סימן קנ"ה – לילך מבית הכנסת לבית המדרש, ובו ב' סעיפים

תלמוד תורה הוא אחת המצוות המרכזיות שאנו מקיימים. המשנה בתחילת פאה אומרת: "ותלמוד תורה כנגד כולם", כלומר שלימוד התורה מעניק משמעות לכל המצוות כולן. לימוד התורה מקרב את האדם לקב"ה, כי התורה היא גילויו של ה' בעולם. בנוסף, בזכות לימוד התורה ניתן להכיר את המצוות ולקיימן טוב יותר, וכן לתקן את המידות. על האדם ללמוד בכל חלקי התורה: תנ"ך, תורה של בעל פה, אגדות, אמונה ומוסר.

מצווה מיוחדת זו מתחילה מעת שהילד יודע לדבר, ואז מוטלת על האב חובה מהתורה ללמדו[1]. בהמשך חייבים ללמוד תורה בכל יום ובכל לילה, במשך כל החיים. וזו לשון השולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה[2]: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה' (יהושע א, ח)". סימן זה עוסק ביישום חיוב זה בבוקר לאחר התפילה.

סעיף א

^אאחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש (א); ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה (ב). הגה: ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש, ושכר הליכה בידו (ג); או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע, ויחשוב בענייניו, ויכנס בלבו יראת שמים (ד) (רבנו יונה פ"ק דברכות).

^אטור ממשמעות גמרא דשבת ל״א ע"א.

• לבית המדרש ­– אם בית המדרש אינו נמצא בבית הכנסת. כיום ברוב המקומות ניתן להישאר בבית הכנסת או בחדר הסמוך לו אחרי התפילה כדי ללמוד תורה.
• להרוויח הרבה – להיקף מצוות לימוד תורה אין גדר מדויק. ישנן בנושא שתי שיטות קיצוניות: האחת מרחיבה מאד את היקף המצווה, וסוברת שמעיקר הדין יש ללמוד כל הזמן, אלא שמי שצריך לעבוד ולהתפרנס נחשב כאנוס ופטור מהלימוד[3]. וישנה שיטה הפוכה המצמצמת מאוד את היקף המצווה המינימלי, וסוברת שאדם יוצא ידי חובת המצווה אפילו בקריאת כמה פסוקים בבוקר ובערב, ולכן למעשה המצווה מתקיימת על ידי קריאת שמע שחרית וערבית[4]. המחבר פסק כשיטת ביניים, שאין חובה ללמוד כל הזמן, אך גם אין להסתפק בלימוד מינימלי, אלא על כל אחד להקדיש זמן משמעותי בכל יום ובכל לילה ללימוד תורה. אין הגדרה מדויקת לזמן שיש להקדיש ללימוד, אלא זה מהדברים "שאין להם שיעור", ותלוי ביכולות של כל אחד.
• ושכר הליכה בידו – כלומר שגם מי שאינו יכול ללמוד בעצמו כלל, אף הוא ילך אחרי התפילה לבית המדרש ויקשיב לשיעור. ואף שאינו מבין, בכך הוא מראה כבוד ללימוד התורה.
• יראת שמים – כאן מדובר במי שיכול ללמוד קצת, אבל אינו מסוגל להקשיב לשיעור. אדם זה עדיף שיקבע מקום, אפילו בביתו, ללימוד במה שיכול ללמוד. קביעות המקום מוסיפה חשיבות ללימוד הקבוע. היום כמעט אין אדם שאינו מסוגל ללמוד, וקיימים ספרי לימוד בכל הרמות. ואף מי שאינו רגיל בלימוד יכול למצוא ספרי הלכה המובנים לכל, סיפורי צדיקים וחסידים, ופירושים על התורה, על המשנה ואף על הגמרא, שדבריהם פשוטים ומובנים, והפכו את הלימוד נחלה לכול. ובמקומות רבים ישנם גם שיעורים ברמות שונות, כך שכל אחד יכול למצוא את הלימוד המתאים לו, והמציאות שהרמ"א מדבר עליה שאדם אינו יכול ללמוד כמעט ואינה קיימת.

סעיף ב

^בקודם שילך לבית המדרש יכול לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו, וטוב שירגיל בו (ה).

^בטור מגמרא דסוכה כ״ו ע"א.

• שירגיל בו – משום שהדבר חשוב לבריאות. לכן במקומות שמתקיים שיעור אחר התפילה טוב שתהיה אפשרות לשתות שתייה חמה, ואף לטעום משהו. לטעימה זו יש יתרון נוסף, שבזכותה הלומדים אינם ממהרים לצאת, והלימוד נעשה ביתר סבלנות. ואשרי הדואגים לכך בכל מקום, וזכות הלימוד של הציבור נזקפת לזכותם.

הטור מרחיב כאן בדבר, וכותב שאדם צריך להיות זהיר בבריאותו, וזו לשונו: "ומצוה להנהיג עצמו במידה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה". לכן ייזהר אדם שלא לעשן ושלא להשתכר, ולא יאכל מאכלים המזיקים לגוף או כמויות המזיקות. וכן יקפיד על פעילות גופנית נאותה, והכול כדי שלא יחלה, ויוכל לקיים את כל המצוות בשמחה. ענייני הבריאות נקבעים על פי הבנת הרפואה של כל זמן וזמן, ולכן יש להקפיד גם על נתינת חיסונים לילדים כפי קביעות האחראים על הבריאות הציבורית.

[1] לעומת שאר מצוות, שקודם לגיל בר המצווה יש חיוב רק מדרבנן.

[2] יו"ד סימן רמ"ו סעיף א. והוא על פי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"א ה"ח.

[3] שיטה זו מובאת כאן במשנה ברורה ס"ק ד.

[4] על פי מנחות צט ע"ב: "אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש". שיטה זו מובאת ברמ"א בתחילת סימן רמ"ו.