הלכות חוקות עכו"ם

הלכות מעונן ומכשף סימן קע"ט

שלא לכשף, לעונן ולנחש, ובו י"ט סעיפים.

להבנת הסימן צריך להקדים מספר מילים על המחלוקת הגדולה בענייני אמונה, בין הרמב"ם, ובין השולחן ערוך שהציג דעות חולקות. לשיטת הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק לז ופרק מו ועוד), קיימים בעולם כוחות טבעיים, וביד האדם להשתמש בהם, לפיתוח העולם, כראות עיניו, לטוב או למוטב. והשגחת הבורא מתערבת בגלוי או בנסתר, הכל לפי רצונו. אבל כוחות על טבעיים, כמו כישוף או שדים, או דברים מאגיים (מיסטיים) אינם קיימים בעולם. אם ישתמש אי מי בכוחות אלה, הוא אינו אלא מאחז עיניים. לעומת זאת קיימת דעה אחרת הסוברת, שכוחות על טבעיים אכן נוכחים בעולם, והיודעים להשתמש בהם, יוכלו לחזות עתידות, ולפעול באמצעותם לטובה או לרעה. לשיטה זו, התורה אסרה חלק מהדברים הללו, אלא שהאיסור לא בא לשלול את קיומם. ואת חלקם האחר, לא אסרה. אני אישית משוכנע באמיתות דברי הרמב"ם, אבל המחבר והרמ"א הביאו גם את הדעות החולקות. נשתדל להסביר את המובא כאן בסימן, על פי הקדמה זו.

סימן זה דן באיסורים מן התורה, הקשורים כולם לאמונות אליליות ולפיהן, קיימת אפשרות להשפיע על העתיד, באמצעות כוחות מאגיים, כאלה או אחרים.

איסורים אלה כתובים במספר פסוקים, בכמה מקומות. בפרשת קדושים נאמר "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ, וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט, כו). בפרשת שופטים נאמר "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף; וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב, וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים; כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ; תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים, יח, י-יג).

האיסורים שיידונו בסימן זה הם:

• עשיית כשפים
• התעסקות בקסמים.
• לא תנחשו.
• לא תעוננו.
• חֹבֵר חָבֶר.
• דרישה אל המתים.

לאיסורים אלה, נלווית מצות עשה "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ", המנחה אותנו, להימנע משקילת צעדים עתידיים, שנובאו בחיזוי עתידות, ובאמצעים מאגיים. אלא יש לפעול לבניית העתיד, מתוך מודעות והכרה בנוכחות ה"א-ל" המשגיח. אליו יש לפנות ולבקש הצלחה בכל אשר יפנה, ובכל אשר יעשה.

איסורים אלה, מוסברים בסימן זה.

סעיף א'

^אאין שואלים בחוזים בכוכבים (א) ולא בגורלות (ב). הגה: משום שנאמר: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ (ג) (דברים יח, יג) (ב"י בשם תוספות דע"פ ובשם ספרי). וכל שכן דאסור לשאול בקוסמים (ד) ומנחשים (ה) ומכשפים (ו) (פסקי מהרא"י סי' צ"ו).

^אספרי.

• בחוזים בכוכבים – העיסוק באסטרולוגיה, מבוסס על האמונה הפְּסֵאוּדּוֹ-מדעית ולפיה, קיים קשר הדוק בין מצבם של גרמי השמיים, ובין מעשיהם ותכונותיהם של בני אדם. האסטרולוגיה מנסה בפרט, לחזות את העתיד לפי מיקומם של גרמי השמים. הרמב"ם סובר שפנייה לאסטרולוגיה, היא עבירה על איסור התורה "לֹא תְעוֹנֵנוּ".
• בגורלות – הגורל מסייע בקבלת החלטה בעת התחבטות, על דרך הפעולה הנכונה, ואין היא מכריעה על פי היגיון. העושה כן, עובר על מצוות עשה "תמים תהיה עם ה' א-להיך".
• תמים תהיה עם ה' א-להיך – כוונתו, שאינו עובר על איסור התורה "לא תעוננו", כדעת הרמב"ם. מלבד זאת, המחבר הביא בבית יוסף רבים הסוברים, שיש אמת באסטרולוגיה, אלא שהיהודי אינו תלוי בה, כי בזכות אמונתו בה', יכול לגבור על המזלות. ולא נאסר החיזוי בכוכבים אלא משום מצות עשה "תמים תהיה עם ה' א-להיך". לא כן הרמב"ם הסובר, שכל דברים אלה הם ממש כזב ובדיה.
• לשאול בקוסמים – הקוסם עושה פעולות מסוימות, כדי לפנות את רוחו מסביבתו. אחר שמחשבתו פנויה מכל הדברים, יש בכוחו להגיד עתידות. הקוסם עצמו עובר על איסור תורה "לא יהיה בך… קֹסֵם קְסָמִים", והשואל לדעתו, עובר על איסור[1].
• ומנחשים – מוסבר בהמשך, בסעיף ג.
• ומכשפים – המכשף עושה מעשים מסוימים, ומשנה את המציאות[2]. הרמ"א מודה, כי יש איסור תורה לקסום לנחש ולכשף, ואסור לפנות איליהם.

סעיף ב'

^בנהגו שאין מתחילין בשני וברביעי (ז), ^גואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה (ח). הגה: ולכן נהגו גם כן להתחיל ללמוד בראש חודש (ט), כי אף על פי שאין ניחוש יש סימן (י) (סמ"ק סימן קל"ו). במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל (יא), לא יעשה, ולא יסמוך על הנס (יב), אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה (יג) (דברים יח, יג) (תשובת רמב"ן סימן רפ"ו) כמו שנתבאר (יד).

^בתשובה להרמב"ן סימן רפ"ב מפני שאין מזל לבנה קל, ואין מלאכה נגמרת בו כהוגן. ובגמ' דשבת דף קנו ע"א מאן דבלבנה יהא סותר ובני וכו', ומזל מאדים נמי קשה הוא וכו', וסיים שאינו משנת חסידים. והנימוקי יוסף בסוף פרק ארבע מיתות, התיר זה. ^גשם בנימוקי יוסף, ובתשובה להרמב"ן סימן רפ"ב שאינו ניחוש, אלא כשם שמושחין המלכים על המעיין שתמשך מלכותם, כן עושים במילוי הלבנה ולא בחסרון, וסימנא טבא כדרך שמושכין יין בצנורות לפני חתנים, ואין בו משום דרכי אמורי.

• שאין מתחילין בשני וברביעי – נמנעים מתחילת עבודה חשובה וכדומה, בימי שני או רביעי (ראשון ושלישי בלילה). כי במפת המזלות (גרמי השמים), יש לימים אלה השפעה שלילית, על המתחילים בהם פעולה. דעת המחבר כאן נוגדת את דעת הרמב"ם הסובר, שיש בהנהגה זו איסור תורה "לא תעוננו". ובכל זאת דקדק לכתוב "נהגו", כי לדעתו, אין זו הנהגה מחייבת.
• במילוי הלבנה – באמצע החודש, כשהירח נראה כולו. כי לפי המנהג הנזכר, יש השפעה לטובה, על הנישאים באמצע החודש.

לדעת הרמב"ם, מנהג זה אסור מן תורה משום "לא תעוננו" (מלשון עונה וזמן). אמנם דעת המחבר, שאין איסור בזה, ואין לבטל את המנהג. כי לחלק מן הראשונים, קיימת השפעה מן המזלות. אלא שהם מודים, שהשגחת ה' ושליטתו הבלעדית, מובילה את כל עניני העולם, וגוברת על המזלות. ובכל אופן, הואיל ויש להם השפעה מסוימת, אין לאסור את המנהג.

אגב עיסוקנו במנהג זה, שלא לפתוח ולהתחיל בשני ורביעי, ברצוני להעניק לו, פרשנות רוחנית. מצינו בתורה ובחז"ל שיום שני במהותו, הוא יום בעייתי, ולכן לא נאמר בו בעת הבריאה "כי טוב"[3]. ומשום שהפירוד הראשון שארע בעולם ארע בו, בהפרדה בין מים למים (ככתוב: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם). מן הטעם הזה נהגו שלא לפתוח ולהתחיל ביום שני, כדי שלא לבצע התחלה בסימן של פירוד.

ברוח זו יש להסביר גם את הבעייתיות של יום רביעי. כי ביום זה, בבריאת העולם, נתלו המאורות ברקיע השמים. המילה מאֹרֹת כתובה חסר (בראשית א, טז) "וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים", במשמעות קללה – מְאֵרֹת[4]. פירוש הדבר, יום יצירת שני המאורות, מסמל את הכוח העצום של הטבע (גרמי השמים), שהם שולטים מאירים ומבדילים בין יום ללילה. שליטתם עלולה להוביל למחשבה, שחלילה אין א-להים, וניתן להצליח בעולם, ללא עזרתו. על כן נמנעים מהתחלות ביום זה, כדי להימנע מרעיון אווילי זה.

טעם המנהג לערוך חתונה רק בעת מילוי הלבנה הוא, משום שהלבנה נמשלת לעם ישראל. לכן התקבל מנהג זה, המסמל את שלימות החיבור בין הצדדים בחתונה. וכתחינה ובקשה מאת ה', שימלא יגדל ויפתח את עם ישראל.

מנהג זה לא כל כך מקובל בימינו, ורבים מתחתנים בכל יום מימי השבוע, ובכל יום מימות החודש. כי משליכים ביטחונם על אדון הכל, שהוא בחסדיו יציל את עבדיו מכל דבר רע[5], וינהלם על מי מנוחות.

• להתחיל ללמוד בראש חודש – כסימן התחדשות.
• יש סימן – המנחש מאמין שדברים מסוימים יגרמו בהכרח לתוצאה כלשהי, ובזה יש איסור תורה של "לא תנחשו". אבל עשיית דברים לסימן טוב, אין בהם איסור. על כן כל המנהגים הללו, אינם מנהגים מחייבים. אלא יש לראות בהם סימן מעודד, ותו לא, על כיוון מסוים.
• יודע שהוא כנגד המזל – הרמ"א סבר כאותם ראשונים שסברו, כי יש מעט מן האמת באסטרולוגיה.
• ולא יסמוך על הנס – אם יש סיכוי לפי חוקי המזל, שצעד מסוים שיעשה ייצור לו איזה קושי או בעיה, אף שזה לא מוכרח, אבל בגלל הסיכוי, לא יסמוך על הנס ולא יעשה כן. אמנם לשיטת הרמב"ם, אין להתחשב כלל באסטרולוגיה. ובכל זאת נכתבה כאן הנחייה ברורה, שאם על פי חוקי הטבע והמדע, יש סכנה בדבר מסוים, אין לסמוך על הנס, ויש להימנע ממנו.
• משום תמים תהיה – כלומר, לכתחילה אין לחקור באסטרולוגיה כלל.
• כמו שנתבאר – בסעיף א.

סעיף ג'

(טו) ^דהאומר: פתי נפלה מפי, או מקלי מידי, או בני קורא לי מאחרי, או שצבי הפסיקו בדרך, או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו, ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה (טז), ^הוכן המנחשים בחולדה ובעופות ^וובכוכבים (יז), וכן האומר: ^זאל תתחיל לגבות ממני (יח), שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, מוצאי ראש חודש הוא (יט), ^חוכן האומר: שחוט תרנגול שקרא כעורב (כ) ותרנגולת זו שקראה כתרנגול, אסור (כא). הגה: יש אומרים אם אינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט התרנגולת, אלא אומר סתם שחטו תרנגולת זו, מותר לשחטה כשקראה כתרנגול (כב) (ב"י בשם הר"א), וכן הוא המנהג (כג).

^דברייתא סנהדרין דף סה ע"ב. ^הברייתא שם דף סו ע"א. ^וכגירסת הרי"ף והרא"ש שם. ^זשם. ^חשבת דף סז ע"ב.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה פורטו האמירות והפעולות שנאסרו מן התורה, משום "לא תנחשו".
• שלא להתחיל במלאכה – הוא משתמש באירוע מסוים, ונסמך עליו כדי לקבל החלטה מעשית, אם לעשות דבר מה, או להימנע.
• ובכוכבים – על פי מהלכם, כך בודים המנחשים מליבם, כדאי לעשות או להימנע מפעולה מסוימת.
• אל תתחיל לגבות ממני – החייב כסף מבקש מן הגובֶה, שלא יחל אצלו את מסע הגבייה.
• מוצאי ראש חודש הוא – גביית הכסף בזמנים אלה, כך טוען החייב, תשפיע עלי לרעה. אכן לאמיתו של דבר, זה לא קשור למהלך המזלות כלל. ולכל הדעות, יש כאן איסור "לא תעוננו".
• שחוט תרנגול שקרא כעורב – אוויל זה, סבור בדעתו המשובשת, ששינוי קול התרנגול או התרנגולת, מבשר רעות. ומורה על שחיטה, שהיא תמנע כביכול את צרה.
• אסור – מן התורה, ועובר על לא תנחשו.
• כשקראה כתרנגול – שינוי קול התרנגולת מצטייר בעיניו כסימן מבשר רע, והוא נעשה דאוג. שחיטת התרנגול, לדעתו התועה, תבטל ממנו את הגזירה הרעה. מותר לשחוט את התרנגול, לדעה זו. ובלבד שלא יצהיר מדוע עושה זאת, כי הרואים סבורים שמעוניין לאכול תרנגולת.
• וכן הוא המנהג – בימינו לא ידוע על קיום מנהג זה.

סעיף ד'

^טבית, תינוק ואשה ^(*) אף על פי שאין ניחוש, יש סימן (כד). הגה: אם הצליח אחר זה שלש פעמים או לא (כה) (ב"י בשם רש"י). וכן מותר לומר לתינוק: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָיךְ (כו) (טור). יש אומרים דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם (כז) או יהונתן (כח) (טור והר"ד קמחי), ויש אוסרין (כט) (רמב"ם וסמ"ג). וההולך בתום ובוטח בה', חסד יסובבנו (ל) (תהילים לב, י).

^טברייתא דרשב"א חולין דף צה ע"ב. ^(*) ר"ל בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה, כן פירש רש"י.

• יש סימן – כלומר, אם זכה לבנות בית, או לישא אשה, או שנולד לו תינוק, ורואה בשמחה זו סימן שה' מברך אותו, אין בזה איסור. כי לא התנה לעשות או להימנע ממעשה, בגלל הצלחה זו. רק רואה בה סימן טוב לעתידו, וזה מותר.
• שלש פעמים או לא – כלומר אם הצליח שלש פעמים, בסחורה הראשונה שעשה, אחר אחד משלושת המקרים הנזכרים, הרי זה סימן טוב, וכדאי שימשיך במעשיו. ואם נכשל שלוש פעמים במסחרו, אחר אלו השלושה, לא כדאי שימשיך.
• פְּסוֹק לִי פְּסוּקָיךְ – אם יאמר הילד פסוק של ברכה, ניתן לראות בזה כעין חצי נבואה, ואין בזה חשש ניחוש. על פי זה, יש המתירים לפתוח ספר קודש, כשמסתפקים בעשיית דבר מה, כדי לקבל השראה ממה שרואים בספר. וזה אכן מותר, כל זמן שאינו מַתנֶה את מעשיו, בתוצאה שתתקבל, אלא מבקש רק לקבל את ההשראה הזקוקה לו.
• שעשה אליעזר עבד אברהם – הוא אמר, כי זו שתסכים להשקות גם את הגמלים, היא הראויה ליצחק. ומיד לאחר שעשתה כן, נתן לה מתנות, ולא בדק אם היא אכן ראויה ליצחק. ולכאורה נהג שלא כראוי, כי סמך לגמרי על הסימן שלו. אכן נראה, שביקש סימן הגיוני, לבדוק את טוב לבה של האשה שתתאים ליצחק, לכן היה רשאי לסמוך על סימנו.
• או יהונתן – הוא ונושא כליו עמדו לבדם, בתחתית הוואדי מול המצוק, עליו חנו האויבים הפלשתים, והסתפק אם לצאת ולהילחם לבדו נגדם. לבסוף קבע שתגובת הפלשתים תהווה עבורו סימן, אם לעלות ולהילחם אם לאו.
• ויש אוסרין – לסמוך על סימנים דומים לאלו שעשו אליעזר ויונתן. עם זאת, גם לשיטת האוסרים, אין זה מוכרח שהם עצמם נהגו שלא כשורה, כי היו צדיקים גדולים, והסימן שימש עבורם כאות מן השמים.
• חסד יסובבנו – כאשר האדם מתחבט ומסתפק, בנוגע לצעדיו העתידיים, נכון וראוי לשקול שיקולים אנושיים והגיוניים, לאור הכללים המסורים לנו בהלכה. ולהתפלל לה', מקור כל ההצלחות והכישלונות, עבור הצלחת ההשתדלות.

סעיף ה'

^יחוֹבֵר חָבֶר זהו, שעל ידי לחש, מְקַבֵּץ חיות או נחשים ועקרבים, יתושים ופרעושים (לא).

^יברייתא סנהדרין דף סה ע"א.

• חוֹבֵר חָבֶר – זהו איסור תורה, כפי שהסברנו בהקדמה. המחבר מסביר, מהי מטרת הלחש.

סעיף ו'

^יאמי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו (לב), ואפילו בשבת (לג), ^יבואף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו (לד).

^יאברייתא סנהדרין דף קא ע"א. ^יברמב"ם בפי"א מהלכות עכו"ם.

• מותר ללחוש עליו – לחישה זו פירושה אמירת מילים מסתוריות, חסרות כל פשר, שבזכותם יתרפא.
• ואפילו בשבת – יש להימנע משיחות חסרות משמעות, במהלך שבת, ללא סיבה. אמנם במקרה זה יש סיבה טובה, לכן מותר.
• שלא תטרף דעתו עליו – מדובר בסיוע פסיכולוגי. כלומר, פלוני סבור, כי אמירה כלשהי תחלץ אותו ממצוקתו. ללא אמירה זו, הוא יפחד מאד. והפחד עצמו, עלול להזיק לו.

התפילה עבור השרוי בסכנה ודאי מומלצת והיא גם מצוה, ותמיד מותרת, אפילו בשבת[6]. ולרחמיו של בעל הרחמים, אין קץ.

סעיף ז'

^יגמי שרודפים אחריו נחש ועקרב, מותר לְחַבֵּר, כדי שלא יזיקוהו (לה).

^יגמפירוש רש"י אמימרא דאביי, הלכך האי מאן דצמיד וכו', סנהדרין דף סה ע"א.

• כדי שלא יזיקוהו – אף שיש איסור לחבור חָבֶר, אין זו עבודה זרה. וכאמור, אנשים סבורים שחבירת חבר עשויה להצילם. לכן מותר לעבור על איסור זה, כי מדובר בסכנת נפשות.

סעיף ח'

(לו) ^ידהלוחש על המכה או על החולה ורוקק (לז) ואחר כך קורא פסוק מן התורה, אין לו חלק לעולם הבא (לח). ואם אינו רוקק, איסורא מיהא איכא (לט). ^טוואם יש בו סכנת נפשות, הכל מותר (מ). הגה: ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשקורא הפסוק בלשון הקודש, אבל בלשון לעז, לא (מא) (רש"י בשם רבו וב"י). ומיהו ברוקק טוב ליזהר בכל ענין (מב), בפרט אם מזכירין השם (מג), שאין לו חלק לעולם הבא (מד) (כן משמע מהטור לדעת ר"י).

^ידמשנה סנהדרין דף צ ע"א, וכדמפרש רבי יוחנן שם דף קא ע"א, וטור בשם ר"י. וכן הם דברי הרא"ש שם, וכן נראה מדברי הרי"ף. ^טותוספות אהא דרבי יהושע בן לוי, דבסעיף שאחר זה.

• הקדמה לסעיף – הדיון בסעיפים הבאים מתמקד באיסור שימוש בפסוקי תורה, לצורך ריפוי. התורה ניתנה כדי שנלמד אותה, ולהתוות את אורחות חיינו, והיא חלילה איננה תרופה חומרית. המשנה בסנהדרין מתבטאת על זה בחריפות וקובעת, כי הלוחש על המכה ואומר את הפסוק (שמות טו, כו) "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ", אין לו חלק לעולם הבא. אמנם אין זו עבודה זרה, כי אינו פונה לאלילים, וגם אין על זה איסור מפורש בתורה. ובכל זאת גילו חכמים, כמה חמורה היא הפיכת התורה מאיגרתו של המלך, המתווה אורחות חיים, לסייעת רפואית, או כדור אקמול. הלא זו פגיעה במהות התורה. לכן מאבד אדם זה, הרואה בתורה כלי לצרכיו האישיים, את חלקו לעולם הבא[7].
• ורוקק – אם מלבד אמירת הפסוק, הוא גם רוקק, הרי זה זלזול נוסף בתורה.
• אין לו חלק לעולם הבא – מן הטעם נזכר, שהופך את התורה לכלי רפואי.
• איסורא מיהא איכא – תרגום: אמנם יש איסור. כלומר, ללא יריקה, אין כאן זלזול קשה בתורה. אבל סוף סוף, אי אפשר להפוך את הפסוק לטיפול תרופתי, על כן זה אסור.
• הכל מותר – כי אין זו עבודה זרה, ובמקום סכנה, נדחו איסורי תורה, בפני צורכי רפואה.
• אבל בלשון לעז, לא – כי אין בזה בזיון גדול כל כך, עבור התורה.
• ברוקק טוב ליזהר בכל ענין – כפי שנזכר, יש ברקיקה, מלבד איסור השימוש בתורה כתרופה, זלזול גדול בכבוד התורה.
• בפרט אם מזכירין השם – אפילו בשפה לועזית.
• לעולם הבא – המשנה קבעה כי הרוקק על המכה, באמירת פסוק, מאבד את חלקו לעולם הבא. זה מלמד על חומרת מעשהו. וכיון שהוא חמור כל כך, יש להימנע מזה גם בשפה אחרת.

סעיף ט'

^טזתינוק שנפגע, אין קורין עליו פסוק ואין מניחין עליו ספר תורה (מה).

^טזטור בשם רמב"ם בפרק י"א מהלכות עכו"ם, מהא דאמר רבי יהושע בן לוי, אסור להתרפאות בדברי תורה, שבועות דף טו ע"ב.

• ואין מניחין עליו ספר תורה – כי אין להשתמש בתורה כתרופה. אמנם מובן מאליו, כי מצווה להתפלל לפני ה', ולבקש את רפואתו.

סעיף י'

^יזהבריא, מותר לקרות פסוקים להגן עליו מהמזיקין (מו).

^יזמהא דריב"ל דאמר להנהו קראי וגני שם (שבועות טו ע"ב).

• להגן עליו מהמזיקין – כי זה דומה לתפילה לה', שישמור עליו מכל נזק. גם מי שכבר יש לו מכה, ראוי ואפילו חייב להתפלל לה' עבור רפואתו. אבל אין לומר פסוק, כעין סגולה.

סעיף י"א

(מז) ^יחלמדוד הָאֵזוֹר וללחוש עליו, מותר ואפילו בשבת (מח). הגה: ועיין באורח חיים סימן ש"ו (מט). והוא הדין שאר לחשים (נ). ועיין באורח חיים סימן ש"א (נא) איזהו לחש (נב) וקמיע אסור (נג).

^יחציינתיו באורח חיים סימן שו.

• הקדמה לסעיף – בעבר נהגו לעשות כל מיני טיפולים, ספק סגוליים, ספק מועילים. אחת הפעולות הייתה, מדידת חגורה (אֵזוֹר) בצירוף אמירה כלשהי, מתוך אמונה שזה מרפא.
• מותר ואפילו בשבת – כי לא נאסרה אלא אמירת פסוק על המכה, אבל לחישת משפט חסר פשר על החגורה הנמדדת, אף שאין בה תועלת, אין כאן לא עבודה זרה ולא שימוש בתורה לרפואה, ואין לאסור.
• ועיין באורח חיים סימן ש"ו – סעיף ז, שם התבאר כי אף שמדידה אסורה בשבת, מדידה של מצוה מותרת. ומדידה להבראת חולה, היא מדידה של מצוה.
• והוא הדין שאר לחשים – מותר לעשות שימוש באמרות חסרות פשר, שאינם פסוקים של תורה, לצורך רפואה.
• ועיין באורח חיים סימן ש"א – סעיפים כ"ה וכ"ז.
• איזהו לחש – ראינו בסימן הקודם, שאסרה תורה הליכה בחוקות הגויים. בכלל איסור זה, מעשי כישוף ואמונות טפלות שונות, שעובדי אלילים תלו בהם את ביטחונם, והם הקרויים "דרכי האמורי". ישנם רפואות ולחשים שונים, שאין כל הסבר טבעי לתועלת שבהם, ונחלקו חכמים אם הם אסורים משום דרכי האמורי. להלכה, מותר לעשות כל דבר מתוך כוונת ריפוי, אם אין לו שום קשר לכל עבודה זרה שהיא, אף אם תועלתו לא הוכחה.
• וקמיע אסור – קמיע הוא קלף שכתובים בו שמות או פסוקים, ונועד לרפא את העונד אותו.

יחסו של הרמב"ם אל הקמיעות, הובאה במורה נבוכים (חלק א פרק סא, תרגום אבן תבון): "ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמיעות, ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים, ומִּשֵׁמוֹת חִבְּרוּם, לא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותן שֵׁמוֹת, ויחשבו שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם יעשו נפלאות. כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם".

למרות דבריו, כבר נזכרו הקמיעות במשנה, כגון – "קמע מן המומחה" (שבת ס, א), והתירה המשנה לצאת עמו בשבת, משום שהוא מרפא, ומתקיימים בו תנאי ההוצאה, שהרי הוא לצורך האדם, ודרך מלבוש. הרמב"ם עצמו אף שסבר שאינם מועילים, קבע דינים אלו להלכה, בי"ד החזקה[8].

לכן נראה שעיניהם ראו, כי יש בהם איזו תועלת; וכל דבר שהוכח במציאות כדבר מועיל, נחשב כרפואה. ללא קשר עם דרך הפעולה, כי בין אם זה מועיל מבחינה רפואית, או פסיכולוגית, או סגולית, ובין אם זה דבר שאין בו ממש, כל עוד שאין לו קשר לעבודה זרה, אין בזה איסור.

ואף שבהלכות שבת, סימן ש"ו, נאסר הקמיע. אין זה אלא משום איסור הוצאה בשבת, כי אם זה קמיע שאינו מומחה, לא הותרה הוצאתו. מה שאין קמיע מומחה, שהוכח כמרפא, הוצאתו מותרת.

סעיף י"ב

^יטמותר להתרפאות בקמיע, אפילו יש בהם שֵׁמוֹת (נד). וכן מותר לישא קְמֵעִין שיש בהם פסוקים (נה). ודווקא להגן שלא יחלה, אבל לא להתרפאות בהם מי שיש לו מכה או חולי (נו), ^כאבל לכתוב פסוקים בקמיעין, אסור (נז).

^יטהרשב"א בתשובת שאלה, מהא דיוצאין בשבת בקמיע מומחה, וציינתיו באורח חיים סימן שא. ^כמברייתא דכותבי ברכות כשורפי תורה, שבת דף קטו ע"ב.

• אפילו יש בהם שמות – כינויים קבליים, של שמות ה'.
• קְמֵעִין שיש בהם פסוקים – אף שלכתחילה אסור לכותבם, כמפורש בהמשך הסעיף.
• מכה או חולי – כפי שראינו, אסור להפוך את התורה לתרופה.
• אסור – כי ללא קשר לקמיע, יש איסור כללי לכתוב פסוקים, ואפילו פרשיות חלקיות, מן התורה. ולא הותרה אלא כתיבת ספר שלם (כגון כל חומש בראשית). ואף שמבואר בגמרא (גיטין ס, א) שהותרה כתיבה כזו לצורך הלימוד, משום עת לעשות לה'. הרי לצורך אחר, האיסור עומד במקומו.

סעיף י"ג

^כאדּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (דברים יח, יא), זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה (נח).

^כאברייתא סנהדרין דף סה ע"ב.

• כדי שתשרה עליו רוח הטומאה – ובמהלך שינתו, ישמע את דברי המתים בחלום. נבהיר כמובן, כי זו אשליה גדולה. והעושה כן, עובר על איסור התורה "ודורש אל המתים".

סעיף י"ד

^כבלְהַשְׁבִּיעַ את החולה לשוב אליו לאחר מיתה, להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר (נט). ויש מתירין אפילו לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו (ס) (כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא"ם, דלא כבית יוסף).

^כבהגהות מיימוניות בשם רא"מ, מעובדא דההוא חסיד דלן בבית הקברות, ברכות דף יח ע"ב, וב"י מעובדא דרב שעורים, דהוה יתיב קמיה דרבא, ומעובדא דרבא דהוה יתיב קמיה דרב נחמן, מועד קטן דף כח ע"א.

• מותר – כי אין זה מוגדר "דורש אל המתים", שהרי החולה עדיין חי. וכל המבוקש ממנו הוא, להופיע בחלום אצל המבקש. בקשה זו מתבססת על האמונה שיש אפשרות להתחבר לרוחו של נפטר, כי אף שגופו איננו, נשמתו קיימת ופעילה.
• רק רוחו – הבית יוסף עצמו אמנם תוהה על ההבחנה בין רוח לגוף, כי ודאי אי אפשר לפנות לגוף, אלא לרוח, ומדוע לא יוגדר מַשְׁבִּיעַ זה, כ"דורש אל המתים". הלא הדרישה אל המתים, היא בעיקר לרוח. ובדעת היש אומרים צריך לומר, שלא נאסרה אלא הרעבת עצמו, כשפונה אל הגוף. ואילו פנייה לרוח המת, אכן מותרת. עם זאת, אף שהבאתי את הדברים, הם אינם מתיישבים על לבי, וכפי שהקשה הבית יוסף.

סעיף ט"ו

^כגאוחז את העינים, אסור (סא). ועל ידי ספר יצירה, מותר (סב). אפילו לעשות מעשה (סג) (טור).

^כגמימרא דאביי סנהדרין דף סז ע"ב.

• אסור – אחיזת עיניים נעשית באמצעות זריזות ידיים ומיומנויות ייחודיות, היוצרת אשליה בקרב הצופים, וגורמת לו להאמין בטעות, כאילו יש למאחז כוחות על טבעיים, ואכן בוצע כישוף. אמנם האמת היא שהמאחז נטול כוחות, ואינו עושה דבר מלבד הטעיה ותעתוע. בכל אופן, הואיל והצופה סבור שיש כאן כישוף, הוא אסור.

יש פוסקים שהתירו מופע "קסמים" אם ה"קוסם" יצהיר בגלוי, שכל מעשיו נעשים בזריזות ידים בלבד, ואינם אלא שעשוע ותו לא[9].

• ספר יצירה, מותר – ספר שכתב אברהם אבינו, ובו סודות הבריאה. עיקר התוכן שלו הוא, שה' ברא את עולמו על ידי צירוף אותיות, כביכול, והיודע לברוא בדרך זו, מותר[10].
• אפילו לעשות מעשה – תוספת זו באה להסביר מה שכתב המחבר, שעל ידי ספר יצירה מותר, לא רק לאחוז את העיניים, אלא ממש ליצור דברים.

סעיף ט"ז

^כדמעשה שדים, אסור (סד). ^כהויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה (סה). הגה: וכיוצא בזה (ב"י והגהות מיימוני פי"א מהלכות גזילה). ועל ידי הַשְׁבָּעָה, שמשביע אותם על ידי שמות, יש מתירין בכל ענין (סו) (ב"י בשם ר"י ושם בהגה הנ"ל), מכל מקום רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום (סז), על כן שומר נפשו ירחק מהם (סח) (משלי כב, ה) (ב"י).

^כדטור בשם הרמ"ה. ^כהשם בשם אביו הרא"ש.

• אסור – יש המאמינים בקיומם של בעלי חיים נטולי גוף פיזי, בעלי גוף רוחני[11] ממשי, הפועלים בצורה עצמאית במקצת. אכן בהקדמה לסימן, הבאנו כבר את דעת הרמב"ם, שזו אמונה טפילה, ואין בה ממש. אמנם יש סוברים שהשדים היא מציאות קיימת, אלא שהתורה אסרה לנו להתקשר עמם, וחייבה לפנות אל הבורא עצמו.
• לישאל בהם על הגניבה – להשיג מידע באמצעות השדים, על מיקום הגניבה. אמנם ראוי לכל ירא שמים להתרחק מכל האמונות הטפלות הללו, כפי שסיים הרמ"א.
• יש מתירין בכל ענין – מלבד השגת מידע על הגניבה הותרה, אלא גם בירור והשגת צרכים אחרים, על ידי השבעתם. אבל לא על ידי מעשה, כי אז עוברים על איסור תורה של כישוף.
• אינן נפטרים מהם בשלום – כי גם מי שמאמין בכוחות אלה, אינו יודע איך להתייחס אליהם, ולבסוף ניזוק מהם.
• שומר נפשו ירחק מהם – וראוי לאמץ את שיטת הרמב"ם.

סעיף י"ז

^כוהנוהגים לערוך שלחן עם מיני מאכל בליל המילה ואומרים שהוא למזל התינוק, אסור (סט) ועיין לעיל סוף סימן קע"ח (ע).

^כורבינו ירוחם בשם רבותיו, משום שזה בכלל העורכים לגד שלחן, משא"כ בערסא דגדא, דאיתא בנדרים דף נו ע"א.

• אסור – הנוהגים כן, מכינים מיני מאכל ועורכים אותם על השולחן, אבל נמנעים מאכילתם, ודומה הדבר להכנת שולחן לאליל, כמנהגם של עובדי אלילים, העושים עבור אליל הנקרא בפיהם "גד". לעומת זאת, קיים מנהג קדוש, הנקרא "ברית יצחק". ומקיימים אותו בלילה שלפני הברית, וכל עניינו לימוד תורה וסעודה. מנהג זה אין בו כל חשש, וכך נוהגים הספרדים. האשכנזים נוהגים מנהג דומה, ומתכנסים בליל שבת שלפני המילה, וקוראים לו "שלום זכר"[12].
• סוף סימן קע"ח – שם נפסק, כי מותר להכין מטה לתינוק.

סעיף י"ח

לְקַטֵּר הבית בעשב שיש לו ריח טוב, ^כזיש מי שאוסר (עא), אלא אם כן עושה כן כדי להסיר ריח רע (עב).

^כזהרשב"א.

• יש מי שאוסר – כי היה זה מנהגם של עובדי אלילים, לקטר ריח טוב לעבודה זרה. אמנם דקדק המחבר וכתב "יש מי שאוסר", כי חלק מן הפוסקים לא הקפידו על זה, כיון שהסיבה היחידה שעושים זאת, היא הפצת ריח טוב בבית. ומותר לסמוך עליהם.
• להסיר ריח רע – רק אם יש ריח רע בבית, ומתכוונים לסלקו, מותר לכל הדעות. כי אין כל ספק, שאינו מתכוון למנהג עבודה זרה.

סעיף י"ט

^כחהַמְקַטֵּר לְשֵׁד, לְחָבְרוֹ (עג) וּלְכֹפוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, חייב משום עובד עבודת כוכבים (עד). ^כטהלומד מן האמגושי (עה), אפילו דברי תורה, חייב מיתה (עו).

^כחרבינו ירוחם בשם רמ"ה, מהא דסנהדרין דף סה ע"א. ^כטשבת דף עה ע"א, ופליגי רב ושמואל, חד אמר מכשף וחד אמר גדופי הכופר בעיקר, ומסקנת הגמ' שם, דרב אמר גדופי, דאמר רב הלמד וכו' חייב מיתה, וגם את זה לא ידעתי, שלא העמיד הרב המחבר דין זה לעיל, בהלכות עבודת כוכבים.

• לְחָבְרוֹ – משמעו חובר חבר, כמוסבר בסעיף ה.
• חייב משום עובד עבודת כוכבים – מקטר לשד, כדי להכריחו יעשה רצונו. ההקטרה לשד, היא ממש עבודה זרה.
• האמגושי – מכשף, או עובד עבודה זרה.
• חייב מיתה – כי כל רצונם להסית נגד דברי תורה. מכאן יש ללמוד לגבי מוסדות חינוך, אשר מן הראוי שגם בהם, יהיו כל המורים, אפילו במקצועות המדעיים, יראי שמים, כי אישיות המורה משפיעה מאד.

סיכום האיסורים מן התורה, שנידונו לעיל, ומיקומם בסימן

1. קוסם קסמים             – בסעיף א, ובביאורנו, ס"ק ד.
2. לא תעוננו                  – לרמב"ם, זו האסטרולוגיה – סעיף א.
3.                                    – לשאר ראשונים, בסעיף ג, ובסעיף קטן יט.
4. לא תנחשו                  – סעיף ג.
5. מכשף                         – סעיף א ברמ"א, וסעיף קטן ו.
6. חובר חבר                  – סעיף ה.
7. דורש אל המתים       – סעיף יג.
8. אי שימוש בתורה כתרופה – סעיף ח.
9. דין הקמיעות – סעיף ח עד סעיף יב.

שלא לכשף, לעונן ולנחש (קע"ט)

• ישנם איסורים רבים הקשורים להנהגת עובדי עבודה זרה, שהאמינו בכוחות מאגיים. אנו, לעומת זאת, אין חלקנו עמהם. אמונתנו היא בהקב"ה, שהוא המנהיג הבלעדי של העולם. [הק]
• אדם צריך לפעול בתום לב, ולא לנסות לנבא את מה שעתיד לקרות [א]
• הנה הפסוקים מהתורה העוסקים באיסורים הללו: "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ, וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט, כו). "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף; וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב, וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים; כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ; תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ " (דברים יח, י-יג).
• אסור לשאול בקוסמים. הקוסם עושה פעולות מסוימות, כדי לפנות את רוחו מהסביבה. כאשר מחשבתו פנויה מכל הדברים, יש לו את היכולת לחזות עתידות. הקוסם עצמו עובר על איסור תורה "לא יהיה בך… קֹסֵם קְסָמִים" [א] [ג] (יט).
• דעת הרמב"ם היא שאסטרולוגיה אסורה מן התורה, כפי שנאמר "לא תעוננו". יש המפרשים כי הכוונה היא שאסור לקבוע שיום מסוים הוא יום מזל טוב או יום של מזל רע, ולפעול בהתאם לכך [א] [ג].
• אסור לנחש, כפי שנאמר "לא תנחשו", כמו למשל אם מישהו אומר "פתי נפלה מפי", או "נפל מקלי מידי", או בני קורא לי מאחרי, או אם צבי עובר לפני בדרך, או אם נחש עובר מימיני או שועל משמאלי. מי שחווה אחד מהמצבים הללו, וקובע על פיו ("מנחש"), שצריך להימנע ולא לצאת לדרך, או להתחיל במלאכה עובר על איסור ניחוש [ג].
• אסור לכשף. המכשף עושה פעולות מסוימות מאגיות, במטרה לשנות את המציאות [א].
• אסור להיות חוֹבֵר חָבֶר, כלומר באמצעות לחש, הוא מְקַבֵּץ חיות, נחשים, עקרבים, יתושים ופרעושים [ה].
• אסור לדרוש אל המתים, כלומר להרעיב את עצמו, ולישון בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח הטומאה. ובמהלך שינתו, כך הוא סבור, יוכל לקבל תשובות מהמתים בחלום [יג].
• אסור להשתמש בתורה כתרופה, כלומר אין לומר פסוק על פציעה, במטרה להתרפא. עם זאת, יש מצווה מצווה להתפלל לה' שירפא, וללמוד ולבקש שבזכות הלימוד, תבוא רפואה [ח].
• אחיזת עיניים אסורה. אחיזת עיניים נעשית באמצעות זריזות ידיים ומיומנויות מיוחדות, אשר יוצרות אשליה בקרב הצופים, ומביאות אותם להאמין בטעות, שיש למאחז כוחות על טבעיים, כאילו אכן בוצע כישוף. יש פוסקים שהתירו מופעי "קסמים" אם ה"קוסם" מצהיר בגלוי, שכל מעשיו נעשים בזריזות ידים בלבד, ואינם אלא שעשוע בלבד [טו].

[1] אלא שאינו חייב מלקות, כקוסם עצמו.

[2] כלשון הריב"ש (ח"א סימן צב) "שבמעשה הכישוף, משנין את הדבר להיפך ממה שהוא".

[3] כמובא במדרש (בראשית רבה פרשה ד סימן ו) "לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב… רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם".

[4] עיין רש"י על בראשית א, יד.

[5] לשון נימוקי יוסף במסכת סנהדרין (דף טז, ב מדפי הרי"ף).

[6] כמבואר בשולחן ערוך, אורח חיים סימן רפח, סעיף י.

[7] עיין מהר"ל תפארת ישראל פרק טו.

[8] הלכות שבת (פרק יט הלכה יד) "וְיוֹצְאִין בְּקָמֵעַ מֻמְחֶה. וְאֵי זֶה הוּא קָמֵעַ מֻמְחֶה? זֶה שֶׁרִפֵּא לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, אוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ אָדָם שֶׁרִפֵּא שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, בִּקְמֵעִין אֲחֵרִים".

[9] דעת החכמת אדם (כלל עה) שהופעות מעין אלה אסורות מן התורה, גם אם הקהל יודע שאין זה כישוף אמיתי. והמקילים בזה, יש להם על מי לסמוך (אגרות משה יורה דעה חלק ד, סימן יג).

[10] לעניות דעתי, הסיפורים המובאים במדרשי חז"ל ובתלמוד, על אדם או בעל חי כזה או אחר שנברא על ידי צירוף אותיות, אין להבינם כפשוטם, כי הם אגדות, שעיקרם משל ומליצה.

[11] עיין רמב"ן ויקרא יז, ז.

[12] רמ"א יורה דעה, סימן רסה סעיף יב.