שולחן ערוך כפשוטו סימן קנ"ד-דיני תשמיש קדושה בבית הכנסת

שולחן ערוך כפשוטו

הלכות בית הכנסת

סימן קנ"ד – דיני תשמיש קדושה בבית הכנסת, ובו ט"ו סעיפים

ראינו בכמה מקומות[1] שיש להבחין בין שלושה סוגי חפצים בעולם המצוות. לסוג הראשון שייכים חפצים ששורה בהם קדושה מצד עצמם (כגון ספר תורה); חפצים המשמשים את הסוג הראשון (כמו מעיל ספר התורה) נקראים "תשמישי קדושה", והם מן הסוג השני; ולסוג השלישי שייכים חפצים שמקיימים בהם מצוות (כמו ציצית או לולב). בסימן זה דנים בעיקר בשני הסוגים האחרונים – תשמישי קדושה וחפצי מצווה.

סעיף א

^ארחבה של עיר, אף על פי שמתפללין בה בתעניות, אין בה משום קדושה מפני שהוא עראי. ^בוכן בתים וחצרות שמתקבצים בהם להתפלל באקראי (פירוש: דרך מקרה והזדמן, לא דרך קביעות), אין בהם שום קדושה (א).

^אמגילה כ״ו ע"א. ^בטור.

שום קדושה – בסימנים הקודמים ראינו שני יסודות לקדושת בית הכנסת: א. בית הכנסת הוא חפץ של מצווה. ב. יש קדושה בבית הכנסת משום שהוא נחשב כמקדש מעט. בית כנסת ארעי אינו כמקדש מעט, ואף כחפץ של מצווה הא נחשב רק בזמן התפילה עצמה, ועל כן אין בו קדושה. דין זה שייך גם במקומות שבהם מתפללים במסדרון בית הכנסת כשאין מקום בבית הכנסת, או שמקיימים שם מניינים למאחרים, שאין הלכות קדושת בית כנסת חלות במסדרונות אלו.

סעיף ב

^גהשוכרים בית ומתפללין בו, אין לו דין בית הכנסת (ב).

^גמהר״י בן חביב.

בית הכנסת – כיוון שמראש הוא נשכר לתקופה מוגבלת. סעיף זה מלמדנו שבתום תקופת השכירות אין צורך בכל דיני הפקעת הקדושה שהתבארו בסימן הקודם, ומיד עם תום השכירות פוקעת הקדושה מן המקום. ואמנם, אם אכן המקום מיועד לתפילה או ללימוד בלבד, חלים עליו כל דיני קדושת בית הכנסת כל זמן השכירות. ביישובים קטנים, שמייחדים מבנה לתפילה יחד עם כינוסים אחרים, אין למקום דין בית הכנסת, אולם גם אין מקיימים בכך את החובה להתפלל בבית כנסת דווקא. לכן עדיף למצוא פתרון אחר לכינוסים נוספים.

סעיף ג

^דתשמישי קדושה, כגון: תיק של ספרים ומזוזות (ג), ורצועות תפילין (ד), וארגז שנותנין בו ספר תורה (ה) או חומש (ו), וכסא שנותנין עליו ספר תורה (ז), ווילון שתולין לפני ההיכל (ח), יש בהן קדושה וצריך לגנזן (ט). הגה: ודוקא הדבר שמניחין בהן דבר הקדושה בעצמו לפעמים, או שנעשה לכבוד, כגון המכסה שעל הקרשים של הספרים (י), אבל אותו מכסה שהוא לשמור אותו מכסה שעל הקרשים, לא מיקרי תשמיש, דהוי תשמיש דתשמיש, וכל כיוצא בזה (רבי' ירוחם נ"ב ח"ד). [2]יש אומרים דלא מקרי ארון קודש אלא אם הוא כמין ארגז, שאינו עשוי רק לכבוד התורה (יא), אבל ארון הבנוי בחומה הנעשה לשמירה (יב), לא מיקרי תשמישי קדושה; וכל שכן אם הספרים מתקלקלים בו, דמותר ליטלן משם (מרדכי והגהות אשר"י פ' בני העיר). אסור לכבס מטפחות של ספר תורה במי רגלים (יג), מפני הכבוד (נמו"י ומרדכי פרק קמא דמו"ק).

^דמגילה כ״ו ע"ב.

של ספרים ומזוזות – בשונה מהתיק שאנו מניחים בו את התפילין, הנחשב "תשמיש דתשמיש" ואין בו קדושה כלל, כיוון שרגילים להניח את התפילין קודם לכן בתוך קופסה קטנה (והיא נחשבת לתשמיש קדושה).
ורצועות תפילין – בתפילין עצמן יש קדושה בגלל השמות הכתובים בהן. הרצועות גם הן חפץ של מצווה, אך הן קדושות יותר משאר חפצי מצווה (דוגמת לולב), כיוון שהן גם משמשות את קדושת התפילין.
שנותנין בן ספר תורה – זה ארון הקודש, הנחשב תשמיש קדושה כיוון שלעיתים מניחים בתוכו ישירות קלף שאינו עטוף בבגד. ואם לאו, גם לארון קודש דין תשמיש דתשמיש[3].
או חומש – מגילת חומש, הכתובה בדיו על קלף.
שנותנים עליו ספר תורה – הכוונה לבימה, היינו השולחן שעליו מניחים את ספר התורה. ומפורש בגמרא שהשולחן נחשב כתשמיש קדושה אף אם פרושה עליו מפה, משום שלעתים מניחים את הספר ישירות על השולחן. ומכאן כתבו הפוסקים שבמקום שאין מניחים את הספר ישירות על השולחן אלא על המפה, אזי למפה דין תשמיש קדושה, ולשולחן דין תשמיש דתשמיש. ובבתי כנסת שכל ספריהם נתונים בקופסה (ספרים ספרדיים), גם למפה אין קדושה, כי היא תשמיש דתשמיש.

כיוון שנוהגים להניח חפצים שונים, כקופסת צדקה למשל, על הבימה או על המפה, טוב להתנות מראש שישתמשו בהם גם לשאר שימושים; ותנאי זה מועיל, כמבואר בדברי המחבר בסעיף ח'. ואף אם לא התנו, כיוון שנהגו בשימוש זה ואי אפשר להימנע ממנו, נחשב הדבר כאילו התנו על כך ("לב בית דין מתנה"), כמבואר ברמ"א שם.

לפני ההיכל – בזמן התלמוד השתמשו לעתים בפרוכת גם כדי לעטוף את ספר התורה. לכן הפרוכת נחשבה כתשמיש קדושה. אולם הפרוכת של היום דינה כתשמיש דתשמיש[4], ובתום השימוש בה לקדושה אפשר להשתמש בה לכל דבר. ואף שהרמ"א כותב בהמשך הסעיף שגם מה שאינו נוגע בגוף חפץ הקדושה יש בו דין תשמיש קדושה אם נעשה לכבודו, אף לשיטתו הפרוכת היא נוי לארון, שהוא עצמו רק תשמיש קדושה, ולכן דינה כתשמיש דתשמיש.
לגנזן – אם התבלו. אך אם הם במצב ראוי, אלא שאין בהם צורך, כגון שקנו חדשים – מותר למכרם ולהפקיע קדושתם על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, כפי שראינו בסימן הקודם בדבר הפקעת קדושת בית הכנסת[5].
שעל הקרשים של הספרים – זהו מכסה בד מעל הארגז שבו נמצא ספר התורה[6].
לכבוד התורה – כמו רוב ארונות הקודש של ימינו, שנעשים בפאר גדול לכבוד ספרי התורה.
לשמירה – ארונות שלא נעשו לשם כבוד, אלא רק לצורך שמירה (כמו כספות של היום).
במי רגליים – שתן, שבעבר היו משתמשים בו לכביסה.

סעיף ד

^המטפחות ספר תורה שבלו, יכולים לעשות מהם תכריכין (יד) למת מצוה (טו), וזו היא גניזתן (טז).

^המגילה כ״ו ע"ב.

תכריכין – הם הבגדים שבהם מלבישים את הנפטר.
למת מצווה – נפטר שאין לו משפחה הדואגת לקבורתו, וקבורתו מוטלת על הציבור.
גניזתן – שהלא הגניזה היא קבורה; וכאן משלבים את קבורת תשמיש הקדושה עם קיום מצוות קבורת מת המצווה. ואם אין צורך בתכריכים, גונזים את המטפחות כשאר גניזה[7].

סעיף ה

^וספר תורה שבלה (יז), מניחין אותו בכלי חרס (יח) וגונזין אותו בקבר תלמיד חכם, אפילו אינו אלא שונה הלכות (יט) ולא שימש תלמידי חכמים (כ).

^ומגילה כ״ו ע"ב.

שבלה – ספר תורה נשאר בקדושתו גם כשבלה, ולכן אין לו תקנה אלא גניזה. וגם סידורים, חומשים וגמרות שבלו נגנזים[8]. עיתונים, עלונים וצילומים למיניהם שיש בהם דברי תורה, יש מקלים לזרקם, כיוון שלא הייתה כוונה מלכתחילה שתחול קדושה עליהם, שאינם מיועדים ללימוד קבוע; וטוב לעטוף אותם לפני שנזרקים. וצריך להיזהר שלא לצלם ולהדפיס בעלונים את שמות ה'[9].
בכלי חרס – דרך כבוד, כדי שלא ייאכל על ידי בעלי חיים.
שונה הלכות – אדם שלמד הלכות פסוקות, בלי לדעת את מקור הדין.
שימש תלמידי חכמים – זהו ביטוי שמשמעו לימוד התלמוד בעיון[10]. ניתן ללמוד מכאן שגם שונה הלכות נחשב תלמיד חכם וראוי; ואף שאינו שלם, אהבתו להלכות הפסוקות הופכת אותו לראוי שספר תורה יהא מונח בקברו.

סעיף ו

^זאין עושין מתיבה (כא) כסא לספר תורה (כב); אבל מותר לעשות מתיבה גדולה קטנה (כג), וכן מותר לעשות מכסא גדול כסא קטן, אבל אסור לעשות ממנו שרפרף (פירוש: כסא קטן) לכסא (כד); וכן מותר לעשות מוילון גדול (כה) וילון קטן (כו), או לעשות ממנו כיס לספר תורה (כז); אבל לעשות ממנו כיס לחומש, אסור (כח). הגה: ופרוכת שאנחנו תולין לפני הארון אין לו קדושת ארון, רק קדושת בית הכנסת (כט); וכן הכלונסות שבו תולין הפרוכת (ל); ומכל מקום אסור לעשות מהם העצים שמסמנים בו הקריאה לחובת היום, שאינן קדושים כמו הם (לא) (פסקי מהרא"י סי' רכ"ה).

^זמגילה כ״ו ע"ב.

מתיבה – היא ארון הקודש שמונחים בו ספרי התורה. ונחשב כתשמיש קדושה רק אם הקלף עצמו נוגע לפעמים בארון, כפי שהסברנו בס"ק ה.
כסא לספר תורה – הוא הבימה. קדושת הארון גדולה מקדושת הבימה, ואפילו אם הספרים מונחים ישירות על הבימה, כי הספרים מונחים בארון באופן קבוע, בעוד שעל הבימה הם מונחים רק בעת הקריאה[11].
קטנה – כגון שהארון נשבר, או אם אין מקום לארון הגדול.
שרפרף לכסא – שרפרף העומד תחת הכסא הגדול (שהוא בימת הקריאה) ותפקידו לתמוך ברגליו[12]. ואין בו קדושה כפי שיש בכסא הגדול.
מוילון גדול – כאמור למעלה, הווילון הוא בד שהיה מונח בארון, ולעתים ספר התורה היה מונח עליו, ועל כן הוא תשמיש קדושה. ואין מדובר בפרוכת התלויה לפני דלתות הארון, כי אלה אינם תשמישי קדושה אלא חפצי מצווה, כפי שכותב הרמ"א בהמשך.
וילון קטן – כי אין הוא יורד מקדושתו.
כיס לספר תורה – היינו המעיל של ספר התורה. ומותר להכינו מווילון משום ששניהם הם תשמישי קדושה.
אסור – כלומר מעיל לחומש העשוי כמגילה. ואסור מפני שקדושת חומש אינה כקדושת ספר תורה, שהלא אין לקרוא בתורה בציבור כשחמשת הספרים אינם כתובים יחד.
קדושת בית הכנסת – כפי שביארנו למעלה, בסעיף קטן ח'.
תולין הפורכת – המוט שתולים עליו את הפרוכת נחשב רק כחפץ של מצווה.
קדושים כמו הם – מוט הפרוכת הוא חפץ של מצווה, ואין להורידו מקדושתו. לכן אין לעשות ממנו את "היד" שבה נעזר הקורא בתורה כדי שלא לאבד את מקום הקריאה ("אצבע"), כי היד משרתת את הקורא, ואינה נחשבת כחפץ של מצווה. וכתב המשנה ברורה שהיד שעושים כיום מכסף או מזהב אינה רק כלי עזר לקורא, אלא נעשית גם לכבוד ספר התורה, ונחשבת לתשמיש קדושה.

אין להשתמש בספרי קודש למטרת חולין, כגון להגן על עצמו מהשמש. וכן נראה שאין להשתמש בספר קודש כדי להגביה ספר קודש אחר, כיוון שבכך משתמש בספר קודש לשימושו[13].

סעיף ז

^חהבימה (לב) (פירוש: מקום גבוה), כגון בימה שהיו עושים למלך, אין בה קדושת ארון (לג), אלא קדושת בית הכנסת (לד).

^חמגילה סוף פרק ד', ובירושלמי שם.

הבימה – שולחן מוגבה שעליו מניחים את ספר התורה.
קדושת ארון – שהוא תשמיש קדושה.
קדושת בית הכנסת – כיוון שספר התורה אינו נוגע ישירות בבימה.

סעיף ח

^טהארון, וכל מה שעושים לספר תורה (לה), מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש, אפילו דחול (לו). הגה: ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה, כגון: מטפחת של ספרים, ושלחן שבבית הכנסת, ומעילים של ספר תורה; וכתבו הטעם, משום דכיון שנהגו כן, ואי אפשר ליזהר, לב בית דין מתנה עליהם מעיקרא, כדי שלא יבאו בני אדם לידי תקלה; ואף על גב דלא התנו, כאילו התנו דמי (לז) (תרומת הדשן סימן רע"ג, וב"י).

^טירושלמי שם, והביאו הרא״ש שם.

לספר תורה – שהם תשמישי קדושה.
אפילו דחול – כלומר שקדושתם של תשמישי הקדושה אינה חלה עליהם אם מתנים קודם שימושם שרוצים להשתמש בהם גם לדברי חולין.
כאילו התנו דמי – לדברי הרמ"א אף אם לא התנו, כיוון שנהגו בשימוש זה ואי אפשר להימנע ממנו, נחשב כאילו התנו על כך. הדבר נקרא "לב בית דין מתנה", כלומר: רצונו של בית הדין להתנות על כך, ולכן נחשב כאילו מותנה הדבר ועומד מראש. ומלשון הבית יוסף נראה שהוא מסכים לתוספת הרמ"א.

סעיף ט

(לח)^יהמתנדבים ספר תורה ומניחים מטפחות בבית הכנסת (לט), מותר להשתמש בהן כל ספר וספר, שלדעת כן הוקדשו (מ); אבל המניחים בביתם ואחר כך מקדישין (מא), כיון שעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר, אסור להניחו בספר תורה אחר (מב). ויש מתירים (מג). הגה: וכן נוהגין עכשיו, משום לב בית דין מתנה עליהם לנהוג כך (מד).

^יהרשב"א.

הקדמה לסעיף – להבנת סעיף זה יש להזכיר שלמדנו בסימן הקודם (סעיף ד') שאמנם מוסכם שאין להוריד חפץ מקדושתו לקדושה פחותה, אלא שנחלקו בשאלה אם מותר רק להעלותו לקדושה גדולה יותר, או שמותר להעבירו גם לקדושה זהה לשלו.
בבית הכנסת – אנשים שתרמו לבית הכנסת ספר תורה חדש, ועמו תרמו גם כיסוי לספר ("מעיל").
הוקדשו – ואם לכך הייתה הכוונה מלכתחילה, מותר בכל מקרה.
ואחר כך מקדישין – שתורמים לבית הכנסת ספר תורה שכבר היה בשימוש בביתם, ויחד איתו מביאים את המעיל העוטף אותו.
בספר תורה אחר – זו העברת חפץ מקדושה אחת לקדושה זהה, ולדעה זו הדבר אסור.
ויש מתירים – אלו הסוברים שמותר להעביר חפץ לקדושה זהה.
לנהוג כך – כלומר: גם לסוברים שאסור להעביר חפץ לקדושה זהה, העברת מעיל התורה מספר לספר היא בכלל הדברים שעליהם אמר הרמ"א בסעיף הקודם "שנהגו כן ואי אפשר להיזהר", ונחשב כאילו התנו מראש לעשות כן, ומותר.

סעיף י

^כהנוהגים להניח עטרות ספר תורה (מה) בראש הקורא, בסיום התורה, אין מוחין בידם (מו); אבל המניחים אותם בראשי חתנים דעלמא, מוחין בידם (מז).

^כ[ר"ן] שם מהירושלמי.

עטרות ספר תורה – קישוט העשוי כסף או זהב, ובדרך כלל צורתו צורת כתר או רימון. העטרות הן תשמישי קדושה, כיוון שהן מונחות ישירות על ספר התורה.
אין מוחין בידם – שזהו כבוד התורה לעטר את הקורא בה, ואפשר להניח שהתנו בנתינת העטרות לעשות כן. מהלשון "אין מוחין" משמע שאין ראוי לעשות כן לכתחילה, אלא שהיכן שנהגו – נהגו.
מוחין בידם – כיוון שהדבר נעשה לכבוד החתן, ולא לכבוד התורה. ולכן אם לא התנו מראש במפורש שלכך נועדו העטרות, אין זה בכלל "לב בית דין מתנה".

סעיף יא

(מח)^לנרות שעוה שנתנום הגוים לעבודת אלילים (מט), וכיבן שמשן (נ) ונתנם או מכרן לישראל, אסור להדליקם בבית הכנסת (נא). הגה: אף על פי שמותרים להדיוט (נב). מומר עובד כוכבים (נג) שנתן שעוה או נר לבית הכנסת, אסור להדליקו (נד) (פסקי מהרי"ו סי' ס"ו). ועיין ביו"ד סימן קל"ט בדינים אלו.

^לרבנו ירוחם בנתיב ג'.

הקדמה לסעיף – אסור מהתורה ליהנות מחפץ שנעשה בו שימוש לעבודה זרה, בין לעבודתה ובין לנויהּ. האיסור ליהנות מהחפץ חל מרגע שעובדים את אותה עבודה זרה ועד שהגוי יעשה מעשה המראה שאינו מעוניין יותר בחפץ זה לעבודתו[14].
לעבודת אלילים – והנרות נאסרים משעת השימוש, כנויי עבודה זרה.
וכיבן שמשן – השמש הוא הכומר, ובכך שכיבה את הנרות ביטל מהם שם עבודה זרה, והנרות מותרים לשימוש על ידי ישראל.
בבית הכנסת – אף על פי שהם מותרים לשימוש אישי. וזאת משום שמאוס להשתמש לצורך מצווה בחפץ ששימש לעבודה זרה.
שמותרים להדיוט – כפי שהסברנו למעלה. והרמ"א אינו חולק, אלא מסביר את דברי המחבר.
מומר עובד כוכבים – הוא יהודי שנשתמד.
אסור להדליקו – מובא בגמרא (חולין ה ע"א) שאין מקבלים קרבן ממומר. וטעם הדבר, שאין משמעות לקרבן של אדם הכופר בא-ל; וכן אין לתת לו לגיטימציה על ידי קבלת קרבנו. ומכאן למדו שגם אין מקבלים ממנו תרומה עבור בית כנסת, שהרי הוא כופר בו. וכתבו הפוסקים שחילונים של היום אינם נחשבים כמומרים[15].

סעיף יב

^מעכבר שנמצא בשמן של בית הכנסת, אם הוא מאוס, אסור להדליקו בבית הכנסת (נה).

^משם בנתיב ט״ו.

בבית הכנסת – משום ביזוי מצווה.

סעיף יג

^ננר של בית הכנסת מותר לקרות לאורו (נו).

^נשם בנתיב ג'.

לקרות לאורו – אף שהנר עשוי לכבוד ולאו דווקא לקריאה. ואין זה כנר חנוכה שאסור להשתמש לאורו, הואיל ומדליקים לכבוד בית הכנסת שיהיה מואר, וגם כדי לעזור לכל אלה שרוצים ללמוד ולקרוא לאורו.

סעיף יד

^סאין מדליקין נר של הדיוט מנר בית הכנסת (נז); ^עויש מי שאומר דהני מילי בעוד שדולקין למצותן, אבל כשצריך לכבותן – מותר (נח). הגה: מיהו לא נהגו ליזהר בכך (נט), ומדליקין בהן נר שהוא לצורך גדול, ואפשר גם כן שדעת בית דין מתנה בכך. וכן בכל הדברים שנהגו להקל בדברים כאלו הוא מהאי טעמא (ס) (פסקי מהרא"י ח"א סי' רע"ג).

^סכל בו. ^ענמוקי יוסף בהלכות ציצית.

מנר בית הכנסת – בניגוד לקריאה לאורו, שבעבורה יועד הנר מלכתחילה, בשימוש בו להדלקת חולין יש משום ביזוי מצווה.
מותר – לדעה זו הנרות נחשבים כמיועדים למצווה רק כל עוד משתמשים בהם לצורך בית הכנסת, אבל כשאין צריכים להם יותר, אין ביזוי בשימוש בהם להדלקת נר של חולין. וכך הלכה[16].
ליזהר בכך – הבית יוסף עצמו כתב זאת, אולם לא העתיק זאת בשולחן ערוך. וכתבו הפוסקים שלנוהגים כמחבר אין להשתמש בנרות בית הכנסת לצורכי חולין. דין זה אינו כל כך מעשי כיום, כשהתאורה חשמלית; אבל למדנו מהלכה זו את העיקרון שלדעת המחבר אין להשתמש בחפץ של מצווה לצרכי חולין כל זמן שעומד לשימושו .
מהאי טעמא – ואם נהגו בשימוש זה ואי אפשר להיזהר ממנו, ראינו למעלה שגם המחבר מתיר מטעם "לב בית דין מתנה".

סעיף טו

^פבני כרך שקנו ספר תורה, והתנו שאם יצא אחד מהכרך שהנשארים יתנו לו חלקו, והוקרו הספרים, אם יצא אחד מהם אין נותנין לו אלא מה שנתן בלבד (סא).

^פתשובת ר׳ יצחק בר יודא.

מה שנתן בלבד – היות שההשתתפות בקניית הספר נעשתה כמצווה, ולא כהשקעה כלכלית.

[1] ראה בהקדמתנו לסימן כ"א; ובהקדמתנו לסימן קנ"א.

[2] [בכמה מהדורות מופיעים דברי רמ"א אלו (מ"יש אומרים" עד "דמותר ליטלן משם") בסעיף א'].

[3] כך משמע מדברי הבית יוסף יו"ד סימן רפב סעיף יב. וראה משנ"ב כאן ס"ט ט'.

[4] כך עולה מדברי הבית יוסף כאן, ומדברי הרמ"א בסעיף ו'. וכן פסקו מ"ב ס"ק יא, כף החיים אות כ"ג.

[5] כך פסק המחבר מפורשות בשולחן ערוך יו"ד סימן רפ"ב סעיף יז. ועיין בביאור הלכה בתחילת הסעיף שמביא חולקים רבים על דין זה, אך בכל זאת בשעת הצורך אפשר לסמוך על דברי השולחן ערוך, ולמכרם.

[6] קשה מאוד להבין את ההבחנה בין הפרוכת, שנחשבת תשמיש דתשמיש, לקרשים שנחשבים תשמיש קדושה. ונראה שהפרוכת היא נוי לארון, ולא לספר התורה, לכן נראה שנקראת תשמיש דתשמיש; ואילו הקרשים המדוברים הם למען ספר התורה (אף שלא מונחים עליו ישירות), לכן נחשבים תשמיש קדושה.

[7] וראה כף החיים אות ל"ג.

[8] האגרות משה (או"ח חלק ד' סימן לט) מקל בכל דבר שכבר אינו ראוי לשימוש, שפקעה קדושתו ואינו צריך גניזה. וכל שכן עלונים, שלכתחילה לא נכתבו אלא לזמן קצוב.

[9] ראה למשל בדברי האגרות משה שנזכר בהערה הקודמת.

[10] ראה למשל רש"י ברכות דף מז ע"ב: "שלא שמש תלמידי חכמים – הוא הגמרא התלויה בסברא, שהיו נותנים לדברי משנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך …".

[11] ע"פ משנ"ב ס"ק כו.

[12] כך הסביר ערוך השולחן.

[13] ט"ז יו"ד סימן רפ"ב ס"ק יג. אמנם יש מתירים, עיין משנה ברורה כאן ס"ק ל"א. ביורה דעה שם מפורש שמותר להניח ספר על ספר, אלא שדעת הט"ז שההיתר הוא רק כשמניח דרך לימודו, ולא כשהופך את הספר לכלי שימוש.

[14] בעוד שכשיהודי משתמש בחפץ לצורך עבודה זרה, האיסור חל משעת הקנייה לשם עבודה זרה, ולאחר שנעבד, החפץ אסור עולמית (כיוון שקדושת ישראל גורמת לטומאה גדולה יותר כשמכוון את כוחותיו לעבודה זרה). הלכות אלו מפורטות ביורה דעה תחילת סימן קל"ט, כפי שמעיר הרמ"א בסוף הסעיף.

[15] כפי שכתבנו בסימן קכ"ח ס"ק יט. ויתרה מזו כאן, שתרומתו לבית הכנסת מעידה על התקרבות, ויש בה ניצני תשובה.

[16] כף החיים אות ק"א.