סימן ב

 דין לבישת הבגדים (ובו ו' סעיפים)

בסימן זה מביא המחבר הנהגות שונות בנושא לבישת הבגדים. וכתבו הפוסקים שרוב הדברים שנזכרים כאן אינם מעיקר הדין, אלא הם מנהגי חסידות[1]; אך מקורם בדין צניעות, שבמהותו הוא עניין תורני. ובכמה מקומות נרמז עניין הצניעות בתורה, כגון רש"י בפרשת בראשית[2] התולה את חטא אדם וחוה במיעוט צניעותם. וכן מפורש בתורה שלא לעלות במעלות על המזבח כדי שלא תיגלה ערוותך עליו[3]. הסמ"ק (מצוה נ"ז) לומד את הלכות הצניעות מן הפסוק "והיה מחניך קדוש".

מהות הצניעות מתרכזת בשני עניינים: האחד – האדם מורכב מגוף ונשמה, וחוסר הצניעות הופך את הגוף למרכז האדם, ומנתקו מהרוחניות. מטעם זה צריכה הצניעות להיות גם בחדרי חדרים. השני – שצניעות דומה לענווה; הפריצות נועדה לכך שאנשים יסתכלו עליו, ואילו הצנוע מתנהג ומתלבש בצורה שאינה בולטת. לטעם זה קשורים ענייני צניעות גם למקום שבו האדם נמצא, ועל האדם להתחשב  בסביבתו[4].  

סעיף א

לא ילבש (חלוקו) מיושב, ^אאלא יקח חלוקו ויכניס בו (ראשו) וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה (א).

^אמגמרא דשבת קי״ח.

(א) שהוא מכוסה – בזמנם היו ישנים ללא בגדים, מכוסים בסדין בלבד. הבגד שאותו לבשו בבוקר היה חלוק שלובשים דרך הראש. ממידת חסידות שמיד כשמתעורר ילבש כֻתנתו, כאשר הוא עדיין במיטה[5].

סעיף ב

^באל יאמר: הנני בחדרי חדרים מי רואני. כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו (ב).

^בטור ותענית י״א, חגיגה (י״ז) [ט"ז].

(ב) מלא כל הארץ כבודו – ולכן אסור להסתובב בלא בגדים כלל גם אם נמצא לבדו (ובמקום שיש סידור או ספר פתוח בעמוד שכתוב אחד משמות השם, הדבר אסור מן הדין אפילו לצורך, שהלא "אסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום"[6]).

סעיף ג

^גידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו, שלא יהפוך הפנימי לחוץ (ג).

^גשבת קי״ד.

(ג) הפנימי לחוץ – גם זה ממידת חסידות[7].

סעיף ד

^דינעול מנעל ימין תחלה ולא יקשרנו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין (ד). הגה: ובמנעלים שלנו, שאין להם קשירה, ינעול של ימין תחלה (תוספות פ' במה אשה ד' ס"א).

^דשבת ס״א.

(ד) ויקשור של ימין – בבית יוסף כאן כתב: "הפוסקים השמיטו דין זה" וביאר טעמם, ועולה מדבריו שם שלהלכה אין חובה להקפיד על כך. אך עם כל זה הביא כאן את ההנהגה, כיוון שבנקל אפשר לקיים אותה. עניין הנהגה זו הוא שצד ימין מסמל את מידת החסד, ו"עולם חסד יבנה", כלומר: אין קיום לעולם ללא חסד, אבל חסד בלבד יביא את העולם לחורבנו. לכן מתחילים עם החסד, וממשיכים בשמאל המסמל את מידת הדין, ומסיימים שוב בצד החסד, כי הקב"ה מקבל באהבה את השבים בתשובה. גם דין זה הוא הנהגה של חסידות. והסביר הבית יוסף שיש עניין להקדים את קשירת שמאל, כמו שקושרים את התפילין על יד שמאל. להסבר הדברים נאמר כי בגמרא יד שמאל נקראת "יד כהה", היד החלשה. צד שמאל מסמל גם את היצר בעולם, וזו חולשתו, ותיקונו הוא בקשירת התפילין. כאשר מקדימים לקשור את נעל שמאל מבליטים את החשיבות שבניתוב כוחות היצר.

סעיף ה

^הכשחולץ מנעליו חולץ של שמאל תחלה (ה).

^השבת ס״א.

(ה) של שמאל תחילה – כדי לסיים בנעל ימין, מפני שהנעילה היא ההתחלה והחליצה היא הסיום.

סעיף ו

^ואסור לילך בקומה זקופה (ו), ולא ילך ^זד' אמות בגילוי הראש (ז) (מפני כבוד השכינה), ^חויבדוק נקביו. הגה: ויכסה כל גופו (ח), ולא ילך יחף (א"ז). וירגיל עצמו לפנות בוקר וערב, שהוא זריזות ונקיות (הגהות מיימוני פרק ה' מהלכות דעות).

^וקדושין ל״א.  ^זשם.  ^חברכות ט"ו.

(ו) בקומה זקופה – כאן הקפיד המחבר לכתוב "אסור" (ולא "לא ילך", כבשאר הסימן), כי הליכה בגאווה אסורה מעיקר הדין.

(ז) בגילוי ראש – כיסוי הראש בכיפה היה ממידת חסידות, אלא שכך נהגו ישראל בכל מקום. והיות שהדבר במקורו היה מידת חסידות יש מקום להקל בעת הצורך. כגון אדם שעובד בחו"ל במקומות שלא מקובל בהם שמכסים את הראש, וייתכן שהדבר יביא לפיטוריו, או באנשים השוחים בים, וכן על זו הדרך בעת הצורך[8].

(ח) ויכסה כל גופו – גם זה ממידת חסידות. על פי דין מותר ללבוש חולצות עם שרוולים קצרים ומכנסיים קצרים, אלא שיש להתחשב בסביבה שבה נמצאים[9].

[1] עיין פרי מגדים, משבצות זהב ס"ק א (על פי הרמב"ם הל' דעות פ"ה ה"ו); אגרות משה ח"ג, סימן מז בסוף אות ג, ובסימן סח.

[2] בראשית ב', כה. ועיין בפירושנו "בעקבות רש"י" שם.

[3] שמות כ', ב. ואמנם החמירו במזבח יותר מבשאר מקומות, אולם אפשר ללמוד מפה על חשיבות העיקרון.

[4] כדברי הברייתא (דרך ארץ רבה פרק ד' הלכה ה): "לא יהא אדם … לא בוכה בין השוחקים, ולא שוחק בין הבוכים, ולא יושב בין העומדים, ולא עומד בין היושבים … כללו של דבר: לא ישנה אדם מדעת הבריות". לכן ברור שעל האדם להתלבש בהתאם למקום בו נמצא, ומה שמותר להולך לחוף הים – אסור בשוק. וכן יש להבדיל בין עומדו בביתו ליוצא החוצה (ראה אגרות משה חלק ג סימן מז אות ג).

[5] כתבנו שהדבר ממידת חסידות, כי מעיקר הדין מותר להתפשט כשיש בדבר צורך. כך למשל האיסור להשתין ערום לפני מיטתו לא נאמר בכלי (שבת סב ע"ב; שו"ע או"ח סימן רמ"א), כלומר שלא חייבו את האדם הישן להתלבש כדי להשתין בכלי שבחדרו. וכן אנו רואים בגמרא שבת שהיו הולכים להתרחץ בים ערומים, והגמרא שם דנה גם האם אסור להניח את ידו כנגד פניו של מטה (שבת מא ע"א). מכאן שלא אסרו להתפשט בעת הצורך. לכן מן הדין אין איסור לפשוט בגד כדי ללבוש בגד אחר, אלא שממידת חסידות לכסות את עצמו בעת החלפת הבגד. והדיון כמובן הוא בבגד שמכסה את ערוותו (ונראה שדברי המשנה ברורה בס"ק א להתכסות אפילו כשמחליף גרביים הם חומרא בעלמא).

[6] רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ו ה"ו.

[7] כפי שנראה מהגמרא שבת (קיד ע"א ), שם דין זה נאמר על תלמיד חכם.

[8] לשיטת הרמ"א מפורש בדרכי משה שהחיוב הוא רק ממידת חסידות. ולשיטת המחבר כך משמע גם בסימן צ"א (סעיף ג), שכתב: "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, וי"א שיש למחות שלא ליכנס בבהכ"נ בגלוי הראש". דווקא בשני אלה יש אומרים שיש איסור, אך בשאר דברים אין בדבר ממש איסור. וכן משמע מדברי הברכי יוסף בדעת המחבר, שנקט לשון איסור בהליכה בקומה זקופה והשמיט מילה זו בלבישת הכיפה. אולם דע שיש מפרשים שהמחבר מחייב כיפה מן הדין. עיין לדוגמא בשו"ת שמ"ש ומגן לרב משאש (או"ח סימן ט"ז), שלדעתו בשיטת המחבר חיוב כיפה הוא מן הדין. אולם למעשה אין נפקא מינה בזה, כי כל ישראל קיבלו עליהם ללבוש כיפה, לכן חייבים לעשות זאת. ובשעת הדחק ודאי אפשר לסמוך על הרמ"א, ובמיוחד שהרבה מפרשים שגם המחבר סובר כן במסקנתו.

[9] לפי האיגרות משה (יו"ד ח"ג סימן סח), במקום שאין אנשי המקום רגילים לכסות כל גופם אין אפילו מידת חסידות לכסות כל גופו. ראיה לכך שכיסוי כל הגוף הוא רק ממידת חסידות אפשר למצוא בדברי הגמרא שנפסקו בשולחן ערוך (סימן ע"ד סעיף ו), שחייבים לכסות את הערווה כדי לקרות קריאת שמע, ולכסות את הלב כשרוצים להתפלל. ואם מן הדין חייב אדם לכסות כל גופו כל היום, איך הסתפקו במלבוש מינימלי כזה לקריאת שמע ולתפילה? וכן מובא בגמרא שאסור לעמוד ערום בפני השם (עיין רמב"ם הלכות יסודי תורה פ"ו ה"ו), ואם אסור כל הזמן לעמוד בלי לכסות כל גופו – מה מקום להוראה זו? אלא שיש איסור לעמוד ערום בפני השם אפילו לצורך, אבל שלא בפני השם מותר מעיקר הדין לעמוד ערום לצורך, כמו במחליף בגדיו או הולך להתרחץ. וממידת חסידות שאדם ימעט ככל האפשר לגלות גופו, ובנוסף יתלבש בהתאם למקום בו הוא נמצא, כפי שהבאנו בהקדמה לסימן זה.