הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קכ"ב

דין נותן טעם לפגם בכלים, ובו י"ב סעיפים.

בסימן קג למדנו שאם נפל איסור להיתר ופגם את טעמו^[1], לא נאסר ההיתר. סימן זה ידון מתי מוגדר הטעם הבלוע בכלי, טעם פגום שאינו אוסר.

סעיף א'

^אנותן טעם לפגם, מותר (א).

^אציינתיו לעיל ריש סימן קג.

• מותר – כלל זה נובע מן העובדה, שלא אסרה תורה תערובת איסור והיתר אלא כשטעם האיסור מורגש, וכשהוא שיבח ושיפר את המאכל. אבל אם אינו מורגש, כגון בפחות מ- 1/60, או שטעמו פוגם, התערובת מותרת, כי אין הנאה מן האיסור.

סעיף ב'

^בקדירה שאינה בת יומא, דהיינו ששהתה מעת לעת משנתבשל בה האיסור, הַוְיָא נותן טעם לפגם (ב) ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה, לכתחלה, גזירה אָטוּ בת יומא (ג); בין שבלועה מאיסור ובא לבשל בה היתר, ובין שבלועה מֵחָלָב ובא לבשל בה בשר, או איפכא (ד).

^בגם זה ציינתי שם, בסעיף ה.

• הַוְיָא נותן טעם לפגם – הנפלט מדפנות הקדירה, פוגם בטעם התבשיל שבה, לכן לא חל איסור.
• לכתחלה, גזירה אָטוּ בת יומא – אסור להשתמש בכלי, לפני הכשרתו. שמא ישתמש בו בתוך 24 שעות, מאז בישל בו איסור. אף שבדיעבד, כלי שאינו בן יומו, אינו אוסר את התבשיל.
• או איפכא – לא רק כלים של איסור, אלא גם היתר היכול להיהפך לאיסור, כגון בשר או חלב (כל אחד בפני עצמו), גם בהם נאסר בישול הסוג השני, ללא הכשרת הכלי, ולמרות שחלפו 24 שעות.

יש פוסקים שהורו[2], כי אין להכשיר כלים של בשרי, ולהופכם לכלים של חלבי. וצריך להסביר, כיצד מסתדרת הוראתם, עם דברי המחבר כאן, שהתיר זאת. ונראה שיש הבדל בין שינוי חד פעמי ומקרי, והוא שהותר כאן. ובין שינוי הנעשה בתכיפות, שוב ושוב. כגון שכלי אחד משמש הן לבשר והן לחלב, בזה הורו הפוסקים שלא לנהוג כן. זה גם מסתבר מאד, כי ברור שביקשו חכמים למנוע ערבוב ובלבול, ולכן ראוי שהאדם יקצה כלים מיוחדים לבשר, וכלים אחרים לחלב[3].

סעיף ג'

^גיש אומרים הא דחשיבה פגומה כשאינה בת יומא, דוקא שהדיחה יפה וסר ממנה כל שמנונית איסור הדבוק בה, אבל אם לא הדיחה יפה, שהאיסור הוא בעין, אינו נפגם בשהייה מעת לעת (ה) (רשב"א וטור וראב"ד). הגה: ומכל מקום אם יש ששים רק נגד הדבוק בקדרה, הכל שרי, דמה שבקדרה כבר נפגם ואין צריך בטול (ו) (כן משמע לעיל סימן צ"ה). יש אומרים דבדברים חריפים לא אמרינן דין נותן טעם לפגם, כמו שנתבאר לעיל סימן צ"ה וצ"ו (ז), ולכן אם בישל בקדירת איסור (ח) שאינה בת יומא (ט) מאכל חריף, כגון תבשיל שרובו חומץ או תבלין או שאר דברים חריפים, אסור (י); אבל לא מיחשב התבשיל חריף משום מעט תבלין שבו (יא) (מרדכי פא"מ ורשב"א סי' תמ"ט) וכן נוהגין. ועיין לעיל סימן צ"ה וצ"ו. אבל אם היה האיסור דבר חריף (יב), ואח"כ שהה הקדירה מעת לעת (יג) ובשלו בו היתר שאינו חריף, מותר, דאין החריפות הראשון מַשְׁוֵי ליה לשבח (יד) (ארוך כלל ל"ח).

^גגם זה ציינתי שם.

• אינו נפגם בשהייה מעת לעת – לאחר 24 שעות רק הבליעות שבכלי נפגמות, ולא שיירים הדבוקים על דפנות הכלי. דעה זו התקבלה, הלכה למעשה[4].
• כבר נפגם ואין צריך בטול – כי מה שבעין בטל בשישים, והבלוע הפגום לא מצטרף למה שבעין. המחבר, מסכים לזה.
• כמו שנתבאר לעיל סימן צ"ה וצ"ו – לדעת הרמ"א, דבר חריף משביח את הטעם הפגום. אבל המחבר, לא קיבל חומרא זו[5].
• בישל בקדירת איסור – שבלעה איסור.
• שאינה בת יומא – הבלוע כבר פגום.
• אסור – התבשיל החריף שבישל בקדירה נאסר, כי החריפות השביחה את הטעם הפגום.
• משום מעט תבלין שבו – רק תבשיל שרובו חריף, משביח את הבלוע. אבל תבלינים לתיבול התבשיל המהווים מיעוט, אינם משביחים את הבלוע, למרות חריפותם.
• היה האיסור דבר חריף – כלומר הבלוע בקדירה, היה חריף.
• שהה הקדירה מעת לעת – טעמו החריף של האיסור נפגם, אחר שהות בת 24 שעות.
• דאין החריפות הראשון מַשְׁוֵי ליה לשבח – החריפות התבטלה כשנבלעה בקדירה, ואין בכוחה לאסור את המתבשל בקדירה.

סעיף ד'

^דקדרה הבלועה מבשר וחלב (טו), אם קודם שעבר לילה אחת חממו בה מים, חשיב כאלו חזר ונתבשל בה האיסור (טז), ומונים מעת לעת משעה שהוחמו המים (יז), מה שאין כן בשאר איסורים (יח) (טור סימן קכ"א וסימן צ"ד) ועיין לעיל סימן ק"ג (יט).

^דגם זה ציינתי שם, בסעיף ו.

• הבלועה מבשר וחלב – ואסור לבשל בה כל מאכל, כי הוא ייאסר מהפליטה של בשר בחלב.
• כאלו חזר ונתבשל בה האיסור – בישול המים ובליעתם בקדירה גורם, לטעם הבשר בחלב הבלוע בה, להתבשל מחדש, ולהתערב יחד עם המים. נמצא שבבישול זה, שב טעם האיסור ונבלע מחדש בקדירה. דין זה הוא חומרא.
• משעה שהוחמו המים – על כן צריך לספור את 24 השעות, מעת חימום המים. כדי שטעם הבלוע, ייחשב פגום, ותתאפשר הכשרת הכלי. שכן אי אפשר להכשירו, לפני המתנה בת 24 שעות, אחר בישול המים. אבל אם חלף לילה מבישול בשר בחלב, מקילים כחלק מן הפוסקים, שהלילה פוגם את טעם הבשר בחלב. ולא רוצים לפסוק כשתי חומרות, שבישול המים מעורר את הטעם הבלוע, וגם שצריך 24 שעות, לפגימת טעם הבלוע.
• מה שאין כן בשאר איסורים – לא אומרים שבישול המים מעורר את האיסור. וניתן לספור 24 שעות משעת בישול האיסור, גם לפני שחלף לילה.
• סימן ק"ג – סעיף ז. דעת הרמ"א שם, שגם טעמם של שאר איסורים מתעורר בבישול המים. כי הנבלע, שהוא עדיין אסור, נפלט במים והם נאסרים (חתיכה עצמה נעשית נבלה גם בשאר איסורים, לדעת הרמ"א), ושבים נבלעים. לכן יש לספור מעת הבליעה הזו, 24 שעות. ומודה שם הרמ"א למחבר, שאפשר להקל כשבישול המים הנ"ל ארע לאחר לילה, ולא נאסרו המים (לא נעשו נבילה). ולהתחיל בספירת 24 שעות, מבישול האיסור.

והקל בזה הרמ"א בגלל שגם הדרישה להמתין 24 שעות מבישול המים, שנויה במחלוקת. וגם שיש סיבה נוספת להקל, שהרי לחלק מן הדעות, נפגמה הבליעה האסורה, אחר הלילה.

אבל במקרה שבישל מים בכלי הנ"ל לפני שחלף לילה, צריך להמתין עשרים וארבע שעות מבישול המים, בין בבשר בחלב, ובין בשאר איסורים. כי כל איסור, לא רק בשר בחלב, הופך את המים לאיסור (חתיכה נעשית נבילה).

סעיף ה'

^האיסור מועט (כ) שנבלע בכלי שדרכו שלא להשתמש בו בהיתר מועט (כא) בכדי שיתן זה טעם בהיתר שישתמשו בו, כמו קדרה גדולה וחבית וכיוצא בהן, הרי זה מותר להשתמש בו לכתחלה, אף על פי שהוא בן יומו, לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם (כב). אבל אם הוא כלי שמשתמשין בו בדבר מועט, כמו קערה וכיוצא בה (כג), אסור להשתמש בו (כד), שאין מבטלין איסור לכתחלה, אפילו איסור מועט ואפילו איסור הבלוע (כה).

^הציינתיו לעיל, בסימן צט סעיף ז.

• איסור מועט – כמות זעירה של איסור, הבלועה בסיר גדול מאד (או בחבית), לא אוסרת את המתבשל בו. אלא אם כמות ההיתר, מועטה גם היא.
• שלא להשתמש בו בהיתר מועט – כלומר, לא מבשלים בו כמות קטנה.
• לידי נתינת טעם – הכמות הקטנה של האיסור הבלוע, אינה אוסרת את המתבשל, אפילו היה הכלי בן יומו. והיא כמי שאינה, אם מבשלים כמות גדולה כרגיל[6].
• כמו קערה וכיוצא בה – כמות המאכל שבתוכם, היא מעטה בדרך כלל.
• אסור להשתמש בו – אפילו אם הכניסו כמות רבה, מחשש שלא תוכנס כמות כזו. שהרי בדרך כלל, לא ממלאים לגמרי את הקערה.
• ואפילו איסור הבלוע – כמו שראינו לעיל בסימן צט, סעיף ה וסעיף ז.

סעיף ו'

^וסתם כְּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (כו) הם בחזקת שאינם בני יומן (כז), לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר, התבשיל מותר. הגה: אבל אם חִמֵם מים בכלי של עובד כוכבים ללוש בהן פת, אסור ללוש באותן מים, דִּלְדָבָר זה מקרי לכתחלה, הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו, שלא הוחמו לשתיה (כח) (ש"ד והגהותיו). אבל דבר שנעשה בשבילו (כט) ולא בשביל דבר אחר (ל), אף על פי שהוא של עובד כוכבים וישראל קונה ממנו לכתחלה מותר, דמאחר דכבר נעשה ביד עובד כוכבים מקרי דיעבד (לא). ^זאף על פי כן אסור לומר לעובד כוכבים: בשל לי ירקות בקדרתך, וכן לא יאמר לו: עשה לי מרקחת, שכל האומר: בשל לי, הרי הוא כאלו בישל בידיו (לב). ואפשר שעל ידי הָרַקָּחִים (או שאר אומנים) מותר, שכל האומנים מְיַחֲדִים כלים נקיים למלאכתם (לג), כדי שלא יפגמו אומנותם. ובעל נפש יחוש, שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות (לד).

^ומוסכם מהפוסקים זולת הרמב"ם, מהא דעבודה זרה דף עה, ב וכולן שנשתמש בהן וכו' מותר, למ"ד נותן טעם לפגם מותר, ומהא דאמרינן גבי כוספן של עובד כוכבים, וגבי מישחא שליקא דארמאי וכו' (עבודה זרה לח, ב), אי משום גיעולי עובד כוכבים, נותן טעם לפגם מותר, ופירשו התוס' שם (ד"ה אי), משום דהוי ספק ספיקא, ספק אם נשתמשו בו היום או אתמול, ואת"ל נשתמשו בו, שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם, או שאינו נ"ט. וכ"כ הטור, בשם הרא"ש. ^זטור בשם הרשב"א בת"ה מהא דחולין דף ו, א דאמרינן, כיון דאמר לה עשי משניכי כמאן דעריב בידים דמי.

• סתם כְּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים – הכוונה, של כל הגויים.
• בחזקת שאינם בני יומן – כי יש לנו שני ספקות; א. האם במהלך 24 השעות האחרונות, השתמש הגוי בכלי. ב. גם אם השתמש בו, יתכן שהמתבשל ייפגם על ידי טעם הפליטה, או שלא יקבל את הטעם הנפלט. על כן, לא ייאסר המתבשל בכלי[7]. אמנם לכתחילה אין להשתמש בכלי, ללא הכשרה.
• שלא הוחמו לשתיה – אלא כדי ללוש בהם. אין זה נחשב דיעבד, כי "דיעבד" מתייחס לפעולה שנעשתה (תרגום: בִּדְאִי עָבַד – באם עשה). ובמים אלה, עדיין לא עשה דבר (כי צריך ללוש עמם). ורק במקרה שעשה בהם שימוש, בלישת העיסה, זה "דיעבד", והעיסה כשרה. אבל לכתחילה, אין להשתמש במים אלה ללישת העיסה.
• דבר שנעשה בשבילו – כלומר, המים הורתחו לצורך שתייתם, וכבר נעשתה ההרתחה.
• ולא בשביל דבר אחר – כגון לישת עיסה.
• מקרי דיעבד – בישול למענו, מוגדר בדיעבד. אף שניתן לומר שזה לכתחילה, כי עדיין לא השתמש בבישול הגוי. אף על פי כן, כיון שהגוי כבר עשה, זה מוגדר בדיעבד ומותר. לאחר שהותר, לא הוגבל ההיתר ליהודי זה, למענו בישל הגוי בכליו. אלא כל יהודי, רשאי לכתחילה, לצרוך מאכל זה.
• הרי הוא כאלו בישל בידיו – כל ההיתר הוא רק אחר שהגוי כבר עשה, אבל אין היתר לבקש מהגוי לבשל למען יהודי.
• האומנים מְיַחֲדִים כלים נקיים למלאכתם – כלומר כל מזון תעשייתי המיוצר במפעלים, למטרות מסחר, מותר בדיעבד. ולא אסרו אלא מה שגוי פרטי מבשל. מכאן מוכח, כי מותר לקנות מאכלים ומשקים שהם כשרים מצד עצמם, אף שבישלם גוי בכלים שלהם (אם אין איסור מצד בישול עכו"ם). כגון לקנות במסעדה של גוים תה או קפה, או כל דבר כשר שנעשה בכליהם.
• לידי טהרה ונקיות – זו מידת חסידות.

כיום ברוב רובם של המקומות, יש כלים מיוחדים לשתייה, ואין כאן אפילו מידת חסידות, הלכך אין צורך להחמיר[8].

סעיף ז'

^חכשם שסתם כליהם של עובדי כוכבים אינם בני יומן, כך סתם כלים שלנו בחזקת שאינן בני יומן (לה).

^חטור מטעם דלעיל (וס"ס צ"ד בשם הר"ן, וכן דעת כל האחרונים, ולא כדרישה סימן י' ס"ה).

• סתם כלים שלנו בחזקת שאינן בני יומן – ואם לקח כלי של חברו, שבדרך כלל מיועד לחלבי, ובישל בו בשרי, התבשיל מותר. אמנם הכלי עצמו, טעון הכשרה.

סעיף ח'

^טכלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב (לו) (טור בשם רשב"א).

^טציינתיו לעיל בסימן ק"ב, ושם מפורש הטעם.

• בטל ברוב – זהו כלל גדול בהלכה, שאם יש איסור והיתר בפניו, ולא נודע מה היתר ומה איסור, אם הרוב היתר, הכל מותר. כך קבעה התורה, שיש ללכת אחר הרוב, ככתוב בפסוק (שמות כג) "אחרי רבים להטות"[9].

סעיף ט'

(לז) ^ייש ליזהר מלהניח בבית עובד כוכבים כלי סעודה, דחיישינן שמא ישתמש בהם (לח). הגה: ואפילו אם נתנם לאומן לתקנם, צריך לעשות בהם סימן שלא ישתמש בהם העובד כוכבים (לט) (ב"י בשם א"ח). ואם עבר ולא עשה, כשחזר ולקחן מן העובד כוכבים צריכים הגעלה (מ). ודוקא אם שהו קצת אצל העובד כוכבים, דהיינו כחצי יום, אבל לפי שעה אין לחוש (מא) (מרדכי פא"מ). וכל זה כשרוצה להשתמש בו ביום שנתנו לו, דליכא אלא חדא ספיקא שמא נשתמש בו העו"ג או לא. אבל אם לא לקחו מן העובד כוכבים עד לאחר זמן, דנוכל לומר אף אם נשתמש בו העובד כוכבים כבר נפגם ונשתהא מעת לעת (מב); או נשתהא ביד ישראל לאחר שלקחו מן העובד כוכבים מעת לעת, אזלינן לקולא ואין חוששין בדיעבד (מג) (סברת הרב). ואם לקחו מן העובד כוכבים באותו יום שנתנו לו, ועבר ונשתמש בו בלא הגעלה, יש אוסרים המאכל, כמו בכלי שהוא בודאי בן יומו (מד) (ארוך); ובמקום צורך יש להקל בדיעבד (מה), ולכתחלה יש ליזהר בכל ענין, אפילו בעבדים ושפחות העובדי כוכבים שבבית ישראל, שלא לייחד כלים שלנו אצלן, שמא ישתמשו בהן בדברים האסורים (מו) (שם במרדכי). ועיין לקמן סימן קל"ו (מז).

^ימרדכי בפ"ב דעבודה זרה.

• הקדמה לסעיף – להבנת כל הסעיף צריך להקדים שבזמנם, אם הונח כלי ברשות הגוי, היה סביר שישתמש בו, אף שלא הורשה. וכששבים לקחת מידיו את הכלי, יתכן שאסור להשתמש בו, כי אולי בישל בו הגוי דבר איסור. בסעיף זה יוסבר מתי צריך לחשוש, ומתי אפשר להקל.
• דחיישינן שמא ישתמש בהם – למאכל אסור, ויטריף את הכלי. אם בכל זאת הונח איזה כלי בידיו, חובה להכשירו.
• שלא ישתמש בהם העובד כוכבים – בעלי המקצוע בזמנם היו עובדים בביתם הפרטי, והיה חשש סביר שישתמשו בכלים שבידם, ומן הסתם בלעו הכלים דבר איסור. בימינו אין חשש כזה, כי יש הפרדה בין מקום העבודה, לחיים הפרטיים.
• צריכים הגעלה – שמא בלעו דבר איסור.
• לפי שעה אין לחוש – כי בזמן מועט, מן הסתם, לא הספיק להשתמש. למעשה, הכל תלוי במציאות.
• ונשתהא מעת לעת – כפי שראינו כאן לעיל, סתם כלי גוי, אינו בן יומו. ואם יש בנוסף גם ספק אם השתמש בו, הרי זה ספק דרבנן.
• ואין חוששין בדיעבד – למרות שבזמן קבלת הכלי לידיו, נאסר השימוש בו. כי אז היה ספק אחד בלבד, האם השתמש בו הגוי, אם לאו. אבל לאחר שהכלי שהה אצלו יותר מ-24 שעות, ברור שאם היתה בליעה, היא כבר פגומה. וכיון שיש ספק נוסף אם השתמש בו, הרי זה ספק דרבנן, ומקילים בו.
• שהוא בודאי בן יומו – בגלל הסבירות שהגוי השתמש בו, ולכתחילה נכון להחמיר.
• יש להקל בדיעבד – כי בסופו של דבר, אין כאן אלא חשש, וספק דרבנן לקולא.
• בדברים האסורים – חשש זה קיים גם בימינו, אצל עובדים זרים, המועסקים אצל קשישים. לכן ראוי לייחד עבורם סירי בישול אישיים, שלא יזדקקו לסירים האחרים שבבית.
• ועיין לקמן סימן קל"ו – שם דן המחבר לגבי כלים המיוחדים ליין, שנשלחו על ידי גוי. מה צריך לעשות, כדי למנוע חשש איסור.

סעיף י'

^יאקערות ששלח ישראל לעובד כוכבים עם מאכל, ושהו שם, אם ניכר בהם המאכל ששלח הישראל בתוכה, מותר (מח). ואם לאו, אסור, אם רגילים להדיח הכלים בחמין, דחיישינן שמא הודח עם כלי איסור (מט).

^יאשם, והרא"ש כלל יט סימן כב.

• מותר – כי ניכר בבירור, שהגוי לא השתמש בהם.
• שמא הודח עם כלי איסור – הניח הגוי את כלי היהודי עם כלי הגוי, בכיור אחד, ובתוכם שאריות איסור. יש לחשוש שנשטפו הכלים במים רותחים, שחומם גבוה ככלי ראשון, ומן הסתם בלעו כלי היהודי טעם של איסור.

סעיף י"א

^יבכלי סעודה שביד העובד כוכבים, ומסיח לפי תומו (נ) ואומר שחדשים הם, וְיֵרָאֶה שהוא כמו שהוא אומר, מותר לקנותם ממנו (נא). הגה: ויש מחמירים ואומרים שאינו נאמן (נב), ואין ליקח כלים מן העובד כוכבים רק כשמוכר הרבה כלים, וקונה כלי בין הכלים (רשב"א בשם ר' יונה). וכן נוהגין לכתחלה. אבל במקום הדחק, כגון שנתארח בבית עובד כוכבים ואין לו כלים, נוהגין כסברא הראשונה (נג), וכן עיקר. ועיין לקמן סימן קל"ז.

^יבסא"ח בשם הרשב"א סימן תנ"ז לדעתו.

• ומסיח לפי תומו – כלומר, הגוי מספר כי הכלים שבידו חדשים, ואינו מודע למנהגי היהודים, הרוכשים דווקא כלים חדשים. ואם הדבר ידוע לו, אינו נאמן.
• מותר לקנותם ממנו – גוי המסיח לפי תומו, נאמן בדרבנן, וכאן אין חשש תורה. ומלבד זאת, הכלים באמת נראים חדשים, כפי שסיפר, לכן הוא נאמן. מן האמור כאן עולה, כי אין חשש לרכוש כלים חדשים בחנויות הגויים. אך יש להימנע, מרכישת כלים משומשים.
• שאינו נאמן – אם רוכש מאדם פרטי.
• נוהגין כסברא הראשונה – במקרה שהכלי נראה חדש, והגוי סיפר על זה, אפשר לסמוך על השיטה הראשונה, ולהשתמש בכלי זה.

סעיף י"ב

^יגיש מי שאומר שקערות הבאות מעבר לים שְׁקַעֲרוּרוֹת יְרַקְרַקּוֹת אוֹ אֲדַמְדַּמּוֹת, אסור להשתמש בהן לעולם בחמין, מפני שאינן חדשות, שהעובדי כוכבים משתמשים בהם, ואינו ניכר (נד).

^יגב"י בשם א"ח, וכל בו בשם הראב"ד.

• ואינו ניכר – איסור זה, קשור למציאות של תקופתם. אמנם בימינו, הכלים הנמכרים בחנויות, חזקה עליהם שהם חדשים, ואין כל חשש.

דין נותן טעם לפגם בכלים (קכב)

• איסור המעורב בהיתר, ומקלקל את טעמו, אינו אוסרו [א].
• טעם איסור הבלוע בכלי, נחשב פגום אחרי 24 שעות [ב].
• קדירה הבלועה מבשר בחלב, וחיממו בה מים, לפני שחלף לילה, סופרים את 24 השעות משעת בישול המים [ד].
• לדעת הרמ"א, הוא הדין גם בקדירה הבלועה מאיסור [ד].
• סתם כלים, בין של גוים בין של יהודים, נחשבים כאינם בני יומן. כלומר לא חוששים שבישלו בהם איסור בתוך 24 שעות אחרונות, על כן המתבשל בהם מותר [ו] [ז].
• כלים של היתר, שנתערב בינם כלי של איסור, אם רוב הכלים הם של היתר, אין צורך להכשירם [ח].

[1] ובהקדמה שם, הסברנו את מקור הדין.

[2] מגן אברהם על שולחן ערוך או"ח סימן תקט ס"ק יא כתב, שמנהג זה נפוץ בקרב בני אשכנז.

[3] יש להוכיח הסבר זה, מפסיקה דומה של המגן אברהם עצמו, שהתיר לשנות את שימוש הכלים, באופן חד פעמי, כגון בהכשרת כלים של חמץ, לשימוש בפסח.

[4] כתב זאת המחבר בשם "יש אומרים" כי יש פוסקים הסוברים, שגם טעם שיירים דבוקים נפגם, בחלוף 24 שעות.

[5] גם המחבר מסכים שדבר חריף משפיע על הבלוע, אבל רק לגבי הגבלת הקולא, שלא נגדיר את הבלוע "נותן טעם, בר נותן טעם". ועיין בהקדמתנו לסימן צו.

[6] יש מן האחרונים שחלקו על המחבר בדין זה, בגלל שאין מבטלין איסור לכתחילה (עיין ט"ז ס"ק ג, וש"ך ס"ק ג). אמנם הרמ"א לא חלק על המחבר, ועל פי שנים עדים יקום דבר. ובכלים של ימינו, ודאי אפשר לסמוך על המחבר.

[7] אף כי מהותן של שני הספקות, שווה לכאורה. כי הספק הוא אותו ספק, האם זה טעם פגום, או אינו. בכל זאת החשיבו זאת לספק ספיקא, כי יש שתי סיבות שיכולות לגרום לפגימת הטעם הבלוע. האחת, הזמן שעבר. האחרת, סוג ואופי האיסור.

[8] ערוך השולחן כאן, סעיף טו.

[9] יש אולי מקום לומר, שתערובת כלים זו, הואיל ואפשר להכשירה, הרי היא "דבר שיש לו מתירין", שאינו בטל אפילו באלף, והכל אסור. ברם להלכה, לא חוששים לזה.

כי לא יחול הכלל "דבר שיש לו מתירין אינו בטל" אלא במקרה שההיתר בא מאליו, ללא מעשה, או על ידי מעשה קל בלבד. מה שאין כן, אם דרושה טרחה רבה כדי לגרום להיתר, אין זה בכלל "דבר שיש לו מתירין", כמבואר בסימן קב סעיף ב.