן, ולכן יש חשיבות מיוחדת באמירת פרשיות אלו. וכמאמר הנביא (הושע י"ד, ג): "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ".

(יב) אסור לאומרם בצבור – בעשרת הדיברות ישנם יסודות אמונה ויסודות תיקון החברה, והם נאמרו בסיני למשה ולכל ישראל. מצד אחד מעניקה עובדה זו לעשרת הדיברות חשיבות מיוחדת, אולם טמונה בכך גם סכנה מסוימת: שמא יחשבו שדברים אלו בלבד ניתנו בסיני, ואפשר להסתפק בקיום עיקרים אלו בלבד[6]. ונראה שהמחבר מסכים עם דברי רמ"א אלו, כפי שהביא בבית יוסף, ולא פירש זאת כאן מפני שכל הסימן עוסק רק בהנהגות של הפרט.

סעיף ו

^טפרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום (יג) (וע"ל סי' מ"ז סעיף י"ג) (יד).

^טכל בו ורא"ש גבי פרשת התמיד.

(יג) אלא ביום – מפני שכאמור, האמירה נחשבת כהקרבה, ואין מקריבים קורבנות בלילה. והוסיף המשנה ברורה (ס"ק יז) שאם אין זמן לאומרם ביום – אין איסור לאומרם בלילה[7].

(יד) סימן מ"ז סעיף י"ג – ושם מבואר שלפני הלימוד חייבים לומר ברכות התורה, וכן שהלומד קודם אור הבוקר ראוי שיאמר את ברכות השחר לפני קריאת כל הפרשיות האלה (חוץ מברכת "הנותן לשכוי בינה", שצריך להמתין לאור יום כדי לאומרה). אלא שסימן זה לא על הסדר נאמר, כפי שהסברנו בהקדמה.

סעיף ז

כשיסיים פרשת העולה יאמר: 'יהי רצון מלפניך שיהיה זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה'. וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים, מפני שהם באים בנדבה (טו).

(טו) בנדבה – לכן לא יאמר "יהי רצון" זה אחר אמירת סדר חטאת ואשם, הואיל ואינם באים בנדבה. אולם יש אומרים אחריהם נוסח "אם נתחייבתי חטאת תהא אמירה זו חשובה לפניך כאילו הקרבתי חטאת"[8]. ובכל מקום יאמר המתפלל כפי הנהוג במקומו.

סעיף ח

^ייאמר עם הקרבנות פסוק 'ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה" (טז).

^יארחות חיים בשם הר״י בר יקר, על פי ויקרא רבה פרשה ב.

(טז) צפונה לפני ה' – פרשת ויקרא נפתחת במצוַת קורבן עולת נדבה. תחילה מוזכר פר לעולה, ובעניין מקום שחיטתו נאמר (ויקרא א', ה): "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'". אחר מוזכר קורבן מהכבשים או מהעיזים, ושם כתוב (שם יא): "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'". וביאר המדרש את ההבדל בין הפסוקים (יקרא רבא ב', יא): "ובאיל הוא אומר 'צפונה לפני ה". אמרו: בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה ב' כבשים, אחד של שחרית ואחד של ערבית. וכל כך למה, שבשעה שהיו ישראל מקריבין תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא הזה 'צפונה לפני ה" זוכר הקב"ה עקידת יצחק. מעידני עלי את השמים ואת הארץ; בין גוי בין ישראל, בין איש בין אישה, בין עבד בין אמה קורין את המקרא הזה 'צפונה לפני ה" – זוכר הקב"ה עקידת יצחק". כלומר שאמירת פרשת התמיד מזכירה לנו את החובה למסור את נפשנו למען ה', וזה מתבטא בפסוק "ושחט אותו … צפונה לפני ה'". הצפון הוא הצד שאין בו אור, הצד של היצר, וגם שָׁם צְפונה קדושה. עקידת יצחק מוציאה לפועל את הקדושה הצפונה גם בצפון, ולכן חשוב לומר פסוק זה עם פרשת הקורבנות בכוונה.

סעיף ט

^כיש נוהגין לומר פרשת הכיור (יז), ואחר כך פרשת תרומת הדשן (יח), ואחר כך פרשת התמיד (יט), ואחר כך פרשת מזבח מקטר קטורת, ופרשת סמני הקטורת (כ) ועשייתו (כא).

^כ ארחות חיים שם.

(יז) פרשת הכיור – חשיבות מיוחדת יש ברחיצת הידיים והרגליים של הכוהנים קודם עבודתם, כיוון שזו העבודה הראשונה שעשו, שהיו מקדשים את גופם לפני העבודה במקדש. פרשה זו היא השורש של מצוַת נטילת ידיים, שהיא הכנת הגוף לקראת קיום המצוות.

(יח) תרומת הדשן – פרשת תרומת הדשן פותחת את פרשת צו. כי הנה בפרשת ויקרא מובאים כל הקורבנות, ובפרשת צו מוסבר אופן עשייתם. פרשת תרומת הדשן היא הראשונה בפרשת צו כיוון שהיא העבודה הראשונה בבוקר, קודם הקרבת הקורבנות, ומשמשת כהכנת המזבח להקרבה. ועוד, שמקיימים בה את החיוב של "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". כן אנו נזכה תמיד להכין את עצמנו לקבלת אור ה' שלא יכבה מאתנו לעולם.

(יט) פרשת התמיד – קורבן התמיד הוא קרבן ציבור שמקריבים בכל יום, בוקר וערב. ואנו, שאין לנו בית מקדש, אמירה זו עולה לנו במקום החיוב להקריב את התמיד.

(כ) סמני הקטורת – הקטרת הקטורת נחשבת לעבודה קדושה ביותר: עיקר ההקטרה הוא הולדת ריח, שהוא החוש הרוחני ביותר; הקטורת קרֵבה על גבי מזבח הזהב, המזבח הפנימי, בעוד שאר הקורבנות קרֵבים על מזבח החיצון; בהקטרת הקטורת טמונים סודות רבים – כל סממן הוא גילוי של אחת מדרכי התגלות ה', והקטרת הקטורת היא איחוד של כל התגלויות אלה.

(כא) ועשייתו – יש כאן חילוקי מנהגים, יש המוסיפים פרשיות נוספות ותחינות שונות, ויש הממעיטים בהן. וכל אחד יעשה כמנהגו.

כתב כאן בכף החיים (אות ל"ו, בשם "יפה ללב"): "הגם ברובא דעלמא אינן נזהרין להיות קורין פרשיות הקורבנות בכל יום, מיהו בזמן מגיפה וחולי רע בעולם ב"מ טוב לקרות פרשת הקורבנות דבר יום ביומו, שהוא מסוגל הרבה, ונכון לבו בטוח כי לא תאונה אליו רעה, שהוא משומר מכל דבר רע". המקובלים רואים באמירת סדר הקורבנות את החלק הראשון של עבודת התפילה, וללא אמירתו קשה להגיע לחלקי התפילה האחרים. משל לבניין, שאי אפשר לבנות את קומתו השנייה ללא הקומה הראשונה. דברי חז"ל שאמירת סדר הקורבנות הרי הם כנגד הקרבת הקורבנות אינה בגדר מליצה בעלמא, אלא האומרם בכוונה רצויה דבריו מתקבלים ממש כאילו הקריב קורבן. נוסף על כך, נראה בע"ה בסימן נ' שפרק "איזהו מקומן" יש לאומרו גם מטעם של לימוד תורה, וכן נראה שם שפרשת התמיד מחויבת יותר משאר הפרשיות. לסיכום: את ברכות התורה וברכות השחר חייבים לומר מן הדין, אחריהן בחשיבות פרק "איזהו מקומן", ואחריו פרשת התמיד. אחריהם בסדר החשיבות באות כל האמירות השונות שראינו בסימן זה, וכל אחד לפי מנהגו.

[1] מובא ב"סדר היום" לר' משה אבן מכיר (צפת, המאה הט"ז), ובשמו בכמה אחרונים.

[2] שאפשר לומר "מודה אני" אף קודם נטילת ידיים. כך ב"סדר היום", ומובא במשנה ברורה ס"ק ח', וכף החיים ס"ק ד.

[3] "אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל – נקרא שכן רע … ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו" (ברכות דף ח ע"א. הובא בשו"ע או"ח צ', יא).

[4] לפי המקובלים הזמן הראוי לתפילה בלילה הוא חצות, ולכן יש סידורים שנדפס בהם "תיקון חצות".

[5] נעירת החמור היא אות שגם העולם החומרי ביותר אינו נקי מרישום של קדושה, ומכאן התעוררות החומר.

[6] משום חשש זה גם נהגו בקהילות רבות שלא לקום בעת אמירת עשרת הדיברות בקריאת התורה (בפרשות יתרו וואתחנן, ובחג השבועות). ולמעשה כל מקום ינהג כמנהגו.

[7] דבר זה נראה פשוט, שהלא אינו אלא כקורא פרשיה בתורה. אלא שלדעת הבית יוסף בלילה אין יתרון לפרשה זו מכל פרשה אחרת, כי אז אינה במקום קורבן.

[8] כך כתב הב"ח בשם מהרש"ל. ויש אחרונים שכתבו שאין לומר נוסח זה. ראה למשל מג"א ס"ק י"א; ט"ז ס"ק ז; ברכי יוסף ס"ק טז; משנה ברורה ס"ק יח.